בית המדרש

  • מדורים
  • מגד ירחים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

גליון מס'116בהוצאת "בית הרב"

אדם ואדמה

undefined

סיוון תשס"ט
4 דק' קריאה
ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש. החברה הישראלית במהותה היא מסגרת קדושה. קדושים תהיו! ונקדשתי בתוך בני ישראל. קדושה נאמרת רק בציבור ורק ציבור יכול היות קדוש. המלך כתב לו ספר תורה ממלכתי , נוסף על ספר התורה הפרטי בו חייב כל יהודי. כי הממלכתיות נושאת ערכים מקודשים. ומשום כך שושלת המלוכה בישראל נמשחת בשמן המשחה המקודש. היא לא נחשבת להדיוט שאסור לסוכו בשמן זה. יש בה סממן של קדושה.
תפיסה זו מנוגדת למקובל בעולם שהדת היא עניין פרטי . לפי המקובל מדינה היא מסגרת חילונית במהותה. לחיים הדתיים יש מקום רק במסגרת פרטית של יחידים בביתם, או לכל היותר, של יחידים המתאספים במקרה יחד לחברות קהילתיות לצורך מצוות הדת. הלאום והמדינה חילוניים . יש המתיחסים כך בטעות גם למדינת ישראל. זו "אינה חברת אחריות גדולה-אלא יסוד כסא ה' בעולם".(עפ"י אורות עמ' קס)
זה היה שורש הוויכוח בין הצדוקים והפרושים על קצירת העומר. הפרושים פירשו על פי קבלה למשה מסיני שקצירת העומר דוחה שבת. הצדוקים סברו שאינה דוחה שבת. טענת האחרונים היתה: איך יתכן שקצירת שעורים, פעולה "חילונית" כלכלית מובהקת, תדחה את השבת, היום המקודש ביותר?
הויכוח ביניהם היה סביב השאלה, האם ציבוריות, התיישבות וחקלאות בארץ ישראל, הם ערך או צורך? טעותם הבסיסית של הצדוקים הייתה שלדעתם התיישבות וחקלאות בארץ ישראל הם צורך אנושי בלבד. לציבוריות ישראלית אין שום משמעות מיוחדת מעבר לפרטים. היא חסרת ערך לדעתם, היא רק מסגרת של פרטים שהתאגדו יחד לקידום האינטרסים האישיים שלהם. "חברת אחריות גדולה" בלשון הרב. אך הפרושים פירשו אחרת. נכון הוא שכל חקלאי וחקלאי באופן אישי חורש, זורע וקוצר – בדרך כלל למטרות פרנסה, אדם בונה לעצמו קורת גג ומחפש חברה טובה לגור אתה, גם מסיבות של נוחיות אישית וחברתית. אך סך הכל של הפרטים, המסגרת הכללית שלהם, היא ערך. מטרת ההתיישבות והחקלאות בארץ ישראל על פי התורה אינן למטרות כלכליות גרידא. לציבוריות ישראלית יש משקל איכותי ולא רק כמותי. ההתיישבות בכלל והחקלאית בפרט בארץ ישראל הן ערך ולא רק צורך. יש בכל אלו קדושה, ולכן – באופן יוצא מן הכלל – קצירת העומר לשם הקרבת העומר, כקרבן ציבור במקדש, דוחה אפילו שבת! העומר מתיר את החדש במדינה, והביכורים מתירים את החדש במקדש . המדינה והמקדש – תוכן אחד להם. ספירת העומר מגשרת בין המדינה למקדש. עמנו גוי קדוש הוא, ארצנו ארץ הקודש היא, קהילותינו קהילות קודש הן. ישובינו ושדותינו קודש הם גם מדינת ישראל "כסא ה' בעולם" צריכה להיות מדינת קודש.
את הביכורים היו מעלים לירושלים בטקס מיוחד. השור הולך לפניהם וקרניו מצופות בזהב ועטרה של זית על ראשו. מפרש מרן הרב קוק זצ"ל, שהשור, הבהמה הגסה – שבאמצעותה חורש האדם את שדהו ובאמצעותה הוא מתעשר – אינו המטרה העיקרית של עבודת האדמה. מטרתה הסופית היא הזית , שמשמנו מאירים, לאורו לומדים תורה "כי נר מצוה ותורה אור".
"כל העיירות שבמעמד מתכנסות לעיר של מעמד ולנין ברחובה של עיר" מפני הטומאה הרעיון המאחד את החקלאים כולם להתכנסות משותפת זו הוא העלאת הביכורים למקדש, השאיפה לחיי טוהר וקודש. הקרבה אל הטבע, אל השדה, מטרתה להרחיק את האדם מהטומאה שבתרבות המלאכותית. זהו המכנה המשותף של החברה החקלאית הישראלית. ולכך צריכה לשאוף כל החברה
הקהילה היהודית בכל הדורות נקראה "קהילת קודש". כי המכנה המשותף שלה היה - יהדות. היא שימשה כמסגרת שבה ניתן לחיות ביחד חיים יהודיים. אין אפשרות לקיים חיים יהודיים ללא שיתוף קהילתי. מוסדות, כגון בית כנסת, בית מדרש, תלמוד תורה, מקוה, בית דין, בית קברות, שחיטה, כשרות, עזרה הדדית, קופת צדקה וגמ"ח יכולים להתקיים רק במסגרת קהילתית. הקהילה היהודית התפוררה בדורות האחרונים, סמוך לשיבתנו ארצה. גם העליה ארצה תרמה תרומה משמעותית לכך. הקהילות, ששמרו על גיבושן בחו"ל, התפרקו. בארץ אומנם הרבה מהפונקציות הקהילתיות מתקיימות ע"י המדינה והשלטון המקומי, במידה מסוימת כך נאה וכך יאה. אך בכל זאת עדיין יש צורך רב בקהילה ויש להחיותה מחדש. סתירה זו היא צורך בניין. הקהילות הגלותיות התפרקו כדי ליצור כאן את הקהילה הארץ-ישראלית. המאפיין אותה הוא שלא רק התכנים הרוחניים מבטאים את קדושתה אלא גם החיים הכלכליים והמעשיים. בארץ ישראל גם בטחון ומדיניות, כלכלה ומדע, חינוך ותרבות, משפט ומשטרה חייבים לשאת אופי ערכי. זו ארץ שגם עפרה מקודש, גם החומר רוחני הוא.
יישוב יהודי בא"י על פי זה, אינו התאגדות למטרות כלכליות, חברתיות או איכות חיים בלבד. ישוב פירושו חברה ערכית, שהמאחד אותה הוא רעיון של ישוב הארץ, ובישוב חקלאי - גם עבודת הקודש בשדה אשר ברכו ה'. השותפות מתבטאת לא רק בפעילות משקית, אלא גם בשותפות רוחנית; בלימוד תורה, בתפילה ובמעשי צדקה וחסד בתוך הציבור ובציבורים אחרים.
הפרושים פירשו את חג הביכורים כחג שבו מועלית האדמה וערכיה לדרגה רוחנית. הנפת שתי הלחם כהשלמה להנפת העומר משמעותה הרמת הארץ לשמים. הצדוקים
השפילו את האדם לדרגת אדמה. תרבותם, ערכיהם, ליתר דיוק צרכיהם, היו ארציים ומגושמים. הם העריכו את העפר שבאדם יותר מאשר את האדם שבו. הפרושים הלכו בדרך הפוכה. הם לא סגדו חלילה לאדמה. אדרבה, הם העלו את האדמה לדרגת אדם, ע"י זיקוקה והעלאתה ע"י יציקת ערכים נעלים לתוכה. העלאת הביכורים היא אחת הדוגמאות לכך וכן יתר המצוות התלויות בארץ. "בעצרת כולם מודים דבעינן לכם" כלומר בעצרת יש מצוה לשמח גם את הגוף. דווקא מתן תורה בעצרת הוא שמעלה גם החומר לדרגה של קדושה. לכן הלחם המונף בעצרת היה חמץ בניגוד לציווי הרגיל "כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה" . החל משבועות ניתן להביא את ביכורי הפירות המכילים גם דבש. החמץ והדבש באים לענג את הגוף ואינם צורך הכרחי לקיום האדם. הם נחשבים בדרך כלל למותרות. הם עלולים להטות את האדם מיעודו. אולם עם מתן התורה החשש מהם פוחת. כשהתורה בראש גם השאור וגם הדבש משתלבים בסולם האמצעים המאפשרים רמה רוחנית גבוהה יותר.
התורה ניתנה אומנם במדבר, במקום ריק מחיי עושר וכבוד. כדי לשאוף לחיי רוח נעלים יש להתנתק במידה ידועה מהחומר. אולם ההתנתקות אינה מטרה אלא רק אמצעי. חכמת המסכן בזויה. ולכן כשעם ישראל כבר חנה נגד ההר מתוך רצון גמור לקבל את התורה בשמחה, ירד גשם נדבות על ההר הצחיח וזה התמלא כולו בציצים ובפרחים נודפי ריח טוב. אין עימות בין חומר לרוח אלא הרמוניה מאוחדת.
"אין השכינה הכללית שורה אלא בעם מלא גבורה, עושר וקוממיות"
(עפ"י מאמרי הראי"ה עמ' 178-183 הקדמה לשבת הארץ ואורות)
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il