בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • רב ותלמיד
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

מאמר מס' 9

פסיקת הלכה בהלכה

בפרק זה ליקטנו מדברי גדולי הדורות, ראשונים ואחרונים. עיקר הליקוט הוא מדברי המדגישים את היכולת לחלוק ושלא לישא פנים בהוראה. מאידך, יש שהדגישו ברמה ה"טכנית" את מוגבלותינו. הבאנו גם מדבריהם.

undefined

סיון תשס"ט
22 דק' קריאה
הקדמה
לעיל, ראינו שעקרונית כוחו של הרב איננו ליצור הלכה, אלא לגלותה. וכמו כן ראינו שבענין פירושי התורה, יכולה אפילו סנהדרין הקטנה בחכמה ובמנין, לחלוק על סנהדרין קודמת הגדולה ממנה. לאור הדברים, אכן מצינו בהלכה, שאין איסור לחכם לפסוק שלא כגדולי עולם, אדרבה כך היא דרכה של תורה וזו היא כבודה.
אמנם ראינו כמו כן, שבכדי לחלוק יש צורך ש"יהיה מי שיחלוק". ילד שאינו יודע ללמוד או אדם שעדיין לא התישב בסוגיה, איננו מוגדר עדיין כ"בר פלוגתא" וכבעל דעה בסוגיה. כך שכאשר בין גדולי עולם לביננו, ישנם פערים אדירים בלימוד, לא רק פערים כמותיים אלא גם איכותיים ומהותיים, אפשר שיסכימו כל החכמים שלמרות שבעקרון היינו יכולים לחלוק, בפועל קצרה דעתנו מכל יכולת התמודדות.
בפרק זה ליקטנו מדברי גדולי הדורות, ראשונים ואחרונים. עיקר הליקוט הוא מדברי המדגישים את היכולת לחלוק ושלא לישא פנים בהוראה. מאידך, יש שהדגישו ברמה ה"טכנית" את מוגבלותינו. הבאנו גם מדבריהם.
בכדי שלא להכביד על הקורא, חלק מהמקורות הבאנו רק בהערת השוליים. על כן, הרוצה להקיף את המקורות יעיין גם שם.

שו"ת הרי"ד
רבנו ישעיה הזקן 1 , הותקף על שהעיז לחלוק על קדמונים, וכך הוא כותב בתשובת שאלה:
שו"ת הרי"ד סימן סב
תחלת כל דבר אני משיב לאדוני על מה שכתבתה אלי שלא אחלוק על הרב הגדול רבינו יצחק זצ"ל,
חלילה לי מעשות זאת ולא עלתה במחשבה כחולק עליו, ומה אני נחשב פרעוש אחד כתרגומו +שמואל - א כד, טו, ותרגמו: בתר הדיוט חד+ כנגד תלמידו אף כי בדבר אחרי המלך,
אך זאת אתי כל דבר שאינו נראה בעיני אי אמרה יהושע בן נון לא צייתנא ליה +חולין קכד, א+ ואיני נמנע מלדבר עליו מה שייראה לי לפי מיעוט שכלי ואני מקיים עלי מקרא זה +תהלים קיט, מו+ ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש.
ועדי בשחק נאמן סלה +מלשון הפסוק שם פט, לח+ שאף במקום שנראה לי שאני אומר יפה על כל אחד מדברי רבותי' הראשונים ז"ל חלילה (שיזהיהני) [שיזחיחני] לבי לומר אף חכמתי עמדה לי +קהלת ב, ט+ אלא אני דן בעצמי משל הפילוסופים +משל זה מביא בעל שבלי הלקט בהקדמתו בשם רבינו ומכנהו האלוף המסובל הר"ר ישעיה מטראני+
שמעתי מחכמי הפילוסופים שאלו לגדול שבהם ואמרו לו הלא אנחנו מודים שהראשונים חכמו והשכילו יותר ממנו והלא אנחנו מודים שאנו מדברים עליהם וסותרים דבריהם בהרבה מקומות והאמת אתנו היאך יכון הדבר הזה,
השיבם אמר להם מי צופה למרחוק הננס או הענק הוי אומר הענק שעיניו עומדות במקום גבוה יותר מן הננס, ואם תרכיב הננס על צוארי הענק מי צופה יותר למרחוק הוי אומר הננס שעיניו גבוהות עכשיו יותר מעיני הענק, כך אנחנו ננסים רכובים על צוארי הענקים מפני שראינו חכמתם ואנו מעניקי' עליה ומכח חכמתם חכמנו לומר כל מה שאנו אומרים ולא שאנו גדולים מהם,
ואם זה באנו לומר שלא נדבר על דברי רבותינו הראשונים אם כן במקום שאנו רואים שזה חולק על זה וזה אוסר וזה מתיר אנו על מי נסמוך הנוכל לשקול בפלס הרים וגבעות במאזנים +ישעי' מ, יב+ ולומר שזה גדול מזה שנבטל דברי זה מפני זה הא אין לנו אלא לחקור אחרי דבריהם שאילו ואילו דברי אלהים חיים הן +מלשון הגמרא עירובין יג, ב+ ולפלפל ולהעמיק מכח דבריהם להיכן הדין נוטה
שכך עשו חכמי המשנה והתלמוד לא נמנעו מעולם האחרונים מלדבר על הראשונים ומלהכריע ביניהם ומלסתור דבריהם וכמה משניות סתרו האמוראים לומר שאין הלכה כמותם 2 וגדולה החכמה מן החכם, ואין חכם שינקה מן השגיאות שאין החכמה תמימה בלתי ליי' לבדו.

הרי שלא היה מוכן ר' ישעיה הזקן, לדחות את סברתו אף לא מפני אבי הלומדים – יהושע בין נון. וזאת לא מפני גדלותו עליהם, אלא מפני שכך הוא דרך הלימוד, והיות האחרונים כננס ע"ג ענק, רואים את כל דברי קודמיהם, ומכריעים להלכה.

הרמב"ם
הרמב"ם בהקדמתו לי"ד החזקה, סוקר את השתלשלות ההלכה, ובין השאר כותב:
הקדמה ליד החזקה לרמב"ם
וכן אם למד אחד מהגאונים שדרך המשפט כך הוא ונתבאר לבית דין אחר שעמד אחריו שאין זה דרך המשפט הכתוב בגמרא, אין שומעין לראשון אלא למי שהדעת נוטה לדבריו בין ראשון בין אחרון:
ודברים הללו בדינים גזירות ותקנות ומנהגות שנתחדשו אחר חיבור הגמרא.

לא הקידמה ההיסטרית של החכם היא המכריעה את נכונות הדין (אם כי לעיל הערנו הערה חשובה בזה. עיי"ש), אלא שיקול הדעת בסוגיה! וע"כ מכיון שבטלה הסנהדרין, ניתן לחלוק אף על דברי הגאונים, ופסק ההלכה תלוי בסברא, ולא באומרה.

תרומת הדשן
כמו כן, כותב תה"ד שיכול תלמיד לחלוק אף על רבו הישיר בפסק ההלכה:

תרומת הדשן פסקים וכתבים סימן רלח
אמנם מה שכתבת אם אין לתלמיד רשות לחלוק על רבו באיזה פסק והוראה, אם יש לו ראיות מן הספר ופסקי גאונים הפך מדעת הרב. נראה ודאי אם הוראות ברורות קצת וצורתא דשמעתא משמע כדברי התלמיד, למה לא יחלוק?! כך היתה דרכה של תורה מימי התנאים!
רבינו הקדוש חלק בכמה מקומות על אביו ועל רבו רשב"ג.
באמוראים: רבא היה חולק בכמה דוכתי על רבה שהיה רבו, כדאיתא במרדכי פ' כיצד הרגל.
בגאונים: אשירי חולק בכמה דוכתין אמהר"ם שהיה רבו מובהק.
אין לי לבאר יותר מזה, כי דברים אלו צריכין תלמוד מפה אל פה, נאם הקטן והצעיר שבישראל.

הרמ"א והגר"א
לאור האמור, אכן פוסק הרמ"א:

שולחן ערוך יורה דעה סימן רמב סעיף ג
איזהו חולק על רבו, כל שקובע לו מדרש ויושב ודורש ומלמד שלא ברשות רבו, ורבו קיים אף ע"פ שהוא במדינה אחרת.
הגה: אבל מותר לחלוק עליו באיזה פסק או הוראה, אם יש לו ראיות והוכחות לדבריו שהדין עמו (פסקי מהרא"י סי' רל"ח).

וכן כותב הגר"א, שאין לישא פנים לאומר, ולקבל את דבריו כפסק חתוך. אלא יש לדון לפי ראיותיו וטעמיו:


אישים ושיטות עמ' 18, משם עליות אליהו דף לו
וכבר הוזהרתי בזה מפי מו"ר גאון קדוש ישראל רבינו הגדול החסיד מורנו אליהו נשמתו עדן, מווילנא, שלא לישא פנים בהוראה, אף להכרעת רבותינו בעלי השולחן ערוך.

ביאור הגר"א לתיקוני הזהר קסו ע"ב
(לשון תיקוני הזהר:) "אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה – מאי הבונים? אלין אינון מארי מתניתין, דאינון בנאן בניינין דעלמא. ופסקי הלכות דמאסו בה בגלותא, אתמר בה היתה לראש פינה, בגין דאיהי הלכה למשה מסיני, קבלה למשה"
(לשון הגר"א:) דעתה אין אנו סומכין על פסק, אלא בראיות ופלפולא כמו שהוא בכל הש"ס ופוסקים. אבל פסקי הלכות אינן אלא לעמי הארץ.
אבל לעתיד לבוא שילמדו מפי משה הלכה למשה מסיני, ושם אין קושיא ופלפול כלל, וזהו לראש פינה...

וראה עוד בהערה 3 .

המהר"ל
המהר"ל, לא זו בלבד ששולל דרך של פסיקה שמתחילה ונגמרת בספרי הלכות פסוקות, אלא אף תוקף אותה בחריפות רבה, כי שיוכל המעיין לראות בדברים במקורם.
יתר על כן הוא אומר: עדיפה הוראה מתוך הש"ס אף אם היא עלולה לטעות, מאשר הוראה מתוך ספרי הפוסקים. דרך הלימוד של בירור ההלכה ממקורה היא כוונתו של הקב"ה בלימוד התורה, וזה לשונו:
מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב התורה סוף נתיב טו
כי יותר ראוי ונכון שיהיה פוסק מתוך התלמוד, ואף כי יש לחוש שלא ילך בדרך האמת ולא יפסוק הדין לאמיתו שתהיה ההוראה לפי האמת, מכל מקום אין לחכם רק מה שהשכל שלו נותן ומבין מתוך התלמוד. וכאשר תבונתו וחכמתו תטעה אותו, עם כל זה הוא אהוב אל השם יתברך כאשר הוא מורה כפי מה שמתחייב מן שכלו. ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות.
והוא יותר טוב ממי שפוסק מתוך חיבור אחד, ולא ידע טעם הדבר כלל שהולך כמו עיור בדרך.

מחלוקת במעמדם ה'טכני' של הגאונים
כבר הערנו למעלה, שאע"פ שברמה העקרונית ניתן לחלוק על דורות ראשונים, עכ"ז אם מדובר בפער כה גדול עד שהאחרון אין לו כלל כלים להבין את דברי הראשון, באופן שמגוחך שיבוא האחרון ויחלוק עליו – אזי ההגיון הבריא זועק ש'טכנית' לא ניתן לחלוק במקרה זה. אין זה משום כוח "מסטי" שיש לגאון, אלא משום שמצידו של החולק יש חסרון של עירפול וחוסר יכולת להתמודד כראוי.

ע"כ מצינו מחלוקת 4 במעמדם של הגאונים, שדבריהם דברי קבלה 5 , ביחס לדורות שאחריהם:

טור חושן משפט סימן כה
כתב הראב"ד שאין אדם עתה בזמנינו רשאי לחלוק על דברי גאון כדי שישתנה הדין מדברי גאון אלא בקושיא מפורסמת וזהו דבר שאינו נמצא לפיכך החולק על דברי גאון הוי כטועה בדבר משנה וכן אם טעה בפסקי הגאונים שלא שמע דבריהם ואילו שמע היה חוזר בו זהו טועה בדבר משנה:
וא"א הרא"ש ז"ל כתב ודאי מי שטועה בדברי הגאונים שלא שמע דבריהם וכשאמרו לו פסק הגאונים ישר בעיניו טועה בדבר משנה הוא ולא מיבעיא בפסקי הגאונים אלא אפילו חכמי כל דור ודור שאחר הגאונים לאו קטלי קניא באגמי הוו ואם פסק הדיין שלא כדבריהם וכששמע דבריהם ישרו בעיניו והודה שטעה טועה בדבר משנה הוא וחוזר אבל אם לא ישרו בעיניו ומביא ראיה לדבריו המקובלת לאנשי דורו יפתח בדורו כשמואל בדורו ואין לך אלא כל שופט ושופט אשר יהיה בימים ההם ויכול לסתור דבריהם כי כל הדברים שאינם מבוארים בתלמוד שסדרו רבינא ורב אשי יכול לסתור ולבנות אפילו לחלוק על דברי הגאונים והיכא שנחלקו שני גדולים בפסק הלכה לא יאמר הדיין אפסוק כאיזה מהם שארצה ואם עשה כן זהו דין שקר אלא אם הוא חכם גדול וגמיר וסביר ויודע להכריע כדברי האחד בראיות ברורות ונכוחות הרשות בידו דאפילו אם פסק גדול אחד יכול החכם לסתור דבריו בראיות ברורות ולחלוק עליו כאשר כתבתי למעלה וכ"ש אם יש סיוע מא' מהמחברים החולקים עליו. ואם לאו בר הכי הוא לא יוציא ממון מספק דכל היכא דאיכא ספיקא דדינא אין מוציאין הממון מיד המוחזק. ואם לא ידע הספק במחלוקת הגדולים ואח"כ נודע לו ואינו בר הכי שיוכל להכריע או שאינו יודע להכריע אם נראין כדברי האחד לרוב החכמים והוא עבד כאידך היינו שיקול הדעת ואם א"א לעמוד על הדבר אין כאן טעות ומה שפסק פסק ע"כ.

לעיל ראינו שלרמב"ם אין שום מניעה לדורות האחרונים לחלוק על דברי הגאונים, אם יש להם ראיה לדבריהם, וכך מביא גם הטור משם הרא"ש. גם לראב"ד לכאורה אין מניעה עקרונית לחלוק על דברי הגאונים, שהרי אומר שבקושיא מפורסמת אפשר לחלוק, אלא שסובר שברמה הטכנית, ברור שאותו הדיין טועה, כי הפער בינו לבין הגאונים הוא עצום 6 .

להלכה נטה השו"ע להעריך את המציאות כראב"ד 7 , כך שבדינים שכל הקדמונים כרמב"ם, רא"ש, רי"ף וכד' הסכימו עליהם, לא מסתבר שדיין בזמנו יהיה בכוחו בפועל לחלוק. ואילו הרמ"א 8 נטה להעריך את המציאות כשיטת הרמב"ם והרא"ש עמודי ההוראה:

שולחן ערוך חושן משפט סימן כה סעיף א
כל דיין שדן דיני ממונות וטעה, אם טעה בדברים הגלויים והידועים, כגון דינים המפורשים במשנה או בגמרא או בדברי הפוסקים 9 , חוזר הדין ודנין אותו כהלכה. הגה: מיהו י"א דאם נראה לדיין ולבני דורו מכח ראיות מוכרחות שאין הדין כמו שהוזכר בפוסקים, יכול לחלוק עליו, מאחר שאינו נזכר בגמרא (טור בשם הרא"ש). מכל מקום אין להקל בדבר שהחמירו בו החבורים שנתפשטו ברוב ישראל, אם לא שקבל מרבותיו שאין נוהגין כאותה חומרא 10 (פסקי מהרא"י סימן רמ"א). ואם אי אפשר לחזור, כגון שהלך זה שנטל הממון שלא כדין למדינת הים, או שהוא אלם, או שטימא דבר הטהור או שהורה בכשרה שהיא טרפה והאכילוה לכלבים וכיוצא בזה, הרי זה פטור מלשלם; אף על פי שגרם להזיק, לא נתכוין להזיק. הגה: ויש חולקין (טור בשם הרא"ש) ועוד פוסקים. ולענין הוראת איסור והיתר, אם הגיע להוראה, אע"פ שאינו סמוך, דינו כמומחה (נ"י ריש פ' אד"מ). ועיין בי"ד סי' רמ"ב מדין הסמיכות בזמן הזה.

בעל החוות יאיר
בפתחי תשובה, על דברי הרמ"א הנ"ל הביא הפניה לדברי בעל ה'חוות יאיר', בספרו 'חוט השני'.
בתשובה שם, עונה הרב על שהתרעמו עליו על שחלק בהלכה על גדולים קדמונים ממנו, ואף נקט כלפיהם לשון: "אשתמתטיה" (פי' שנשמט מזכרונו מקור הסותר את דבריו).
וז"ל בתשובה הנ"ל (מפני אריכות התשובה, קיצרנו אותה, אך כדאי מאד לראות לקרוא אותה בפנים ולהתפעם מבקיאותו המדהימה של בעל החוות יאיר):

חוט השני (לבעל החוות יאיר) סימן כ':
תשובה לגדול אחד אלופי ומיודעי אשר האשימני על השגתי על גדולי הקדמונים. קראת אחרי מלא איך נשאני רוחי ומלאני לבי להשיג על הקדמונים אחזו שער אשר קטנם עבה ממתני ומה גם לומר דאשתמיטתייהו דברי הש"ס והפוסקים.
ואני תמה עליך בזה, הלא הלשון הזה עצמו רצוני לומר לשון אשתמיטייה הוא לקוח מהש"ס שאמרו כך על גדולי האמוראים (עיין מסכת ר"ה פ"ק די"ג ע"ב, וביומא פ"ב דף כ"ז ע"ב, ובחולין פ"ח דף ק"ז ע"ב ובבכורות פ"ט דף ק"ז ע"א ובכמה דוכתי).
והוא לשון נקיה ודרך כבוד לומר דבאותו שעה נשמט ממנו הדבר ההוא כי השכחה היא טבע אנושית כוללות כל האישים ואם יש חילוק ביניהם (אזי החילוק אינו אלא) בין רב למעט.
ומי לנו גדול ממרע"ה מבחר הנביאים דאשתמיטתי' שני דברים מתוך כעסו...
ומי לנו בפוסקים גדול מהרמב"ם אשר כל תושבע"פ בספרו הגדול הכין ופעל פי' על שיתא סדרי משנה מדברי הש"ס וכתב בהקדמתו לסדר זרעים שהתנא חנינא בן חכינאי לא נזכר במשנה רק במסכת כלים ואשתמיטיה שנזכר עוד במסכת מכות פ"ג. ע"ש (=עוד שם:) ריב"ן משולם לא נזכר רק...ונ"ע (=ונזכר עוד) במסכת...ע"ש דראב"י איש ברתותא ל"נ...ונ"ע...ע"ש נחום המדי...ונ"ע... ע"ש ור"ש הסגן... ונ"ע... והזוגות בחגיגה לבד, ונ"ע.......
ורש"י שהיה אוצר בלום לתורה.....שהיה נעלם ממנו מדרש רות.....
ראה בעיניך כי התוס' לא נמנעו מלגלות דבריהם נגד רש"י הן במש"כ שלא ידע הפירוש או שלא ידע המקום, מלבד מה שהש"ס מלא וגדש מהשגתם עליו....
הרא"ם נושא דגל רש"י בפי' החומש והיה בקי בכל הש"ס כנודע לרגיל בדבריו, והשיגוהו הבאים אחריו ובפרט רש"ל בספרו יריעות שלמה ומהרר"י בספר נחלת יעקב שנעלמו ממנו כמה גמרות.
ובכה"ג תמצא בפוסקים עצמו מספר.
והרב הגדול מרבן ושמו מהרר"ב התפעל בכאלה בספריו צ"ל ובאר שבע להשיג על הגדולים שקדמוהו וכמעט נראה להמעיין בספריו עוצם בקיאותו, שלא היה נעלם ממנו דבר, והנה אשתמיטיה כמה גמרות ערוכות, ונזכיר קצתן....
וכמעט יצאנו מן המבוקש והמכוון שאין גנאי כלל לומר על הראשונים ועל האחרונים מצוקי ארץ ועמודי גולה דנעלם מהם גמ' או תו'. וכבר קראני כלה בתשובה שכתבתי...ואשתמיט ממני לפי שעה ...
וכן ראיתי ממחברים שבכל דור ודור שקדמוני לא נמנעו להשיג על גדולים שלפניהם בכל אופן המועיל.
ואף כי ידעתי ונגרע ערכי מערכי המחברים שקדמוני, מ"מ הרי כל אחד קיבל שלו מסיני וגם לצעירי רועה צאן כמוני הונח מקום להתגדר בו.
לכן אבחר דרכי אחזתיו ולא ארפאנו כי תורה היא ואין מחניפין לשום אדם. ולשון זה כתב הרא"ש בתשובה...ודברי התמה בזה, אינם אלא תמה ונאמר יחלצית"ו (=י דוד ח פץ ל מען צ דקו י גדיל ת ורה ו יאדיר)...

הרי שעם כל הכרתנו את גדלותם וגאונותם, ויותר מכל ישרותם המחשבתית, של גדולי הדורות הקודמים, עם כל זה, לא נכון הוא להפקיעם מכלל גדר אנושי של שכחה וטעות. ואף שהגיוני יותר שאנו טועים בהבנה מאשר שהם שגגו בהוראה, עם כל זה אין זה דבר מופקע לגמרי, ובודאי שאיננו בכלל "כפירה".

מהר"ם די לונזאנו 11
ישנו חשש, שלא משולל מכל אמת, של פריצת גדרות ע"י שועלים קטנים, ההוגים סברות לא מבוססות, ודוחים בקש דברי גדולי עולם. חכמים בעיני עצמם, ובטרם יבינו דברי הגדול, וכבר פיהם הילך בשמים.
ע"כ, בכללות, הטבע השמרני של יראת שמיים שלא לקבל מחלוקת על גדול, וכן הנטיה להפקיע את מציאותו של אותו גדול מכל טעות והשגת שכלנו - הוא דבר שיש בו משום כורח המציאות.

וע"כ היו רבים מגדולי ישראל, שבבואם לסלול את דרכם בתורה כפי שורש נשמתם, סוקלו ועופרו ע"י החרדים מהתרחבות פריצת הדרך, שפרצו לעצמם אותם הגדולים. לא קלים היו חייהם של גדולים אלו. ומאלפים הדברים שכתב מהר"ם די לונזאנו בענין (הפנה אליו הפתחי תשובה יו"ד סימן רמב ס"ק ב). ומפאת יופי ואמיתות דבריו העתקנו אותם על אף אורכם:

ספר שתי ידות להגאון מהר"ם די לונזאנ"ו באצבע הרביעי
ויען שבביאורי זה חלקתי בכמה דברים על גדולים וטובים ממני, שקוטנם עבה ממתני ראיתי להתנצל פה מפני שהשעה צריכה לכך, לא מפני שהדין כך, כי הדין נותן שבבוא ע"ה ויביא אות ומופת על טעות בדברי ר' עקיבא, שנודה לדבריו כי בא האות והמופת וכמו שאע"פ שהבן חייב בכבוד אימו, מכל מקום הוא ואימו חייבים בכבוד אביו כך אע"פ שאני חייב בכבוד אשר חלקתי עליהם, מ"מ אני והם חייבים בכבוד האמת.
וכשהסכמתי להתנצל ראיתי שכבר קדמוני רבנן בכיוצא בזה מוהר"ר זרחיה בעל המאור ובעל עטרת זקנים , ומאן חכים למעבד הכי זולתם ומי יעשה התנצלות טוב משניהם ולכן יחשוב המעיין כאילו העתקתי פה כל דברי התנצלותם ואמרתי על עצמי מה שאמרו הם. ועוד נוסף עליהם אלף פעמים ואל יטריחני להעתיק פה מה שכבר הודפס. מ"מ להפטר בלא כלום א"א ולכן אתנצל גם אני בהתנצלות חדש קטן הכמות וגדול באיכות שאין למעלה ממנו.
גרסינן בפ' הזהב: אמר רבי אליעזר אם הלכה כמותי מן השמים יוכיחו, יצאת בת קול ואמרה הלכה כר"א. עמד רבי יהושע על רגליו ואמר לא בשמים היא. אין אנו משגיחים בבת קול. שכבר כתבת בהר סיני אחרי רבים להטות. אשכחיה רבי נתן לאליהו, אמר ליה מאי עביד קודשא בריך הוא בההיא שעתא? אמר לו: קא חייך ואמר נצחוני בני. ע"כ.
ובפרק השוכר את הפועלים כמפלגי במתיבתא דרקיע אם בהרת קודמת לשער לבן טמא, ואם שער לבן קודם לבהרת טהור ספק. הקב"ה אומר טהור, וכולהו במתיבתא דרקיע אמרי טמא. אמרי מאן נוכח? נוכח רבה בר נחמני וכו'. ע"כ.
ומעתה אחרי שהנבראים חולקים על בוראם, על אחת כמה וכמה שאין לתמוה אם יחלוק נברא על נברא, לכבוד האמת, גם שיהיה החולק חרפת אדם כמוני, כי מ"מ יחסי וערכי בערכם גדול מערך הנבראים לבוראם.
ובירושלמי סוף פרק בני העיר: ירמיה אמר הגדול הגיבור, ולמה לא אמר נורא? אין נורא אלא ביהמ"ק שנאמר: נורא א-להים ממקדשך. דניאל אמר: הגדול והנורא. ולמה לא אמר גיבור? בניו מסורים בקולרין, היכן היא גדורתו?! ובשר ודם יש בו כח ליתן קיצבה בדברים הללו. פירוש בתמיה, כלומר וכי בשר ודם יכול לומר איני רוצה לקרוא לש"י גיבור לפי שאין ראוי להקרא גיבור מטעם כך וכך. ומשני אמר רבי יצחק הנביאים יודעין שא-להין אמיתי ואינן מחניפין לו כלומר אין הנביאים חוששים לכך כי יודעים הם שאין מידת הקדוש ברוך הוא כמידת בשר ודם, שאוהב שיחניפוהו וישבחוהו במה שאין בו וכיון שבאמת יש טעם שלא לקרותו גיבור הוא יתברך עצמו רוצה שלא יקראוהו ואילו יקראוהו היו נראים כחנפים ולא לפניו חנף יבוא. גם בגמ' דידן ביומא דף סט כתוב ורבנן היכי עקרי תקנתא דתקין משה? אמר ר' אליעזר מתוך שיודעים בקב"ה שאמיתי הוא לפיכך לא כיזבו בו. ע"כ. ופרש"י שהוא אמיתי – מסכים על האמת ושונא את השקר. ודי לי בזה התנצלות בעיני משכילי עם רודפי צדק אוהבי אמת.

ואולם יש קצת אנשים שבראותם ענין כזה ילבשו בגדי נקם תלבושת ויעטו כמעיל קנאה, לא בחיל ולא בכוח טענות ודברים של טעם, כי אם ברוח יאמרו איש אל אחיו: "הראיתם פלוני הנבזה בן בוזי מבוז משפחות ערב אל ליבו להלחם עם שר צבא ה', תפארת היחס והמעלה. החכם הגדול הגאון מוהר"ר פלוני, זדון ליבו השיאו אמר נבל בליבו אדמה לעליון דמה היות יהיה כמוהו". בדומה לאלה הדברים ירבו להלעיג על המשיג והמסכן ולבוז לשכל מיליו ולחוכמתו הבל יפצו פיהם בבלי דעת מילים יכבירו והמהדרים שבהם כשלא יוכלו להחשיך עצת המשיג במילין בעלמא יחתרו להשיב וילחצו עצמם לחץ גדול עוה עוה עוה ישימו כעיילי פילא בקופא דמחטא להציל המושג בטענות חלושות וגם אם ידעו ויכירו האמת עושים עצמם כאילו לא ידעוהו. וכופים עליו פסכתר ועושים את התורה פלסתר.
ומצאתי באבי העזרי סימן שצא תשובה שלוחה לאביו ה"ר יואל מאת רבנו אליעזר ברבי שמואל וכתוב בה כך והחולק על האמת כי מבין דברים אמתיים ובזדון מתכוון להרבות כבודו ולהתכבד בקלון חבירו יש לו לירא שלא תעשה תורתו לו סם המוות. ולא יהא נידון באש כפולה ששים ואין לך דבר ישר שאין אדם יכול לדבר ולהפוך לפני אחרים אף כי אינם נראים, אך לב ישר מבין מה יש בין לב יש לעקלקלות. כע"ל.
וכיון שכך היא דרכם של אלו כי עפ"י שכוונתם נריאת טובה דהיינו לבקש זכות לראשונים ולגדולים הואיל ומעשיהם אינם רצויים כי לא חלקו לכבוד האמת, לכן עוד אריב אתם כי ריב לי עמם כריב איוב עם חבריו וזהו כי השי"ת בלע את איוב חנם שנאמר ותסיתני בו לבולעו חנם. פירוש מיום שנולד לא עשה מעשים שיהיה ראוי בשבילם ליסורים ההם אבל יסרי לסבה ידועה אצלו יתברך ואצל אליהוא ורמזה הרמב"ן בפירושו לאיוב ורמזתים גם אני פה למבין. והנה איוב שהיה יודע בעצמו שלא חטא מיום שנולד היה אומר שהכאיבו השי"ת שלא כדין וחבריו עשר פעמים הכלימוהו ואמרו שהוא רשע ובשביל רשעו הכאיבו הש"י. וכשהציקוהו בדבריהם והוא היה יודע צדקו כי כן העיד עליו בוראו, חרה אפו בם וירב עמם. ויען איוב ויאמר: התחשבו שמה שאני אומר שהא-ל יסרני שלא כדין הוא להיותי בלתי מכיר גדולת הא-ל?! אין הדבר כן גם אני יודע גדולתו עמו חכמה וגבורה וגו'. אולם הוכח אל א-ל אחפץ. אבל אתם טופלי שקר שמעו נא תוכחתי הלאל תדברו עולה? העליו תשאון אם בשביל היותו א-ל תריבון ולא בשביל האמת הטוב כי יחקור אתכם ויאמר אמת אמר איוב כי חנם בלעתיו ולמה הרשעתם אותו מבלי שתדעו האמת הוכח יוכיח אתכם וגו'. הלא שאתו תבעת אתכם כי היה לכם לשתוק ועתה החרישו ממני ואדברה אני, על מה אשא בשרי בשִני ואיני ראוי לצער זה ושמא תחשבו שכיון שהא-ל בלעני חנם שפרקתי עולו מעלי בכעסי?! חס ושלום הן יקטלני לו איחל, אך דרכי אל פניו אוכיח ושמא תחשבו שהא-ל יכעוס עלי שאני אומר שהביא עלי רעות עם היותי בלתי ראוי להם. אדרבא הוא אוהבני על כך גם הוא לי לישועה כי לא לפניו חנף יבא.

וזהו ריבי עם המקנאים ההם וכאילו פה אל פה אדבר בם אני אומר התחשבו שמא שחלקתי עם הגדולים ההם הוא לבלתי ידעי מעוט ערכי וגודל ערכם. אין הדבר כן. יודע אני כי כגבוה שמים על הארץ גבהו מדרגותם ממדרגתי ואולם אני אומר כי בדבר פלוני טעו במחילה מכבודם ואין זה מן הפלא כי כל האדם כוזב, כי לא אל-הים הוא.
ואולם אתם טופלי שקר מי יתן החרש תחרישון ותהי לכם לחכמה. שמעו נא תוכחתי הלחכמים תדברו עולה ולהם תדברו רמיה. הפניהם תשאון ולא פני האמת. אם להם תריבון ולא לצדק. הטוב כי יחקור אתכם בקום למשפט אל-הים, ויאמר לכם הלא כל טענות האיש המסכן ההוא צודקות ואתם למה דלקתם אחריו במלין בלי דעת ותשליכו אמת ארצה. בכבודי ובכבוד האמת לא מחיתם, ובכבוד בשר ודם מחיתם. מה תדברו ומה תצטדקו לפניו אם כהתל באנוש תהתלו בו ותטענו טענות תלושות לפניו הוכח יוכיח אתכם אם בסתר פני' תשאון שאתו תבעת אתכם ופחדו יפול עליכם. ולכן החרישו ממני ואדברה אני ואל פני החכמים אוכיח.
ואל תחשבו שהחכמים יקצפו עלי על אמרי שטעו בדבר מה, כי חלילה להם מזה. החכמים אוהבי האמת הם, ומודים עליו, ולא ישנאוני על כך, אדרבא יאהבוני וישמחו עלי על כך, גם הם לי לישועה, כי לא לפניהם חנף יבא, כי הישרים בלבותם יאהבו החולק.

סיכום
לסיכום נאמר שאין מניעה במישור העקרוני, שחכם מאוחר יחלוק על דברי חכם קודם, ואדרבה כך הוא דרך הלימוד. אין הגדול יכול להחליט שכך הפירוש והפסק ולא אחרת.

מאידך ברמה ה"טכנית", אפשר שאנו רואים שאין לנו קצה קצהו של אפשרות להתמודד עם דברי אותו גדול, ואז אנו מכירים בעובדה שמצידנו איננו יכולים לומר שאנו "מבינים בסוגיה", בכדי שנוכל בכלל להביע דעה ולחלוק.
על כל פנים, אין הגבלה מלחלוק על הגדול ממנו, אלא ישנה בעיה לחלוק על גדול שמרוב גודלו והפלאתו מאתנו, אין ביננו כל דו שיח בר הבנה אמיתית.

היכן עובר הגבול בו נקבע שעד כאן ניתן לחלוק, ומכאן אסור לחלוק? כמובן שדבר זה נזיל, ומשתנה לא רק משום השוני באומדן המציאות, אלא משתנה גם מצד המציאות עצמה, כי הדבר תלוי מאד מי החכם החולק ועל איזה חכם חולק. אך כעיקרון, בכדי לטעון שחכם פלוני מופלא מהבנתנו, יש להוכיח שאכן כל כך הוא גדול.
על כל פנים, במקום זה נראה שהאמת תדבר ותורה דרכה. בכללות יראה אדם אם מצליח להתמודד ולקבל הכרה בישרות לימודו מחכמים שבדורו, ובסה"כ נוטה לכוין לדברי חכמי דורות קודמים – ידע שהוא נבנה בכיון הנכון. ולב אדם אמת ויר"ש יודע אם לעקל או לעקלקלות.


^ 1 הרי"ד:
ר' ישעיה ב"ר מאלי דטרני נולד בערך בשנת ד"א תתק"מ (1180) בעיר טראני שבאיטליה, ונחשב אחד מגדולי איטליה הראשונים. כונה 'ר' ישעיה דטרני הזקן' או 'הראשון' ובקיצור 'רי"ד' (ולעתים: רי"ר = ר' ישעיה ראשון), להבדילו מנכדו ר' ישעיה ב"ר אליה שכונה 'ר' ישעיהו דטרני השני', או 'ר' ישעיה אחרון', ובקיצור: ריא"ז (=ר' ישעיה אחרון ז"ל). הרי"ד למד בבית מדרשו של ר' שמחה משפירא, ונשאר בקשר הדוק עם גדולי דורו באשכנז; תשובות שלו מובאות בספר 'אור זרוע' מאת חברו ר' יצחק ב"ר משה מווינה. הוא ייסד בטראני עם חברו ר' אליעזר ב"ר שמואל מווירונה (תלמיד ר"י הזקן) בית מדרש בו למדו בשיטת בעלי התוספות. הרי"ד כתב ספרים רבים: פסקים קצרים לפי סדר התלמוד המכונים 'פסקי הרי"ד', שמאות מהם מובאים בבית יוסף ובשאר פוסקים, חלקם מתוך חיבורי נכדו הריא"ז (בעיקר מתוך המובאות שלהם ב'שלטי הגיבורים' שעל הרי"ף; בדרך כלל הריא"ז מביא את פסקי סבו בשם 'מז"ה' = מורי זקני הרב. החיבור 'פסקי הרי"ד' יצא לאור בדורנו בכרכים רבים על ידי 'יד הרב הרצוג'); 'ספר המכריע' (דפו"ר ליוורנו תק"ב, 1742), בו נימק את הכרעותיו בעשרות הלכות קשות שנחלקו בהן גדולי הדורות שלפניו; 'שו"ת הרי"ד'; פירוש לתורה ולפירוש רש"י ופירושים לנ"ך; פיוטים ועוד.
ספרו הידוע ביותר הוא 'תוספות רי"ד' - חידושים לתלמוד בכמה 'מהדורות', מהם הגיעו לידינו חידושיו על 19 מסכתות (במהדורות אחדות נדפס תו' רי"ד גם על המסכתות יבמות, כתובות וגיטין, אך התברר שאלו הם פסקי הרי"ד ולא תוספותיו; קיים ספק בקשר למסכת נדרים). הרי"ד מרבה להביא מפירושי רש"י כשהוא מכנה אותו 'המורה'; בנוסף רבים מאוד הפירושים המובאים בתו' רי"ד בסתם ומקורם ברש"י. הרי"ד נפטר בערך בשנת ה"א כ' (1260).
^ 2 בענין מחלוקתם של האמוראים על דברי תנאים, ראה עוד ב'סדר הקבלה' למאירי שכתב:

סדר הקבלה למאירי (מכון אופק, סוף פרק רביעי)
"...ועם כל זה נתמעוטו הלבבות מרוב הצרות והוצרכו האחרונים לחבר אחריו דרך ביאור והרחבה, לפעמים דרך סתירה ותיקון, כשהיו חכמי הדור מסכימים לכך ממה שרואים בה קושיא חזקה, כמו שאמרו במסכת יו"ט (לא ע"א): "אמר שמואל...", והקשה: "והא אנן... תנן", ותירץ: "מתניתין - יחידאה היא". וכן אמרו: "סמי מכאן כך וכך". וכן אמרו: "פרת חטאת אינה משנה". וכן בפרק החולץ...ר' יוחנן ור"ל דאמרי תרוויהו אינה משנה. וכן תמיד איתמר: "חסורי מחסרא וכו'". וכן: "לאו תרוצי מתרצת לה, תריץ ואימא הכי". וכן הרבה כיוצא באלו, כמו שנעשה היום אף אנחנו לראשינו ולזקיננו הקודמים לנו, ועוברים לפנינו ועל ראשינו. וכמו שאמרו דרך כלל: "מקום הניחו לנו וכו'". כלומר שאין השלימות נמצאת בנבראים, אף במובחרים שבהם, עד שלא יהו אחרונים רשאין לחלוק עמהם בקצת דברים".

ובענין מה שכתב המאירי ש"חסורי מחסרא" (לעיתים) הוא מחלוקת על המשנה, ולאו דוקא פירושה, אין זה מוסכם על הכל – עיין הליכות עולם שער ב' אות יד, ובכללי הגמ' לר' יוסף קארו שם. וכן דעתו ב כסף משנה הלכות ממרים פרק ב הלכה א, שהסכימו האמוראים שאין בכוחם לחלוק על התנאים.

אמנם מצאנו כדברי המאירי משם הגר"א:

פאת השולחן דף ד ע"ב
והיה יודע (הגר"א) כל חסורי מחסרא שבתלמוד בשיטותיו, דלא חסרה כלל בסדר שסידר רבינו הקדוש המתניתין, ולאו אורחא שחיסר דבר, רק דרבי סבירא ליה כחד תנא דאליביה סתמה, ולא חיסר כלל אליביה, וגמ' סבירא להו כאידך תנא ואליביה קאמרה הגמ': "חסורי מחסרא והכי קאמר".

ולדעת הר"ח מבריסק, מה שמקשים ממשנה על תנא הוא רק משום שמסתמא אינו חולק עליה. אבל אם תנא יודע משנה, ובכל זאת דעתו לחלוק עליה, הרי זה בכוחו – עי' קובץ שיעורים ב"ב תרלג: "...וקשה איך פסקינן הכא הלכתא כרב נגד משנה. וד"ז שאלתי למכ' מו"ר הגר"ח הלוי זצ"ל מבריסק וכו'" עיי"ש. והביא מחידושי הרמב"ן שם שמה שמקשים מדברי תנא על אמורא הוא דווקא ממשנה או בריתא ולא ממימרא (חידושי הרמב"ן מסכת בבא בתרא דף קלא עמוד א): "ודר' נתן מימרא היא ולאו מתני' כדמוכח לישנא דגמרין".
ומפנה שם לשיטה משם רבנו יונה (עליות דר' יונה ב"ב קלא ע"א, ד"ה: "אלא תנאי בי"ד שאני"): "ואע"פ שאין דרך האמורא לחלוק על התנאים, ה"מ בדבר (שסתמו) [שסיימו] אותו במשנה או בבריתא".
^ 3 הרב צחי שטרן ליקט בזה מקורות נוספים מבית מדרשו של הגר"א:

ר' חיים מוואלז'ין בשו"ת חוט המשולש (חלק א, סימן ח):
אחר הדברים והאמת שדברנו בס"ד עומד אני בדעתי, ככחי אז כן עתה בכח דהתירא, אחלי יכונו דרכי כת"ר לשמור משפטי צדק הראוי למופלא שבסנהדרין שלא לישא פנים בדין לחכמים שאני חולק עליהם בדין זה, כי אף שתלמידיהם אנחנו ומימיהם הכינו לנו אלא שאין לנו פה לשתות בצמא דברי קדשם כראוי להם, אמנם בתורה דכתיב בה אמת הלא בלתי אל האמת עינינו, ותלמיד שאמר דבר הלכה אין מזיחין ואין מזניחין ואין מזחיחין ולזה שומעין שאמר כהלכה.

ועוד כתב שם (חלק א סימן ט):
וחזיתי לדעתיה דמר שלא לבו הולך להלוך נגד הארי החי הכהן הגדול שעבר מנשיאותו כי היכי דלא לחלוש לדעתיה… אמנם בתורה דכתיב בה אמת הלא בלתי אל האמת עינינו, וקרא נמי אקדמי' כדכתיב האמת והשלום אהבו. ואם כת"ר מפני השלום איננו בא לידי מדה זו לסתור דברי מו"ר הכה"ג נ"י, הלא אני הקטן שמשתי את הכה"ג נ"י בהיותו במדינתינו, ומחויבני בכבודו ומוראו כמורא שמים על אחת כמה וכמה. אבל אני שומר פי התלמוד הקדוש שהורנו הדרך הזה בפרק יש נוחלין (דף ק"ל ע"ב) דא"ל רבא לר"פ ולר"ה ברי' דרב יהושע תלמידי' כי אתי פיסקא דדינא דידי לקמייכו וחזיתו בי' פירכא כו' עד אין לדיין אלא מה שעיניו רואות.

והנה דינא דידן אתאי לקמאי לדין אם יש לסמוך על ספק דלא בעל. ועיני לא ראו את הספק הזה כלל. ואולם [אם] הייתי בסנהדרין הייתי דן בחנק ע"פ הך חזקה דדרך איש ואשה לבעול. יאמר נא ירא ה' היתכן לי לסמוך על פסקא דדינא דמו"ר דחזינא ביה פירכא טובא. וטרם ישיבני מדעתי איך הותר לי לצרף לספק מילתא דלא ס"ל כלל להסתפק בזה. וכבר הוזהרתי בזה מפי מורי קדוש ישראל רבינו הגדול הגאון החסיד מוהר"א נ"ע מווילנא, שלא לישא פנים בהוראה כו'.

ובספרו רוח חיים כתב דברים מפורשים (פ"א משנה ד'):
ואסור לו לתלמיד לקבל דברי רבו כשיש לו קושיות עליהם, ולפעמים יהיה האמת עם התלמיד, וכמו שעץ קטן מדליק את הגדול. וזהו ששנינו, יהי ביתך בית ועד לחכמים והוי מתאבק בעפר רגליהם, מלשון ויאבק איש עמו, שהוא ענין התאבקות מלחמה, כי מלחמת מצוה היא. וכן אנו נגד רבותינו הקדושים אשר בארץ, ונשמתם בשמי מרומים, המחברים המפורסמים וספריהם אתנו, הנה על ידי הספרים אשר בבתינו, בתינו הוא בית ועד לחכמים אלה, והוזהרנו ג"כ וניתן לנו הרשות להתאבק וללחום בדברים ולתרץ קושייתם, ולא לישא פני איש, רק לאהוב האמת.
אבל עכ"ז יזהר בנפשו מלדבר בגאוה וגודל לבב באשר מצא מקום לחלוק וידמה כי גדול הוא כרבו או כמחבר הספר אשר הוא משיג עליו, וידע בלבבו כי כמה פעמים לא יבין דבריו וכוונתו, ולכן יהיה אך בענוה יתירה.
^ 4 מקורות נוספים למחלוקת זו, הביא הרב צחי שטרן:
בבעל המאור (סנהדרין סוף יב. ברי"ף), חולק בזה הרז"ה על חכם מדור קודם:

ושמעתי בשם א' מחכמי הדור שלפנינו, שהאידנא לית לן טועה בשקול הדעת, שכל ההלכות פסוקות בידינו או מן התלמוד או מן הגאונים שאחרי התלמוד, לכך לא משכחת לה האידנא טועה בשיקול הדעת, אלא כל הטועין – בדבר משנה הם טועים.

ואני לא נראו לי דברים הללו, אלא כל מי שאין טעותו מתבררת מן המשנה ומן התלמוד מפורש בלא שום ספק, לא טועה בדבר משנה הוא אלא טועה בשקול הדעת הוא… ומה שפסקו הגאונים מאחרי סתימת התלמוד מדעת מכרעת ולא מהלכה ברורה ופסוקה מהתלמוד, כסוגיין בעלמא הוי, ומאן דטעי בה נמי בשקול הדעת הוי ולא טועה בדבר משנה.
^ 5 לדוגמה בחידושי הרשב"א מסכת בבא מציעא דף קט עמוד א: "ומכל מקום אנו אין לנו אלא כדברי הגאונים שכל דבריהם דברי קבלה הן".
^ 6 על דרך זה, כן נראה מדברי רב שרירא גאון בתשובה:
ספר "חמדה גנוזה" (תשובות הגאונים, עמ א')
וששאלתם, דאית בינינו תלמידים והם שועלים קטנים דלית בהו מששא, וחולקין ואומרים על הגאונים עמודי עולם מנין להם דבר זה, ומוציאין ספריהם והם לא יבינו פועל ה' ומעשה ידיו, ולא השיגו אפילו דבר קטן ממה שהשיג תלמיד מתלמידיהם של קטן שבגאונים...

ואיך באים שועלים אשר לא ראו מאורות, וחושבין לאמר סרה על ה' ועל נחלתו מי שהניף בתליסר נאפי כל התלמוד ועמד על כל מה דהוה מימות יהושע בן נון איש מפי איש הלכה למשה מסיני, ואומר תועה על תלמיד קטן שבקטני הגאונים, כי כולם דברי אלקים חיים. ואפילו במדרשו של משה רבן של הנביאים לא יחדו אותן ממקומן, וחכמתם ופלפולם הוא הדבר אשר צוה ה' אל משה. ואע"פ שאומרים הכי הוא ואין מביאים ראיה באיזה מקום הוא, אין לחוש על דבר קטון וגדול. וכל החולק על שום דבר מכל דבריהם, כחולק על ה' ועל תורתו.

הרי נראה מדברי רב שרירא גאון, שהקובלנא שלו לא היתה משום כח מהותי מיוחד שיש בגאונים, אלא קובלנתו היא על כך שקטנים שבקטנים, שאינם מסיגים אפילו קצה קצהו מכוונת הגאונים, באים וחולקים על דברי הגאונים בלא לב ולב.
^ 7 והוא בהתאמה למה שכתב בהקדמה לבית יוסף, בהערכת הפער שבין הראשונים לאחרונים:

"ועלה בדעתי שאחר כל הדברים אפסוק הלכה ואכריע בין הסברות, כי זהו התכלית להיות לנו תורה אחת ומשפט אחד. וראיתי שאם באנו לומר שנכריע דין בין הפוסקים בטענות וראיות תלמודיות, הנה התוספות וחידושי הרמב"ן והרשב"א והר"ן ז"ל מלאים טענות וראיות לכל אחת מהדיעות. ומי זה אשר יערב לבו לגשת להוסיף טענות וראיות. ואיזהו אשר ימלאהו לבו להכניס ראשו בין ההרים הררי אל להכריע ביניהם על פי טענות וראיות לסתור מה שביררו הם או להכריע במה שלא הכריעו הם, כי בעונותינו הרבים קצר מצע שכלינו להבין דבריהם כל שכן להתחכם עליהם".

ובהתאמה לזה הם דברי התשב"ץ ח"ד, הטור השני, סי' לד. ואולם גם בדבריו מודגש לכאורה שהוא רק בפער מהותי, ולא סתם בין קטן לגדול ממנו אף אם הגדול מדורות קודמים, עיין בדבריו בהקדמה לזהר הרקיע.
^ 8 ובדרכו כן נראה מדברי המהרש"ל (מראשוני האחרונים ובן דורם של מרן והרמ"א):

הקדמת ה"ים של שלמה" למסכת ב"ק ולמסכת חולין:
מימות רבינא ורב אשי אין קבלה לפסוק כאחד מן הגאונים, או מן האחרונים, אלא מי שיוכשרו דבריו להיותן מיוסדים במופת חותך על פי התלמוד, והירושלמי ותוספתא במקום שאין הכרע בתלמוד…
וזו היא שיטתי, להביא כל הדיעות, בין הקדמונים, בין האחרונים, ולא נשאתי פנים לשום מחבר. אף שהדור שלפנינו לעת ההיא, מרוב חולשת ורפיון ידם, אין יכולת בשכלם להשיג, שגדול אחד מן המחברים יטעה בדמיונו, וסוברים מה שכתב בכתב ישן אין להרהר אחריו, ואין נותנים טעם אלא לסתור דברי חבירו.
וכל מה שיוצא מפי אדם, אפילו הוצק חן בשפתים ופיו מפיק מרגליות, אפילו הכי אומרים מה גברא מגוברין, הלא יש גם לנו לשון לימודים ויד ושם בתלמוד כמותו.
אבל האמונה, באמונת שמים, שהוכחתי כמה פעמים, בפרט מן הפוסקים האחרונים, שטעו בכמה מקומות מן התלמוד, כאחד מן התלמידים הטועים בענין עיון הלכה. על כן שמתי פני כחלמיש, ואומר אמרתי: בני עליון כולהון, אכן כאדם ידרושון. ולכן לא אאמין לשום אחד מן המחברים יותר מחבירו, אף שיש הכרע גדול בין מעלותם, למי שמורגל בהם בעיון רב. מכל מקום התלמוד הוא המכריע, וראיות ברורות יצקו ויתנו עדיהן.

וכ"כ עוד שם (ב"ק פ"ב, סי' ה'):

אבל מה שכתב שם (המהרי"ק, שורש קס"א) שמי יכניס ראשו בין הרים גדולים בין רש"י ור"ת להכריע וק"ו אנן יתמי דיתמי ע"כ. בזה אינני מסכים עמו כי בודאי יפתח בדורו כשמואל בדורו כאשר אוכיח בעזרת השם בפרק אחד דיני ממונות... ואני ג"כ בעזרת השם בבואי לשם אכריע לפי אשר יראוני מן השמים.
^ 9 פי' הראשונים שקדמו לזמן השו"ע. ולכאורה הוא במקום שדין זה מקובל בכל הפוסקים, ולא שהוזכר כדעת יחיד באחד הראשונים, שבזה יש מקומות רבים שמרן בעצמו דוחה מדברי הראשונים.
^ 10 עי' בגר"א שמסבירו על מנהגים ותקנות, שיש להם תוקף כיון שנתפשטו בכל ישראל.
^ 11 וכתב עליו בשם הגדולים לחיד"א: "אביר בתורה בזמן מהרח"ו והרמ"ע ומהראנ"ח. חיבר סדר עבודה שנת של"ב. והפליא לעשות בס' אור תורה. ונדפס ס' שתי ידות להרב. וחבר עמר מן, אמרי אמת, עדי זהב על לבוש. והיו נמצאים אצלו מדרשי חז"ל כ"י וספרי ראשונים כגון אבי העזרי, שבלי הלקט, יראים. והיה משורר גדול ומדקדק עצום".
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il