ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
תרמו כעת זכר למחצית השקל לישיבה הגדולה בעולם!
בית המדרש פרשת שבוע ותנ"ך ספר שופטים

פרק ט"ז

סוד השערות

מוקדש לעלוי נשמת
יוסף בן גרסיה
לחץ להקדשת שיעור זה
במעשיו של שמשון אפשר לראות צעד אחר צעד רעיון, שנטווה והולך, והוא המהלך הרוחני של ישועת הדור, כפי שראינו במהלך העובר דרך החידה, השועלים ולחי החמור.
נתבונן בשתי הפרשיות הבאות, שערי עזה ופרשת דלילה, כדי לבחון מה המשך מהלך זה.

שערי עזה
מה נתן ללמוד מהתנהגות הפלשתים האורבים לשמשון בשערי עזה?
הפסוק אומר:
לעזתים לאמר בא שמשון הנה ויסֹבּוּ ויארבו לו כל הלילה בשער העיר ויתחרשו כל הלילה לאמר עד אור הבקר והרגנהו

הפלשתים אינם מחפשים את שמשון בתוך העיר, הם פוחדים ממנו. במקום זה, "ויתחרשו", הם אורבים לו חרש ומקווים לפגוע בו, אבל אינם חפצים במגע קרוב עם האיש. כניסה לבית שהוא נמצא בו תסכן אותם. הם מחכים שיצא, ואז מקווים הם לפגוע בו מן המארב. למרות שמירתם ההדוקה אין הם מעיזים לנקוף אצבע. שמשון בכוחו עקר את שערי העיר בלילה, ויצא. בשומו ללעג את המארב של העזתים.
ברם, אילו היה שמשון מתנהג בדרך, אותה הכרנו מן הפרקים הקודמים, היה צריך להגיב על נסיון הפגיעה הזה, וכשנתקל בשערים הנעולים היה צריך לסוב על עקביו ולהכות בפלשתים מכה גדולה. שמשון לא אבד את גבורתו, ונשיאת שערי העיר היא עדות מוצקה לכך, אם כך מדוע נמנע מלהכות בפלשתים?
משהו השתנה בהתנהגות של שמשון. אין זה אותו האיש, או, כדברי חז"ל "תחילת קלקולו בעזה". ירידתו של שמשון מביאה למפנה בתגובותיו.

עד, שאנו תמהים מדוע לא עשה כך שמשון, צריך להבין מה עשה!
ויֶאֱחֹז בדלתות שער העיר ובשתי המזוזות ויסעם עם הבריח וישם על כתפיו ויעלם אל ראש ההר אשר על פני חברון
לכאורה הסבר הענין הוא, ששמשון אינו יכול כבר להזיק לפלשתים. יכול הוא רק להשפילם. לוקח הוא את השערים ומעלה אותם לחברון. נוסף על כך השערים היו נעולים, את זה אנחנו יודעים מהכתוב "ובשתי המזזות ויסעם עם הבריח" 1 . אבל מה מחפש שמשון בחברון? ומדוע השערים נעולים? יכול היה לפרק את הבריח, או להשליך אותם בקרבת מקום, הלוא עוד כוחו במתניו?
כיוון ששמשון נאבק בפלשתים וזהו ייעודו כפי שכתוב "והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים" 2 , אפשר להניח שמעשהו של שמשון רומז על מאבקו בפלשתים ועל המשך גאולת ישראל. המשך של הארי, השועלים ולחי החמור. נראה לי שהדברים רומזים לפרשה עתידה הקושרת את הפלשתים עם חברון. בספר שמואל כותב הנביא את הדברים הבאים:
ויבאו כל שבטי ישראל אל דוד חברונה, ויאמרו לאמר הננו עצמך ובשרך אנחנו. גם אתמול גם שלשום בהיות שאול מלך עלינו אתה היית המוציא והמֵבִי את ישראל ויאמר ד' לך אתה תרעה את עמי את ישראל ואתה תהיה לנגיד על ישראל. ויבאו כל זקני ישראל אל המלך חברונה ויכרת להם המלך דוד ברית בחברון לפני ד' וימשחו את דוד למלך על ישראל 3 ...…וישמעו פלשתים כי משחו את דוד למלך על ישראל ויעלו כל פלשתים לבקש את דוד, וישמע דוד וירד אל המצודה. ופלשתים באו וינטשו בעמק רפאים. וישאל דוד בד' לאמר האעלה אל פלשתים התתנם בידי ויאמר ד' אל דוד עלה כי נתֹן אתן את הפלשתים בידך. ויבא דוד בבעל פרצים ויכם שם דוד, ויאמר פרץ ד' את אֹיבי לפני כפרץ מים, על כן קרא שם המקום ההוא בעל פרצים. 4


לאחר מות שאול חזרו הפלשתים והטילו חיתיתם על ישראל. כל זמן שישראל לא הפגינו את עצמאותם יתכן ונמשך איזה שהוא מצב של "שביתת נשק" , אבל ברגע שנעשה צעד מדיני של הכרזת מלכות מיד מגיבים הפלשתים. להפתעתנו אנחנו מוצאים כאן פסוק דומה לנאמר בשמשון:
ויעלו כל פלשתים לבקש את דוד…וינטשו בעמק רפאים
הלוא פסוק דומה כתב שמואל הנביא אצלנו:
ויעלו פלשתים ויחנו ביהודה וינטשו בלחי…ויאמרו לאסור את שמשון עלינו 5
יתירה מזו מהפסוקים בשמואל מוכח שהמקום נקרא "בעל פרצים" אחרי הכות דוד בפלשתים. מדוע זה משתמש דווקא בשם זה "פרץ ד' את אויבי לפני כפרץ מים"?
קשה שלא להשיב בפשטות שהדבר הוא על שם זקנו של דוד, המרמז על אופי הופעת הגאולה. "ואלה תולדות פרץ, פרץ הוליד את חצרון…ושלמון הוליד את בעז ובעז הוליד את עובד. ועֹבד הוליד את ישי וישי הוליד את דוד" 6 על זקנו זה של דוד אמרה המילדת בהקדימו את אחיו: "ויהי כמשיב ידו והנה יצא אחיו, ותאמר מה פרצת עליך פרץ, ויקרא שמו פרץ" 7 . פרץ זה מקדים את אחיו שלא הצליח לצאת ראשונה ללידתו. גם בתקופת השופטים היו מנהיגים שהופיעו משבט יהודה, אבל למרות עתניאל בן קנז לא הצליח שבט יהודה להביא את הופעת המלכות. בועז הוא אבצן, אחיה של אם שמשון. גם הוא היה בין אלה שלא הצליחו להביא מלכות. רק דוד ראוי להקרא בן פרץ. וכך אומר ר' שלמה אלקבץ בפיוט הנפלא של קבלת שבת:
ימין ושמאל תפרוצי ואת ד' תעריצי על יד איש בן פרצי ונשמחה ונגילה. המלך המשיח הוא הנקרא "בן פרצי". על כן עם משיחתו של דוד למלך הוא אומר "פרץ ד' את אויבי לפני כפרץ מים". אמנם מלחמה זו בפלשתים מתחילה היא בחברון, אבל מתרחשת היא עם סיום מלכותו הקטנה של דוד שם בעברו לירושלים. שכך נאמר שם בשמואל:
בן שלשים שנה דוד במלכו ארבעים שנה מלך. בחברון מלך על יהודה שבע שנים וששה חדשים ובירושלם מלך שלשים ושלש שנה על כל ישראל ויהודה 8

אם כן מיד עם משיחתו למלך על כל ישראל בעברו לירושלים עלו עליו פלשתים. הנה לנו הסבר על העלאת השערים כשהם נעולים על ההר אשר על פני חברון. השערים עדין נעולים בזמן שמשון ורק דוד יבוא ויאמר "פרץ ד' את אויבי לפני כפרץ מים" כי נפתחו לפניו שערי השעבוד שהם הפתח למלוכה.
מהמשך הפסוקים בשמואל אנו לומדים שמיד לאחר נצחונו על הפלשתים מנסה דוד להעביר את ארון ד' מקרית יערים לירושלים, דהיינו, דוד רואה בנצחונו זה לא רק פתח למלכותו אלא פתח לגילוי השכינה. צריך לזכור שבקרית יערים שכן ארון ד' מאז חזר מגלותו בשדה פלשתים. את הקשר הזה בין הופעת המלכות מחברון לגילוי השכינה בירושלים אפשר למצוא גם במשנה ביומא: 9
אמר להם הממונה צאו וראו אם הגיע זמן שחיטה. אם הגיע, הרואה אומר ברקאי. מתיא בן שמואל אומר: האיר כל פני המזרח, עד שבחברון? והוא אומר הן.

זמן גילוי האור במקדש לקבלת פני ד' בתמיד של שחר צריך שיאיר כל המזרח עד שבחברון, וזאת צריכים הכהנים לוודא טרם השחיטה.

מכאן יתבאר אולי מאמר תמוה של הגמרא בסוטה 10 :
תניא, אמר ר' שמעון החסיד: בין כתפיו של שמשון ששים אמה היה, שנאמר "וישכב שמשון עד חצי הלילה ויקם בחצי הלילה ויאחז בדלתות שער העיר ובשתי המזוזות ויסעם עם הבריח וישם על כתפיו", וגמירי דאין דלתות עזה פחותות מששים אמה.

פלא, מה נצרכו חכמים לשער את רוחב כתפי שמשון, ועוד יותר את רוחב שערי עזה. "גמירי דאין דלתות עזה פחותות מששים אמה", גמירי זו מסורת קבלה. בהלכה, משמעה, הלכה למשה מסיני. אין לחכמים מסורות חשובות יותר מרוחב שערי עזה? אולי ההסבר לכך הוא, שאין בכל המקרא כולו דבר מפורש שמדתו ששים אמה מלבד אורך מקדש שלמה?
והבית אשר בנה המלך שלמה לד' ששים אמה ארכו 11

אם נכון הקשר הזה הרי שכוונת ר' שמעון החסיד שהמקדש אשר עתיד לעמוד "בין כתפיו" כמו שנאמר בברכת יעקב לבנימין "ובין כתפיו שכן" 12 מתחיל להופיע מתוך מאבקו של שמשון שאמו מיהודה ואביו מדן כשני בוני המקדש כמו שבארנו. שמשון אמנם אינו מצליח לפרוץ את השערים, אבל הוא מעלה אותם אל ראש ההר על פני חברון ומכין את הופעתו של דוד אשר עתיד לסיים את המלאכה. נעילת השערים היא בטוי למעצור במהלכיו של שמשון. משהו ננעל וכבר אי אפשר לפתוח אותו. אין הוא מסוגל להזיק לפלשתים. גם אינו מסוגל לפתוח את השערים, והוא מבין את הרמז. השערים ננעלו בדורו, אבל יכול הוא עדיין להסיע את השערים, כשהם נעולים, ולהציב אותם בחברון, כנגד מקום קברי האבות, עד שיבוא דוד ויפתחם.

מהלך מעשיו של שמשון עד כה הוא כזה:
1. החידה - "מעז יצא מתוק", רמז לפלשתים: הדבורים יכולים לקנן בגוף האריה רק מפני שד' הכה אותו. מהמכה הזו יצא מתוק, תקום המלכות ותתעורר.
2. השועלים - רמז שני לפלשתים: עונשם של הפלשתים, יבוא בגלל בגידתם בשבועתם לאבות.
3. לחי החמור - רמז ליהודה: הקב"ה יכפה את גאולתם של ישראל, ויכריח את שבט יהודה להכות את הפלשתים למרות התמסרותם להם.
4. שערי עזה - רמז שני ליהודה: לשמשון, אין כח להמשיך את המהלך. הנה עומדים השערים הנעולים בחברון, ומחכים למי שיבוא לפתחם.

ישנם מצבים של נפילה מוחלטת, ולהם מקדים הקב"ה תרופה למכה. שמשון עומד לנפול, בפרשת דלילה. רגע לפני נפילתו הוא מספיק למסור לעתיד, שיש תקוה. יותר מזה לא יוכל לעשות, הוא מרגיש שתש כוחו, אבל לא אפסה תקווה. השערים עומדים בהר על פני חברון, וביום מן הימים יצטרך מישהו לפרוץ אותם.
בבסיס כל מעשיו של שמשון עומדת האמונה הגדולה בגאולת ישראל. בדור שפל ועני פועל שמשון ומנסה "להחזיק את ראשם של ישראל מעל לפני המים". תפקידו לשמור את קיומו הלאומי של העם בימים האחרונים של תקופת השופטים עד שיבוא שמואל ויכונן מלכות שתבנה את המקדש. המעבר מופיע מתוך נפילה מוחלטת של ההנהגה בישראל, וצמיחתה תופיע שוב מחדש רק על ידי שמואל. גם בדורו שמשון מצליח לפעול בגלל נזירותו מבטן. קדושה מיוחדת וכוחות עלאיים שאינם צומחים מתוך המצב הרוחני של הדור אלא מתוך עומק סגולת האומה. אבל למרות המצב שמשון מבשר את בשורת הגאולה הקרובה. לעורר את התקווה ואת האמונה, כי אמנם דור הולך, אבל הנה הנה זורח אור חדש. "מעז יצא מתוק", ומדמדומי ימי השופטים תקום המלכות. בינתיים הולך כוחם הרוחני והלאומי של ישראל ונעלם אט אט, ועמו כוחו של שמשון, אבל בטחונו בגאולה אינו נעלם. בשארית כחו נשא את השערים לחברון, אות ומופת לבני יהודה לתקומת המלכות והמקדש. לאחר שסיים את פעולתו נופל שמשון ואינו קם, אבל גם בנפילה זו עצמה טמונים זרעים חשובים להבנת המשברים בגאולת ישראל 13 .

דלדול הכוח
מעשיו של שמשון בפרשת דלילה, מדהימים. הרי כבר בפעם הראשונה שמשון חושד בטוהר כוונותיה של האשה, ולפיכך נמנע מלומר לה את האמת. יתרה מזו, חשששותיו התאמתו במלואן, שהרי הביאה אורבים, אלא שלמזלו שיקר לה וכך ניצל. מדוע אם כן בפעם השלישית הוא מסגיר את סודו, כשהוא יודע בבירור, שבכך הוא חורץ את גורלו ואת גורל דורו? האין זו אוולת נוראה, לגלות את הסוד הזה ולמסור את עצמו למיתה בידי הפלשתים.
חז"ל עונים כך:
ויהי כי הציקה לו בדבריה כל הימים ותאלצהו - מאי ותאלצהו? אמר רבי יצחק דבי רבי אמי: בשעת גמר ביאה נשמטה מתחתיו 14 .

דלילה יודעת בדיוק את חולשותיו של שמשון, הוא מתפתה אחריה ובזה היא מאלצת אותו לגלות את מקור כחו. אבל עדיין, צריך להבין: איך איננה מסתירה את כוונותיה "הגידה נא לי במה כחך גדול ובמה תאסר לענותך". איך שמשון לא תופש מה קורה מסביבו?

ארבע פעמים גלה שמשון את מקור כחו.
אם יאסרני בשבעה יתרים לחים אשר לא חֹרבו וחליתי והייתי כאחד האדם. אם אסור יאסרוני בעבתים חדשים אשר לא נעשה בהם מלאכה וחליתי והייתי כאחד האדם. אם תארגי את שבע מחלפות ראשי עם המסכת. אם גֻלחתי וסר ממני כחי וחליתי והייתי ככל האדם.

האם באמת שיקר בשלש הפעמים הראשונות? האם הגילויים הללו השפיעו עליו, או שנשאר כמות שהיה?
מן האמור בפסוקים אנו רואים ששמשון דבר אמת לא רק בפעם האחרונה. הלוא כך כתוב:
1. וינתק את היתרים כאשר יִנָתק פתיל הנערת בהריחו אש.
2. וינתקם מעל זרֹעֹתיו כחוט.
3. ויִסַע את היְתד האֶרֶג ואת המסכת.
4. ויֹאחזוהו פלשתים וינקרו את עיניו.

ברור, אם כן, שכחו של שמשון הלך והדלדל מפעם לפעם. כבר בפעם הראשונה אינו נלחם בפלשתים. הוא רק מנסה להשתחרר. בפעם הראשונה נמסים החבלים מעליו כפשתן באש. הפשתן נמס באש ומתפורר מאליו. בפעם השניה שמשון משקיע מאמץ, קל שבקלים, אבל הוא מנתק משהו, כמו קריעת חוט. בפעם השלישית כבר קשרו את שערותיו, לכן כבר לא היה מסוגל לנתק את היתד. כל שיכול היה לעשות הוא למשוך את היתד, אחרי שערות ראשו, שבהם היה ארוג. בפעם הרביעית נכנע לחלוטין. שמשון לא שיקר, הוא גילה את סודו בכל שלב ושלב, אלא שלא אמר את כל האמת, כאילו בקש להשאיר אצלו בכל פעם פחות ופחות כח. לכן הכתוב אומר, בפעם האחרונה "ויגד לה את כל ליבו". מה שהבדיל בין שלש הפעמים הראשונות לפעם הרביעית הוא, כל האמת. כל האמת יצאה מפיו רק בפעם הרביעית.
כלומר: שמשון יודע, שהוא הולך לאבד את חיותו. את סודו הסגיר לא בפעם הרביעית בלבד. כל כך חושק הוא בדלילה, שהוא מוכן לאבד עבורה את ראשו, אלא שאינו עושה זאת בבת אחת. יודע הוא שלשם כך צריך הוא לתת בידיה מידע אמיתי, אבל בכל פעם מנסה הוא, שלא לומר את כל האמת, כדי להשיגה בלא ליפול בידי הפלשתים. בכל פעם נאלץ שמשון לסגת צעד נוסף. חומת ההגנה קורסת אט אט, עד ששמשון נאלץ לחשוף את כל הקלפים בפני דלילה. אז נגוז כחו והוא נופל בידי אויביו.
כעת צריך להבין מדוע גם היתרים, החבלים והמסכת קשורים בכחו של שמשון.
המיתרים, העבתות היתדות והמסכת נזכרים יחדיו בהקשר אחד:
במלאכת המשכן.
ונתתה את שתי עֲבֹתֹת הזהב על שתי הטבעֹת אל קצות החשן. 15
ועשית מסך לפתח האהל. 16
את יתדֹת המשכן ואת יתדֹת החצר ואת מיתריהם. 17

ארבעת האמצעים, שמגלה שמשון, שאפשר לכבול אותו בהם, שייכים למעשה המשכן. אותם האמצעים הקושרים ומחברים את המשכן לקביעותו במחנה ישראל. מה משמעות הדבר? נראה שצריך להרחיב קצת את היריעה.
בהקדמתו לשיר השירים אומר האבן עזרא את הדברים הבאים:
ואל תתמה בעבור שהמשיל כנסת ישראל לכלה והמקום, דודה, כי כן דרך הנביאים: ישעיה אמר "שירת דודי לכרמו" ועוד "כמשוש חתן על כלה" יחזקאל אמר "שדים נכונו ושערך צמח ואת עירום ועריה" ועוד "ואכסה ערותך ואעדך עדי" וכל הפרשה כולה. הושע אמר: "וארשתיך לי לעולם" "לך אהב אשה". ובספר תהילות: "משכיל שיר ידידות" וכותב בו "שמעי בת וראי והטי אזנך"

אם כך הקשר בין ד' לישראל נמשל בקשר איש ואשה, ואב לכולם הוא שיר השירים עצמו. וכך אומרים חז"ל על סוף השיר
כי עזה כמות אהבה" - עזה אהבה כמות, שהקב"ה אוהב אתכם... "קשה כשאול קנאה" - בשעה שמקנאים אותו בעבודת כוכבים שלהם. 18
אבל לא רק את הגילויים הנפלאים של אהבה בין ד' לישראל ממשילים הנביאים בקשר בין איש ואשה, גם את מצבי הנפילה של עבודה זרה, כמו ישעיה פרק נ' "אי זה ספר כריתות אמכם אשר שִלַחתִיהָ" 19 או בירמיה פרק ב' "כי על כל גבעה גבֹהה ותחת כל עץ רענן את צֹעָה זונה" 20 וביחזקאל פרק טז' "האשה המנאפת תחת אישה תקח את זרים" 21 אם כן למדנו שאותם הכוחות והיצרים הדוחפים את ישראל בנפילתם לתור אחרי עבודת אלילים הם גם אלה הקושרים את ישראל לאביהם שבשמים, ורק כשאינם טהורים ומתגלים בצורה עקומה ומעוותת מופיעים הם כיצר עבודה זרה. ומכאן ההסבר למעשה הנורא המתואר בגמרא ביומא 22 כשעלו ישראל מבבל להקים את הבית השני חששו אנשי הכנסת הגדולה שיצר עבודה זרה שגרם לחורבן הבית הראשון יגרום שוב לחורבן, על כן בקשו רחמים גדולים מאת ד' שיתבטל יצר זה מישראל ולא יכשילם. הקב"ה נענה לתפילתם ובטל כוח יצר עבודה זרה. אז, מספרת הגמרא, יצאה מבית קודש הקודשים דמות אש וצורתה כגור אריות. דהיינו, הגרעין הפנימי של יצר עבודה זרה בישראל הוא בעצם כוח השאיפה והדבקות בד'. הוא נטמא כשמפנה אותו האדם בצורה עקומה לעבודה זרה. הסיבה לנפילה של עם ישראל בע"ז היא שבקשת קירבת ד' שלו אינה מזוככת ומושפעת ממדות רעות, יצרים ותאוות והשקפות עקומות. על כן כשבטל כחו של יצר זה בבית שני התברר שמשהו בדבקותם של ישראל לד' נפגם ודמות האריה היוצאת מקודש הקודשים רומזת לכך.
עדיין אנחנו יכולים להבין את מעשה שמשון ותאוותו לדלילה רק כמשל או סמל לכשלונו של הדור. אבל האם למעשה עצמו לא היתה משמעות כלשהי? האם כשלונו של שמשון רק משמש כמשל לתוכחת הנבואה בישראל? או שמא נאמר שלא התקיימו הדברים באמת, אלא משל הם? אין דברים אלה מתישבים על הלב.
ננסה להסביר את הדבר בדברי הרב זצ"ל בהקדמתו לשיר השירים: 23
אלה הגעגועים הרבים הפרטיים הנשאים שבשיר השירים, המה רשמים של האוצר הגנוז בנפש כלל האומה, אשר בחר לו ד' לשמו ולזכרו.

פירוש הדברים, שאוצר האהבה הפנימית של ישראל לקב"ה מפרנס את האהבה בלב כל איש מישראל. חלקם מתגלים באהבת איש לאשתו, חלקם באהבת האדם ועוד יונקת היא האהבה בכללה אל הכל מתוך אהבת ישראל לקב"ה. 24 האהבה האנושית המתגלה בתוך העולם הזה מתגלית בשיאה באהבת האיש לאשתו ועל כן היא המשל לאהבת ד'. לא רק כסמל אלא גם כפועל יוצא היונק את כחותיו מאהבת ד' לישראל.
שמשון מבטא בכחותיו האישיים את כחו של הדור ואת חסרונותיו. כל אישיותו של שמשון היא דמות הדור. אין היא רק דמות פרטית, הרי הוא קדוש מבטן. למרות ששאר בני הדור לא יכלו להתרומם להיות מגלים את כוחם, הוא שהתקדש עוד מבטן אמו, היתה בו הופעה אלקית מיוחדת כזאת. כחותיו האישיים יונקים מכחות הדור. החסרון באהבת ד' שנפגמה והתעוותה והתגלתה ביצר עבודה זרה מתגלה בו בשמשון בתאוותו לדלילה.
סוד אובדן כחו של שמשון הוא יצרא דעבודה זרה. שמשון מוכן יותר ויותר לכבול, לטובת הפלשתית, את מושגי הקדושה של ישראל. דלילה מבטאת את הצלחת הפלשתים, שקושרים את מושגי הטוהר של ישראל במושגיהם שלהם, מושגי עבודה זרה. תאוות הנשים שלו משקפת את תאוות הדור כולו לעבודה זרה. ככל שהפלשתים מצליחים לקשור את ישראל יותר ויותר להשפעתם שלהם, מתוך הסכמה ורצון, ככל שהם מצליחים יותר ויותר לקשור את הכח הטבעי של ישראל, כחות החבור של השכינה וישראל במשכן, אל עבודה זרה, הולך ונמוג כחו של שמשון, נעלם כוחם של ישראל 25 .
הנבואה לדורות היא, שישראל לפעמים מפילים את עצמם לדעת. יודעים הם בדיוק את הסכנה הצפויה להם. יודעים הם שהעמים מבקשים ליטול מהם את כוחם כדי לאבדם, אבל אין להם כח להנתק מסיפוק היצרים, שמציעים להם מבקשי רעתם. שמשון אינו מסוגל להינתק מדלילה ובשביל כך מסגיר את סודו ומוסר את ראשו. 26
וכך אמרו חז"ל במסכת סוטה 27 :
ויהי אחרי כן ויאהב אשה בנחל שורק ושמה דלילה - תניא, רבי אומר: אילמלא נקרא שמה דלילה, ראויה היתה שתקרא דלילה, דילדלה את כחו, דילדלה את לבו, דילדלה את מעשיו. דילדלה את כחו, דכתיב: "ויסר כחו מעליו"; דילדלה את לבו, דכתיב: "ותרא דלילה כי הגיד לה את כל לבו"; דילדלה את מעשיו, דאיסתלק שכינה מיניה, דכתיב: "והוא לא ידע כי ד' סר מעליו".


לסיכום: שמשון הוא שליחם של ישראל. אין לו זכויות בלעדיות משלו. הוא נופל את נפילתם, ומצבו הרוחני נגזר ממצבם שלהם. את סוד איבוד כוחו יש לבקש בסיבת איבוד כוחם של ישראל בימי השופטים. דמותו של הדור עגומה ושפלה, עד כדי כך, שהם, ביודעין, מוסרים את עצמם בידי אויביהם, רק מפני, שהם ניזקקים לפיתויי העבודה הזרה, שאלו מציעים להם. כך, ללא מאמץ מיוחד, יכולה דלילה להכריח את שמשון למסור לה את סוד כוחו, כח הקשר לשכינה, הטמון בשערות ראשו, ולהפילו לפני הפלשתים.
ככל, שישראל נמשכים יותר לעבודה זרה, הולך ואובד כוחם, הרוחני והלאומי. שלב אחר שלב מוסר שמשון יותר ויותר את כוחו. כשגלה שמשון את סוד המיתרים, שקושרים את הקלעים בחצר המשכן, החבלים נמסו מעל ידיו. כשגילה את סוד העבותות, שהם חלק מבגדי הכהונה כבר היה צריך להתאמץ כדי לנתקם, כחוט. כשמסר את סוד המסך, שהוא ביטוי לפתחו של היכל, כבר לא יכל להינתק מהכבלים, כי אם להסיע אותם. כשהסגיר את כל סוד קיומו, סוד הנזירות, שמבטא את הקשר הייחודי שבין ישראל לשכינה, בדורו, נפל בידי אויביו.

חלול ד'
שמשון בא לסוף דרכו בכינוס גדול בבית דגון, שנעשה לכבוד מפלתו. "נתן אלהינו בידנו את אויבנו ואת מחריב ארצנו ואשר הרבה את חללנו". שמשון הטיל מורא גדול על הפלשתים. הירושלמי אומר, שגם עשרים שנה אחר מותו המשיכו לירא ממנו!
כתוב אחד אומר "וישפוט את ישראל ארבעים שנה" וכתוב אחר אומר "והוא שפט את ישראל עשרים שנה", אמר רבי אחא מלמד שהיו הפלשתים יראים ממנו עשרים שנה לאחר מותו כדרך שהיו יראים ממנו עשרים שנה בחייו 28 .

בפסוק כג מפרט הנביא את שתי המגמות, שהיו בכינוס בבית דגון:
"לזבוח זבח גדול לדגון אלהיהם"
"ולשמחה"
הזבח, על מנת להודות לאלהיהם, והשמחה היא הבטוי האנושי הטבעי כתגובה להסרת האיום הגדול בדמותו של שמשון. ועדיין, הצד הדתי תפש מקום גדול יותר מן השמחה האנושית. שלש פעמים מזכיר הנביא את הענין האלילי, בכינוס בבית דגון.
נאספו לזבח זבח גדול לדגון אלהיהם
ויאמרו נתן אלהינו בידנו את שמשון
ויהללו את אלהיהם כי אמרו נתן אלהינו בידנו את אויבנו

שמחה גדולה היו הפלשתים עושים גם אילו היו מנצחים במלחמה רגילה, אבל כאן רואים הם בנצחון על שמשון הכרעה במאבק אלוהי, כביכול בין דגון לשמשון. עד כדי כך היה המורא שלהם משמשון גדול, בגלל כחו הרב ומעשיו המופלאים, שראו בו אדם אלוהי 29 . הם ראו, שמקור כחו אינו אנושי. את הכבלים הוא מנתק כחוט, את השערים הוא תולש ממקומם, אבל כשמגלחים את שערות ראשו סר כוחו. אין זה כח טבעי במושגי הפלשתים. לא היתה אפשרות אחרת, אלא להבין שהאדם הזה הוא חצי אל כאמונתם במקרים רבים. עשרים שנה אחר מותו עדיין היו פלשתים מבהלים את עצמם בהזכרת דמותו. לכן שמחו שמחה כה גדולה בנפילתו, אותה פרשו כנצחון של דגון על כחו האלוהי של שמשון.
חששם של הפלשתים משמשון מתבטא יפה בפעולות, שעשו עמו אחר שתפשוהו.
ויאחזוהו פלשתים וינקרו את עיניו ויורידו אותו עזתה ויאסרוהו בנחשתים ויהי טוחן בבית האסורים

אין ספק, שלו היה הפסוק מקצר בלשונו ומתחיל: "וינקרו את עיניו.." לא היה חסר דבר בתאור המאורעות. התאור, המתמקד בכל פעולה, שעשו הפלשתים עם שמשון מבטא היטב את פחדם, וחששם אם יוכלו בכלל לגעת בו. גם אחר אחיזתו ממשיכים הם לחשוש ממנו, ולכן ממשיך הנביא להתעכב על כל פעולה נוספת שעושים בו.
נקור העיניים - להבטחת כבוי כחו האלהי, ההורדה לעזה - להרחיקו מגבול ישראל שמא תחזור אליו רוחו. המאסר - גם הוא להבטחה שמא יתעוררו פתאום כחותיו. גם בבית הסוהר העבידו אותו כדי להתישו.

שיאה של החגיגה הגדולה, כשכולם כבר היו שתויים. אז הכניסו את בעל הכח האלהי שסר כוחו, כדי שישחק לפני הפלשתים, ויוכיח את נצחונם עליו.
ויהי כטוב לבם ויאמרו קראו לשמשון וישחק לנו

דוגמא זו אופינית לפולחן עבודה זרה. "כטוב ליבם ביין" כדי לחוש התעלות, היו הגויים משתמשים בדרכים שונות כדי להביא את האדם להתלהבות. אחת הצורות, שאפשרה את הסתרת השכל ושחרור הדמיון היא השכרות. בתוך הילולה גדולה של עבודה זרה מביאים הפלשתים את שמשון העיור ונותנים לו להסתובב בין העמודים. הכתוב סתם את דבריו ולא פרט לנו מה בדיוק עשה שם שמשון, רק המילה "לצחק" יכולה להיות רמז למעשיו של שמשון, והכתוב לא פרט יותר מפני כבודו. אבל באמת אין זה משנה מה עשה שמשון. מבחינת הפלשתים די להם בעצם העובדה, שהוא משרת אותם. הכוח הזה של שמשון נמצא בשליטתם. הפלשתים רוצים לאמץ לעצמם את השליטה בסוד הגדול הזה, ששמשון נושא בתוכו. סוד הכח האלוהי של איש ישראל. הדבר מזכיר מעשה אחר שלהם. גם במלחמת אפק לקחו הפלשתים את ארון הברית למחנה פלשתים.
ופלשתים לקחו את ארון האלקים ויבאהו מאבן העזר אשדודה. ויקחו פלשתים את ארון האלקים ויבאו אתו בית דגון ויציגו אתו אצל דגון 30
ובמדרש: ר' יוחנן אמר: כבדוהו, אמרו זה אלוה וזה אלוה. יבוא אלוה וישרה אצל אלוה 31

"ויציבו אותו אצל דגון". הפלשתים, לפי ר' יוחנן, אינם טוענים לנצחונו של דגון על אלהי ישראל. גרוע מזה. הם מציבים אותם זה ליד זה, כמו היו שותפים. כאילו גם אלהי ישראל אצלם. אתמול היה אצל ישראל, היום, אצלם. הבנתם של הפלשתים כדרך עובדי עבודה זרה היא שהכח הרוחני יכול להיות מושפע על ידי כחות חמריים. אם לקחו את הארון הרי שלקחו את האלהים. אם תפסו את שמשון והשתלטו על גופו גם הכח הרוחני חדל. אבל כמה אומללה היא תפיסה אלילית נמוכה זו. שמשון יודע את הסוד האלקי הגדול של ישראל ואותו הוא מלמדנו לפני מותו.

הנקמה
ויקרא שמשון אל ד' ויאמר ד' אלקים זכרני נא וחזקני נא אך הפעם הזה האלהים ואנקמה נקם אחת משתי עיני מפלשתים.
ראינו, שכחו של שמשון סר ממנו. כבר בעזה מאז החל להדרדר, מקלקול זה הלך שמשון והידרדר עד שנפל, בתאוותו לדלילה, לפני הפלשתים. הכתוב מעיד בפירוש "והוא לא ידע כי ד' סר מעליו ". השכינה עזבה אותו במעשה דלילה לחלוטין.
כיצד חזרו כחותיו רגע לפני מותו?
אדני אלקים זכרני נא וחזקני נא אך הפעם הזה האלהים ואנקמה נקם אחת משתי עיני מפלשתים.
תפילה אינה דבר הפועל על האדם בנתוק ממצבו הרוחני הכללי. אין התפילה באה במקום תשובה, אינה יכולה למחוק הדרדרות של חטא סתם כך. מהו אם כן סוד תפילתו של שמשון? ננסה להבין משהו מדברי חז"ל.
בכלל יש להבין מדוע בקש שמשון נקמה דוקא על נקור עיניו? האם לא ידע שסופם להרגו? לדעת חכמים נקור עיניו של שמשון היה דווקא "מדה כנגד מדה" במישור האלקי. נראה לי שלחכמים הסבר נוסף בעומק הענין.
המשנה בסוטה אומרת:
שמשון הלך אחר עיניו לפיכך נקרו הפלשתים את עיניו

ובגמרא:
תנו רבנן. שמשון בעיניו מרד שנאמר "ויאמר שמשון אל אביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני" לפיכך נקרו הפלשתים את עיניו.

על הליכה "אחר עיניים" אומרת הגמרא בברכות: "אחרי לבבכם" זו מינות, "ואחרי עיניכם" זה הרהור עבירה, שנאמר, "אותה קח לי כי היא ישרה בעיני". נפילתו האישית של שמשון היא מחמת תאוותו לנשים. אבל כפי שהסברנו נפילתו של שמשון היא גם נפילת הדור. הדור נפל בגלל תאוותו למנהגי עבודה זרה של הגויים סביביו. לא היתה זו מינות או כפירה בד', אלא יצרא דעבודה זרה. כדברי הגמרא בקידושין 32 , שגם כאשר ישראל עובדים עבודה זרה אין זה קשר אמיתי ואינו מנתק את הקשר הנצחי של ישראל מד'. על כן דוקא משמשון מביאה הגמרא בברכות ראיה ש"אחרי עיניכם" זה הרהור עבירה הרהור ולא יותר. בחזרנו לפרש את תפילתו האישית של שמשון, נאמר, ששמשון מבקש את נקמתו על שפגעו בקשר שלו עם ד' על ידי דלילה שדלדלה את כחו, את מעשיו ולבסוף גם את לבו. בגללה נעלם הקשר הפנימי שלו עם הקב"ה, על כן נאמר שם: "והוא לא ידע כי ד' סר מעליו " .
במישור הכלל ישראלי. הנקמה היא נקמת ישראל מפלשתים, שהחטיאו אותם בדרכי עבודה זרה, דלדלו את כחם הרוחני, הלאומי, עד שישראל יראים מפלשתים יותר מד'. אין בהם כח להרים ראש "פלשתים מושלים בישראל". אבל שמשון זכה לרגע נוסף של התעלות כחו האלקי. באותה סוגיה בסוטה 33 שבה נדרשת פרשתו של שמשון נאמר גם:
ת"ר חמשה נבראו מעין דוגמא של מעלה, וכולן לקו בהן: שמשון בכחו, שאול בצווארו, אבשלום בשערו, צדקיה בעיניו, אסא ברגליו. שמשון בכחו, דכתיב "ויסר כחו מעליו" 34

שמשון כמו האישים האחרים שהוזכרו שם, מעלו באותה סגולה אלקית שהיתה בהם כדי למלא שליחותם. לפיכך לקו בסגולתם וזו פסקה מהם. שמשון מבקש נקמה על אבדן כחו, על נפילת שליחותו הרוחנית בישראל. שמשון רוצה לנקום את נקמת ישראל שנפלו בידי פלשתים. וכאן מופיעה נקודה מכריעה. "תמות נפשי עם פלשתים" הקשר בין ד' לישראל הוא נצחי, אבל אין פירוש הדבר שישראל רשאין לעשות מה שלבם חפץ ולסמוך על נצחיות הקשר. הדור שפונה עורף, אפילו רק חיצונית, לקב"ה צריך לשלם את המחיר. את נצחיות הקשר יגלה אולי הדור הבא אחריו. לפעמים הפגיעה בקשר בינינו לבין הקב"ה קשה כל כך שהמחיר הוא גלות, ורק לאחר דורות רבים אנו שבים לחדש את הקשר הגלוי של כלל ישראל עם הקב"ה. כזה הוא חזון העצמות היבשות ביחזקאל. המחיר נורא, אבל גילוי הכח הרוחני יבוא. נכונותו של שמשון לשלם בחייו את המחיר, ובלבד לקבל עוד לרגע את היכולת למלא את שליחותו במחיר מסירות הנפש, פירושה הכרה עמוקה מתהום הנפש המתיסרת של הכרת החטא. מתוך הנקודה הפנימית ביותר של הכרת הייעוד האלקי של ישראל והנכונות לשלם את מלוא המחיר הנורא. זהו סוד מסירות הנפש של ישראל במהלך הדורות המתגלה מתוך גודל היסורים הכלליים והפרטיים. גילוי הקשר העמוק הזה אינו יכול להשאר בלי תגובה אלקית. "קרוב ד' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת". זוהי אותה העין של יחזקאל הקוראת אל ד', "עין הקורא אשר בלחי", אשר התגלתה בשמשון כבר בעבר. לישועתך קיוויתי ד'.

על הקשר הישיר בין שמשון לדורו אומרת הגמרא:
וא"ר יוחנן: שמשון על שמו של הקב"ה נקרא, שנאמר: כי שמש ומגן ד' אלהים וגו'. אלא מעתה, לא ימחה! אלא מעין שמו של הקב"ה, מה הקב"ה מגין על כל העולם כולו, אף שמשון מגין בדורו על ישראל. 35

"שמש ומגן ד' צבאות". שמו של שמשון מרמז על כחו האלקי. שמשון, שמש קטנה. "מעין שמו של הקב"ה". זוהי הופעה אלוקית בצמצום. עם ישראל בדורו של שמשון אינו ראוי לישועה. אבל אי אפשר שעם ישראל ימחה, צריך להציל את הדור. לכן מעמיד הקב"ה קדושה, שלא בדרך הטבע כדי להושיע את ישראל. זהו הסוד של שמשון. "נזיר אלהים אני מבטן". הנזירות, עניינה - קדושה, שלא בדרך הטבע, כנגד הטבע. הנזיר והכהן הנן שתי דמויות של קודש.
מצד אחד ישנן נקודות שוות בין נזיר לבין כהן, אבל יש גם הבדל ביניהן:
איסור שתיית יין. (בכהן איסור זה חל רק בזמן עבודתו במקדש)
איסור טומאה למת.
בשני העניינים הללו שווים הכהן והנזיר, אבל בענין שלישי הנזיר הפוך היפוך גמור לכהן:
הכהן - חייב להסתפר אחת לשלשים יום.
הנזיר - אסור בגילוח שערותיו.

לכהן ישנה סגולה פנימית, סגולה העוברת בירושה. החיים סביב המקדש מפתחים חיים קדושים, המסוגלים להוציא את קדושתם הפנימית הטבעית אל הפועל.
הנזיר אינו קדוש מבטן. הקדושה אינה על פי טבע אצלו, לכן סתם נזירות היא מוגבלת, אצל כל אדם. "סתם נזירות - שלשים יום". הקדושה באה אצלו, שלא על פי הסדר הטבעי של האדם. זוהי קדושה קיצונית.
כח הקדושה של הכהן מאפשר לו ביחד עם חיי הקדש המתאימים לו, לחיות ולעמוד בראש המערכת החברתית. כהן פותח בכל דבר שבקדושה ראשון 36 . אין הוא מנותק מהמציאות החברתית הישראלית, אלא הוא ראשון בה. הוא מתרחק מטומאת מת, הוא מתרחק בזמן עבודתו מן היין, אבל בצורתו החיצונית צריך הוא להראות כמשרת למלך. מה שאין כן הנזיר. הוא אמנם קדוש אבל מגודל פרא בשער ראשו. קדושה המתגלית מתוך הבלטה גדולה של כחות הקודש על חשבון חלקים אחרים של האישיות, אלה הנועדים להתחבר עם בני אדם. בענינו של שמשון סוד נפלא. מחד הוא קדוש בקדושת נזיר, אבל הפלא הגדול הוא שאצלו קדושה זו היא מבטן, כי מדובר כאן בקדושת ישראל שביסודה היא קדושה טבעית. כדי להגן על ישראל צריך להראות כי למציאות הקדושה הישראלית שורש פנימי חזק כל כך שגם במצב הקשה של הדור נתן לראותו. זהו שמשון - שמש קטנה. אמנם הקדושה ביסודה טבעית אבל התגלותה בדור כזה הוא דבר שלא כדרך הטבע, לכן צריך להופיע בשמשון שלוב של שני הדברים: נזיר מן הבטן. בגלל כך, מציאות שאינה נצחית. נועדה רק לשמור על הדור.
אמו של שמשון עקרה, כך מודיע לה המלאך. היא אמנם משבט יהודה, אבל גם זה אינו יכול להצמיח את המנהיג שיושיע את ישראל. דוקא בשלוב עם שבט דן הפחות שבשבטים צריך לבוא המנהיג לתת את התשובה. רק גיוס כל הכחות של העם "מכף רגל ועד ראש" יוכל להביא את הגאולה. הויכוח בין מנוח ואשתו ובין בועז ומנוח הוכרע, בלי ידיעתו של מנוח.
אמו של שמשון הצטוותה בזהירות יתרה כדי להכין את גילוי הדמות המופלאה הזאת. חכמים אמרו עליו על שמשון שהיה חגר בשתי רגליו 37 , מציאות מוזרה. עצמה אדירה בגוף חלש ולא יציב, גילוי קדושה אלקי בנגוד למדרגה הרוחנית של הדור. קדושה בתוך כלים רעועים. הופעה זו של שמשון חיבת להיות מוסתרת. אין היא הופעה שהדור מוכן לה, על כן אין המלאך מגלה למנוח לא את עקרותה של אשתו ולא את מטרת ההתגלות. גם שמשון עצמו ממשיך את מהלך ההסתרה. תחילה אף הוא עצמו אינו מבין, ורק כשמתגלה הדבש בגוית האריה מתחוור לו הענין. הוא מאכיל את הוריו, אבל אינו מגלה את סודו. מכאן ואילך יהיו מעשיו כולם חידות ומשלים, אריה, שועלים, לחי חמור, עד כאן כחו. משקלקל בעזה אין הוא יכול עוד לעלות. שליחותו נסתימה. רק זאת מצליח הוא, להעלות את השערים הנעולים אל חברון. מוסר הוא את עצמו לתאוותו, לפלשתים, כפי שהדור מסר את עצמו. כשהוא ישן ומעולף, יודע ולא יודע הוא נופל. אבל כשתופסים אותו הפלשתים והוא עומד בשעתו האחרונה, מתעורר הכח הישראלי הקדוש מבטן ומבקש את גילויו האחרון. הפלשתים אמנם גלחוהו, אבל הפסוק אומר "ויחל שער ראשו לצמח כאשר גֻלח" 38 . צמיחת השערות היא טבעית, וחוזרת היא על עצמה. אין כמו השערות לבטא את קדושת ישראל הצומחת מחדש למרות כל הנפילות והמשברים. אי אפשר לדכא את כח הגבורה האלקית, הנובע מהאמונה בד' וביעודם הנצחי. על כן כאשר קורא שמשון את קריאתו האחרונה אל ד', למסור את נפשו, ולהיות נאמן ברגעיו האחרונים לשליחותו, נענה.

נסיים ענין זה במאמר נוסף מן הגמרא: 39
ותחל רוח ד' לפעמו במחנה דן בין צרעה ובין אשתאול" "תרין אמוראין, חד אמר, בשעה שהיה רוח הקודש שורה עליו היו פסיעותיו כמצרעה לאשתאול. וחורנא אמר, בשעה שהיתה רוח הקודש שורה עליו, היו שערותיו מקישות כזוג, וקולן הולך כמצרעה לאשתאל 40

צרעה ואשתאל ערים הן בנחלת דן. אבל לא מקרה הוא ששם התחילה רוח ד' להופיע אצלו, ושם גם נקבר. גם אלה סימנים למצבו של הדור. ישראל באותו דור כמצורעים המשתלחים מחוץ למחנה. אולי רמז נוסף, כמחנה דן שבמדבר היה המאסף לכל המחנות. ישראל עומדים להיות משולחים ממחנה שכינה. שמשון ברוח ד' אשר עליו מעורר מחדש את הקשר לקב"ה. הוא קורא אל ד' גם בעין הקורא אשר בלחי וגם בעזה. ישראל באמת שואלים ומבקשים את ד', והרי הם מתנדנדים בין צרעה ובין אשתאל, בין הצרעת ובין השאילה בד'. לדעת החכם השני לא היה לדבר השפעה על הדור עצמו, פסיעותיו נשארו כרגיל ורק שערותיו, ביטוי כח הקדושה, רק הן היו משמיעות את קולן. כיון שלא היו כלים שיכילו את הקדושה, לא היתה תזוזה של ממש בדור. אבל פעולתו של שמשון לא נפסקה עם מותו. המשנה בנזיר 41 אומרת שגם שמואל היה נזיר. פירושו של דבר, שגם בדורו של שמואל צריך היה להעמיד מנהיג שלא על פי הסדר הטבעי. ואכן שמואל איננו כהן, עלי מת ואין כהן גדול שמנהיג את העם אחריו. אם כן שמואל ממשיך את פעולתו של שמשון. למרות הנפילה, כחות הקדושה מתחזקים בפנימיות האומה עד שמתגלים אצל שמואל. הוא יהיה זה שימשח את שאול ואת דוד, ויכין את בנין המקדש.


^ 1 אפשר היה לחשוב, שיש כאן עדות לחולשתו של שמשון. אולי אינו מסוגל לפתוח את הבריח, ולכן נאלץ לשאת את השערים נעולים. אבל מן העובדה, ששמשון נושא את השערים לחברון, נראה, שלא היתה לו בעיה גופנית לפרק את הבריח. חולשתו התבטאה קודם כל בזה שלא יכול היה לפגוע בפלשתים, אבל את ההסבר לנשיאת השערים, עם המזוזות והבריח, נצטרך לחפש בכוון אחר.
^ 2 שופטים י"ג ה.
^ 3 שמואל ב ה' א-ג.
^ 4 שם יז-כ.
^ 5 שופטים ט"ו ט-י.
^ 6 רות ד' יח-כב.
^ 7 בראשית ל"ח כט.
^ 8 שמואל ב ה' ד-ה.
^ 9 יומא פ"ג מ"א.
^ 10 סוטה י.
^ 11 מלכים א ו' ב. אמנם המידה הזאת נזכרת פעם שניה ביחזקאל מ' יד כגובה האילים (העמודים) או אורך שורת העמודים בבית השלישי, אבל כך או כך הדברים קשורים במקדש.
^ 12 דברים ל"ג יב.

^ 13 סוטה ט:
^ 14 שמות כ"ח כד.
^ 15 שמות כ"ו לו.
^ 16 שמות ל"ה יח.
^ 17 שיר השירים רבה ח' ד.
^ 18 פס' א.
^ 19 פס' כ.
^ 20 פס' לב.
^ 21 יומא סט:
^ 22 עולת ראיה ב' עמודים ג-ד.
^ 23 עיין עוד בספרו של הרב זצ"ל אורות עמוד מב.
^ 24 הבאור הזה, על פי מדרשי חז"ל, אינו בא להוציא מקרא מידי פשוטו, ולהופכו למשל וסמל בלבד. מאידך למרות שהמעשים ארעו, כפי שהם כתובים, השאלה היא, מדוע הפרטים הללו הם חלק מנבואה הנצרכת לדורות? ברור, שלא כל מעשה ומעשה שעשה שמשון, הועלה על ידי הנביא להכתב במקרא. המקרא פורש דרך המעשים עקרונות רוחניים, שיש ללומדם לדורות, ומשום כך הם נכתבים. חז"ל, במדרשים מוסרים את הרעיונות שמאחורי הכתוב. היוצא הוא,שמלבד הרובד הפשוט, שהוא תאור המעשה, נמצא עומק הנבואה, המגולל פרשיה רוחנית סבוכה, של השתעבדות ישראל לעבודה זרה והתמכרות כחם לידי פלשתים, דרך הסיפור של השתעבדות שמשון לדלילה, והסגרת סוד כוחו.
^ 25 על יצרא דעבודה זרה, שהיה ממש תאווה, שאי אפשר היה לעמוד בפניה, אפשר ללמוד מן הגמרא בסנהדרין קב:
"רב אשי אוקי אשלשה מלכים, אמר : למחר נפתח בחברין. אתא מנשה איתחזי ליה בחלמיה. אמר: חבירי וחבירי דאבוך קרית לן? מהיכא בעית למישרא המוציא? - אמר ליה: לא ידענא. אמר ליה: מהיכא דבעית למישרא המוציא לא גמירת, וחברך קרית לן?- אמר ליה: אגמריה לי, ולמחר דרישנא ליה משמך בפירקא. - אמר ליה: מהיכא דקרים בישולא. אמר ליה: מאחר דחכימתו כולי האי, מאי טעמא קא פלחיתו לעבודה זרה? אמר ליה:אי הות התם- הות נקיטנא בשיפולי גלימא ורהטת אבתראי. למחר אמר להו לרבנן: נפתח ברבוותא".
(רב אשי הגיע בבית המדרש לסוגית שלשת המלכים, שאין להם חלק לעולם הבא בפרק "חלק" אמר לתלמידיו: מחר נפתח בחברינו (שלא זכו לחיי העולם הבא) נגלה לו מנשה המלך בחלום, אמר לו: חבריך וחברי אביך קראת לנו? מהיכן בוצעים "המוציא"? אמר לו, איני יודע. אמר לו: מהיכן בוצעים פת המוציא לא למדת וחבריך קראת לנו! אמר לו: למדני ולמחר אדרוש הלכה זו בשמך בשיעור. אמר לו: ממקום שקרמו פניה של פת. אמר לו: מאחר וחכמתם כל כך, מדוע עבדתם לעבודה זרה? אמר לו: אילו היית שם, היית מגביה שיפולי גלימתך ורץ אחריה. למחר אמר לחכמים: נפתח ברבותינו)
^ 26 דף ט:
^ 27 ירושלמי, סוטה א' יז. אמנם לא נאמר בשום מקום במקרא על שמשון ששפט את ישראל ארבעים שנה. אלא שפעמיים נאמר על שמשון ששפט עשרים שנה.
בפסוק האחרון בפרק ט"ו משתמש הכתוב, באופן תמוה, בלשון של חתימת תקופה באמצע ימי שמשון, ולכאורה שלא במקומו: "וישפט את ישראל בימי פלשתים עשרים שנה". חתימה זו חוזרת על עצמה, כמעט במדויק, בפסוק המסים את פרק ט"ז (לא) "והוא שפט את ישראל עשרים שנה". אין ספק כי הירושלמי גם נזקק בעקיפין לשאלה: מה פשר החתימה הכפולה? אם השנים הן אותן השנים, מדוע יחזור הנביא על עובדה זו פעמיים?
הירושלמי מסיק שהכתוב בפרק ט"ז "והוא שפט את ישראל עשרים שנה" בא להוסיף על עשרים השנה שבימי פלשתים. דהיינו: מעשה הנקם בבית דגון, שהפיל חללים רבים יותר משהפיל שמשון בימי חייו, הותיר רושם עצום על האומה הפלשתית, שלא נמחה במשך עשרים השנים שלאחר מותו.
ברובד הפשוט יותר ניתן לומר כי בחתימת פרק ט"ו, המקבילה לחתימה הנוספת והסופית בסיום פרק ט"ז, מבקש הכתוב להבליט כי ישנן שתי תקופות בחייו של שמשון: תקופת העליה, בה מילא נאמנה את תפקידו ככל השופטים שקדמו לו, ותקופה שניה של שפל, המתחילה בעזה ("תחילת קלקולו") בה הדרדר ונכשל.
^ 28 אנו מכירים תפישות קדמוניות מעוותות, שראו במלכים, בכהנים ובקוסמים שילוב של אדם ואלהים.
^ 29 שמואל א ה' א-ב
^ 30 מדרש שמואל י"א ד.
^ 31 קידושין לו. כשיטת ר' יהודה, וכהסברו של המהר"ל נצח ישראל פי"א.
^ 32 סוטה י. לא מקרה הוא כמובן שענינו של שמשון המרמז על סטיתם של ישראל לדרכי עבודה זרה נדרש הוא באריכות רבה במסכת סוטה.
^ 33 סוטה י.
^ 34 שם
^ 35 גטין נט:
^ 36 סוטה י.
^ 37 ט"ז כב.
^ 38 ירושלמי סוטה א' ח.
^ 39 לפעמו מלשון צעדים "מה יפו פעמיך בנעלים" או מלשון פעמון. גם כאשר גולח מנסה שמשון לזכות ברוח ד' באמרו "אצא כפעם בפעם" (ט"ז כ)
^ 40 נזיר פ"ט מ"ה.
עוד בנושא ספר שופטים

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il