ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
תרמו כעת זכר למחצית השקל לישיבה הגדולה בעולם!
בית המדרש פרשת שבוע ותנ"ך ספר שופטים

פרק ט

צל האטד וקללתו

מוקדש לעלוי נשמת
הראל עוז
לחץ להקדשת שיעור זה
בוודאי היו מאבקי שלטון פנימיים על הנהגת האומה בתקופת השופטים. מה מיוחד ראה שמואל הנביא בפרשת אבימלך, שהקדיש לו פרשה שלמה ומנה אותו בין השופטים?
לא מצאנו בכל המקרא אכזריות כדוגמת זו של אבימלך. מלבד מעשהו של יהורם בן יהושפט מלך יהודה שהרג את ששת אחיו ומעשה אשתו עתליה בת אחאב שהרגה את כל זרע הממלכה 1 . שם נתן להבין זאת מהרצון של של שליחי בית אחאב בתוך מלכות יהודה להשתלט על בית המלכות של יהודה. גם יהוא, מלך ישראל, פקד לשחוט את כל בני אחאב, שבעים איש, ולשים ראשיהם בדודים 2 , אך אלו לא היו בני משפחתו, ועיקר שליחותו מאת ד' היתה. אין ספק, שמעבר למה שמאורע זה בא ללמד על אופיו של אבימלך, יש לו משמעות נוספת בהקשר הכולל של הפרשה, ושל הספר.
* * *
אבימלך מטה את לב בעלי שכם לטובתו באמצעות שני טיעונים:
1. "המשל בכם שבעים איש", הנהגה משותפת יוצרת מערכת מסורבלת ומשותקת ואינה יכולה לפעול לטובת הציבור.
2. "וזכרתם כי עצמכם ובשרכם אני", קשרי משפחה.

סימוכין לכך, ששבעים בני גדעון אכן ראו עצמם הנהגה קולקטיבית ניתן למצוא בהמשך הפרשה. עצם העובדה, שאבימלך מוצא את כל שבעים האחים בבית אחד בשעת התכנסות משותפת מעידה, כי אלו היו מקיימים פגישות לצורך מסוים. לאור דברי אבימלך נראה שהיו אלו כינוסים שגרתיים של ההנהגה, שאם לא כן נדיר מאד למצוא את שבעים האנשים יחדיו, על אף העובדה שהם אחים מאב. ראינו כבר שתשובת גדעון לבקשת הקמת שושלת הנהגה רוחנית לא נדחתה לגמרי. במידה מסוימת ראה בבניו ממשיכי דרכו בהנהגת האומה. אבימלך מגלה מה היתה הצורה שראה אביו בעיני רוחו: כולם ינהיגו. לכן ברור מדוע רוצה אבימלך, מסיבותיו שלו, להרוג את כל שבעים האחים. כל עוד חי אחד מהם, יכולתו ומעמדו של אבימלך מוגבלים. הנהגת האחים היא מכשול לתאות השלטון של אבימלך.

המניעים של בעלי שכם בקנוניה עם אבימלך הם משפחתיים 3 . הטיעון ששכנע אותם לא היה הליקויים שבהנהגה המשותפת של האחים, אלא היותו של השליט מקרובי משפחתם. "ויט לבם אחרי אבימלך כי אמרו אחינו הוא".

יש מלך בישראל?!
ויאספו כל בעלי שכם וכל בית מִלוֹא וילכו וימליכו את אבימלך למלך עם אלון מֻצב אשר בשכם.

פסוק ז הוא הפסוק הפותח את הסדר השביעי של ספר שופטים. הזכרנו, שלפעמים חלוקת הסדרים אינה תואמת את חלוקת הפרשות הקדומה. הפרשה שלפנינו מתחילה בפסוק ו ואילו בעל הסדרים פותח את הסדר בפסוק ז.
מהעיון בפסוקים נראה כי הפרשיה מסתימת בטבח האחים ופליטתו של יותם. זהו אכן, סיום הפרשיה המתחילה במזימתו של אבימלך, אבל בעל הסדרים סיים כאן את הסדר שבו עמד הכתוב על מבחן המנהיגות של גדעון מול בני עמו: בפרשת סכות ופנואל ובקשת המלך. את הסדר הזה, העוסק במנהיגותו של גדעון ראה בעל הסדרים לסיים דווקא בטבח האחים ובהמלכת אבימלך. אין בעל הסדרים דן את גדעון לכף חובה על סירובו למלוך, אף אינו תולה בו את רשעת אבימלך. מאידך, יתכן ואבימלך משתמש בציפית ההנהגה של גדעון מכלל בניו, ומעוות אותה כרצונו כדי להגיע לשררה אותה הוא מבקש.
על מלכות אבימלך יש לשאול האם יש ערך למלכות כזו? האם יש לה איזה שהוא מקום בתקופה המסובכת של ישראל?
אבימלך הוא המלך הראשון המופיע במקרא 4 . שמא היו מחשבות בלבותיהם של ישראל, שאולי סוף סוף בא הקץ להדרדרות החריפה, שהחלה עם מותו של יהושע. מפלה אחר מפלה נחלו ישראל בתקופה ארוכה זו. שיעבוד וישועה, תבוסה ותקומה, וחוזר חלילה. כל אותו הזמן היתה מקננת בלבם תקוה ותפילה: מתי יקום האיש שישנה את פני ההנהגה ויגאל אותם משפלותם. הרבה תקוות תלו ישראל בגדעון, כשבקשו ממנו להקים את שושלת המלוכה, אך גדעון אכזב, ושוב נדחתה התקוה. והנה קם האיש, אבימלך. בפרק ח' פסוק לא נאמר: "ופילגשו אשר בשכם ילדה לו גם היא בן, וישם שמו אבימלך". האברבנאל מפרש שגדעון עצמו קרא לו בשם "אבימלך". לדבריו, אם כן, היו לגדעון ציפיות גדולות ודווקא ממנו, מבן פילגשו, אולי ראה בו מדות של הנהגה. אבל קשה לישב פרוש זה עם דברי גדעון עצמו "לא ימשול בני בכם". נראה לי יותר פירושו של פרופ' אליצור ז"ל 5 ש"וישם" ענינו, שינוי שם, כמו "ושמת שמו אברהם" (נחמיה ט' ז). אם כך נראה שאבימלך עצמו שנה את השם והיה זה לאחר מות אביו. גם שם זה נתן לפרש בשתי צורות. האחת "אבי מלך" דהיינו כבר גדעון אבי היה מלך, וממילא צריך למצוא לו יורש מתאים. אפשר גם לפרש באופן חריף יותר, אני עצמי אהיה אבי המלכות. אבימלך רואה עצמו כמי, שיחולל את המפנה בהנהגת ישראל. בכנפיו הוא מתימר לשאת מענה לקריאה עתיקת היומין: "כי תבא אל הארץ אשר ד' אלהיך נתן לך ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבתי" 6 . קשה להניח שאבימלך ראה עצמו מיד כמלך לכל ישראל. יתכן וחשב שתחילה ימלוך על שבטו ולאחר מכן תתפשט ממשלתו.
אפשר, שזו הסבה שבגללה סיים בעל הסדרים את הסדר הששי בפסוק על הכתרתו. הכתרת המלך נתפשה כסיומו של מהלך ארוך וממושך. בשורה חדשה לאומה "בימים ההם יש מלך בישראל". אולם עיון בתוכן סדר ו' מגלה דבר נוסף. סדר ו' מתחיל מיד אחרי הסיום של הויכוח של בני אפרים עם גדעון. הסדר כולל את סכות ופניאל, זבח וצלמונע, בקשת המלוכה והאפוד וגם את הטבח בידי אבימלך. לא היה צורך מיוחד להוסיף את טבח בני גדעון בידי אבימלך לפרשיות השייכות לעניין גדעון 7 !
לארבעת הנושאים הללו ישנו דבר משותף והוא חשיפת החולשה הרוחנית בישראל שסיומה בטבח אכזרי. בארבעתם מופיעה חולשת האחדות בעם. היא הגורמת לחוסר נכונות של אנשי סכות ופניאל לעזור לגדעון, אולי גם ביסוד חששו של יתר להרוג את אויבי עמו. ישראל עדין אינם אומה אלא שבטים הרגילים לשעבוד. ביסוד זה עומדת גם בקשת המלוכה. בסופו של דבר חוסר האחדות והמצב המפורר של האומה מאפשר לפושע אכזר כאבימלך להשתלט על חלק מהשבטים תוך מעשה נורא. מעבר לזה צריך לראות כאן תמרור אזהרה על הנסיון להקים מלוכה מתוך מצב של שפלות רוחנית. מה שיבואר עוד להלן.

הברכה
ויגדו ליותם וילך ויעמד בראש הר גרזים וישא קולו ויקרא ויאמר שמעו אלי בעלי שכם וישמע אליכם אלקים.

יותם אינו יכול לדבר בשכם, שהרי באלון מצב אשר עם שכם כבר המליכו את אבימלך, לפיכך הוא פונה אל ההר הקרוב, הר גרזים, ונושא שם את נאומו.

ברם , יותם "טעה" בהר...
התורה, בפרשת ראה, אומרת:
והיה כי יביאך ד' אלקיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה ונתתה את הברכה על הר גרזים ואת הקללה על הר עיבל 8

הר גרזים הוא הר של ברכות. הר עיבל הוא הר הקללה?! 9
חז"ל בתנחומא מנסחים את השאלה בסגנון אחר:
ותבא אליהם קללת יותם בן ירובעל. מה כתיב שם ויגידו ליותם וילך ויעמד בראש הר גרזים ולמה עמד על ראש הר גריזים לקלל, ולא ניתנו הקללות אלא בהר עיבל?!
וזו תשובתם:
אלא כך אמר יותם, הכותים עתידים לומר הר גריזים שלנו הוא, ששם ניתנו הברכות, ואינן יודעים ששם נותנין הקללות, היאך הוא הדבר, אלא אותן שהיו עומדין בהר עיבל ומקללין, למי היו מקללין, לא לאלו שעומדין כנגדן, ואלו שמברכין, למי היו מברכין לא לאלו שכנגדן, נמצאו הקללות באות על הר גריזים, והברכות על הר עיבל, לפיכך אמר יותם איני עומד ומקלל את אחי ואת אנשי שכם אלא על הר גריזים. 10
הכותים אינם קיימים בימי יותם. הם יופיעו בהרי שומרון רק בימי גלות עשרת השבטים, בעוד למעלה מארבע מאות שנה. איזה רעיון טמנו חז"ל ב"טעותם" של הכותים?
הכותים זייפו את התורה. במשניות מסוימות בש"ס נמצא הכותי כיהודי כשר לכל דבר, ובמשניות אחרות היחס אליו הוא כאל גוי גמור. הגמרא מסבירה, שמדובר בשתי תקופות שונות. מתחלה התיחסו אליהם כגרי צדק, "גרי אריות" בלשון חז"ל, אבל ההלכה השתנתה ברגע שנמצאו הכותים עובדים לדמות יונה על הר גרזים 11 . כלומר: היה אמנם זמן, שהכותים כלפי חוץ היו יהודים כשרים, אך התברר שרק כלפי חוץ. מאחורי הקלעים היו עובדי עבודה זרה. כל תורת הכותים היא זיוף. זיוף ריק מתוכן. חז"ל מציגים זיוף זה באופן ציני. הכותים עתידים לומר שהר גרזים שלהם, בשל הברכות שבו, אבל לגביהם אפשר לומר כי הר גרזים הוא דווקא ההר שעליו ניתכו הקללות 12 . חז"ל מחדדים את המשמעות שבמעשי יותם. הוא עולה על הר גרזים כדי לקרוע את המסכה מעל פניו של אבימלך. האיש שבמסוה של ברכה מביא קללה נוראה על שבטו. יותם עולה על הר של ברכה לחשוף את המסלול, שבו
צועדים כל אנשי שכם, מסלול של התלהבות מזויפת. כולם שבעי רצון ומברכים את "בחירתו" של אבימלך לשליט, אלא שיותם נושא באמתחתו קללה. בפסגת ההר יחשוף את התרמית וינבא את נבואת הזעם. עוד תצא האש ותסכסך בין בעלי שכם לבין אבימלך. אבימלך בימיו, הוא מלך מזויף, כמו תורת הכותים לעתיד.
מדוע?

נמשל יותם
הרמב"ם, במורה הנבוכים 13 , אומר שישנם שני סוגים של משלים:
סוג אחד הוא המשל המדויק, שבו כל פרט ופרט מפרטי המשל מצביע על נקודה מסוימת בנמשל.
סוג שני של משלים הם המשלים הכלליים. בעל המצודות טוען, שמשל יותם הוא משל כללי 14 .
אעפ"כ התחבטו המפרשים בהבנת משמעות הפרטים שבמשל יותם.

חז"ל הבחינו בין העצים ותשובותיהם השונות:
התחיל אומר הלוך הלכו העצים "אמר ר' מישא משל הם הדברים מה שאמר יותם, כיצד,
הלוך הלכו העצים אלו ישראל,
ויאמרו לזית , זה עתניאל בן קנז, שהוא משבטו של יהודה, שנאמר זית רענן, ומה אמר להם עתניאל, החדלתי את דשני, שמן זית זך! הלכו אצל דבורה
ויאמרו לתאנה זו דבורה, אמרה להן החדלתי את מתקי, ותשר דבורה
ויאמרו העצים לגפן אמר להם החדלתי את תירושי, לגפן זה ברק וגדעון, משול בנו גם אתה אמר להן לא אמשול, כיון שראו כך,
ויאמרו כל העצים אל האטד זה אבימלך, כשם שהאטד הזה מלא קוצים, כך אבימלך מלא מעשים רעים, כיון שאמרו לו למלוך מה אמר להן וזכרתם כי "עצמכם ובשרכם אני",
ורוח הקדש צווחת "רבים מבקשים פני מושל", מה אמר להן, באו חסו בצלי לא טוב לכם להמליך לי לעצמי ולא לשבעים איש, מיד "וישימו אותו עליהם".
אמר להם יותם אם באמת, וכתיב ותבא אליהם קללת יותם... 15

האברבנאל במקום מקשה על דברי המדרש:
ויקשה לזה כי עתניאל ודבורה וגדעון לא שאלו מהם ישראל שימלכו עליהם ולא אמרו הם שלא ירצו בממשלה כדברי המשל, אבל בפועל משלו עליהם...

כלומר: לפי הבנת אברבנאל מתייחס המשל לסירובם של אישים מסוימים, שנתבקשו להנהיג. הוא מקשה קושיה חריפה על ההסבר בתנחומא. לא אצל עתניאל, לא אצל דבורה ולא אצל ברק 16 מצאנו שהיה דיון על מנהיגותם. אדרבה, כולם, כולל גדעון, הנהיגו את ישראל תקופות ארוכות מתוך שליחות אלקית?!


נראה לבאר כך:
אין ספק שבקשת המלך, שפרצה כלפי חוץ בתקופה מסוימת, חילחלה מתחת לפני השטח זמן רב. מסיבות שהמדרש אינו מפרט לא עלתה הבקשה במפורש בדורות קודמים ולכן נשארה כמוסה בלבד. אפשר שפה ושם הועלתה ההצעה באזני המנהיגים ואפשר שלא. זאת לא נדע. ברגע מסוים, מתוך מצוקתו של העם יצא המרצע מן השק. "משל בנו גם אתה גם בנך גם בן בנך".
בקשת המלך אינה התפרצות רגעית שהופיעה עם ישועתו של גדעון. גדעון לא היה גדול מעתניאל ומדבורה, לא במעשים ולא בדעות. ההפך הוא הנכון, הם היו גדולים ממנו. תמיד היתה הציפיה למלך, והיא ציפיה טובה, אלא שלא היתה יכולה לצאת אל הפועל מן הסבה, שאותה מסביר יותם: החדלתי את תירושי?
זו תשובת המנהיגים, או הנביא, לשאלה המרכזית והכואבת של תקופת השופטים:
מדוע לא פעלו המנהיגים לזרז את הקמת המלכות?
זו באמת שאלה מתבקשת. עם ישראל בתקופת השופטים שפל ושבור. משועבד פעם אחר פעם בידי הקמים עליו מסביב ומצבו הרוחני בכי רע. הנהגתו כושלת ועמה כושל כל הציבור, ואין סומך. איש הישר בעיניו יעשה. מדוע אין איש נוקף את אצבעו להחיות, או להקים את סדרי ההנהגה והמלכות. ותשובת המנהיגים - "החדלתי"? לכל מנהיג ישנו תפקיד מסוים, שכדי להמשיך ולבנות אותו אינו יכול להתפנות לעסקי הנהגה.
התפקיד של עתניאל, שבגללו אינו יכול להתפנות לעסקי ההנהגה הוא: "שמן זית זך".
דבורה - "ותשר דבורה".
ומדוע אין יכול גדעון? זאת המדרש אינו מגלה.
* * *
לכל אחד מן השופטים היתה תרומה עצומה לחיי האומה. בקשת המלכות היא דבר מתבקש לאור ההשגים שלהם בהנהגת האומה.
תחילה פנו העצים לעתניאל. עתניאל מנהיג את שבט יהודה, שבט של תורה.
"תנא: אלף ושבע מאות קלין וחמורין, וגזירות שוות, ודקדוקי סופרים נשתכחו בימי אבלו של משה. אמר רבי אבהו: אעפ"כ החזירן עתניאל בן קנז מתוך פלפולו 17 .

בידי שבט יהודה מסורה הנהגת התורה. "לא יסור שבט מיהודה ומחקק מבין רגליו" 18 . עיקרה של הסנהדרין היא משבט יהודה, שהוא המחוקק בישראל. עתניאל הוא עץ הזית, שמשיב "החדלתי את דשני"? שמן הזית מפרנס את אור המנורה, מקור החכמה. "הרואה שמן זית בחלום - יצפה למאור תורה" 19 . "הרוצה להחכים - ידרים" 20 ומקומו של שבט יהודה בדרום. אחרי מות יהושע היתה הציפיה הטבעית ביותר, שראשי התורה ימלכו בישראל. "דרבנן איקרו מלכים" 21 , תהיה הנהגה של תורה. תשובת חכמי הסנהדרין היתה "החדלתי את דשני" הסנהדרין אינה יכולה להנהיג. תפקידה לבסס את כח התורה, ולא להנהיג. אם תיקח הסנהדרין על כתפיה את ההנהגה, יש חשש שביום מן הימים תשקע כחה של הנהגה מעין זו, ועמה תשקע גם התורה.

דבורה בנתה בעם את כוחות השיר.
שירה באה על ידי רוח-הקדש ונבואה. ישעיה אומר: "השיר יהיה לכם כליל התקדש חג" 22 . לעתיד לבא ישובו כוחות השיר, ישובו כוחות הנבואה.
עם ישראל מחפש מנהיג. אם ראשי התורה אינם מוכנים להנהיג, באופן טבעי, האפשרות הבאה תהיה הנבואה. בפיה דבר האלוקים. ינהיגו, אפוא, הנביאים את האומה. פונים העצים אל התאנה וזו משיבה: "החדלתי את מתקי"? אם דבורה תעסוק בהנהגה ותיאלץ בשל כך לרכז את מאמציה בבנין המלכות, היא תאבד את היכולת לומר שירה. היא לא תוכל לפתח את כוחות הנבואה. גם דבורה מצטרפת לרשימת המסרבים. כל היכולת שלה להינבא היא בגלל התמסרותה לשליחותה. "והיא יושבת תחת תומר דבורה". אם תצטרך דבורה להתעסק בצרכי ההנהגה היא תאבד את יכולת הנבואה, ועמה את המלכות גם יחד. כנביאה יכולה היא להפעיל את ברק ולרומם את ישראל, אבל לא למלוך.

ההמשך, לפי סדר השופטים הוא ברק, ואחריו גדעון. מהו כחם של ברק וגדעון?
כזכור, לא סיפק המדרש תשובה לשאלה מדוע לא רצו גדעון וברק להיות מלכים.
ישראל בקשו מברק וגדעון לקחת לידיהם את השלטון, משום שהיו ראשי הצבא. כח הצבא הוא הבא בתור אחרי כח התורה וכח הנבואה. מתחילה חפצו בהנהגת תורה, אחר כך בהנהגת נביא, ומשתכניות אלו לא יצאו אל הפועל פנו לאנשי הצבא בעלי הגבורה. ברק וגדעון הם האחרונים בסדר. העם יודע שמנהיג שכוחו רק למלחמה - היותו בשלטון הוא דבר מסוכן מאד ואף על פי כן מוכן מחוסר ברירה להניח את עתידו על "קרן הצבי". אפס, גם גדעון לא נענה לקריאה. בשביל להכין את העם למלחמה צריך גבורת ד', ואין הם יכולים לעסוק בהנהגה אחרת.
אבל שאלה אחרת יש כאן. מורנו ורבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל היה רגיל לומר, שפרשת שופטים שבספר דברים מרכזת בתוכה את ארבעת עמודי הנהגה של ישראל: כהונה, מלכות, תורה ונבואה.
ישנו מעמד של הנהגה, שאליו כלל לא פנו בני ישראל - הכהנים.
מדוע?
הכהנים, שכיהנו במקדש היו פנחס ועלי. אלו היו מרוממים ומנותקים מעם, קנאים לקודש. בינם לבין העם נוצר נתק, שלא אפשר אפילו את הפניה אל הכהנים.
המדרש מסביר, שבמשך כל תקופת השופטים היתה ציפיה ושאיפה ליסוד המלכות. היו לחצים, גלויים או נסתרים, על ראשי האומה ליטול לידיהם את תפקיד המלך. הסבה שהסנהדרין, הנביאים ואנשי הצבא סרבו להנהיג את האומה היתה, שאסור לערבב את יסודות בנין האומה. לכל אחד תפקיד משלו. כל אחד היה מופקד על נדבך אחד של הבנין העתידי השלם שיבנה לטווח הארוך. אילו היתה הסנהדרין משקיעה את זמנה בייסוד המלכות היתה מלכות שכזו מחזיקה מעמד לזמן, אבל הלשד הרוחני היה מתייבש ועמה היתה מתפרקת גם המלכות. כך גם הנבואה וכך אצל קציני הצבא. תקופת השופטים היא תקופה שבה נבנים כוחות האומה, כל אחד לעצמו. כלפי חוץ זוהי תקופה קשה מאד, שבה מתגלות גם תופעות של שבטיות קטנונית ומלחמות אחים, אך בתוך תוכה עוברת האומה תהליך של בנין. התהליך הזה לוקח זמן, ואסור לקטוע אותו באיבו בשל לחץ הציבור להעמיד את המלוכה. מנהיגי האומה, שהבינו את סוד התקופה - עמדו בפרץ. אילו היתה קמה מלכות לא שלמה בישראל, היתה נופלת עם הזמן ומפילה אתה את כל ישראל. אי אפשר להידרש לבעיות השעה על חשבון בנין אומה לטווח ארוך.
ולמעשה, מהי התשובה לשאלה המציקה את הציבור, מי ימשל?
גדעון הוא שהשיב לשאלה זו: "ד' ימשל בכם"!
כלומר: מי שד' ישלח הוא ימשל בכם, וכל עוד לא ישלח. סימן שלא הגיע הזמן למלכות ואין לדחוק את השעה! בשביל למנות מלך בישראל צריך קודם כל את האישור האלוקי, כפי שאומרת התורה בפרשת שופטים:
כי תבא אל הארץ אשר ד' אלקיך נתן לך וירִשתה וישבתה בה ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבתי. שום תשים עליך מלך אשר יבחר ד' אלקיך בו... 23

התורה אומרת בבירור, שבחירת הקב"ה קודמת למינוי המלך מטעם העם. "שום תשים … אשר יבחר ד'". כל עוד הקב"ה אינו מצביע על המועמד המתאים בעיניו למלכות אין מלכות שלימה בישראל. כך היה אצל שאול. תחילה נמשח על ידי שמואל הנביא על הגג ורק לאחר מכן השלימו ישראל את חלקם בהמלכתו במצפה ובגלגל. וכן אצל דוד, תחילה נמשח על ידי שמואל בבית לחם ורק אז ניתנה לישראל הזכות להמליכו בחברון ובירושלים 24 .
בקשת ישראל למלכות בתקופת השופטים אינה בזמנה מן הסיבות שפרט המדרש. לשאלה "מי ימלוך"? היתה תשובת גדעון: "ד' ימשל בכם". כל עוד לא קבע ד' מי ימלוך זהו סימן שעדיין לא הגיע הזמן. צריך להמשיך לבנות את האומה.
טענת יותם על בעלי שכם היא שהם מנסים לדחוף ממניעים שלהם את מה שהקב"ה נמנע בכוונה מלעשות, כיון שטרם בא מועד. מנהיג - כן. כל השופטים הם מנהיגים. מלך - לא ולא. גם יהושע, שהיו לו דינים של מלך 25 היה מנהיג בלבד. למלך ממש עדיין לא הגיע זמן.
יותם פותח את הסדר השביעי בלעגו על טיב המנהיג שבוחרים בעלי שכם. סיפור אבימלך הוא סיפור עגום, לא רק בגלל הצד האנושי המזעזע שבו. יותם לועג לדרישה הלוחצת של איש ישראל למלוכה. בכח רוצים ישראל להפוך את הסדר ולמנות להם למלך. הלא המצב הרוחני הוא הוכחה חיה שטרם בא הזמן. לא בכדי לא נענו ראשי האומה להצעות המלוכה, שהועלו מעל או מתחת לפני השטח. הקב"ה אינו נותן יד למלכות, משום שהשעה אינה בשלה, אין לאומה די כחות לזה, אך בעלי שכם מנסים למנות מלך בכח. להם יש מניעים זרים של שררה ושחיתות, המתחברים עם שאיפת אבימלך לשלטון. על פי ביאור חז"ל, תורף דבריו של יותם הוא, שאין כעת סיכוי למנות מלך מתאים. האם יצליחו להקים מלכות בלא הסכמת ד'? מוכרחים יהיו בעלי שכם להגיע לאדם הלא מתאים, למלך מזויף. "תצא אש מאבימלך ותאכל את בעלי שכם".
יותם עולה על הר גרזים משום שאנשי שכם באמת חשבו שהם יביאו את הברכה לעם ישראל. בפיהם בשורה גדולה לישראל המפתח לשינוי פני ההנהגה, אבל בפועל היתה זו קללה, שאין כדוגמתה. הם חשבו שמצאו את הדרך לפתור את כל בעיותיהם, הפנימיות והחיצוניות, אבל יותם קורע את המסכה מעל פרצופו של המלך המזויף, שהוא אטד קוצני המציע לעצים לחסות בצילו, צל שלא היה ולא נברא. עומד כביכול על הר של ברכה, אך באמת ההר מקולל. כפי שכבר ראינו במדרש.
ותצא אש מבעלי שכם ותאכל את אבימלך.


סיפורו של יותם מצביע על שאיפה רבת עצמה למלכות בישראל. שאיפה שקיננה בלבבות, עשרות ואולי מאות שנים. ישראל היו כבר חסרי סבלנות, ולא השכילו להמתין למינוי האלוקי של המלך, כסדר הדברים שקבעה התורה. עד כדי כך נואשו שפנו אל האטד והיו מוכנים לחסות בצלו הדמיוני. קם מלך מזויף. באה קללה.
בני ירובעל הבינו שאין השעה כשרה להקמת מלך, אפשר להעמיד הנהגה שתכין את המלכות בהמשך, והם הנהיגו כולם יחד את הציבור שהתלכד סביבותם. על זה טוען אבימלך "מה טוב לכם, המשל בכם שבעים איש כל בני ירובעל, אם משל בכם איש אחד". בני גדעון ידעו מצוואת אביהם שאין השעה בשלה. ופרק זה ילמד את ישראל לקח עד יבוא תור המלכות הברוכה.

האש
חלפו שלש שנים והקשר בין בעלי שכם לאבימלך התפרק. "וישר אבימלך על ישראל שלש שנים. וישלח אלהים רוח רעה בין אבימלך ובין בעלי שכם ויבגדו בעלי שכם באבימלך". יותם חזה מראש את התלקחות האש. "תצא אש מאבימלך ותאכל את בעלי שכם ואת בית מלוא ותצא אש מבעלי שכם ומבית מלוא ותאכל את אבימלך". הוא הבין שהקשר הזה הוא קשר רשעים וסופו שיעלה באש. ברם, לא מספיק לומר, שהדברים נחזו מראש. כל רוח רעה לובשת צורה אנושית. יש להתבונן מה היו הגורמים האנושיים, שחברו יחדיו כדי לפרק את הקשר שבין אבימלך לבין בעלי שכם.

בראשית ענין זה יש לשאול כמה דברים:
מה ענינו של געל בן עבד בסכסוך בין אבימלך לבעלי שכם?
אם זבול שר העיר לצדו של אבימלך מדוע נלחם בו אבימלך וכנראה שגם נהרג בידיו. ואם הוא לצד בעלי שכם מדוע מקלל אותו געל בן עבד? ומדוע מספק הוא ידיעות חיוניות לאבימלך?
מה פשר קריאתו של געל "מי אבימלך ומי שכם! עבדו את חמור אבי שכם!"
לשאלה הראשונה עונה רש"י:
געל בן עבד - מאומה אחרת היה (רש"י)

געל אינו מישראל. הוא אינו תושב שכם אם כי גר באיזור. געל הוא ראש משפחה גדולה, שבדרכו מגיע לשכם, הנמצאת בעיצומה של תקופת הבציר. "ויבא געל בן עבד ואחיו ויעברו בשכם". הוא מצטרף לשמחת ההילולים הנערכת לכבוד האלהים בבית הבעל. תוך כדי השתיה מתפרץ געל בקריאת תגר כנגד אבימלך:
מי אבימלך ומי שכם כי נעבדנו! הלא בן ירבעל וזבֻל פקידו, עבדו את אנשי חמור אבי שכם, ומדוע נעבדנו אנחנו!

אבימלך מוצג בנגוד לשכם. הוא איננו קשור כל עיקר למקום. לכן ברורה הטענה נגדו, הוא אינו שייך לשכם. אבל מיהו "חמור"? לא סביר, שאכן היה מנהיג בשכם בשם חמור, שהרי בהמשך המאורעות לא נזכר, ולו פעם אחת, קיומו של אדם כזה. נראה ש"עבדו את חמור אבי שכם" היא קריאת לעג לאנשי המקום. געל רומז לענין שונה לחלוטין. חמור הוא אבי שכם הקדום, שניסה לכרות ברית עם יושבי הארץ הזרים, יעקב ובניו בגלל תאוות בנו בניגוד לטובת העיר, שהרי נהרגו כולם בידי שמעון ולוי. געל מזכיר בלעג: כבר היה מי שנסה לחבור לגורמי חוץ. ניסה, ובסופו של דבר המיט שואה על העיר. אם אתם עובדים את אבימלך אולי נלך בדרכו של חמור? יש כאן מסר ברור: לאבימלך יש מטרות זרות שאינן לטובת העיר. אנשי העיר נסחפים אחרי געל. כל ההתרחשות כולה נערכת בבית האלהים , בית בעל ברית. מקור כחו של אבימלך החל מבית הבעל. שני נימוקים הציג אבימלך לבעלי שכם, כשבא להציע את עצמו כמנהיג 26 . ברם, בין השיטין העלה אבימלך טיעון שלישי, והוא המרכזי! "המשל בכם שבעים איש כל בני ירבעל!" מלבד הבעיה המספרית, ישנה בעיה חמורה יותר. הצביון הרוחני של שבעים הבנים הללו הוא כשל אביהם, ירבעל , הם בודאי אינם נוחים לאפשר את עבודת הבעל, כפי מה שהיו נוהגים ישראל אחרי מות גדעון. אולי לכן התחיל הנביא את פרשת אבימלך במות גדעון, בפסוק לג בפרק ח': "ויהי כאשר מת גדעון וישובו בני ישראל ויזנו אחרי הבעלים וישימו להם בעל ברית לאלהים". אל הדלת הזו, שנשארה פתוחה, התפרץ אז אבימלך, מנימוקיו שלו, משכנע את בעלי שכם ללכת בעקבותיו. הוא יאפשר להם לעבוד את הבעל.
ומהיכן לקחו בעלי העיר את הכסף לתת לאבימלך? מבית בעל ברית! כל הקשר בין אבימלך לבין בעלי שכם נוסד על הסכמה על עבודת האלילים בשכם. יותם אינו שוכח להזכיר את הענין הזה, "תצא אש מבעלי שכם ומבית מלוא ותאכל את אבימלך". קשר שכולו בנוי על יצרים אפלים - סופו להתנפץ. גם המרד מתחיל במהלך חגיגה בתוך אותו בית בעל, מכאן החלה לנשב הרוח הרעה, כפי שניבא יותם. הכרזת המרד נעשתה בבית האליל, בעונת הבציר. תחילה זרעה הכנופיה פחד ובהלה באזור כולו כדי להכשיר את הקרקע למרד. להוכיח שאין בכוחו של אבימלך לשלוט במצב. בשלב השני, והוא המרכזי, כשמתכנסים אנשי שכם בבית הבעל להודות לו על היבול הנאה, מכריז געל על המרד, ומיד לאחר מכן יוצאת מן הבית הכרזת מלחמה "רבה צבאך וצאה". שם גם יסתיים המרד כשאבימלך הורג את שרידי אנשי שכם בבית אלהיהם.
געל בן עבד, כאמור, ברש"י אינו מבני ישראל. אפשר שהיה בנו של עבד כנעני. והנה, הוא מוצא בקלות רבה, יחסית, מסילות אל לבותיהם של אנשי שכם.
המשותף להם הוא הבעל. אולי זו הסבה, שבכל הפרק זה נקראים שרי שכם בעל י שכם. כל ההנהגה מסתובבת סביב פולחן הבעל. כך הצליח תחילה אבימלך להגיע אל ההנהגה, תוך שהוא מנצל את רצונם של אנשי שכם, שהפולחן היה חלק ממעשיהם היום יומיים, ומציע להם דרך חדשה. כך מצליח גם געל, שהיו לו בלא ספק כישורים של מנהיג, ואולי גם שמש בתפקיד כזה באזור, לשבות את לבם של בעלי שכם. הבעל ניצב במרכזה של הפרשיה, והוא הגורם "המלכד" לרגע את בעלי שכם עם געל בן עבד. יתכן, אם כן, שאנשי שכם התערבבו עם שרידי כנענים שנותרו שם, כפי שקרה במקומות שונים, ואלה השפיעו על אנשי שכם עד כדי סחיפתם למרד באבימלך.

נכלי נוכלים
היחסים בתוך הנהגת העיר אינם ברורים. געל יודע מיהו זבול, שהרי הוא חרף אותו בפני כל בני שכם 27 , אף על פי כן נשאר זבול בעמדה מכבדת בממשלת העיר. בבקר המחרת הוא נמצא לצד געל בשער העיר, כששניהם משקיפים על הכוחות התוקפים, שהזעיק בסתר זבול בעצמו. מתברר, אפוא, שלא הכל נהרו למלחמה אחרי געל. לדברי הרד"ק, געל לא שלט בעיר לאחר המעשה בבית הבעל. העיר, מן הסתם, נחלקה לשתי מפלגות. כך יכלו געל וזבול למצוא עצמם ניצבים זה לצד זה בשער העיר.
ויצא געל מפני בעלי שכם וילחם באבימלך. וירדפהו אבימלך וינס מפניו ויפלו חללים רבים עד פתח השער. וישב אבימלך בארומה ויגרש זבל את געל ואת אחיו משבת בשכם.

מפסוק מא משתמע לכאורה כי אבימלך חזר לשלטון. המרד דוכא ואבימלך המנצח שב אל עיר בירתו. זבול מגרש את געל משבת בעיר והשקט חוזר לקדמותו.
והנה, למחרת שוב תוקף אבימלך את שכם, וביתר שאת.
כאן הענין אינו מובן. הן זבול שר העיר גרש את מחולל המרד, ואף סייע לאבימלך להכות במורדים בו על ידי עצת הקרב שנתן לו. מדוע אין אבימלך מנצל את אלה שנאמנים לו על מנת לשלוט בעיר, ומכה גם את תומכיו. לא מוזכר גורלו של זבול, אבל קרוב לודאי שהוא כלול באנשי שכם. מה פשר הענין?
חז"ל במדרש אומרים על אבימלך את הפסוק במשלי (כ"ו כז) "כורה שחת בה יפל וגולל אבן אליו תשוב". נראה שפירוש הדברים כך: בעלי שכם לא יכלו ולא רצו לצאת חזיתית כנגד אבימלך, הם ידעו שיוכו על ידו ופחדו. לכן שמו מארבים על הדרכים, כדי להפר את השלום ולערער את שלטונו עד שיקומו עליו אחרים ויהרגוהו.
געל בן עבד קלקל את תכניתם, הוא הכריז על המרד בגלוי, הלהיב את אנשי שכם ואף בעלי שכם נסחפו אחריו. הדבר היה מסוכן מאד לבעלי שכם וזבול הבין זאת. בצעד ערמומי נסה להפיל את געל בן עבד בחרב אבימלך. היה ברור לו שאבימלך לא ישתוק. כדי להראות כמצדד באבימלך הודיע לו את פרטי המצב ויעץ לו כיצד להכות את המורדים בו, כך קיוה להציל את עורו ואת אנשי בריתו. לאחר שהתברר שלמרות המכה הקשה יצא געל בן עבד חי, גרש אותו זבול מן העיר וקיוה שגם זה יעמוד לו להועיל. אבל דרכם של נוכלים שהם מפילים זה את זה ברשת. בפסוק כה בספור המארבים של בעלי שכם נאמר "ויגד לאבימלך". פירושו, הבין אבימלך את מזימתם של בעלי שכם, וגם טכסיסו האחרון של זבול לא קנה אותו. כשיצאו אנשי העיר למחרת, אולי על מנת לקבור את החללים 28 שהרי נאמר: "ויפלו חללים רבים עד פתח השער", קם עליהם אבימלך והכם שנית. האש שיצאה מאבימלך שרפה את בעלי שכם, הם שסייעו לו בבגידתו באחיו, נפלו על ידי בגידתם השניה, ועל נכליהם נגדו השיב להם אבימלך בנכלי נכלים. כך גלגל מסובב הסבות שיפלו הם בשחת שכרו לאחרים ובבית אלהיהם נשרפו.

קוצי האטד
החשבון מצד ענשם של בעלי שכם במדה כנגד מדה ברור, אבל איך אפשר להבין את מעשי הזועה של אבימלך?
אבימלך אינו סולח, אינו שוכח, נוקם הורס, הורג, נותץ את העיר וזורע אותה מלח, למען לא יוכל אדם לגדל בה יבול ביום מן הימים.
הדמות המתגלה לעינינו בסיום הפרשה היא בדיוק הדמות שהופיעה בתחילתה. אז שחט אבימלך את שבעים אחיו על האבן. לכל אורך הדרך, אפוא, נחשפת דמות של אדם אכזר, עריץ, קנאי ונקמן. אבימלך לא התעניין מה יחסי הכחות בעיר לאחר המרד ואם אפשר להכנס שמה ללא קרב. מפסוק מד מוכח שפני העם ביום השני לא היו למלחמה, שכן אבימלך מעמיד שליש מכחו בלבד בשער העיר ואת שני הראשים שלח לקטול את העם הנמצא בשדות. אילו היה העם מעלה על דעתו שתתכן אפשרות של מלחמה היה בודאי שומר את שער העיר בכח רב הרבה יותר, אבל אבימלך לא חפץ בעיר לבדה, כי אם בנקמת יושביה אנשים נשים וטף. הדמות נשארה כפי שהכיר אותה יותם וידע לחזות את סופה המר של התלות שיצרו בה אנשי שכם. "תצא אש מאבימלך ותאכל את בעלי שכם ואת בית מלוא. ותצא אש מבעלי שכם ומבית מלוא ותאכל את אבימלך". יותם העלה אמנם שתי אפשרויות, מלכות אמת ושמחה, מחד, ורוח רעה מאידך, אך יש להתבונן בהם היטב כדי להבחין ענין נוסף:
ועתה אם באמת ובתמים עשיתם ותמליכו את אבימלך ואם טובה עשיתם עם ירבעל ועם ביתו ואם כגמול ידיו עשיתם לו. אשר נלחם אבי עליכם וישלך את נפשו מנגד ויצל אתכם מיד מדין. ואתם קמתם על בית אבי היום ותהרגו את בניו שבעים איש על אבן אחת ותמליכו את אבימלך בן אמתו על בעלי שכם כי אחיכם הוא.

יותם מציג בלעג שתי אפשרויות. או, שאנשי שכם פועלים מתוך מניעים טהורים ומדובר במלכות אמת או שכל הברית הזו נשענת ביסודה על תאווה שפלה. תוך כדי כך מזכיר יותם את ירבעל אביו. "אשר נלחם אבי עליכם" וכו'. איזה קשר ראה יותם בין המלכת אבימלך ליחסו של העם אל גדעון בדור הקודם?
גדעון היה מנהיג נערץ. יותם מזכיר את הסבה. "אשר נלחם אבי עליכם וישלך את נפשו מנגד". העם רצה שהוא יקים שושלת. גדעון סרב, אך אבימלך התהדר בתואר. "אבימלך". ויותם צווח: זה ההמשך של גדעון? איש הדמים הנורא, שמגעו עם המלכות הביא אותו לרצח את כל בני אביו? האם על זה ניתן לומר "באמת ובתמים כגמול ידיו עשיתם לו"?!

על הפסוקים בסוף פרק ח "ולא זכרו את ד' אלהיהם וכו'" אומרים חז"ל את הדברים הבאים:
"ולא זכרו בני ישראל את ד'". למה? שלא עשו חסד עם בית ירבעל. הוי: אילו עשו חסד עם בית ירבעל זכרו את ד'. הוי: כל מי שהוא עושה חסד כאילו מודה בכל הנסים שעשה הקב"ה מיום שיצאו ישראל ממצרים וכל מי שאינו עושה חסד כאילו כופר 29 .

המדרש דורש את תוספת המלים על החסד עם גדעון, שהרי לפי פשט הענין די היה בפסוק לד. כוונת המדרש לומר שהסבה שהגיעו לעבוד עבודה זרה מיד עם מותו של גדעון היתה שלא עשו עמו חסד. מי שהיה עושה חסד לא היה בא לידי עבודה זרה. הסבה להדרדרות לאחר מות גדעון היתה כפיות הטובה שנהגו כלפיו וכלפי ד'. מצבם של ישראל לפני בואו של גדעון, כשהצרו מדין לישראל, היה נואש. אז שלח ד' את ידו החזקה והושיע אותם, בידי גדעון. מת גדעון - באה כפיות הטובה. יום אחר שמת נשכח כל מפעלו. "ויהי כאשר מת גדעון וישובו בני ישראל ויזנו אחרי הבעלים וישימו להם בעל ברית לאלהים". כל בנין האמונה הגדול, שבנה גדעון בתקופת כהונתו קרס בן רגע. מי שבאמת היה רוצה לעשות חסד עם גדעון לא היה שוכח אותו ואת פעלו במהירות רבה כל כך ובקלות שכזו.
יותם רומז, אפוא, בפסוק יז, שבקשת המלוכה מגדעון היתה מזויפת. היא לא נבעה מתוך רצון לקבל את דרכו. לא גדעון היה מרכז הענין, אלא הישועה מכף מדין. גדעון היה אמור לשמש כמכשיר בלבד, שבעזרתו יוושע העם. על פני השטח היתה הבקשה מלאה הערצה והערכה לגדעון, אך בלבבות קינן הפחד מן האויב. כל כולה של הבקשה בחינת אהבה התלויה בדבר, בטל הדבר בטלה האהבה. אבימלך התימר להיות נצר לשושלת גדעון. בשם הבקשה הישנה בא להגשים את מאווי השלטון שלו. "אבי מלך", ואני ממשיכו. אז נצב יותם על הר גרזים והסיר את המסווה מעל פניו של הדור. הבקשה מגדעון וההתנשאות של אבימלך, הכל נשען על מניעים זרים. רק בגלל שצביעות איומה כסתה על האנוכיות, שביחסו של העם אל גדעון יכול היה לקרות כדבר הנורא הזה, שטבח אכזרי בשבעים בניו עבר בשתיקה. אילו רצו באמת ובתמים לעשות חסד עם גדעון כיצד נתנו יד למזימה הנוראה הזו?
בקשת המלך לא באה מצד דרישת התורה וגם לא משאיפה מוסרית של אחדות הצבור והחברה, כולה היתה מבוססת על מניעים קיומיים של הצלה מהאויבים. כיון שכך לא הושרשה הכרת הטוב כלפי גדעון שמסר נפשו עליהם. אילו היתה ההכרה המוסרית כלפי גדעון שרירה וקימת, ממילא היתה מופיעה גם הכרת הטוב כלפי ד', וההדרדרות לעבודה זרה היתה נמנעת. אוירה כזו אפשרה הופעה של שלטון אכזרי שהציג לפני ישראל לדורות לאן יכולה להוביל מלכות שיסודה יצר השלטון והכבוד.
"בשיבה טובה" אמר ריש לקיש: שלשה הם שנאמר בהם בשיבה טובה, אברהם ושוה לו, דוד ושוה לו, גדעון ולא שוה לו, "ויעש אתו גדעון לאפוד לעבודה זרה" 30 .

אצל גדעון אמנם נאמר בשיבה טובה, אך מתחת לפני השטח יודעים הכל ש"לא שווה לו". גדעון, שכל ישותו היתה גילוי אמונה, שבכל כך הרבה מבחני אמונה עמד וחשף את תקף המצאותה בישראל, לא זכה שתמשך דרכו לאחר מותו. "ויהי כאשר מת גדעון וישבו בני ישראל ויזנו אחרי הבעלים". אמנם הוא השאיר שבעים בנים, ויש סמוכין לכך שכוונתו היתה שאלה יהוו גרעין להקמתו של בית מלכות, שירומם את כלל ישראל, אבל האפוד הכשיל. במקום שזכרון הישועה יקשור את ישראל לשילה ולקב"ה, השתמשו בו אלו, שהענין האמוני היה מהם והלאה, למטרות עבודה זרה. יותם מגלה לכל כי תהליך ההמלכה נשא אופי של מניעים זרים, ואת כל המהלך של אביו גדע אבימלך באכזריות. "ויבא בית אביו עפרתה ויהרג את שבעים אחיו שבעים איש על אבן אחת". מכאן לא היתה רחוקה הדרך גם להתרסקותו שלו. כשזו באה רפו, לזמן, תקוות הכמיהה למלוכה. תקוות, שתשובנה ותתעוררנה בתום התקופה, בימי שמואל הנביא 31 .
מה אם כן הלקח מפרשת אבימלך לאחר התרוממות ישראל בזמן גדעון? כח האמונה בישראל התרומם עד כדי שתופיע הגבורה באישיותו של גדעון "חרב לד' ולגדעון". אבל התרוממות זו זמנית היא, ואין בה יכולת להצמיח מנהיג רוחני ומלך. בקשת המלך מגדעון, בקשת בוסר היא מבחינה רוחנית. שלטון יחיד כזה מכלה את כרם בית ישראל, אי אפשר להצמיח מלכות אמת מתוך חולשה אמונית והתפוררות חברתית, שמניעים זרים, ותאוות שלטון שולטים בה בכפה


^ 1 דברי הימים ב כ"א ד, כ"ב י.
^ 2 מלכים ב י' ז.
^ 3 מוצאה של אם אבימלך, פילגשו של גדעון, הוא העיר שכם (ח' לא). הכתוב מדגיש את העובדה שאבימלך פנה אל "אחי אמו ואל כל משפחת בית אבי אמו". אחי אמו של אבימלך הם ששכנעו את בעלי שכם להיות לצדו. הכתוב לא נמנע מלומר בפירוש כי הנימוק ששכנע את בעלי שכם היה "כי אמרו אחינו הוא". זהו חשבון פשוט של מי שמוכן להמר על קרובו כמנהיג עתידי, כדי לזכות בטובות הנאה.
^ 4 אמנם מצינו דיון לגבי מעמדם ודיניהם של משה ויהושע, אולם שם המלכות לא נקרא מעולם על איש ומבחינה זו ישנה כאן צורת הנהגה חדשה.
^ 5 דעת מקרא כאן.
^ 6 דברים י"ז, יד. אמנם היקף הארוע מצומצם למדי. אפילו שני שבטים לא חברו למהלך ההכתרה בשכם, וודאי שלא כל כלל ישראל, אבל הענין כולו צומח על גבי הבקשה הידועה מקדמת דנא. מסתבר, שהיתה יומרה שעם הזמן יוסיף הגרעין הזה ענפים ופירות וישתלט על הנהגת כלל האומה.
^ 7 עיין בהערה על חלוקת הסדרים בסוף הספר.
^ 8 דברים יא כט.
^ 9 אפשר היה לומר, כי מהר גרזים נוח יותר לקרוא לעבר העיר שכם. (שכם הקדומה מזוהה עם תל בלאטה, המצוי למרגלות הר גרזים, מעל למחנה הפליטים). ברם, לא נראה כי יותם באמת ניהל דו-שיח עם בעלי שכם. יותם לא צעק בקול גדול למנהיגי שכם, שהאזינו לו מתחתית ההר. הלא הוא פחד מפניהם ומיד לאחר שנשא משלו ברח והסתתר. עליית יותם על ההר, אם כן, צריכה להתפרש יותר כמעשה בעל משמעות רוחנית. את המשל נשא לשמים, או למספר אנשים, שהיו עמו. דבר המשל התפרסם אולי לאחר מעשה, אך לא נישא באזניהם של האנשים שעבורם היה מיועד. כיון שכך, נכונה השאלה מדוע בחר יותם את הר גרזים. הלא בודאי ידועה היתה, לעם ולו עצמו, מורשתו ומשמעותו של כל אחד משני ההרים, שביניהם מצויה שכם. יכול היה יותם לעשות אותו המעשה על הר עיבל, ליצור אותו הד ציבורי, וגם לצקת בו משמעות נוספת, משמעות של קללה.
^ 10 תנחומא בובר פרשת וירא, כט.
^ 11 בבלי חולין ו.
^ 12 שכן המקללים עמדו על הר עיבל, אך פניהם היו כלפי הר גרזים. חז"ל אינם מתכוונים, כמובן, להפוך את היוצרות ולטעון שהר גרזים הוא המקולל, הלוא הקללה לא כוונה דווקא לעומדים בהר גריזים, אלא למי שיעבור על הקללה מכל ישראל. חז"ל רצו רק לבטא את הריקנות, שבתורת הכותים. גם הר הברכה כשכותים יושבים בו ומשמש להם למקדש, אינו אלא הר מקולל, שכלפיו נאמרו קללות. בבית שני באמת היו הכותים לרועץ ליהודי שומרון והר אפרים.
^ 13 סוף מאמר הפתיחה לספר:
"ודע כי המשלים הנבואיים יש בהם שני דרכים, מהם משלים שכל מלה שבאותו המשל כוללת ענין, ומהם אשר כל המשל מורה על כל הענין הנמשל, ויבואו באותו המשל מלים רבות מאד שאין כל מלה מהן מוסיפה דבר באותו הענין הנמשל, אלא נאמרו כדי ליפות המשל והסדרת הדברים בו..."
^ 14 פרק ט' ח:
"הלוך הלכו העצים - פתח דבריו במשל ועם שאין כל דברי הנמשל ידמו להמשל הנה קצת הדברים ידמו ויתר דברי המשל באו ליפות המשל ולהכניס בלב השומע"
^ 15 תנחומא בובר, פרשת וירא כט.
^ 16 האברבנאל מזכיר גם את גדעון. אמנם מצינו אצל גדעון את שאלת "משל בנו", אך האברבנאל מבין כי המשל, על פי תפישת חז"ל, מדבר באנשים, שסרבו להנהיג את ישראל, וזה אינו נכון גם לגבי גדעון, שהרי הוא הנהיג את האומה נגד הצבא המדייני. אפשרות שניה להבין את דברי האברבנאל, שהשאלה באמת היא על דבורה ועתניאל ולא על גדעון.
האברבנאל עצמו מפרש את המשל בצורה שונה. המשל, על פי תפישת האברבנאל, הוא משל על סדר לא נכון של בחירת הנהגה. לא אבימלך הוא זה שצריך לפנות אל בעלי שכם ולשכנע אותם למנות אותו. כשנגשים לבחירת מלך ניגשים קודם כל אל האנשים המתאימים. יש אנשים ראויים למלוכה, הרבה יותר מאבימלך. הזית הוא משל לאיש מיוחס, התאנה - לאיש עתיר נכסים, והגפן - לבעל חכמה. לאטד - אין דבר מכל אלה. לדעת אברבנאל הזית, התאנה והגפן אינם אלא בעלי שכם עצמם, שהיו מיוחסים, עשירים ובעלי תבונה. הם, לטענת יותם, הפקירו את המלוכה לאטד, בן פילגש עני ורע מעללים.
^ 17 תמורה טז. וכן שם: "הוא עתניאל הוא יעבץ...עתניאל - שענהו אל, יעבץ - שיעץ וריבץ תורה בישראל".
^ 18 בראשית מ"ט י
^ 19 ברכות נז.
^ 20 בבא בתרא כה: "הרוצה שיחכים - ידרים, ושיעשיר - יצפין, וסימניך: שלחן בצפון ומנורה בדרום". הזית והמנורה הם סמלי שבט יהודה ומלכות בית דוד, עיין זכריה פרק ד, בנבואת תקומת בית דוד לקראת ימי בית שני, תחת הנהגתו של זרובבל.
^ 21 גיטין סב.
^ 22 ישעיה ל' כט.
^ 23 דברים י"ז, יד-טו
^ 24 אמנם הרמב"ן (דברים י"ח טו) אומר שהדבר תלוי בנבואה, ואם אין נבואה רשאים למנות מלך מעצמם, מכל מקום ברור שאין זו מלכות שלימה. רק בהעדר נבואה חוזר כח מינוי המלך לעם לבדו. (הראי"ה קוק זצ"ל, משפט כהן עמ' קמ"ד)
^ 25 רמב"ם הלכות מלכים א' ג:
אין מעמידין מלך בתחילה אלא על פי בית דין של שבעים זקנים ועל פי נביא, כיהושע שמינהו משה רבינו ובית דינו, וכשאול ודוד שמינם שמואל הרמתי ובית דינו.
וכן בהלכות מלכים ה' ו:
כל הארצות שכובשין ישראל במלך על פי בית דין, הרי זה כבוש רבים והרי היא כארץ ישראל שכבש יהושע לכל דבר, והוא שכבשו אחר כבוש כל ארץ ישראל האמורה בתורה.
אבל בויקרא רבה פרשה כ"ו שאול הנו המלך הראשון, וכן ברש"י סוכה כז: ד"ה "שלא העמיד". ועיין עמוד הימיני לרב שאול ישראלי זצ"ל עמ' נ"ב-נ"ד בענין יהושע.
^ 26 1. עדיף מנהיג יחיד מהנהגה משותפת. 2. קשרי משפחה.
^ 27 זבול הוא עוזר של אבימלך. געל גידף את שניהם - "מי אבימלך ומי זבל כי נעבדנו".
^ 28 יתכן ואת המילים "ויצאו השדה" יש להבין כפי משעמם בפס' כז - "ויצאו השדה ויבצרו את כרמיהם", דהיינו: תושבי שכם היו בטוחים שהסדר שב על כנו ויצאו, כהרגלם, לעבודתם החקלאית.
^ 29 ילקוט שמעוני ב' רמז ס"ד.
^ 30 שם, וכן בבראשית רבה מ"ד כ.
^ 31 גם לבקשת המלוכה המפורסמת בתקופתו ייחס שמואל כוונות, שאינן הולמות את אופי תפקידו של המלך בראי התורה. "ותראו כי נחש מלך בני עמון בא עליכם ותאמרי לי לא כי מלך ימלך עלינו וד' אלקיכם מלככם". שמואל הבין את בקשת העם, שהמלך אינו אלא כלי מלחמה. אליו יזעקו בשעת צרה והוא זה שיתן הגנה לעם. אין תימה, איפא, ששמואל ראה בחומרה רבה, עד כדי מאיסה בקב"ה, את סגנון הבקשה הזו.
עוד בנושא ספר שופטים

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il