ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש פרשת שבוע ותנ"ך ספר שופטים

פרק ח

מושיע או מושל

מוקדש לעלוי נשמת
הראל עוז
לחץ להקדשת שיעור זה
בנקודה המכריעה ביותר לפני היציאה לקרב פותחים רבותינו בעלי המסורה פרשיה חדשה, הנמשכת וכוללת את תפיסת מעברות הירדן, את הויכוח עם בני אפרים וסרובם של אנשי סכות ופנואל לעזור.
שתי תמיהות עולות מחלוקה זו של המסורה.
ניתן היה לצפות, שפסוקים יט - כב, המתארים את ההתקפה ואת הביצוע של ההוראות מפסוקים יז - יח, יהיו המשך ישיר של הפרשה. מדוע חלקה המסורה את הענין לשתי פרשיות?
לו רצתה המסורה, מאיזו סבה שהיא, להציג את מעשה המלחמה בפועל 1 כענין בפני עצמו, הלא לא היתה צריכה לקשור בפרשה אחת בין המלחמה לבין תלונת בני אפרים והמפגש עם אנשי סכות, בהמשך, אלא לכתוב את ספור המלחמה בפרשיה נפרדת?!
מהו המפתח, שלפיו מחלק בעל הפרשיות את הפסוקים?
* * *
נראה שאפשר לפרש כך: הפרשה האחרונה סיימה במלים: "ואמרתם לד' ולגדעון". זו גם קריאתם של הלוחמים בראשית הפרשיה הבאה "חרב לד' ולגדעון". זהו כנראה המפתח להבנת הפרשיות הבאות.
שני עניינים, כאמור, מופיעים בפרשה המתארת את פרשת המלחמה, מלבד עצם המרדף אחר המדיינים.
1. הויכוח עם בני אפרים
2. עונשם של אנשי סכות ופנואל.
ההשוואה בין התנהגותו של גדעון בשני האירועים גם היא מתמיהה.
בתגובתו לתלונת בני אפרים מתגלה גדעון כאיש רך, הנוהג בערמה ומרצה את המתלוננים. "הלא טוב עוללות אפרים מבציר אביעזר" אומר גדעון. הוא מקטין את עצמו ואת בני שבטו בפני בני אפרים, ומפייסם בדברים. יחסו אל אנשי סכות ופנואל שונה בתכלית. שם מתגלה גדעון כמנהיג תקיף, שאינו יודע רחם, עד שהרג את אנשי פנואל. 2
כיצד ניתן להסביר את השוני הקיצוני בהתנהגותו בשני האירועים?
* * *
נשוב ונעיין בפרשת המלחמה גופה.
ויתקעו שלש מאות השופרות וישם ד' את חרב איש ברעהו ובכל המחנה וינס המחנה עד בית השטה צררתה עד שפת אבל מחולה על טבת. ויצעק איש ישראל מנפתלי ומן אשר ומן כל מנשה וירדפו אחרי מדין. ומלאכים שלח גדעון בכל הר אפרים לאמר רדו לקראת מדין ולכדו להם את המים עד בית ברה ואת הירדן ויצעק כל איש אפרים וילכדו את המים עד בית ברה ואת הירדן. וילכדו שני שרי מדין את ערב ואת זאב ויהרגו את עורב בצור עורב ואת זאב הרגו ביקב זאב וירדפו אל מדין וראש ערב וזאב הביאו אל גדעון מעבר לירדן.

גדעון פקד על בני אפרים לבצע חסימה במעברי מחולה. בני נפתלי, אשר ומנשה נצטוו לרדוף אחר המדיינים הנסים בבהלה למעברי הירדן. שבט נפתלי שוכן צפונית לנחלת יששכר, בגליל העליון ועד הלבנון. אשר מרוחק הרבה יותר. מנשה הוא היחידי, שנחלתו סמוכה מעט לאזור, שבו מתנהלת המלחמה, אך גם לו אין שום סיכוי להספיק להיזעק, בזמן כה קצר, לקול קריאת שליחים. להתארגן למרדף, לצאת, לרדוף ולהשיג את לוחמי מדין הנמלטים, שהיו קרובים הרבה יותר למעבר הירדן.
כיצד יתכן, שהאנשים מן הצפון הרחוק כל כך, הספיקו להקדים את מחנה מדין, שנס מעמק יזרעאל אל הירדן, מרחק קילומטרים ספורים?!
באותה מידה מתמיהים הדברים גם לגבי שבט אפרים. האם יתכן, שאפרים, השוכן עוד דרומית למנשה, בהרי שומרון, הספיק להתארגן ולנוע עד מעברות הירדן במחולה, ולהקדים את המדיינים הנסים ממרחק קצר בהרבה?
זהו דבר בלתי אפשרי.
המסקנה הבלי נמנעת היא, שהמארבים, שעשו השבטים המסייעים באזור הירדן, נעשו לפני שהמלחמה החלה. כעת מתברר גם ענין גיוסם של עשרת אלפים הלוחמים לפני הקרב 3 , למרות שבמבחן השתיה בעין חרוד נשלחו מן המחנה. כאן מלמדת פרשת המלחמה שכל עשרת האלפים נטלו חלק במערכה ולא רק המלקקים. גדעון לא שלח אותם לביתם, אלא הפקיד אותם ככח, שיבלום בהמשך המערכה את מנוסת המדיינים. אמנם לוחמים מבני אפרים לא שותפו תחילה בכח המרכזי, של המלקקים וזה היה בסיס טענתם נגדו, אך כבר בשלב מוקדם הטיל עליהם תפקיד חשוב: לחסום את מעברות הירדן. אנשי גדעון שנשלחו מן המחנה רדפו את הנמלטים שהתפזרו וחפשו במהלך הימים שאחרי הקרב את הדרך לעבור את הירדן, שם נתפסו על ידי בני אפרים.
פירושו של פסוק ח "ואת כל איש ישראל שלח איש לאהליו", אינו ששלחם לבתיהם, אלא "לאהליו" במחנה, שם התכוננו לזמן שבו יזדקק להם גדעון במהלך החלק השני של המלחמה.
אבל גם פירושו של פסוק ג בפרק ז' צריך הסבר:
מי ירא וחרד ישב ויצפר מהר הגלעד

יצפר - במשמעות של יצפה או ישכים כשפניו אל הר הגלעד 4 . כלומר: כל עשרים ושנים האלף הנותרים המתינו בהר לקריאתו החוזרת של גדעון, כשהם "צופרים" אל הר הגלעד, כלומר: אורבים בנקודת תצפית, שממנה הם יכולים לראות את הנעשה בעבר הירדן המזרחי, איזור המילוט המשוער של צבאות מדין. ופירושו המדויק " ישוב ויצפר בדרך מהר גלעד" הדרך שבה הגיעו המדינים. אם כן אפילו את היראים צרף לאחר ההצלחה בקרב.
את בני אפרים לא הכין גדעון כפי שהכין את שאר השבטים, ועל זה יצא קצפם.
בכל אופן, אנשי נפתלי מנשה ואפרים לא היו צריכים לרוץ מנחלותיהם אל עבר הירדן. הם פשוט יצאו מן המקום, שבו השאיר אותם גדעון, ממעל למעברות הירדן 5 , והצטרפו אל אחיהם במרדף אחר המדיינים.
החשיבות בדרך מלחמה זו שמנהל גדעון איננה במישור הצבאי בלבד, שבו תוקף כח מצומצם, כשמעורפו מוכנה לו תגבורת. גם לא רק במישור החברתי, שבו נותן גדעון לכולם ליטול חלק במערכה. המשמעות העיקרית של תכנית הלחימה של גדעון מתבררת במישור הרוחני. סיסמת המלחמה "חרב לד' ולגדעון" מבטאת את הרעיון, שדרך גדעון מתעורר ומופיע כח האמונה הישראלי שהוא הכח לנצח במלחמה. כל הענין הוא לשתף את כלל ישראל, להביא את כולו למצב של התגברות רוח האמונה ורוח הגבורה. אמנם אי אפשר לשתף את כל הציבור מלכתחילה במעשה הגאולה, משום שאז זו תחטיא את מטרתה "פן יתפאר ישראל עלי לאמר ידי הושיעה לי". העם אינו נמצא במדרגה הנאותה. לכן נוקט גדעון סוג חדש של מלחמה: "המלקקים", גרעין אמונה מצומצם, יגלו מסירות נפש עצומה מכח נשמת האומה כנגד המדיינים הבוזזים והמציקים לעמם. אז יתגלה כח השכינה, המסבבת את מהלכי המלחמה של איש ישראל. כשיתגלה לכל העם כי אכן "ד' אלוקיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת אויביך לפניך" 6 , יחושו רבים אחרים להצטרף למערכה כדי ליטול חלק פעיל במעשה הישועה והמלחמה. זהו סיפור שלש מאות המלקקים נושאי כחם של ישראל. הם אלו, שהקב"ה נלחם אתם ובזכותם. וזו היתה גם הסיבה לשתף את כולם, בשלב שבו היה ניתן.
* * *
מלחמות ד'
מכאן נפנה לבאר את שאלת ההבדל בין תשובתו של גדעון לבני אפרים לעומת תשובותיו לבני סכות ופנואל.
תשובת גדעון לבני אפרים היא:
הלא טוב עוללות אפרים מבציר אביעזר. בידכם נתן אלקים את שרי מדין... אז רפתה רוחם...

גדעון מסביר לבני אפרים, שזו מלחמה אלוקית. מלחמה של ישראל, ולא שלו. במלחמה הזו יש תפקידים שונים. אמנם בני אפרים באו לאחר שהמלקקים הבריחו את המדינים, אך לעוללות, שהם בצרו היתה השפעה וערך גדול הרבה יותר מכל הבציר, שעשו לפניהם בני מנשה. הלוא תכלית פעולתם היתה לעורר את רוח הגבורה של ישראל ואולי במיוחד של בני יוסף. אם כן "בידכם נתן אלוקים את עורב ואת זאב". התברר מראש שכך היה צריך להיות תפקידכם במערך האלוקי של המלחמה הזו. לא במקרה הגעתם בסוף ובצרתם את מה שנשאר. מראש הוכן לכם בידי שמיים חלק חשוב ביותר של המלחמה. אמנם גם לי, גדעון, וגם למלקקים היה חלק, אבל לא בידינו רצה הקב"ה לתת את שרי מדין, רק בידכם. תשובתו של גדעון איננה פיוס גרידא. גדעון הסביר שענין מלחמה זו אינה כי אם שליחות אלוקית, ובמישור זה דווקא לבני אפרים זימן הקב"ה את התפקיד המרכזי של המלחמה.
* * *מעתה מתבהרת גם חלוקת הפרשיות. הציר, שסביבו סובבת הפרשה הנוכחית הוא: השליחות האלוקית שבמלחמה.
זהו ההסבר לתרועה, שבראשית הקרב - "לד' ולגדעון". אין היא סיום עניין ולכן אינה חותמת את הפרשיה הקודמת. היא התחלה של רוח ד' על ישראל המופיעה גם אצל בני אפרים, אבל נתקלת במכשול אצל אנשי סכות. שם נתקל גדעון בחלק של העם שרוח הגבורה ממנו והלאה, ההתעוררות של שאר השבטים אינה נוגעת להם. שם נפסקת התנופה הרוחנית, וגדעון נפרד מהם באיום "אתוץ את המגדל הזה".
זה גם ההסבר לדיון עם בני אפרים, שבו מסביר להם גדעון את מקומם האמיתי במלחמה הזו. בשליחות האלקים עשה גדעון חלק אחד במערכה, אבל את החלק המכריע השאיר ד' לבני אפרים.
* * *
זהו גם המפתח לחלק השלישי של פרשיה זו, והוא מכתיב את היחס של גדעון אל אנשי סכות ופנואל:
ויאמר גדעון לכן בתת ד' את זבח ואת צלמנע בידי ודשתי את בשרכם...

אנשי סכות ופנואל מסבירים לגדעון עקרון פשוט בחיים:
"אמנם כל ישראל יושבים לבטח בעבר הירדן המערבי, אבל אנחנו יושבים בעבר הירדן המזרחי. מי שיסבול ראשון מנחת זרועם של המדיינים נהיה אנחנו, אנשי סכות ופנואל, כך שכל עוד נותר ממחנה מדין כח גדול, שבראשו עדיין עומדים אותם שני שרי צבא אימתניים, זבח וצלמנע, איננו רוצים לתת יד לצבא, שרודף אחריהם. אם יכשל המהלך, ינקמו שרי מדין בראש ובראשונה בתושבים הסמוכים אליהם. יש להניח, שמאז ומתמיד טעמו הם את נחת זרועם של פושטי המדבר המדיינים הרבה יותר מאחיהם, שבעבר הירדן המערבי. "הכף זבח וצלמונע עתה בידיך..". איננו מתכחשים כמובן למנהיגותך כמו גם לאחינו הישראלים. מאידך, איננו יכולים להרשות לעצמנו להעמיד את יושבי ערינו בסכנה, לכן קודם כל חסל את מחנה מדין עד תום, שלא יוכל עוד להוות לנו סכנה. אז, בשמחה ניתן לך ולחייליך אוכל."
אילו היה גדעון עושה מלחמה רגילה יתכן שהיה מקבל את טענתם, אך מכיון שמלחמה זו היא מלחמה בשם ד', מי שאינו מצטרף בוגד בתפקיד הרוחני של כלל ישראל, ולכן חיב מיתה. אנשי סכות מסרבים להצטרף לשליחות הלאומית, להילחם מלחמתה של שכינה. לכן עונה להם גדעון " בתת ד' את זבח וצלמנע בידי ודשתי את בשרכם". זו אינה מערכת צבאית גרידא. זו שליחות אלקית. לאחר שיוברר, שהקב"ה נלחם לנו, אשוב, אלא שאז אעניש אתכם על שלא רציתם ליטול חלק במחנה השכינה".
אנשי סכות ופנואל עושים את החשבון הפרטי שלהם מול החשבון הלאומי. "כל העם נדרש להתאמץ ולהפגין מסירות נפש. ואתם אינכם מוכנים להשתתף במאמץ המלחמתי." על כך יעניש אותם גדעון בשובו. אמנם משמע, שגדעון לא העניש את כל אנשי העיר. בפסוק יז כתוב "ויהרג את אנשי העיר", אך מן הפסוק הקודם משתמע שגם כאן העונש הוא על המנהיגים, ולא על העם, שבדרך כלל אינו יכול לעמוד כנגדם. ואולי "אנשי העיר" הם "חשובי העיר" שכן אנשים בכל מקום לשון חשיבות.

המכנה המשותף לכל הפרשיה הוא השליחות האלוקית המופיעה בשלש מערכות.
1. ויצעק איש ישראל.
2. ויצעק איש אפרים.
3. שרי סכות.
לאחר שהמלחמה גופה הסתיימה עומד גדעון במבחן חשוב לא פחות: הנחלת משמעות מעשה הישועה לעם. צריך הוא לחזק את העם בהבנה, שלא מדובר בסתם נצחון, אלא בשליחות אלוקית. שלא "יתפאר ישראל עלי לאמר ידי הושיעה לי". כאן נתקל גדעון בבעית אנשי אפרים ובפרשת אנשי סכות. לאפרים, שנענו לקריאתו הוא מסביר את ענין המלחמה, ובאנשי סכות, שלא הסכימו להשתתף במלחמה האלוקית הוא נוקם. האם המכשול של אנשי סכות לרוח הגבורה הישראלית הוא פרטי או שיש לו השלכות על חלקים נוספים בעם? על כך אפשר לדון מתוך המשך הנבואה.

כאיש גבורתו
בהמשך מעשה המלחמה של גדעון כתוב:
ויעל גדעון דרך השכוני באהלים מקדם לנבח ויגבהה ויך את המחנה והמחנה היה בטח. וינֻסו זבח וצלמנע וירדף אחריהם וילכד את שני מלכי מדין את זבח ואת צלמנע וכל המחנה החריד.
לאחר מכן חוזר גדעון לסכות ופנואל. גם זו פרשה המסיימת את העניינים שהחלו קודם, ומדוע היא פרשיה נפרדת
כאן כבר לא נזכר היסוד של שליחות אלוקית. זו נגמרה. כאן מתחיל הצד היותר אנושי. זו אינה התפרצות אש הגבורה האלוקית, יש כאן מאמץ, נחישות, אומץ לב, גבורה מן הצד האנושי כפי שכתוב "עיפים ורודפים". ממחנה מדין נותרו חמשה עשר אלף איש. גדעון ואנשיו רודפים אחריהם דרך המדבר. "ויעל גדעון דרך השכוני באהלים מקדם לנבח ויגבהה ויך את המחנה והמחנה היה בטח", מרחק של כשלש מאות קילומטרים 7 "דרך השכוני באהלים" היא דרך העוברת בעומק המדבר, מקום מגורי הנוודים 8 . מזרחית לחבל הארץ הנושבת. אנשי מדין לא ציפו כלל לאפשרות שכוחותיו של גדעון ישיגו אותם בעומק המדבר. "והמחנה היה בטח". גדעון יודע, שהוא חייב להמשיך את מהלך הגבורה הלאומי. עליו להכות את שרי-צבא מדין. דבריהם של אנשי סכות ופנואל, המצביעים על מורך גדול בעם, רק מחזקים את גדעון בהכרה, שעליו להשלים את מעשה הישועה.

גדעון מפתיע את אויביו בעומק החדירה, ובמסלול התקיפה שלו. מדובר בטכסיס מלחמה כי המהלך של "חרב לד' ולגדעון" מפנה מקומו למהלך אנושי יותר 9 זהו אולי מה שנרמז בנפילה השניה של האוהל בחלום המדייני "ויכהו ויפול ויהפכהו למעלה ונפל האוהל" - זו הפעם נפילה מוחלטת.
וישב גדעון בן יואש מן המלחמה מלמעלה החרס

מה פירוש המלים "מלמעלה החרס"? רש"י מפרש, לפני שקיעת השמש 10 , "חרס" הוא שמש כמו באיוב "האֹמר לחרס ולא יזרח" 11 . האברבנאל והמלבי"ם פירשו דווקא בבוקר, שכיון שזרחה השמש לא יכול היה עוד להלחם. אבל אפשר לפרש מכיוון מזרח, מקום זריחת השמש, וכן כתב פרופסור אליצור בדעת מקרא "מלמעלה" מלשון דרך, כלומר: מדרך השמש, הדרך המזרחית. ועדיין קשה, מדוע מזכיר זאת הנביא בשם "חרס"?
אפשר שהנביא רומז ליהושע בן נון 12 שנקבר בתמנת חרס משום, שלמעשה עושה גדעון צעד חשוב מאד בחידוש הכיבוש מימי יהושע. פשיטות המדיינים היוו סכנה מוחשית למהלך הכיבוש כולו כפי שהיתה סכנה גדולה בימי דבורה 13 . הסכנה, שהחלה לאיים אז שבה והטילה בימי גדעון צל מעיב על כל מהלך כיבוש הארץ. הראשונים, שהיו במדרגה גבוהה, אמרו שירה. גדעון אינו במדרגה זו אבל הכתוב רומז עליו, שחזרתו מן המערכה, לאחר שהשלים את הקרב בעומק ארץ מדין, היא חזרה מאותה המערכה של האדם הקבור בתמנת חרס. מערכתו של יהושע בן-נון על ארץ ישראל.

ויאמר אל זבח ואל צלמנע איפה האנשים אשר הרגתם בתבור ויאמרו כמוך כמוהם אחד כתאר בני המלך. ויאמר אחי בני אמי הם חי ד' לו החיתם אותם לא הרגתי אתכם.

כשביקש גדעון, בראשית המלחמה, להזעיק את בני אשר ונפתלי שלח שליחים ממקומו, בצפון השומרון, אל ארץ הגליל והלבנון. עכשיו התברר לגדעון, שחלקם, שהיו בני משפחתו 14 נתפסו בידי המדיינים ונהרגו. אלו "אחי בני אמי". בין גדעון לזבח וצלמנע נפתח חשבון אישי. כעת גדעון מבקש נקמה, אותה הוא מבקש מבנו בכורו לעשות 15 . לדאבונו מגלה גדעון, שאפילו בשעה שמתבקשת נקמה משפחתית, ואפילו במצב, שאין בכוחם של זבח וצלמנע להרע לבנו, לא מוצא יתר די עוז בנפשו להכות את האנשים, שמהם הורגל לפחד ולירא בשנים האחרונות. הפחד משתק גם את בני משפחתו. אותו הפחד, שהתגלה אצל אנשי סכות ופנואל נמצא ממש גם בתוך משפחתו שלו.
ד' ימשל בכם
הכתוב מסיים את פרשת הריגת זבח וצלמנע בפרט, שעל פניו נראה שולי. לא ברור מדוע הנביא טורח להדגיש את העובדה הבאה:
ויקח את השהרנים 16 אשר בצוארי גמליהם.

רק הפרשה הבאה מגלה מה היתה החשיבות הגדולה, שלשמה לקח גדעון את השהרנים. לאחר שבקשו "איש ישראל" את גדעון למלוך עליהם וסרב, עשה גדעון את האפוד מתכשיטי מדין, ובו השתמש גם בשהרונים.
ויהי משקל נזמי הזהב אשר שאל אלף ושבע מאות זהב לבד מן השהרנים והנטפות ובגדי הארגמן שעל מלכי מדין ולבד מן הענקות אשר בצוארי גמליהם. ויעש אותו גדעון לאפוד ויצג אותו בעירו בעפרה ויזנו כל ישראל אחריו שם ויהי לגדעון ולביתו למוקש.

כדי להבין את ענין האפוד צריך לברר קודם את בקשת ישראל מגדעון.
ויאמרו איש ישראל אל גדעון משל בנו.

איש ישראל - אלו המנהיגים 17 .
כלומר: שרי הצבא, שבאופן טבעי מצאו את עצמם פועלים כמנהיגי האומה במלחמה, נוכחו ביכולת ההנהגה ובתוקף גבורתו הגופנית והרוחנית של גדעון. מהם יוצאת הפניה, בשם ישראל, אל גדעון, שיאות לקבל על עצמו, ועל משפחתו, את הנהגת ישראל.
משל בנו ...
מה פשר הבקשה הזו?
והלא כל המנהיגים, שקמו לישראל בימי השופטים שימשו בפועל כמנהיגים לכל דבר, הם "שפטו את ישראל". כעת כבר אין השרים מסתפקים במנהיגים מן הסוג של "שופט". הם רוצים "מושל". "משל בנו". מה יכולה בקשת השלטון המופיעה לפנינו להוסיף לעם ישראל, יותר מצורת השלטון שנהגה עד כה 18 ?
כמו כן, מה משמעות הבקשה "משל בנו גם אתה גם בנך גם בן בנך"? צריך לשים לב היטב ללשון הבקשה. המילה "מלך" אינה נזכרת כלל. אולי כל הבקשה היא, שמגדעון תתפתח שושלת של מושלים. מה בדיוק רוצים שרי ישראל?
מתוך הרקע הצבאי והמדיני בתקופה, ניתן להסביר את ההסבר הפשוט הבא: מכיון, שהמצב של ישראל הולך ונעשה קשה יותר ועלוב יותר מדור לדור, אי אפשר לסמוך עוד על שיטת ההנהגה הנוכחית. זהו לקח שנלמד בעשרות שנים של לחצים ופרעות. מתברר, שהשיטה, לפיה בכל דור קם שופט ומושיע את ישראל לזמן מסוים, אינה מניבה תוצאות רצויות. המצב המדיני והבטחוני רק הולך ומחמיר. ההכרה בצורך במנהיגות קבועה, יציבה וממוסדת נקנתה תוך ניתוח פשוט ומתמיד של האירועים, שפקדו את ישראל מאז תחילת ימי השופטים. השוסים, כך הבינו שרי ישראל, ניצלו את עובדת היותה של ההנהגה בישראל בלתי יציבה, על מנת לבוז אותם ולהתאנות להם. הראיה היא, שכאשר קם המנהיג, הוא הצליח לחלץ את ישראל מיד השוסים. הבעיה אם כן נעוצה באופי תפקיד ההנהגה. אופי זה, של הנהגה לשעה הנבנית ונעלמת חליפות, לא איפשר להמשיך לאורך זמן את ההשגים הצבאיים והמדיניים אליהם הגיעו ישראל. מנהיג עלה וירד. הגיעה השעה למסד את ההנהגה ולחזק בכך, למשך דורות, את עמידת ישראל בין העמים הסובבים, שתהיה האומה חזקה ומבוססת דיה. גדעון, שהוכיח את עצמו בצורה כה מרשימה היה כמובן האיש שנקרא אל המשימה הגדולה הזו 19 .
לא ברור, אם הדרישה הזו לא התעוררה עוד קודם לכן 20 . מה שברור הוא, שהנביא מזכיר אותה רק כעת. המיוחד, על כל פנים, בבקשתם של שרי ישראל מגדעון איננה רק הבקשה שגדעון עצמו ימשיך למשול, שהרי זו עובדה שגדעון הוא המנהיג. ההפתעה העקרית של הבקשה היא "..גם אתה גם בנך גם בן בנך", כלומר: הבקשה להקים שושלת מושלים.

דרישת המלכות עולה ומתעוררת כאן באופן חד וברור הרבה יותר מאי פעם.
תגובתו של גדעון חד משמעית:
לא אמשל אני בכם ולא ימשל בני בכם, ד' ימשל בכם.

האמנם משקפת תשובתו של גדעון את התפישה לפיה מלכות בישראל היא ענין שבדיעבד בלבד? האם המלכות היא ממסד שאין בו צורך? האם ישראל צריכים להיות מונהגים אך ורק על ידי רבש"ע? 21
ואולי היתה תגובתו של גדעון שלילית, משום שלא היתה כאן הצעת מלכות רצינית, אלא הצעה לממסד שלטוני ריק, המונח במלים "משל בנו", ואילו היתה עולה הצעה למלכות של ממש, אמיתית ובת-קיימא, היה גדעון מתייחס אליה באופן שונה לחלוטין?

יש כאן גם נקודת מפתח, הטעונה בירור.
משל בנו...כי הושעתנו מיד מדין

מה מסתתר מאחורי ההנמקה "כי הושעתנו מיד מדין"?
מצאנו אצל יפתח, שבאו אליו בני ישראל בהצעה "לכה והיית לנו לקצין ונלחמה בבני עמון". כשמטרת המינוי הוא צורך המלחמה, מובנת ההנמקה בכישוריו הצבאיים של המועמד, אך כאן הלא המלחמה כבר מאחרינו, ושאלת המלכות היא העומדת על הפרק. אולי באמת לא מדובר כלל על מלכות, אלא על מפקד צבאי קבוע, שתחת הנהגתו תבוא הרווחה מידי השוסים השכנים?
נראה לי שכוונה אחרת יש כאן, והיא:
ישראל רוצים דמות, שתעמוד כנגד העם, כדמות מלכות, כדמות רוחנית.
כלומר:
אי אפשר לדבר על מלכות. זו נתונה ליהודה לדורות. גם אין איש ישראל מיצג את כל העם. שבט יהודה אינו מעורב כלל בנעשה. אבל ממלא מקום למלך, דמות רוחנית, זה אפשרי. מכיון, שלגדעון רוח ד', מכוחה הצליח להושיע את ישראל מיד מדין, אזי צריך להתייחס אליו ביחס של כבוד והערצה. לו הכח ולו הגבורה. כיון, שכבר זמן רב אין בישראל מנהיג, שרוח אלקים בקרבו, הנה אולי באה השעה להכתיר את גדעון כדמות שתעמוד בראש העם, לא רק במישור המדיני והצבאי, אלא כדמות רוחנית, שדרכה מופיעה בעם רוח ד'.
"איש ישראל" הכירו מחד את הכשלון המבני של הנהגה מקוטעת המופיעה רק בעת צרה. יחד עם זאת הכירו כי נפילתם הרוחנית והאמונית הביאה אותם לשעבוד ביד מדין, לפחד ולחוסר הגבורה. את שני אלה רוצים הם לתקן. הנה לפניהם איש שהאמונה בד' מביאה אותו לדרגת רוח הקודש. גדעון הוכיח שביכלתו לרומם גם את העם לאמונה ולגבורה. הנהגתו הקבועה היא צורך חיוני לעם, תחת הנהגתו לא יפול העם במלכודת עבודה זרה, מתוך יאוש וחוסר קשר עם הקב"ה. ממילא אם תתעורר סכנה צבאית או מדינית יוכל העם להשיב מלחמה שערה. תשובתו של גדעון היא שאין תחליף להנהגה ישירה של ד'. כל אחד מישראל צריך לגלות את הקשר בינו לבין ד', אין אדם במקום ד' יכול למשול בישראל.
את ההסבר לדבריו ניתן להבין בפנים שונים. אפשר שהסבה היא זמנית, עד שיבוא מי שד' ייעד אותו להיות מלך בישראל. אפשר גם שאין גדעון רואה את עצמו ואת ביתו ראויים לתפקיד זה. אפשר שזו גם שלילה מוחלטת של הנהגת מלך בישראל. אם יגלו ישראל את רצון אביהם שבשמים לא יהיו פרץ וצוחה ברחובותיהם. דהיינו אין ישראל זקוקים לדמות מלך אלא לשופטים טובים שידריכו את העם בדרך התורה, וממילא תכון הנהגת האומה כראוי.
מאידך עולה קושיה אחרת. כיון שגדעון מסרב בענוה, אינו ברור כלל מעשה האפוד.

האפוד
מה שנאמר בפסוק כא "ויקח את השהרנים" חוזר ומופיע כאן במעשה האפוד. מכאן ברור שגדעון תיכנן את עשית האפוד כבר בסיום המלחמה, ולשם כך נטל את השהרנים. את האפוד הציג גדעון בעירו, ולימים הפך האפוד הזה למכשול לישראל.
המעשה תמוה מאד. מדוע גדעון עושה את האפוד? ומדוע הוא מציג אותו בעירו?
הדברים קשים פי כמה על רקע הדו-שיח עם שרי ישראל בענין אפשרות מינויו למושל. גדעון סרב, משום שלא רצה שישראל יראו בו דמות רוחנית שתעמוד בראשם. הוא נימק את סירובו בטענה "ד' ימשל בכם". אין תחליפים לעבודת ד'. והנה מתברר, שעוד לפני כן הוא עצמו תיכנן, וכעת עושה פסל ומציב אותו בעירו?!
רש"י אומר "להיות לזכרון על תשועה גדולה, לראות כמה היה חילם כבד שבנזמי חשוביהם היה כל הזהב הזה" לפי רש"י כוונתו של גדעון לגדל שם ד' שעשה עמהם להפליא.

אבל חז"ל מסבירים את המעשה כך:
"ולמה עשה אפוד? לפי שמנשה לא היה באבני אפוד, כי אם אפרים, ולא היה לו מזל. לפיכך עשאו, ואף על פי שעשאו לשם שמים היה למכשול לכל ישראל, שכשלו בו וסברו דבר אחר (עבודה זרה) הוא.."333

האפוד שעשה גדעון בא לבטא את כוחו של שבט מנשה. בחושן שעשה בצלאל לא היה לשבט מנשה אבן 22 . הצורה שהיתה חקוקה על אבנו של יוסף לקוחה היתה מדגלו של שבט אפרים, ולא מדגלו של שבט מנשה. שבט מנשה היה השבט היחיד, שלא היתה לו צורה בחושן. נתקלנו כבר בויכוח שהיה לגדעון עם בני אפרים, וראינו שעוד לפני המלחמה נמנע גדעון מלהזעיקם, כיון שידע שלא יסורו למרותו. גדעון אינו בא לתבוע את כבודו האישי, אבל מוצא הוא לנכון להראות קבל עם, שגם למנשה חלק בהנהגת האומה, גם הוא כלי להופעת השכינה. כוונתו לתקן, כביכול, את העוול, של קיפוח מקומו של שבט מנשה בישראל. אם גדעון יכול להיות מנהיג טוב, ואם שורה עליו רוח ד', אין כל סבה ששבט מנשה לא ימנה ככל השבטים האחרים, בחושן.
גדעון רק ביקש להזכיר את זכויותיו וכוחו של שבט מנשה, שהוא, בן השבט, הנהיג את ישראל ברוח ד'. הקב"ה שוכן גם עם שבט מנשה, ויכול לגלות את ישועתו דרכו, אף על פי שאין לו חלק בחושן. את הרעיון הוא מבקש להביע באמצעות כלי קודש, המסמל את הקשר בין שמים לארץ. האפוד של הכהנים המשמש לדרישת ד' 23 , הוא העדות לרוח ד' המופיעה בשבט מנשה.
כזכור, כשנגלה המלאך ראשונה לגדעון ענה לו גדעון, "הנה אנכי הדל...ואנכי הצעיר". גדעון לא האמין שהוא יוכל להושיע את ישראל. במשפחה שלו, בשבט שלו מעולם לא היו הופעות כאלה. כעת, לאחר מעשה, מבקש גדעון להזכיר לכל, שגם לשבט מנשה חלק בהנהגת האומה.
לימים, יצא האפוד מכלל שליטה. במקום לשמש זכר לישועת ד', הפך לכלי שייחסו לו כוחות אלוהיים. מכל רחבי הארץ היו באים אנשים לפקוד את האפוד, להתפלל ולשאול בו. כך הפך מפעל חייו של גדעון לכישלון. גדעון, שסרב למשול משום שלא רצה לגרום למצב, שבו יהפוך אדם לחצי אל, נטע במו ידיו 24 את השורשים למפעל של עבודה זרה, שהלך והתפתח בימיו וגבר כפליים לאחר מותו.
כך הפך האפוד למוקש, וברבות הימים עבדו שם עבודה זרה. "ויזנו כל ישראל אחריו", כמו שהזהירה התורה "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זנים אחריהם" 25 .
הרמב"ן, בפירושו לבראשית ל"א יט מסכם את הדברים:
"... וכן היה הענין בישראל באפוד, כי אחרי אשר הורגלו באפוד הקדש 26 , עשו כדמותו, והיו שואלים בו ומאמינים בדבריו ותועים אחריו, גם בחלום לא ידרשו את ד' כי אם בהם. וזה טעם ויעש אותו גדעון לאפוד ויצג אותו בעירו בעפרה ויזנו כל ישראל אחריו שם ויהי לגדעון ולביתו למוקש, כי סרו מאחרי ד'"

היתה בימי גדעון עליה רוחנית. חלק ממנהיגי ישראל, בנסיון נואש לחפות על חולשתה של האומה, מנסים ליילד מלוכה, שתמשוך אחריה את הציבור. גדעון מסרב אמנם להיות מושל, אך בכל זאת משמר בצורה כל שהיא את ההנהגה של שבטו. הוא מקים הנהגה קיבוצית באמצעות שבעים בניו 27 . אילו היתה ההנהגה הזו מבוססת על שבעים הבנים בלבד, עוד היתה יכולה להחזיק מעמד איכשהו. אבל להנהגה הזו הצטרף האפוד, שעניינו היה לתת לה תוקף רוחני. והוא כמובן גרם לכישלון.
* * *
תפקידו של גדעון היה לעורר את כח האמונה ואת כח הגבורה בישראל. דרך המלקקים, האותות, המלחמה והריגת שרי מדין, אבל ישראל אינם מצליחים להתמיד ולהתרומם. הכח מתגלה רק בשבט מנשה, וגם זה לזמן קצר.
תופעה מענינת אנו מוצאים בסוף פרשת גדעון.
לאחר שכבר במהלך הפרשיות מכנה אותו הכתוב בשם "גדעון" חוזר עתה לכנותו בשם "ירבעל".
כלומר: אע"פ, שגדעון הציב את האפוד, הוא עדיין נזכר כ"ירבעל". לאמר: לא ע"ז נזקפת לחובתו. נהפוך הוא, על מעשה ישראל בעבודה זרה כתוב בפסוק לד "ולא עשו חסד עם בית ירבעל". עבודה זרה הוא הניגוד הגמור לכל מה שגדעון פעל בקרב ישראל. גדעון הוא הוכחה חיה שאין צורך לעבוד לכוחות זרים בשביל הישועה. הוא זה שהוכיח שהישועה רק לאלוקי ישראל. אלו שהלכו אחרי מותו והפכו את האפוד לעבודה זרה, חטאו לכל עניינו של גדעון, שהיה "ירבעל" עד יומו האחרון. לא גדעון הוא זה שהפיל את העם בחזרה לשפלות הנחותה של עבודה זרה, כי אם אלו מבני ישראל שנצלו את האפוד כדי לפרוץ מחדש פתח לעבודה זו. היתה אמנם בסיום מפעלו של גדעון נקודת חולשה, שלא הצליח להרים את כח האמונה והגבורה של העם לגובה הנדרש ולפיכך נאלץ לחפש אמצעי חיצוני שירומם אותם. זהו סיפור האפוד, שבסופו של דבר, הפך להיות המכשול. ממנו החלו ישראל לחזור לדרך השפלה של עבודת האלילים, כפי שהיתה, ואולי אף בצורה חריפה יותר משהיתה קודם עלייתו של גדעון להנהגה. אי אפשר לתלות בגדעון את האשמה בנפילה, הרי מצאנו גם בנחש הנחושת שעשה משה והיה במקדש שתעו בני ישראל אחריו. כשראה חזקיה שהיו תועים אחריו, כתתו. בוודאי כוונת משה היתה להזכיר את ישועת ד' ורפואתו ורק ישראל הם שתעו. 28



^ 1 להבדיל משלב ההכנות.
^ 2 "ודשתי את בשרכם את קוצי המדבר ואת הברקנים". כך עשה בשובו מהכות את מחנה מדין, "ויקח את זקני העיר ואת קוצי המדבר ואת הברקנים ויֹדַע בהם את אנשי סכות". רב המפרשים הסבירו, שרק יסר אותם בקוצים, אך לא מן הנמנע, שהרג אותם. אדרבה, מן הפסוקים לא נראה, שיש סבה לחלק בין עונשם של יושבי פנואל לעונשם של יושבי סכות. בנקמת יושבי פנואל נאמר במפורש "ואת מגדל פנואל נתץ ויהרג את אנשי העיר", ומכאן נתן להבין שמשמעות הכתוב "וידע בהם את אנשי סכות" היינו, שלא הכה אותם בלבד, אלא הרג אותם.
^ 3 ז' א-ו.
^ 4 רד"ק מציע שני פירושים:
"(1) ישכים בבקר מתרגמינן בקר צפרא, (2) או פי' יסבב כלומר יסוב מהר הגלעד וישוב לו וכן נקראת המצנפת צפירה, לפי שסובבים אותה על הראש, ולצפירת תפארה".
לשני הפירושים, וכך גם במפרשים האחרים אפשר היה להבין, צריכים היראים להסתלק מן המחנה. הפירוש הראשון מוסיף, שהחזרה צריכה להתבצע עם עלות השחר, ולא ממש ביום, והשני, שילכו בעקיפין אולי כדי שהמדיינים לא יבחינו בהם ויחשבו שישראל נסוגים, או כדי שלא לביישם בהיתקלם באנשים הנשארים, או בהולכי דרכים. ברם, שני הפירושים אינם מסבירים, כמובן, את המלים "בהר הגלעד". אם משמעות המשפט היא, שהשבים צריכים לשוב לביתם, הלא הם שבים מהר הגלבע, או מעין חרוד ולא מהגלעד! בספר 'דעת מקרא' פירש פרופ' יהודה אליצור בשם פרופ' שמואל קליין ז"ל שהחלק הצפוני-מזרחי של הר אפרים היה נקרא גם הוא "גלעד" כמו הר הגלעד המרכזי בנחלת מנשה, מן העבר השני של הירדן. מקורותיו:
1. הפסוק הזה.
2. שופטים י"ב ד: "כי אמרו פליטי אפרים אתם גלעד בתוך אפרים בתוך מנשה". ע"פ פירושו משמעות הפסוק היא, שהרודפים, בני מנשה, היו אומרים לבני אפרים: "אמנם גלעדים אתם, אך מגלעד של אפרים אתם, הבטל למנשה".
3. מעין עין חרוד נקרא בפי הערבים עין ג'לוד. ( ג'לוד = גלעד ).
אפשר לומר, כי הר אפרים לא נקרא גלעד. רק החבל המזרחי לירדן, בנחלת מנשה, נקרא גלעד, והוא הנזכר בפסוק. לאור האמור פתרון הדברים, שהלוחמים ששוחררו לא שוחררו לביתם. הם נצטוו "לצפר מהר הגלעד". השורש צ,פ,ר מופיע בשתי משמעויות במקרא. הראשונה - לעטוף במצנפת, כפי שפירשו המפרשים בישעיה כ"ח ה: "ביום ההוא יהיה ד' צבאות לעטרת צבי ולצפירת תפארה לשאר עמו". המשמעות השניה אינה ברורה דיה, והיא מופיעה פעמיים במקרא, ושתי הפעמים בפרק ז' ביחזקאל.
1. פס' ז: "באה הצפירה אליך יושב הארץ, בא העת, קרוב ,היום מהומה ולא הד הרים".
2. פס' י: "הנה היום הנה באה, יצאה הצְפִרָה, צץ המטה, פרח הזדון".
המפרשים פירשו, כאמור, את המילה צפירה, במשמעות של שחר, מן הלשון הארמית (צפרא=בקר), אך מן התקבלת שבפסוק הראשון ניתן ללמוד כי משמעות המילה צפירה היא: הזמן המיועד. באה הצפירה - בא העת - קרוב היום. הנבואה עוסקת בקץ המגיע. הצפירה, כמו העת, כמו הקץ היא שעה יעודה, זמן נתון, שהגיע. כנ"ל לגבי הפסוק השני (ועיין בהמשך, בפס' יב שהביטוי "בא העת הגיע היום" חוזר).
אם כך, משמעות המילה "יצפר" היא בדיוק כפי פירושנו - ימתין לשעה היעודה. אמנם הלוחמים, שיראים, אינם מסוגלים להשתתף בקרב, בשלב ראשון, אך במידה והגרעין שיתקוף יצליח להניס את המדיינים, אז יצטרפו גם הלוחמים הללו. בינתיים הם נדרשים "לצפר", כלומר להמתין לשעה הזאת. הנראה הוא, שגדעון פקד על האנשים לתפוש מקום במקום הצופה להר גלעד עד אור הבקר ולהמתין שם למקרה וההתקפה הראשונה תצלח. הסבה פשוטה: אם ההתקפה תצליח, ינוסו המדיינים אל עברו השני של הירדן. משום כך צריכים הלוחמים, שמוכנים להיכנס למערכה רק בשלב השני, להמתין, ולצפות.
בהסבר זה ישנו יישוב לקושי נוסף:
אם אמנם שבו הלוחמים הביתה, מדוע היו צריכים לעשות זאת בבקר, הלא אך טבעי הוא, שאם גדעון אינו מעונין שהם ייחשפו, שיצווה עליהם לשוב בלילה?! הלא אם מסוכן לשוב בלילה, מסוכן כפליים לשוב ביום? אם יש בזיון בהליכה ביום - שישלח אותם בלילה?
לפי ההסבר המוצע פירוש המילה "יצפר" כאן איננה לקום בבוקר, אלא לצפות לשעה היעודה. ברור, שגדעון הפקיד על עשרים ושנים אלף השבים שרי צבא, שהעבירו אותם בלילה, בקבוצות, אל מיקומם החדש.
^ 5 כנראה בהרי הגלבע.
^ 6 דברים כ"ג טו.
^ 7 על פי הזיהוי וחשבון המרחק בדעת מקרא כאן.
^ 8 גם אנשי היישוב החקלאי בונים בתים, יושבי האהל הם הנוודים.
^ 9 מפס' ד משמע, שגם את המרדף עשו שלש מאות איש בלבד. לעמת זאת, מסוף פרק ז' נראה כי לאחר ההצלחה במערכה בעמק יזרעאל הצטרפו לוחמים רבים נוספים למרדף. יתכן, שבאמת המפגש עם אנשי סכות ופנואל היה במעמד המלקקים בלבד. השאר עסקו בלכידת אלפי הפליטים שחפשו דרך להמלט חזרה אל המדבר.
^ 10 וכן בשופטים י"ד יח: "ויאמרו לו אנשי העיר ביום השביעי בטרם יבא החרסה", שפירושו לפני שקיעת החמה.
^ 11 איוב ט' ז, מצודת ציון.
^ 12 במקומות רבים, כשהכתוב חוזר על מילה נדירה במקרא בשני מקומות, מגלה עיון מעמיק קשר בין המקורות. בדרך כלל חז"ל דורשים את המקומות הללו. הר חרס הוא מקום בנחלת אפרים (שופטים א' לה). יהושע נקבר בתמנת חרס (שם ב' ט).
^ 13 עיין בתחילת פרק ו'.
^ 14 כנזכר כאן "כמוך כמוהם אחד כתאר בני המלך".
^ 15 מדוע לא רצה גדעון להרוג את זבח וצלמנע במו ידיו, מלכתחילה?
גדעון עצמו הוא מנהיג ישראל. אם גדעון עצמו יהרוג את שרי הצבא המדיינים, הרושם שיתקבל הוא שהוא נפרע מהם, בחשבון לאומי, שר-צבא מול שרי-צבא. גדעון מבקש מבנו להרוג את האנשים, שפגעו בדודיו. כך יתחדד הרושם, שאכן מדובר בגאולת דם משפחתית, לנקמת דם אחיו.
^ 16 השהרנים הם תכשיטים, בצורת ירח, כפי שמבארים המפרשים: "שהרנים - תלי בצורת ירח, תרגום ירח - סיהרא" (רד"ק).
^ 17 "איש" - לשון חשיבות. כמו "איש ישראל ואיש יהודה" בחזרתו של דוד מעבר הירדן המזרחי לאחר מרד אבשלום (שמ"ב י"ט מב) וכמו פנייתם של הגבעונים אל "איש ישראל", בבקשה לכריתת ברית (יהושע ט' ו). בשני המקרים מדובר על הנהגת הצבור.
^ 18 באופן פשוט ניתן לשער כי ההבדלים בין תיפקודו של מלך לתיפקודו של שופט היו בשלושה מישורים: קביעות ההנהגה ,היקף השיפוט ועניני המשפט.
1. שופט - באים לפניו. גם בענייני הצבור לא הוא יוזם את פעילותו. אם מתעוררת איזו שהיא בעיה, הוא מוזמן להיכנס לתמונה ולתת מענה. מלך הוא האחראי הישיר והמתמיד לכל פעילות האומה. הוא יוזם את פעילות ההנהגה ולא מובל בידי הציבור. הנה, לדוגמא, גדעון, לאחר שסיים את תפקידו הציבורי, הפסיק לתפקד כמנהיג, אלא אם כן היו ניגשים אליו, לעירו. "וילך ירבעל בן יואש וישב בביתו".
2. כמו כן לא ברור אם השופט התקבל על כל האומה. יתכן מאד, שבזמני רגיעה, גם אם הובאו לפניו שאלות, בתחומים שונים, והוא היה זה שהכריע בכל העניינים, לא היה זה אלא לאיזור ולשבטים מסוימים, שנשמעו לו. לא ברור כלל שאנשי יהודה שיחרו לפתחו של שופט משבט זבולון. עצם השימוש בביטוי "איש ישראל", יתכן שטומן בחובו רמז על תפנית בענין הזה. אפשר ששבט יהודה לא לקח חלק כלל בהנהגת גדעון.
3. יתכן גם שהשופט עסק בענינים של תורה שבהם יש לישראל משפט התורה ולעומת זאת מלך עוסק בענינים ארגוניים רבים שאין בהם בהכרח קו רוחני או מוסרי ברור.
^ 19 ברור, שבשלב זה של החיים הלאומיים נתפש עיקר תפקידו של המלך כבעל מלחמה. גם לאחר זמן רב, בבקשת המלך בימי שמואל, עדיין תהדהד תפישה זו ברקע בקשת המלך: "ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו".
^ 20 אדרבה, עיין לקמן, במשל יותם, בביאור חז"ל שלאורך כל התקופה רחשה מתחת לפני השטח דרישה למנות מלך של קיימא. חז"ל מציינים במפורש, שבקשה זו עלתה גם בימיהם של עתניאל ודבורה.
^ 21 ענין זה, כידוע, שנוי במחלוקת תנאים ואמוראים, ראשונים ואחרונים, ונציע כאן את עיקרי הדברים:
הגמרא במסכת סנהדרין דף כ: מביאה את המחלקת הבאה:
"...וכן היה רבי יהודה אומר: שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה. רבי נהוראי אומר: לא נאמרה פרשה זו אלא כנגד תרעומתן, שנאמר ואמרת אשימה עלי מלך..."
עם דעתו של ר' יהודה מסכים ר' יוסי.
"תניא, רבי יוסי אומר: שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה, ואיני יודע איזה מהן תחילה..."
מכאן נובעת מחלוקת בפירוש הציווי בפרשת המלך, דברים י"ז יד-טו:
"כי תבא אל הארץ אשר ד' אלקיך נתן לך וירִשתה וישבתה בה ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבֹתָי. שום תשים עליך מלך אשר יבחר ד' אלקיך בו..."
יש שפירשו שהוא רשות,
רס"ג: "מותר לך להעמיד מלך".
אבן-עזרא: "רשות..על פי נביא".
ספורנו: "והיה הרשות במינוי המלך כמו שהיה הרשות באשת יפת תואר, אשר רמז שסופו לשנאתה..."
ויש שפירשו שהיא מצווה.
רמב"ם, הלכות מלכים א' ב: "שלש מצוות נצטוו ישראל בשעת כניסתך לארץ - למנות להם מלך..."
רמב"ן: "והיא מצות עשה שיחייב אותנו לומר כן (ואמרת אשימה עלי מלך) אחר ירושה וישיבה..."
מאחורי הדיון ההלכתי עומדת השאלה העקרונית - האם מלך בישראל הוא דבר אידאלי הכרחי או , אולי, צורת שלטון לא רצויה. לדעת ספורנו ואברבנאל הנהגת מלך היא דבר שלילי.
ספורנו, דברים י"ז יד: "אמנם שיהיה המלך כמלכי הגוים, מחזיק במלכות הוא וזרעו, נמאס אצל ד'". ההבדל בין שופט למלך, על פי דברי ספורנו, הוא בשאלה האם המנהיג מתמנה לשעה, לדור, או שנמסרת ההנהגה לזרעו לדורות. האפשרות השניה שלילית, לדעתו. עצם העמדת מלכות, דהיינו קביעת הנהגה התלויה באיש ומשפחה, ולא בדרך ורעיון, היא שררה מיותרת נמאסת אצל רבש"ע.
אברבנאל, שם, הקדמה שניה: "שאף שנודה היות מלך דבר מועיל והכרחי בעם לתקן הקיבוץ המדיני ושמירתו, מה שהוא, הנה בעם ישראל איננו כן, כי אינו צורך ולא הכרח להם...לפי שישראל נושע בד' והוא הנלחם להם...וכל שכן שכבר הורה הנסיון בענין מלכי ישראל ומלכי יהודה שהמה היו במורדי אור, המה הסבו לבב בני ישראל אחורנית..עד שבסבתם גלתה יהודה מעוני, לא כן אנחנו רואים בשופטי ישראל ונביאיהם כולם אנשים אנשי חיל יראי אלהים אנשי אמת, ולא היה אחד מן השופטים שנטה לבבו מאחרי ד'...וכל זה ממה שיעיד, שהנהגת השופטים טובה, והנהגת המלכים היתה רעה ומזקת ומסוכנת..."
גם רבינו בחיי, באחד מפירושיו לפרשת המלך, מביא את הדעה הבאה: "והנה מצוה זו, לדעתם של ישראל שהם עתידים שישאלוהו, לא לדעתו של הקב"ה, שהרי אין רצונו של הקב"ה שיהיה מלך בישראל אלא הוא, כי הוא יתעלה המלך ההולך בתוך מחניהם משגיח על פרטיהם אין להם צורך במלך אחר, כי העם הנבחר אשר אדון הכל מלכו מה יעשה במלך בשר ודם ולכן הקשה בעינו יתעלה כששאלוהו לשמואל הנביא..."
מן הדברים הללו עולה ההשקפה, כי מי שיש לו אל בשמיים, לא יתכן שיעמיד ילוד אשה, כמלכו וכאדונו. אפשר, כמובן, לדעות אלו להעמיד מנהיגים צבאיים, אך לא מלכים. מנהיגי הרוח של האומה הם הסנהדרין השופטים, שאינם במעמד של מלכות, אלא של מוסד המכוון את חייה של האומה על פי דבר ד'. הצד הרוחני של חיי האומה, מסור אפוא, לידי סנהדרין, ולמנהיג, שיקים ממסד מלוכני-שלטוני של חול אין כלל מקום בחיי האומה, שאל חי בקרבה.
ובכל זאת, כשניגש רבינו בחיי לבאר את פרשת המלך על דרך האמת והקבלה, הוא אומר כך: "ועל דרך הקבלה, שום תשים עליך מלך (בציווי) ידוע כחו של מלך מה הוא, כי הוא רגל רביעי שבמרכבה הנקרא מלכות, כי הכתרים עם המכריע הם שלשה אבות המרכבה והמלכות הוא הרביעי וכנגדו מלך ישראל...ולכך בא דוד ולקחה לחלקו והיתה לראש פנה"
וכן רומז רמב"ן בפירושו לשמות י"ז טז: "כי יד על כס יה...ויש מפרשים כי כאשר תהיה יד על כסא ד' תהיה מלחמה לד' בעמלק, וכן תהיה מדור לדור. והענין, כי כאשר יהיה מלך בישראל יושב על כסא ד' ילחם בעמלק...וגם זה מדרש הגמרא שאמרו כשהוא אומר "כי יד על כס יה מלחמה לד' בעמלק מדר דר", הרי להעמיד עליהם מלך תחלה, ואין כס יה אלא מלך, שנאמר (דברי הימים א כ"ט כג) "וישב שלמה על כסא ד'"
הר"ן, בדרשותיו (דרוש אחד-עשר, שופטים ושוטרים) סובר גם הוא שמינוי מלך מצוה. הוא מקבל את החלוקה של האברבנאל, שההנהגה ההלכתית נמצאת רובה, או כולה, בידי הסנהדרין, אך קובע כי קיומו של מנהיג מדיני וצבאי הוא דבר הכרחי בחיי העם. יתרה מזו - לדעתו, כוחו של ממסד המלוכה שייך גם בענייני המשפט. הסנהדרין מופקדת רק על דפוסי משפט תורתיים-קבועים, ואילו המלך אחראי לתיקון כלל ענייני המדינה בדרך התורה, אם בעניינים, שבהם לא נוגע משפט התורה, ואם בסדרי חיים מתחדשים על פי צרכי האומה.
המלבי"ם עושה חלוקה אחרת. לדעתו, כל עוד מונהגת האומה בדרך נסית - די בהנהגת השופטים, ואין מקום למלך. בתקופות המאוחרות יותר, בהן פינתה דרך ההנהגה הנסית את מקומה להנהגה בדרך הטבע - אזי חיוני המלך, שינהיג את החיים הלאומיים בדרך אמת וישר.
מן הגישה השניה, ששורשיה בתורת הנסתר, מתברר, שעובדת היותו של המלך מנהיג את הצדדים הארציים שבחיי האומה היא דווקא מטרתו. רוממות הרוח האלוקית, כשהיא ממלאת בכל עצמתה את מכלול החיים הלאומיים, תחת הנהגתו של מלך מבית דוד, היושב על כסא ד' הוא המקור לגילוי השכינה בעולם באופן היותר שלם ומקיף. מבט זה עולה בקנה אחד עם פסוקים רבים במקרא, מהם משתמע באופן ברור, שמוסד המלוכה בישראל הוא דבר רצוי ומתוכנן מקדמת דנא, עי' בראשית י"ז ו, טז, ל"ה יא; במדבר כ"ג כא, כ"ד ז; דברים ל"ג ה, יחזקאל ל"ז כב - כד ועוד.
המקור המרכזי בנושא זה, מלבד פרשת המלך, היא בקשת המלך מימי שמואל (שמ"א ח'). המפרשים, ששללו את ממסד המלוכה נתמכים בהסתייגותו החריפה של שמואל מן הבקשה. המפרשים בדרך האחרת הסבירו בהסברים שונים את תגובתו של שמואל. אם משום שלא היה להם לשאול מלך בחיי שמואל, משום כבודו ומנהיגותו (רמב"ם, רמב"ן), אם משום שעיקר רצונם היה שהמלך יעשה תפקידים, השייכים לסנהדרין ("ושפטנו", ר"ן) ואם משום שעדיין מונהגת האומה בדרך נס (מלבי"ם).
בהקשר זה באנו לבאר את סירובו של גדעון להצעת המלוכה. גם לדעות הסוברות שמינוי מלך הוא מצוה ושממסד המלוכה הוא ממסד אידאלי מובן סירובו של גדעון, כפי שיתבאר.
333 ילקוט שמעוני ב' סד.
^ 22 אמנם היו שנים-עשר אבנים, אך לשבט יוסף היתה אבן אחת, שדגלה הוא דגל אפרים. האבן השתים-עשר נשאה את שמו של לוי.
^ 23 האפוד הוא לבוש, שבמקורו שימש כאחד מבגדי הכהן-הגדול במקדש, אך צורת אפוד היתה נהוגה בישראל לא רק בבית המקדש. לכל כהן היה אפוד אישי משלו. הכתוב מספר על שמונים וחמישה כהנים מן העיר נוב שהיו "נשאי אפוד בד", על דוד שהיה "נער חגור אפוד בד" ועל אביתר שנמלט מנוב עיר הכהנים ולקח אתו את האפוד, "..אפוד ירד בידו" (שמואל א כ"ג ו). על האפוד של הכהן הגדול היה תלוי החושן, ובין קפליו היו מונחים האורים ותומים. מכאן נולד השימוש גם באפוד הכהנים הנפוץ, ככלי קודש לצרכי שאלה בד'. גם לכהנים אחרים שהיו במדרגה ראויה היה אפוד שהיה אפשר לשאול בו על ידי שאלה בשם. דוד שאל באפוד, שאביתר הוריד עימו. אביתר לא נטל מן המשכן את החושן המקורי. האפוד, שבו היה שואל דוד היה האפוד של אביתר. מיכה עשה "אפוד ותרפים" ומסרו ביד כהן כי חשב שיוכל באמת לשאול בו בעניינים שונים. "אפוד ותרפים", היה צורה של אפוד וגם צורה של תרפים, שבהם היו משתמשים להשיג השגה כל שהיא לצורך השאלה בד'.
גדעון עושה, אם כן, תבנית של זהב, בצורה של לבוש האפוד, שהיה לו שימוש אלוקי רוחני. זו הסבה שלא ארך הזמן וכל ישראל זנו אחרי האפוד. הם השתמשו בו לצורך שאלה וייחסו לו אפשרויות וכחות שדרכם מגיעים להשגות רוחנית.
^ 24 עיין בפרק הבא - גדעון לא ויתר לגמרי על המלכות, הוא השאיר מועצה של שבעים בנים, שהיו מתכנסים יחד, וכך מצא אותם אבימלך בשכם. ע"י חלוקת ההנהגה בין בניו חשב גדעון למנוע את החשש, שההנהגה תהפוך למוקד הערצה אלוקית, אבל על ההנהגה עצמה לא ויתר. הוא סבר שאם הגיעה שעה כזו, שזכות גדולה נפלה בחלקו של שבט מנשה להנהיג את ישראל, לא נכון יהיה לוותר על כך. גדעון אמנם שב לביתו כדי לא לשמש כדמות מלך, אבל הוא מכין הנהגה עתידית ודואג להזכיר את הרוח האלוקית שבה, לכן הציב אפוד בעירו. כך הפך גדעון את עירו למוקד עליה לרגל, ואחר כך למוקד פולחן עבודה זרה.
^ 25 במדבר ט"ו לט.
^ 26 של הכהן הגדול.
^ 27 מכאן רמז נוסף, שכשהנביא מספר בפרקים י', י"ב על מנהיגים שהצטיינו בריבוי צאצאים - כוונתו שבאיזה אופן שהוא הם יזמו התחלת הקמתם של בתי הנהגה, עיין שם.
^ 28 פסחים פרק ד' משנה ט, ושם נו., וע"ז מד.
עוד בנושא ספר שופטים

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il