ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מסכת סנהדרין - דף ה.

נטילת רשות לדון

מחלוקת ריב"ש ובעל המאור כיצד רשות מריש גלותא פוטרת; הסבר שיטות הראשונים בסוגיא עפ"י המחלוקת הנ"ל.
לחץ להקדשת שיעור זה
מקורות:
1.סנהדרין ה. כל הסוגיא.
2.תוס' שם ד"ה "ואם היה מומחה" וכו.
3.תשובות הריב"ש סי' רע"א.
4.שו"ע חו"מ סי' כ"ה סע' ב' בהגה.
5.ש"ך שם ס"ק ט"ו אות ג'.
6.טור חו"מ סי' ג' (ז).
7.שו"ע חו"מ סי' ג' סעי' ד'.
8.סמ"ע שם ס"ק י"ד.
9.ש"ך שם ס"ק י"א.
10.רש"י סנהדרין ב: ד"ה "מומחים".
11.רש"י סנהדרין ג. ד"ה "אלא מעתה".
12.תוס' שם.
13.קצות החושן סי' כ"ה ס"ק ו'.
14.רמב"ם סנהדרין פ"ב הל' י'.


יחיד מומחה לרבים

סיכום זה הינו סיכום של שיעור דומה שניתן בשנים קודמות

בגמרא 1 מובאת ברייתא: "תנו רבנן דיני ממונות בשלשה, ואם היה מומחה לרבים דן אפילו יחידי". נחלקו הראשונים במקור סמכותו של מומחה לרבים לדון לבדו. רש"י מבאר שדין זה הוא לשיטת רב אחא 2 , שסובר שמהתורה כשר גם דיין אחד, ורק חכמים הצריכו שלשה משום יושבי קרנות, וכשיש מומחה לרבים השאירו את דין התורה - אך לא לפי רבי אבהו הסובר שהצורך בשלשה מומחים הוא מהתורה. התוספות האריכו להקשות על רש"י וכתבו שגם לפי ר' אבהו יחיד מומחה יכול לדון, מתקנת חכמים, כשם שהכשירו שלשה הדיוטות. וממשיכה הגמרא לדון מיהו 'מומחה לרבים': "אמר רב נחמן כגון אנא דן דיני ממונות ביחידי, וכן אמר ר' חייא כגון אנא דן דיני ממונות ביחידי. איבעיא להו כגון אנא דגמירנא וסבירנא ונקיטנא רשותא, אבל לא נקיט רשותא דיניה לא דינא, או דילמא אע"ג דלא נקיט רשותא דיניה דינא? תא שמע דמר זוטרא בריה דר"נ דן דינא וטעה אתא לקמיה דרב יוסף א"ל באם קיבלוך עלייהו לא תשלם ואי לא זיל שלים, שמע מינה כי לא נקיט רשותא דיניה דינא שמע מינה. אמר רב האי מאן דבעי למידן דינא ואי טעה מיבעי למיפטרא לישקול רשותא מבי ריש גלותא וכן אמר שמואל לשקול רשותא מבי ריש גלותא". הגמרא מסיקה אפוא שאמנם מומחה לרבים יכול לדון גם אם לא קיבל רשות מריש גלותא, אבל אם טעה הריהו חייב לשלם, ורק אם קיבל רשות - פטור. ועלינו לברר רשות זו מה טיבה.

תוקפה של קבלת הרשות
הריב"ש בתשובה דן באריכות בעניינה של קבלת רשות - סמיכה - של זמנו. בזמנו התעורר סכסוך בין רב שהיה מקובל על קהילות צרפת לבין תלמיד חכם אחר. אותו תלמיד חכם הלך לרב גדול ומפורסם באשכנז, ואותו רב הכריז כי אסור לאף רב להורות בלי שיקבל רשות מאותו תלמיד חכם, ומהרב הראשון אסור לקבל רשות. מכאן התעורר הדיון על תוקף דבריו - מהו עניין הסמיכה בזמן הזה? האם יש חובה לקבל סמיכה?

הריב"ש כותב שכח קבלת הרשות מריש גלותא, בו עוסקת סוגייתנו, כוחו כקבלת דיין ע"י בעלי הדין, וממילא פטור מתשלומים. "לפי שראשי גלויות שבבבל הם עומדים במקום מלך ויש להם רשות לרדות את ישראל שבכל מקום ולדונם בין רצו ובין לא רצו, כמו שנאמר לא יסור שבט מיהודה אלו ראשי גלויות שבבבל, אי נטל הדיין רשות מריש גלותא הריהו כאילו קיבלו עליהם בעלי הדינים". בהמשך נראה שריש גלותא מקבל את כוחו מהמלך, וכיון שהמלך רשאי לעשות כרצונו בכל מה ששייך לענייני הממון כך גם ריש גלותא שקיבל ממנו כח.

לעומתו כותב בעל המאור טעם אחר לפטור של דיין מומחה, שהרי אנוס הוא. כיון שהוא מומחה ולמד את ההלכות הרי מדובר בטעות אנוש ולא בהתרשלות, ולכן יש לפטרו. הש"ך 3 דן אף הוא בנושא זה ומכריע כבעל המאור. הש"ך אף דוחה אפשרות לומר שהטעם לפטור של מומחה הוא שכיון שיכול לדון גם בלי קבלתם הועילה קבלתם לפטרו, ומוסיף שאם כפה אותם לדין וטעה חייב לשלם, שהרי לא היה חייב להתערב ולדון שלא ברצונם. אלא אם קיבל רשות, שאז זהו תפקידו והריהו אנוס גם כשלא קיבלו אותו עליהם. ומביא ראיה לסברתו מהדין "טבח אומן שקלקל פטור", כלומר הממונה על השחיטה וקלקל בשחיטתו פטור מלשלם, וכן מדין מראה דינר לשולחני לבדקו אם הדינר טוב, שאם השולחני הוא הדיוט וטעה הריהו חייב, ואם הוא מומחה - פטור מטעם אונס.

לסיכום, נחלקו הראשונים ביסוד הפטור של מומחה שדן. לפי הריב"ש גדר הפטור הוא כ"קיבלוהו עלייהו", ולפי בעל המאור והש"ך - מתורת אונס.

נפק"מ בין השיטות
לפי הריב"ש צריך לומר שרשות תיתכן רק מריש גלותא עצמו (או ממי שהוסמך לכך מטעמו), ולא מאדם אחר שקיבל רשות, כפי שכותב הריב"ש עצמו בהמשך התשובה. לא כן היא דעת התוספות 4 שכתבו שכשם שסמוך יכול לסמוך אחרים, כך גם מי שקיבל רשות יכול לתת לאחרים. אפשר שהתוספות למדו כבעל המאור שהפטור הוא משום אונס, ולכן כל מי שקיבל רשות - פטור, ואין צורך דוקא ברשות מריש גלותא.

יתכן אף שמטעם זה יש הבדל בהדגשים. הגמרא אומרת שגדולה הרשות של ריש גלותא, שכוחה יפה גם לארץ ישראל, מהרשות של נשיא א"י שאין כוחה יפה לבבל. הריב"ש ורש"י 5 כותבים שכח הרשות של ריש גלותא נובעת מכח המלכות - "שיש להם כח ורשות מאת מלכי פרס", ולכן גדול כוחו; לעומת זאת התוספות 6 כותבים בשם ר"ת שהכח של ריש גלותא נובע מדברי הירושלמי "דראש גולה מזכרים ונשיא שבא"י מנקבות". אם הכח נובע מהמלכות אין שום הבדל בין זכרים לנקבות, ונראה שהתוספות סוברים שהסמיכה נועדה לקבוע מיהו דיין מומחה בהלכות.

נראה שלפי דברים אלו ניתן לבאר מספר נקודות.
רש"י 7 כותב שמומחים הם "סמוכים, ונטלו רשות מנשיא לדון". חלק מהגדרת הכח של סמוכים נובעת מקבלת הרשות מהנשיא. לפי התוספות סמוך פירושו שקיבל רשות, אך לא דוקא מנשיא, וממילא רשות של היום היא כמו סמוך של פעם.

בדף ג' עוסקת הגמרא בשיטת ר' אבהו שמהתורה יש צורך בשלשה סמוכים, ורק חכמים הכשירו הדיוטות כדי שלא תנעול דלת בפני לווין. שואלת הגמרא 'אלא מעתה, טעו לא ישלמו?' ועונה 'כל שכן אתה נועל דלת בפני לוין', שאם לא ישלמו בטעותם לא ירצה המלוה להלוות. מדוע רצתה הגמרא לפטרם? מבאר רש"י "דכיון דברשות רבנן נחתי, הוי ליה כמומחין". התוספות חולקים וכותבים שמלשון התירוץ 'כל שכן אתה נועל דלת בפני לווין' משמע שגם הקושיא התבססה על סברת נעילת דלת, שאם יצטרכו לשלם יהיה קשה למצוא דיינים והמלוה יחשוש מלהלוות, והתשובה היא שאדרבה - אם הדיינים יפטרו מלשלם כשיטעו ימנע המלוה מההלוואה. רש"י הוא לשיטתו שהרשות היא הפוטרת, וממילא גם רשות חכמים תפטור; לפי התוספות המומחיות היא הפוטרת, ואין כל סיבה לפטור הדיוטות מלבד החשש של נעילת דלת. ביחס לקושיית התוספות מהלשון 'כל שכן', נראה לפי רש"י שלשון זו מוסבת על עיקר התקנה: טעם התקנה הוא נעילת דלת בפני לווין, ואם ההדיוטות יפטרו מלשלם חזרה הבעיה.

נחלקו הפוסקים למי מועילה רשות. הטור 8 כותב "ואי נקיט רשותא מריש גלותא אפילו אינו מומחה יכול לכוף האדם לדון לפניו". הטור מחדש אם כן שהרשות לא רק פוטרת את המומחה מתשלומים, אלא אפילו מכשירה אדם לדון - ומוסיף הטור שזאת בתנאי שהוא גמיר, יודע הלכות, אפילו אם אינו סביר. השו"ע 9 כותב "מי שאינו מומחה ולא קבלוהו עליו בעלי דינים אף על פי שנטל רשות מראש הגולה אין דינו דין אפילו לא טעה, וכל אחד מבעלי דינים אם רצה חוזר ודן בפני בית דין", ונחלקו המפרשים בדעתו: הסמ"ע מבאר שהלשון 'מי שאינו מומחה' בשו"ע כוונתה מי שאינו גמיר ואינו סביר, ואם כן רק לו הרשות אינה מועילה, אך למי שהוא גמיר אף שאינו סביר - הרשות מועילה, כדברי הטור. וכתב "והוכחתי כן בספרי". הש"ך חולק וכותב ש"מי שאינו מומחה" כולל גם מי שהוא גמיר ולא סביר, וממילא רק למי שהוא גמיר וסביר מועילה רשות, אך ביחס למי שלא - "הרי זה כמי שמקדיש בעלי מומין למזבח". הש"ך מובן לשיטת בעל המאור שהרשות רק יכולה לפטור מתשלומים מטעם אונס, אך לא להפוך מי שאינו דיין לדיין (וכבר ראינו שהש"ך הביא את שיטתו); הסמ"ע כנראה סובר כריב"ש שהרשות היא עצמה מקור כח הדין, ועל כן בכוחו של ריש גלותא להכשיר גם מי שאינו דיין כדיין. אמנם, גם הסמ"ע מודה שלא שייכת רשות אצל מי שאינו יודע הלכות, שכן גם סמכותו של ריש גלותא מוגבלת, כשם שלא שייך למנות עץ לדיין; אבל כל שבקי קצת בהלכות שייך בו שֵׁם דיין, והרשות מועילה לו.


^ 1 סנהדרין ה, א.
^ 2 המוזכרת בדף ג, א.
^ 3 סימן כה, סקט"ו, אות ג.
^ 4 ה, א ד"ה נקיטנא.
^ 5 ד"ה שרודים את העם.
^ 6 ד"ה דהכא.
^ 7 ב, ב ד"ה מומחים.
^ 8 חושן משפט, סימן ג'.
^ 9 סימן ג', סעיף ד'.

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
ראש ישיבת בית אל, לשעבר רב הישוב בית אל, מייסד והעומד בראש ערוץ 7. מתלמידיו הקרובים של מרן הרצי"ה זצ"ל. לקורות חייו המלאים לחץ כאן. לשאלות ותשובות מהרב לחץ כאן.
עוד בנושא סנהדרין

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות. לחץ כאן להעברת שאלתך לרב.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il