ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

הבוכים

דף הבית בית מדרש פרשת שבוע ותנ"ך שעורים בתנ"ך ספר שופטים Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

סיוון תשס"ט

הבוכים

פרקים ב-ג



סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
הראל עוז

לשיעורי וידאו של הרב שמעון קליין בפרק זה:
סיפור המלאך והבוכים
בין יהושע לשופטים (א)
בין יהושע לשופטים (ב)
הציפיה לידיעת ה' כגורם להתרחקות ממנו
מהתרחקות פיזית להתרחקות תודעתית
אי ירושת ארץ ישראל כעונש או כנסיון

אין אנו יודעים באיזו תקופה בימי השופטים אירע הכינוס עליו מדבר הכתוב. לפיכך אין אנו יודעים אלו מאורעות, עברו על עם ישראל למן מות יהושע עד לכינוס זה. העולה בבירור מן הפסוקים היא העובדה, שבמהלך התקופה היתה התכנסות גדולה של בני ישראל במקום, שעתיד להקרא על שם סופו: בוכים 1 . במהלך ההתכנסות עולה מלאך ד' מן הגלגל, ונואם נאום קצר באזני העם. בנאומו מזכיר המלאך את התנאי התולה את הסיוע האלוקי בכבוש הארץ, במאמץ העם בירושת יושביה.
אלא שהפעם הופך התנאי 2 לגזרה:
וגם אמרתי לא אגרש אותם מפניכם והיו לכם לצדים ואלהיהם יהיו לכם למוקש.

תגובת העם דורשת הסבר:
וישאו העם את קולם ויבכו

המלאך עצמו אומר שהתוכחה האלוקית היא תגובה להתרשלות הלאומית הנוכחית בירושת יושבי הארץ, נמצא, שגזרה זו נגזרת כעת 3 , בעקבות ברית שכרתו בני ישראל עם יושבי הארץ הכנענים, בדיוק כפי שהזהירה התורה.
וכך פרש רש"י כאן, בפסוק ג':
וגם אמרתי: עתה אמרתי באפי

אם כך הוא, תגובת העם אינה ברורה.
אם המתכנסים מעונינים לתקן את המצב, צריך היה המעמד להוות נקודת מפנה?!
במקרה כזה, היו צריכים המתכנסים לאזור חיל ולצאת לקרב חרמה נגד יושבי הארץ, שעימם באו בברית, ולא לשבת ולבכות! לכל הפחות יש להם למנוע ברית עם הכנענים?
כאן המקום להעלות מספר נקודות נוספות, הטעונות בירור:
לשם מה התכנסו בני ישראל מלכתחילה ב"בוכים"?
היכן הוא מקום "הבוכים"?
ומדוע עלה אליהם מלאך ד' מן הגלגל ולא נגלה אליהם ממקומם?
* * *
חז"ל מלמדים :
...אין לך כל עיר ועיר בארץ ישראל שלא היו בה נביאים, אלא: כל נבואה שהיתה לצורך הדורות נכתבה, לצורך שעה לא נכתבה... 4

הנביא טורח להדגיש את שם המקום, ממנו עולה המלאך, מכיון שישנה חשיבות מיוחדת למקום הנזכר. מלאך ד' עולה מן הגלגל, ודווקא מן הגלגל, כי לגלגל משמעות רוחנית עמוקה. היא היתה נקודת הבסיס לכיבוש הארץ. הגלגל מהוה סמל למפעל הכיבוש.

האפשרות הסבירה ביותר לזיהויה הגיאוגרפי של ה"בוכים" היא, כמובן, שילה. כל מקום אחר יהיה טעון הסבר. המקום הטבעי ביותר להתכנס בו, במגמה לתקן את המצב הוא בשילה. שם נמצא אהל מועד, ומשם צריך לקבל את התגובה האלוקית. אלא, שזו ממאנת לבוא.
העובדה, שמלאך ד' עולה מן הגלגל מעידה על פגם בהופעת השכינה בשילה. בין אם ה"בוכים" היא שילה, ובין אם לאו, תשובת ד' באה מן הגלגל. אם בתחילה שאלו את פי ד' ונענו בתשובה "יהודה יעלה", הפעם לא קבלו תשובה. גלוי השכינה בשילה שנתמעט הוא אחד מן הסמנים להתרחקותו של העם מגלוי השכינה. הופעתו של המלאך מן הגלגל נועדה לשמש איתות להנהגת העם. לאמר: התרחקות השכינה קשורה בהזנחת כיבושה של ארץ ישראל.
לחז"ל היתה מסורת שהמלאך הוא פנחס. העובדה הזו מאשרת, שאכן היה פגם בגילוי הנבואה משילה. כי פנחס הלא היה בשילה, במשכן ומדוע ירד אל הגלגל?! וכך הם דבריהם:
... מכאן שהנביאים נקראים מלאכים, ודכוותיה "ויעל מלאך ד' מן הגלגל אל הבכים". וכי מלאך היה והלא פנחס היה ולמה קורא אותו מלאך, אלא אמר רבי סימון: פנחס בשעה שהיתה רוח הקודש שורה עליו היו פניו בוערות כלפידים. ורבנן אמרי: אשתו של מנוח מה היתה אומרת לו, "הנה איש האלהים בא אלי ומראהו כמראה מלאך האלקים נורא מאד" 5 . כסבורה שהוא נביא 6 ואינו אלא מלאך. 7

כיוון שישראל לא נענו באורים ותומים קבל פנחס, הכהן הגדול, נבואה מן הגלגל, כדי לקבל הדרכה אלוקית להמשך כבוש הארץ מנקודת התחלת הכבוש.
אבל כאן חוזרת השאלה:
לו חפצה הסנהדרין בשינוי פני המצב, מדוע חגרה שק ולא התעוררה להמשיך את מפעל ההתנחלות?
כדי להבין מדוע לא המשיכו לכבוש את הארץ לאחר מעמד הבוכים , צריך לעמוד על סיבות ההתרשלות בירושת הארץ, מלכתחילה.
בפרשת הארץ הנשארת, כפי שהיא מופיעה בפרק א, משתמש הנביא בביטוי חוזר, המהוה מפתח להבנת הרפיון הלאומי במהלך הכבוש.
ולא הוריש מנשה את בית שאן ואת בנותיה ואת תענך ואת בנֹתיה ואת יֹשבֵ דור ואת בנותיה ואת יושבי יבלעם ואת בנֹתיה ואת יושבי מגדו ואת בנותיה ויואל הכנעני לשבת בארץ הזאת. ויהי כי חזק ישראל וישם את הכנעני למס והוריש לא הורישו ...
זבולון לא הוריש את יושבי קטרון ואת יושבי נהלֹל וישב הכנעני בקרבו ויהיו למס ...
נפתלי לא הוריש את ישבי בית שמש ואת ישבי בית ענת וישב בקרב הכנעני ישבי הארץ וישבי בית שמש ובית ענת היו להם למס...
ויואל האמרי לשבת בהר חרס באילון ובשעלבים ותכבד יד בית יוסף ויהיו למס ...

ישנם מקומות שלא נכבשו בגלל חוסר יכולת, אבל סבת ההתרשלות, שמציין הנביא בכבושי בית יוסף, שהיה מן החזקים בשבטי ישראל, היא העדפת התועלת . "מס עובד" 8 . הכתוב מדגיש: "חזק ישראל", לא היתה זו בעיה של יכולת. עם ישראל מסוגל היה להוריש הרבה יותר ממה שעשה בפועל, אלא שתחת הצו האלוקי "לא תחיה כל נשמה" מבכרים שבטי יוסף, ובעקבותיהם שבטים נוספים, את המסים ואת כח העבודה הכנעני. השיקול העומד מאחורי הברית עם יושבי הארץ הוא שיקול של כדאיות. הכנענים הם אנשי הארץ, בעלי מלאכה, משלמי מסים. אין טעם להוריש אותם, אדרבה, ביכולתם לשמש את העם הנבנה בארצו החדשה. התועלת הכלכלית הביאה, מיניה וביה, להתרפות רוחנית. "ואמר...ואתם לא תכרתו ברית לישבי הארץ הזאת...ולא שמעתם בקולי מה זאת עשיתם". המלאך מודיע את המסקנה המוכרחת, שמפניה הזהירה התורה 9 וחזר והזהיר יהושע 10 : "וגם אמרתי לא אגרש אותם מפניכם והיו לכם לצדים ואלהיהם יהיו לכם למוקש". זו התגובה האלקית להזנחת כבוש הארץ. הסנהדרין בודאי רצו שימשיך הכבוש, אבל חיילים לא היו להם, כיון שהעם היה עסוק בעניניו הפרטיים, ובדברים הנוחים לו.
מתברר, שלא כל בני ישראל התקבצו אל הבוכים. מי שבכה לא היו אלו שעסקו בעיבוד אדמותיהם. אותה ההנהגה שהתכנסה בעבר לשאול "מי יעלה לנו אל הכנעני" אחרי מות יהושע, שבה להתכנס כדי לסכם את הנסיון להשלמת כיבוש הארץ. אולי התכנסו בשילה, אולי במקום אחר, סמוך לגלגל. התוצאות, בכל אופן, היו עגומות מאד. המהלך, שבראשו עמד שבט יהודה, נכשל. מלבד יהודה עצמו כל פרק א הוא סיפור של כשלון גדול, החל משבטי יוסף וכלה בבני דן. כעת מתכנסים מנהיגי ישראל כדי לבחון את המשך הדרך, והפעם המצוקה גדולה. תחת מענה אלוקי לשאלת המשך כיבושה של הארץ באה שתיקה רועמת. פנחס נשלח חזרה לנקודת ההתחלה, אל הגלגל, כדי לזכות במחזה שכינה. הוא עולה ובידיו הגזרה: אין המשך לכבוש הארץ. "לא שמעתם בקולי" ועל כן "לא אגרש אותם מפניכם". תמה תקופת הכיבוש. הסנהדרין מתיאשת מכבוש הארץ. לא נותר לה אלא לבכות.

מות יהושע
וישלח יהושע את העם וילכו בני ישראל איש לנחלתו לרשת את הארץ. ויעבדו העם את ד' כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע אשר ראו את כל מעשה ד' הגדול אשר עשה לישראל. וימת יהושע בן נון עבד ד' בן מאה ועשר שנים. ויקברו אותו בגבול נחלתו בתמנת חרס 11 בהר אפרים מצפון להר געש. וגם כל הדור ההוא נאספו אל אבותיו ויקם דור אחר אחריהם אשר לא ידעו את ד' וגם את המעשה אשר עשה לישראל.

מדוע חוזר הנביא על פרשיה מסוף ספר יהושע? 12
ראוי לשים לב לנקודה נוספת: חלוקת הסדרים אינה תואמת את חלוקת הפרשות 13 .
הפרשה נפתחת בפסוק ו, אבל סדר א מסתים אחרי פסוק ו.
המשמעות היא, שמסדר הסדרים רצה להדגיש, שאת פסוק ו' חייבים לקרוא עם הפרשה הקודמת. אילו היה מסמן את תחילת סדר ב בתחילת פסוק ו לא היינו יכולים לדעת זאת. היינו חושבים כי את הסדר השני היו פותחים בדיוק באותו פסוק!
כלומר: ישנם פסוקים, שהם מחד סיומה של פרשה אחת, ומאידך פתיחתן של פרשה שניה 14 וכזה בדיוק הוא פסוק ו' בפרק ב:
וישַלַח יהושע את העם וילכו בני ישראל איש לנחלתו לרשת את הארץ.

לשאלת מיקומה של הפרשה מחיי יהושע בספר שופטים, מתיחס רש"י במקום:
זה המעשה מוקדם, אלא לפי שבא לומר ויעשו הרע התחיל לומר כן: יהושע, כשמת וקבלו לפניו לעבד את ד', שלחם איש לנחלתו והם עבדו את ד' כל ימיו וכל ימי הזקנים ואחר כך "ויעשו בני ישראל הרע".

כלומר: הפרשה שבה ונכתבה בספר שופטים, משום שהיא משמשת הסבר לתהליך הכושל של ירושת הארץ, שהוא מעניינו של הפרק. הביטוי "איש לנחלתו " מזכיר ביטוי דומה מתקופת שלמה: "איש תחת גפנו ותחת תאנתו" 15 . מכאן מתחילה הרעה. דווקא בזמנים שכלפי חוץ נראה הכל שלו ורוגע, מתחיל לפעמים רקבון רוחני לפשות מתחת לפני השטח. "וישמן ישֻרון- ויבעט" 16 . הנביא מספר, שהתהליך מתחיל כבר בזמן יהושע, ששלחם "איש לנחלתו" 17 . זה ההסבר לכשלון. כל אחד כבר קבל נחלה, ולא מצא זמן להתפנות מעסקיו לשם השלמת כיבוש הארץ. במקום לרכז את כל המשאבים במשימות לאומיות התגדרו בני ישראל איש איש באדמותיו שלו, כל אחד וענייניו הפרטיים, "איש לנחלתו". מטרת הפרשה לענות על השאלה, שפרשת הבוכים הותירה פתוחה: מדוע נואשה הסנהדרין? התשובה היא, שהם הכירו במציאות הכואבת, שבה איש איש עסוק בירושת אדמותיו ואין בכוחם לדחוף את העם קדימה. משום כך כרכו בעלי הסדרים את הפסוק הזה עם הסדר הקודם.
ויקברו אותו בגבול נחלתו... מצפון להר געש. רבי ברכיה ורבי סימון בשםרבי יהושע בן לוי: חזרנו על כל המקרא ולא מצינו מקום ששמו הר געש, ומה הוא הר געש? מלמד שנתעצלו ישראל מלעשות חסד עם יהושע בן נון. בקש הקדוש ברוך הוא להרעיש את כל העולם כולו על יושביו. לפי שהיו ישראל עסוקין במלאכתן, זה עסוק בכרמו, וזה עסוק בשדהו, וזה עסוק בפחמו, לפיכך לא עשו חסד עם יהושע (נתעצלו בהספדו ובלוויתו) ... 18

כלל נקוט בידינו, אומר המדרש: אם מופיע בתנ"ך שם מקום יחידאי, מכיון שאין עניינו להגדיר נקודת ציון גאוגרפית, (שהרי מיקומו בלאו הכי לא ידוע), וגם לא נקשר לשום ענין אחר בתורה או בנביאים, הרי הוא נדרש לעצמו.
מהו הר געש? שביקש הקב"ה להרעיש כל העולם בשל החסד עם יהושע, שלא נעשה.
מהו החסד?
אמר רב יהודה אמר רב כל המתעצל בהספדו של חכם ראוי לקברו בחייו, שנאמר ויקברו אותו בגבול נחלתו בתמנת סרח אשר בהר אפרים מצפון להר געש, מלמד שרגש עליהם הר להורגן 19

כל עוד חי יהושע הכל נראה היה בסדר כלפי חוץ. העם עבד את ד', שהרי ביניהם חיו "הזקנים אשר ראו את כל מעשה ד' הגדול אשר עשה לישראל", אבל מתחת לפני השטח היה המצב הרוחני בכי רע, איש איש בנחלתו. העם היה נטול יזמה וחסר יכולת. כל עוד היה קיים המנהיג שימשוך אחריו את העם, הלכו אחריו, אבל ביום שהביאו את יהושע לקבורה כבר לא נמצאו די אנשים שילוו אותו. זה היה עסוק בכרמו, זה בשדהו וזה בפחמו. תהליך ההדרדרות החריף אחרי שנפטרו כל הזקנים שחיו בזמן הכניסה לארץ. אז קם "דור אחר אחריהם אשר לא ידעו את ד'"!
את השורש למשבר הרוחני תולה הנביא בעובדה, שהדור החדש "לא ידעו...את המעשה אשר עשה לישראל". כאשר הנסים פסקו להיות מציאות חיה, והפכו להיות מסורת בלבד, נחלש העם אט אט בעבודת ד'.
אז החלה תקופת השופטים.

"אחריך נרוצה"
"משכני, אחריך נרוצה" 20 , הוא התהליך המאפין את התקופה. העם חסר עצמאות. כולו תלוי במנהיגים. אם קיים המנהיג שיוביל, ילך העם אחריו. לא יהיה מנהיג שכזה - אזי ישב כל אחד תחת גפנו, ויהא המצב הלאומי והרוחני גרוע ככל שיהא. כך מסביר הרב זצ"ל את הפער בין המנהיגים גדולי האומה לבין העם הפשוט.
אמנם קמו לה אחרי אשר נאספה ההארה העליונה… גואלים ומושיעים… ויקשרוה עוד בצרור חייה… אבל רק הרוח הלאומי ביחושו הכללי… התרומם אל ההרמוניה העליונה הזאת. 21

למנהיגים היתה ראייה רוחנית גדולה שהשפיעה גם על מהלך החיים הפרטי. אבל המון העם לא יכול היה להתרומם אלא אם ראה מולו את גילוי השכינה, את הניסים או לכל הפחות דמויות אדירות ההולכות לפניו. רק אז הצליח לרומם גם את חייו הפרטיים. בלעדיהם נפל. זהו שכתוב " ויקם דור אחר אחריהם אשר לא ידע את ד', וגם את המעשה אשר עשה לישראל" כי כל האנשים אשר ראו את הניסים הגדולים מתו "וכל ימי הזקנים…אשר ראו את כל מעשה ד' הגדול" זהו המהלך הנקרא בשיר השירים " משכני אחריך נרוצה" -
רבנן אמרין: ממה שהשרית שכינתך בתוכנו, כדכתיב "ועשו לי מקדש" 22 - אחריך נרוצה 23

בעל הסדרים סיים את הפתיחה למהלך תקופת השופטים בסיכום העגום של מעמד הבוכים. שם מתכנסים כל ראשי השבטים, ומביאים לידיעת הסנהדרין את מצבו הרוחני הרעוע של העם, שעסוק ביישוב נחלותיו. פנחס נשלח לגלגל כדי לזכות בתגובה אלוקית.
במסורה, ישנה פסקה באמצע פסוק ג:
ויעל מלאך ד' מן הגלגל אל הבֹכים ויאמר אעלה אתכם ממצרים ואביא אתכם אל הארץ אשר נשבעתי לאבתיכם ואמר לא אפר בריתי אתכם לעולם

מהלך כבוש הארץ כולו עמד על כף המאזניים. אפשר שעניינה של הפסקה להורות על הצפיה הדרוכה של הזקנים שב"בוכים", לתשובה, שיביא עמו פנחס מן הגלגל 24 .
פנחס עולה מן הגלגל ובפיו הנבואה: "לא שמעתם בקולי מה זאת עשיתם... לא אגרש אותם מפניכם". ראשי הסנהדרין יודעים, שאין בכוחם לכבוש לבדם את ארץ ישראל. הם בוכים, משום שהם יודעים, שכוחם דל מזה של יהושע. הם אינם מסוגלים לרתום את העם למאמץ נוסף בכיבוש הארץ. מת המנהיג, שיוכל להוליך את מחנה ישראל.
לחלוחיתו של יהושע פסקה.
"יקניאוהו בזרים בתועבות יכעיסוהו" 25

כאמור, עם סיום פרשת הבוכים חוזר הנביא בתחילת סדר ב' לתאר את סוף תקופת יהושע. זאת, כדי לעמוד על השורשים הרוחניים, שמהם יצמחו התהליכים בספר שופטים. הדבר מלמד שסדר א' של הספר היה מעין הקדמה. כאן, לכאורה, היה צריך הכתוב להתחיל לספר במעשי השופטים, אך לא. הנביא מקדים הקדמה נוספת בטרם יחל לסקור את מאורעות התקופה. הקדמה זו משתרעת על שתי פרשיות, והיא ארוכה (פרק ב' פס' ו עד פרק ג' פס' ו) ומסועפת. על פניו אף נראה כי עיקרי דבריה חוזרים על עצמם בצורות שונות. ננסה לפתור את שאלת החזרות, ולעמוד על עניינה המהותי של הקדמה זו.
במבט ראשון ניתן לחלק את ההקדמה האמורה לשני חלקים:
פס' יא - יט: מעגל החטא
פס' כ - פס' ו בפרק ג': הגזרה.
אם ניטיב להתבונן בחלק הראשון נבחין כי הנביא משרטט מעגל המורכב משלשה שלבים החוזרים על עצמם פעם אחר פעם:
החטא פס' יא - יג
הפורענות פסוקים יד - טו
הישועה פסוקים טו - יט

ההקדמה כולה, על שני חלקיה, מעוררת מספר שאלות:
1. כפל הביטויים על החטא, העונש וההצלה. (פסוקים יא עד יט)
2. הנביא חוזר מספר פעמים באופנים שונים על ההבהרה כי השארת יושבי הארץ היא ניסיון לעם ישראל (פסוקים כב, א, ד). מה פשר החזרות?
3. הבהרה זו גופה - תמוהה! וכי אין בה סתירה לדברי הנביא במעמד הבוכים, (פס' ג) שם קבע באופן נחרץ כי הגזרה "לא אגרש אותם מפניכם" היא עונש !?
4. בפס' כב מגדיר הנביא את הנסיון שבהשארת יושבי הארץ במלים "השמרים הם את דרך ד' ללכת בם...אם לא". ואילו בפס' א-ב משמע, הנסיון הוא "ללמדם מלחמה רק אשר לפנים לא ידעום".
האם יש קשר בין שתי המטרות של הנסיון? האם לימוד המלחמה הוא מטרה רוחנית כמו שמירת דרך ד'? אולי בכלל הוא אמצעי לדבר אחר, או שמא עונש?
לשאלה הראשונה, עונה המלבי"ם בהבחנה חדה שפותחת הבנה מקיפה:
חושב (הנביא כותב הספר) כי התמוטטו בג' מדרגות בזו אחר זו:
תחילה עשו את הרע בעיני ד' שחטאו נגד מצוות התורה. אח"כ הגיעו לקצה המרי עד שעבדו את הבעלים. ועתה באר כי במרי זה שעבדו עבודה זרה היה גם כן שתי מדרגות

כי יש העובד עבודה זרה בשיתוף
ויש שוכח אלוהים אשר עשהו בהחלט
כלומר: בתוך פסוקי החטא מקופלים שלשה שלבים של נפילה. לכן חזר הכתוב ופרט את החטא על אופניו השונים. בהמשך דבריו כותב המלבי"ם שכנגד שלש המדרגות בחטא נענשו בשלשה מיני עונשים, וממילא נתבארה סיבת החזרות. היוצא, שניתן לקרוא את הפסוקים בשני אופנים:

הישועההעונשהחטא
(פס' יא) ויעשו בני ישראל את הרע בעיני ד'(פס' יד) ויחר אף ד' בישראל ויתנם בי שסים וישסו אותם(פס' טז) ויקם ד' שופטים ויושיעום מיד שסיהם.
(פס' יז) וגם אל שפטיהם לא שמעו כי זנו אחרי אלהים אחרים וישתחוו להם. סרו מהר מן הדרך אשר הלכו אבותם לשמע מצות ד' לא עשו כן.
(פס' יב) ויעבדו את הבעלים ויעזבו את ד' אלקי אבותם המוציא אותם מארץ מצרים וילכו אחרי אלהים אחרים מאלהי העמים אשר סביבותיהם וישתחוו להם ויכעסו את ד'.(פס' יד) וימכרם ביד אויביהם מסביב ולא יכלו עוד לעמד לפני אויביהם:(פס' יח) וכי הקים ד' להם שפטים והיה ד' עם השפט והושיעם מיד איביהם כל ימי השופט כי ינחם ד' מנאקתם מפני לחציהם ודחקיהם.
(פס' י"ט) והיה במות השופט ישבו והשחיתו מאבותם ללכת אחרי אלהים אחרים לעבדם ולהשתחות להם לא הפילו ממעלליהם ומדרכם הקשה.
(פס' יג) ויעזבו את ד' ויעבדו לבעל ולעשתרות:(פס' טו) בכל אשר יצאו יד ד' היתה בם לרעה כאשר דבר ד' וכאשר נשבע ד' להם ויצר להם מאד:


אם קוראים אנו על פי סדר הפסוקים (במאונך) אנו קוראים תחילה סיכום של חטאי ישראל בימי השופטים, אחריו את כלל העונשים ולבסוף את סיכום הישועות. הכל, כמובן, באופן כללי.
ואמנם, בראי כולל של התקופה, זהו הרושם הקשה אותו מבקש הנביא לטעת בלבנו, רושם של נפילה עצומה, ושל ריבוי העונשים שבאו בעטיו, ולפיכך כרך את מכלול החטאים והעונשים יחדיו. אולם, סדר השתלשלות המאורעות בתקופה - שונה! ראשית חטאו ישראל בחטא הקל, יחסית, לאחר מכן – בחטא קשה הימנו, ורק לבסוף ירדו לדיוטה תחתונה. עונשי שמים - באו בהתאמה, מן הקל אל הכבד. ואם כן, נכון גם לקרוא את הפסוקים המופיעים בטבלה במאוזן:
הדרגה הראשונה של החטא, העונש והישועה - בשורה הראשונה, ורק לאחר מכן את הדרגה השניה של החטא ותוצאותיו - בשורה השניה.
הדרגה הראשונה בחטא, לפירוש המלבי"ם, היא עזיבת מצוות ד' כפי שמופיע בפס' יב, וזהו מה שכתוב במקרא שלפניו "ויעשו את הרע בעיני ד'". העונש על החטא הוא "שוסים" (יד). השוסים הם דרגה נמוכה של עונש, שלא נלחמו מלחמת אויבים בישראל, אלא פגעו בהם כלכלית.
הדרגה השניה היא עבודה בשיתוף, ששיתפו שם עבודה זרה עם שם ד'. "ויעזבו את ד' אלקי אבותם… וילכו אחרי אלהים אחרים". עזיבת ד' פירושה שמצאו אלהים זולתו. אין כאן כפירה מוחלטת בד' אלקי עולם, אבל יש כאן הכחשה לידיעה שהוא הוא אלקי ישראל בייחוד, שהם נחלתו והוא משגיח עליהם השגחה מיוחדת. העונש על כך "וימכרם ביד אויביהם" (יד, יח) הפעם כבר ניתנים ביד אויב, לא רק לשוד וביזה אלא למכירה. העם מאבד את עצמאותו.
הדרגה השלישית היא עזיבת ד' בתור אלוהי העולם, וזהו שכתוב "ויעזבו את ד'" (יג), עזיבה מוחלטת. דרגת כפירה זו אינה טבעית לישראל, וכן הוא עונשם. "בכל אשר יצאו יד ד' היתה בם לרעה". אין זה טבעי שעם נכשל בכל דבר שעושה.

שלש תוכחות
אם ננסה למצוא את עקבותיהם של שלשת המעגלים של החטא ועונשו בתוך פסוקי הספר, נגלה כי הן באות בהתאמה רבה לשלש הפעמים היחידות בספר, בהן מספר הנביא על תוכחה מפורשת של ד' בידי נביאיו. שלש התוכחות מציינות את השלבים המרכזיים בספר, המבטאים נקודות ציון לשבר הנורא 26 במהלך הרוחני של הדור כולו.
נתבונן בשלש הפרשיות:
השלב הראשון הוא בפרשת הבוכים, בה עסקנו. התוכחה של מלאך הבוכים 27 אינה על עבודה זרה אלא שלא שמרו מצוות ד', כרתו ברית עם עמי כנען ונמנעו מהשמדת ע"ז שלהם.
השלב השני מתבטא יפה בתוכחת הנביא המופיע לפני שליחותו של גדעון.
וידל ישראל מאד מפני מדין ויזעקו בני ישראל אל ד'. ויהי כי זעקו בני ישראל אל ד' על אדות מדין. וישלח ד' איש נביא אל בני ישראל ויאמר להם כה אמר ד' אלקי ישראל אנכי העליתי אתכם ממצרים ואציא אתכם מבית עבדים. ואצל אתכם מיד מצרים ומיד כל לחציכם ואגרש אותם מפניכם ואתנה לכם את ארצם. ואמרה לכם אני ד' אלקיכם לא תיראו את אלקי האמרי אשר אתם יושבים בארצם ולא שמעתם בקולי 28

כאן הטענה איננה רק אודות ברית עם העמים, אלא על הפחד מאלוהיהם. היראה מפני אלהי העמים והמחשבה שישראל תלויים בה היא עבודה זרה ממש. ואמנם, מסיפור המעשה בגדעון אנו רואים שעבודת הבעל בפרק זמן זה היא דבר מקובל, ומי שפוגע במזבח צפוי לעונש ביד אדם או מידי הבעל עצמו. "אם אלהים הוא ירב לו כי נתץ את מזבחו" 29 . מאידך אין כאן שכחת ד' גמורה, ועל כך תעיד שאלת גדעון את המלאך בתגובה לברכתו "ויש ד' עמנו, ולמה מצאתנו כל זאת...ועתה נטשנו ד' ויתננו בכף מדין". לדברי גדעון - ד' ישנו, אך כביכול אינו עם ישראל. זוהי המדרגה השניה בנפילה: עבודה זרה בשיתוף.

אל נקודת השיא של החטא מגיעה האומה בימים שטרם הופעתו של יפתח.
ויספו בני ישראל לעשות הרע בעיני ד' ויעבדו את הבעלים ואת העשתרות ואת אלהי ארם ואת אלהי צידון ואת אלהי מואב ואת אלהי בני עמון ואת אלהי פלשתים ויעזבו את ד' ולא עבדוהו. ויחר אף ד' בישראל וימכרם ביד פלשתים וביד בני עמון. וירעצו וירצצו את בני ישראל... ותצר לישראל מאד. ויזעקו בני ישראל אל ד' לאמר חטאנו לך וכי עזבנו את אלקינו ונעבד את הבעלים. ויאמר ד' אל בני ישראל הלא ממצרים ומן האמרי ומן בני עמון ומן פלשתים. וצידונים ועמלק ומעון לחצו אתכם ותצעקו אלי ואושיעה אתכם מידם. ואתם עזבתם אותי ותעבדו אלהים אחרים לכן לא אוסיף להושיע אתכם. לכו וזעקו אל האלהים אשר בחרתם בם המה יושיעו לכם בעת צרתכם. ויאמרו בני ישראל אל ד' חטאנו עשה אתה לנו ככל הטוב בעיניך אך הצילנו נא היום הזה. ויסירו את אלהי הנכר מקרבם ויעבדו את ד' ותקצר נפשו בעמל ישראל 30

כאן ניתן למצוא את הסימנים לשלב השלישי והאחרון בהדרדרות, אותו הגדיר המלבי"ם במילים: "ויש שוכח אלהים אשר עשהו בהחלט". והנה כאן אומר הכתוב, שלא זו בלבד שעבדו בכל מיני פולחנים, אלא שאפילו לא שיתפו את עבודת ד' בתוך שאר פולחניהם. "ויעבדו את הבעלים ואת העשתרות ואת אלהי ארם ואת אלהי צידון ואת אלהי מואב ואת אלהי בני עמון ויעזבו את ד' ולא עבדוהו".
ועל כך אומרים חז"ל 31 :
"ממשמע שנאמר "ויעזבו את ד'" איני יודע שלא עבדוהו? ומה תלמוד לומר "ולא עבדוהו"? אמר ר' אלעזר: אמר הקב"ה אפילו כתורמוס הזה ששולקים אותו שבע פעמים, ואוכלים אותו בקינוח סעודה לא עשאוני בני"

שבעה מיני עבודה זרה מוזכרים בפסוק שלמעלה, ולמרות שניסו את כולם, ולא עזרו להם, לא חזרו ישראל אל ד', ולא עבדוהו. גם הנביא בתוכחתו מזכיר שבעה עמים ששעבדו את ישראל וד' הצילם, ועדיין אין ישראל בוטחים בו. הרי שאפילו כ"תורמוס" שבגלל כח השרף שבו צריך לבשל אותו שבע פעמים לא נהגו ישראל כלפי ד'. הרי בחנו את ד' שבע פעמים ורק הוא הצילם מכליה ולא אלהי העמים.
גם העונש בשלב השלישי קשה יותר. "וירעצו וירוצצו את בני ישראל... ותצר לישראל מאד" מאידך, זו פעם ראשונה בה שומעים אנו בפירוש לא רק את זעקת ישראל אל ד', אלא את סימן החזרה בתשובה. "חטאנו לך", "ויסירו את אלהי הנכר מקרבם ויעבדו את ד'"
אם כן, ההדרדרות מתחילה בכריתת ברית עם הגוים, נמשכת ביראת אלוהיהם, ומסתיימת בשכחת ד'. בוודאי המהלך מורכב יותר, כפי שנראה בניתוח הפסוקים, ומכל מקום אלו הם שלשת שלבי החטא המקבילים לשלשת החטאים שמזהה המלבי"ם בפרשתינו.
חלוקת פסוקים זו, מתוך הבנתנו את המלבי"ם, לשלש מערכות של חטא-עונש-ישועה מותירה נקודה למחשבה. החטא והעונש אמנם מחולקים לשלשה חלקים, אבל הישועה מופיעה פעמיים בלבד. האמנם משתמע שלאחר השלב הסופי, בו "בכל אשר יצאו יד ד' היתה בם לרעה", אין תקומה לישראל? היתכן מצב בו אין לעם גואל, אחר שהגדיש את הסאה?? ושמא השמיט הנביא, וסיבותיו עמו, את החלק הכל-כך חיוני הזה, בפעם השלישית?
* * *
נראה לי לומר, שהסיומת בפרק ב' (כא) "גם אני לא אוסיף להוריש איש מפניהם", אינה בבחינת נעילת-שער. על פי עיוננו, מקביל שלב זה למתרחש בעם קודם פרשת יפתח. והנה גם שם, בפסוקים המקבילים מצינו את הגערה האלוקית הבאה:
ואתם עזבתם אותי ותעבדו אלהים אחרים לכן לא אוסיף להושיע אתכם. לכו וזעקו אל האלהים אשר בחרתם בם המה יושיעו לכם בעת צרתכם.

הרי שכאן אומר הקב"ה במפורש שלא יוסיף להושיע את ישראל. דהיינו: גם אם יעמדו עוד שופטים בישראל, לא יחלצו את העם לחלוטין משיעבוד הגויים, ולא ישיבו לו את חרותו. אמנם יפתח כבש את בני עמון, אבל אין לכך שום קשר לנחלת ישראל שבעבר הירדן המערבי. שמשון לא הושיע את ישראל מיד פלישתים, ישראל נשארו משועבדים לפלישתים כל ימיו.
טריקת שערי תשובה, אפוא, אין כאן, אבל חסימת המהלך בו תתקיים מצוות ירושת הארץ בצורתה השלמה - החרמה גמורה של יושבי הארץ וירושתה המוחלטת - ישנה גם ישנה.
הנה בא לו הדבר אשר ממנו יגור יהושע באחרית ימיו:
כי אם שוב תשובו ודבקתם ביתר הגוים האלה הנשארים האלה אתכם והתחתנתם בהם ובאתם בהם והם בכם. ידוע תדעו כי לא יוסיף ידוד אלהיכם להוריש את הגוים האלה מלפניכם 32

מכאן ואילך ימשך תהליך ההתנחלות כשישראל והגוים יושבים אלו לצד אלו. זהו מצב חדש בו ראשם של ישראל אחוז בסבך האומות: פעמים משועבדים, פעמים נוגשים. עתים - נלחמים בגופם, עתים - יונקים מתרבותם. ברם, מצב חדש זה, שלידתו בגזירה אלוקית, אינו סותם את הגולל על האפשרות להשלים את מהלך כיבוש הארץ בדרכים אחרות , אלא שהליכה בדרכים אלו מעמיד את העם, על כרחו, בנסיונות חדשים, אליהם לא התוודע מעולם.

נסיונות של מלחמה
הנביא מעמיד בפרקנו זה מול זה שני סוגים של מלחמה: מלחמות ד' ומלחמות ישראל.
בסיום פרשית מות יהושע (פס' י) נאמר:
ויקם דור אחר אחריהם אשר לא ידעו את ד' וגם את המעשה אשר עשה לישראל

ה"מעשה אשר עשה לישראל" עליו מדבר הנביא הם, כמובן, המסות הגדולות, האותות והמופתים בנדודי המדבר ובכניסה לארץ. הדור החדש לא מכיר דרך הנהגה אלוקית זו, ומשום שלא מכיר דרך זו, ייאלץ ללמוד על בשרו את חברתה, את דרך המלחמה האנושית:
ואלה הגוים אשר הניח ד' לנסות בם את ישראל את אשר לא ידעו את כל מלחמות כנען...ללמדם מלחמה אשר לפנים לא ידעום

את הקשר שבין אי שמירת דרך ד' לנסיון המלחמה מסביר המלבי"ם כך: כל זמן שהעם שמר דרך ד' לא היה צריך למלחמה. הדור שאינו מכיר את מעשה ד' - באשמתו שלו אינו מכירו! משום שאינו מצוי בדרגת קודמו, ואינו ראוי להוריש גוים גדולים ועצומים בלא מלחמה. נמצא, שעל ידי המלחמה האנושית בהווה יזכרו ישראל את טובת ד' להם בעבר, שבזמן שנצרו אמרתו גמל עליהם חסדו וטובתו.
* * *
ומדברי רבותינו אנו למדים שלשינוי הגדול בדרך מלחמות ד' לאחר מות יהושע שורשים נוספים:
למעשה, קודם שחטאו ישראל בעגל לא היו זקוקים למלחמה כל עיקר ומסירת הארץ לידם היתה נעשית בדרכי שלום.
בפרשת העגל נאמר:
ויאמר ד' אל משה אמר אל בני ישראל אתם עם קשה ערף רגע אחד אעלה בקרבך וכליתיך ועתה הורד עדיך מעליך ואדעה מה אעשה לך 33

מהו ה"עדי", שאותו איבדו ישראל בחטא העגל?
"ויתנצלו בני ישראל את עדים". רבי חנין דצפורין אמר: עטרה שנתן בראשם, שנאמר: "ועטרת תפארת בראשך" רבי שמעון בר יוחאי אמר : זינאות שחגר להם, ורבי סימי אמר: פורפראות 34 , שנאמר: "ואעדך עדי..." 35

כדרכם של מדרשי חז"ל, אין סתירה בין הדעות. חז"ל באו להעמיק שלוש נקודות מבט שונות על אותו המאורע. לפני החטא היתה לבני ישראל מדרגה רוחנית, ששימשה גם בבחינת כלי נשק. אז, כששרתה שכינה במלוא עצמתה בישראל והיתה ניכרת בהם באופן ממשי, היו ישראל באים לרשת את הארץ כשליחי הקב"ה ומול עצמה רוחנית שכזו לא היו יכולים, ולא היו רוצים אומות העולם לעמוד. "וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך ויראו ממך" 36 .
אמר על כך הרב קוק זצ"ל באורות:
לולי חטא העגל היו האומות יושבות ארץ ישראל משלימות עם ישראל ומודות להם, כי שם ד' הנקרא עליהם היה מעורר בהם יראת הרוממות. ולא הייתה שום שיטת מלחמה נוהגת, וההשפעה הייתה הולכת בדרכי שלום כבימות המשיח. 37

ברגע שנמצאו בישראל עובדי עבודה זרה בפרהסיא נוצר הבקע בחומה הרוחנית, ונפתח הפתח להדרדרות. משפשה נגע הע"ז בישראל, אמרו האומות: אלו עובדי עבודה זרה ואנו עובדי עבודה זרה, ומדוע יהיה להם יתרון עלינו? מדוע מגיעה ארץ כנען דווקא להם? כשירד משה מהר סיני הוא מצא עם שונה, רוחנית, מזה שעזב לפני עלותו 38 . מאור הפנים אבד, העדי הורד, ומהלך ההנהגה השתנה. מעתה יאלצו בני ישראל לרשת את הארץ בדרכי מלחמה.

ועדיין, מלחמה זו, שעצם קיומה נגזר במעשה העגל - איננה מלחמה של ממש, שהרי בה נאמר:
את אימתי אשלח לפניך והמתי את כל העם אשר תבא בהם ונתתי את כל איביך אליך ערף 39

היינו: תהיה מלחמה, אך את המלחמה ינהל הקב"ה, בחינת "ד' ילחם לכם" 40 וכהבטחת הכתוב:
לא אגרשנו מפניך בשנה אחת פן תהיה הארץ שממה ורבה עליך חית השדה. מעט מעט אגרשנו מפניך עד אשר תפרה ונחלת את הארץ 41

מלחמת כנען של ימי יהושע היתה, בעצם, מלחמה קלה. אמנם ישראל החזיקו צבא והשתמשו בנשק, אבל לא נדרש מהם להשקיע מאמץ מלחמתי אלא בעיקר מאמץ רוחני. השמש והירח שעמדו מלכת בגבעון ובאילון, ואבני האלגביש במורד בית חורון הם רק חלק מזערי מן הסיוע האלקי, שקיבלו ישראל במלחמותיהם על ארץ ישראל. לא היה קרב אחד בכל המערכות על ארץ כנען, מלבד מלחמת העי, שלא הוכרע מראש. אבל כשראה הקב"ה שישראל בימי יהושע לא טיהרו עצמם לגמרי מעבודה זרה הורה ליהושע: "לא עוד".
והארץ נשארה הרבה מאד לרשתה…אנכי אורישם מפני בני ישראל רק הפלה לישראל בנחלה כאשר צויתיך.

שינה אז הקב"ה את תוכניתו להוריש את כל הארץ בידי יהושע, והשאיר חלק מן הגויים לנסות את ישראל, אם יורישו אותם, או לכל הפחות ישמרו שלא להתחתן בהם.
ברם, אם מספר יהושע יכול להשתמע כאילו "נכנע" הקב"ה לחולשת העם והפך את הסדר בהקדימו את צווי ההנחלה לפני סיום הכיבוש, בא ספר שופטים ושופך אור חדש על פרשת הגוים הנשארים:
וינח ד' את הגוים האלה לבלתי הורישם מהר ולא נתנם ביד יהושע.

ספר שופטים מגלה, שיתכן ויהושע ביקש מהקב"ה לסייע לשבטים לעשות את המוטל עליהם ולהשלים את ירושת חלקם, אלא שהקב"ה לא הרשה לו ! "ולא נתנם ביד יהושע" !
והסיבה, לדברי הכתוב היא: ללמד את בני ישראל מלחמה. הדרישה מעתה היא להתאמץ בירושת הארץ, ולהילחם מלחמות של ממש, בהם מי שלא ימסור את נפשו ימצא עצמו בצד המפסיד. העם לא יכול היה להשאר במדרגת דור הנכנסים לארץ. אלו הכירו "את כל מלחמות ד' אשר עשה לישראל" ומשום כך יכלו להיות שליח וכלי לשכינה במהלך החרמת יושבי הארץ. העובדה שהקב"ה ניהל את המלחמות לא פגמה במסירותם ובהקרבתם למען הארץ. לפני מות יהושע נתגלה רפיון רוחני עמוק. העם אינו מוכן להמשיך ולהתמסר למלאכת כיבוש הארץ. אפילו הלוויתו של יהושע לא נעשתה ברוב ישראל, משום שזה זמן מה שהיו עסוקים "איש בנחלתו", נתונים במחשבה שהם יעסקו בשלהם והקב"ה ינהל עבורם מלחמות, ללא כל מאמץ מצידם. לכן התאים הקב"ה את רמת הנסיון למדרגה הרוחנית של העם. בביטוי "ללמדם מלחמה" מוסר הנביא את התביעה האלוקית מישראל לאחר מות יהושע: יש להתמסר לכיבוש הארץ, אם לא מתוך גובה רוחני עליון, לפחות מתוך לחץ ומצוקה.
משנכשלו ישראל בגויים נשתנתה שוב ההנהגה האלוקית, וגזר הקב"ה שלא להוריש יותר את הגוים אלא להשאיר את ישראל משועבדים. לכן חוזר הנביא ומזכיר, שיהושע מצד עצמו היה מוכן להמשיך ולכבוש, אילו לא מנע אותו הקב"ה. לא היה זה כישלונו של יהושע אלא ניסיון מכוון מאת ד'. אבל בסוף תקופת השופטים מסתיים הניסיון בכישלון, והגוים נשארו בארץ לשעבד את ישראל.
נמצאנו למדים, שאין בהשארת הגוים עונש שרירותי בלבד על שכחת ד'. כוחם של ישראל להלחם על קיומם בא מתוך ההכרה על ייעודם האלוקי. כיוון שיאלצו להלחם בעל כורחם, יתגלה מתוך כך כוחם הפנימי. כך ניתן גם להבין את הניסיון להבאת ארון ד' למחנה בימי עלי 42 . כל העם הריע תרועה גדולה, וחשבו להתרומם על ידו, אבל אפילו זה לא עזר, שכן ירדו ממדרגתם ובני עלי לא היו ראויים להוביל את העם ברוח ד'.
על השפעת המלחמה אומר הרב קוק זצ"ל:
המלחמות מעמיקות את הערך המיוחד של כל עם, עד שמתבלטת צורתו ויוצאת אל הפועל, בהגמרה בכל פרטי עמקיה 43 .

כשעם עומד על נפשו מגלה הוא מתוכו כוחות כבירים שאינו מכיר אותם בימים רגילים. ייעודם האלוקי של ישראל, הקשר שלהם לקב"ה, הוא הכח הפנימי המתגלה במלחמה. כך אומר גם הרמב"ם בהלכות מלכים:
ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד 44

לכן ברור מדוע נענשו ישראל על חטא עבודה זרה דווקא ע"י המלחמה מכאן מתבהר פירוש הפסוק שסגנונו תמוה קצת: "רק למען דעת דורות בני ישראל ללמדם מלחמה, רק אשר לפנים לא ידעום" נראה לי שהמילה "רק" אינה מתפרשת בפעם השנייה באותו האופן, אלא: "רק, למען דעת דורות בני ישראל ללמדם מלחמה בגלל אשר לפנים לא ידעום".
מגמת המהלך האלוקי בהשארת הגוים היתה נפילת מדרגה מחד, אך נסיון ופתח להתרוממות מאידך: תחילה - אולי יעמדו בטהרתם ולא ייטמאו ולא ייטמעו בהם, ואחר כך לרומם את ישראל על ידי המלחמה עצמה. זהו החינוך האלוקי לישראל בתקופת השופטים ובכל הדורות: להחזיר את ישראל אל ד' בדרך צוקה וצרה, ולגלות את כוחם האלוקי בזעקם אל ד' להושיעם.

עבודה זרה - נפילה מוסרית
הזכרנו את יראת ישראל מאלהי האמורי שהביאה להדרדרות גדולה.
כאן המקום לברר ענין זה יותר.
בעולם האלילי מושגים של פחד ויראה הם המושלים בכיפה מבחינה אמונית ורוחנית. מדוע?
עובדי האלילים הכירו היטב שהאדם אינו שליט בחייו. הם ידעו, שהעולם נשלט בידי כח עליון, אבל נפלו בדבר אחר. קיימת כאן נקודה מרכזית, מלבד ענין אחדות האלקים, המבדילה בין ישראל לעמים. שאלת קיומו של קשר בין האדם לאלוקים. לעובד האלילים אין תורה, וגם לא נביא להדריכו באורח חייו בדבר האלוקים. הוא אינו יכול לדעת מה רוצה ממנו האל, אליו הוא סוגד. לפיכך לא יכולה עבודה זרה להציע מסלול כל שהוא של תיקון לחיי האדם. 45 זו, חסרה את ספר החוקים שיורה את המעשה הרצוי. 46 כיון שכך לא יכול האדם לחפש את הקשר בין מעשיו לארועי היום יום הפוקדים אותו. ההתרחשויות אינן נוגעות למעשיו, אלא לשרירות לב האל כביכול. האדם עובד האלילים, החסר את הקשר בינו לבין האלוהים, חי כגרגר שחוק ומלא פחד בתוך עולם מאיים 47 . הוא אינו מתימר לנסות ולפענח את משמעותם המוסרית של ארועי היום יום כלפיו. הפורענויות המתרגשות ובאות לעולמו נתפשות בתודעתו כהשתוללות של האלים. הגויים מכירים את האלוהות אך ורק מצד הכח. בפיהם נקרא האליל "יראה", "היה מוציא את יראתו מתוך חיקו" 48 . אזהרות התורה סובבות סביב אותו המושג, "לא תיראו את אלהי האמרי" 49 . מכאן מתפתחת התפישה הבלתי נמנעת שהעולם מלא רשויות. אי אפשר לו לאדם האלילי לומר שהאל האחד פועל את הכל. כיוון שאינו מבין את סבוכי התופעות המנוגדות, הוא מוכרח לפרש את מגוון הכחות הפועלים בעולמו כמאבק בין רשויות. משימתו הראשונה כאדם היא לשרוד 50 בתוך העולם האלים שבו הוא שבוי. עניינה של עבודת האלילים על פי תפישה זו הוא לאפשר לאדם להוסיף ולהתקיים, להמשיך ולהלך בין גלי הסערות המתנפצים מסביבו, ולשרוד.
ההפך הגמור הם פני הדברים מזווית הראיה של היהדות. זו הציבה את עיקרי אמונתה על בסיסה של התורה, שירדה מן השמיים. התורה מדריכה את האדם. היא מורה את המעשה הרצוי וקושרת את יעודי האדם במעשיו, בקשר של שכר ועונש. עבודת ד' במובנה המקורי היא תיקון 51 , וענינה, יכלתו של האדם להשפיע במציאות בה הוא חי על פי ההדרכה שקיבל מהקב"ה. היחס, שאמור להתפתח בין האדם לבורא על הדרך הזו לא יהיה יראה מכח גרידא.
מה שהתחיל ככריתת ברית עם עמי הארץ עבר מהר לפסים של השפעה רוחנית. הברית גררה בעקבותיה את העונש מפניו הזהירה התורה "והיה אשר תותירו מהם לשכים בעיניכם ולצננים בצדיכם". ברם, עם ישראל לא השכיל להבין את המצב של השעבוד הפיסי במשמעותו הנכונה של עונש, והוא החל ליחס כח לעמים ולאלוהיהם. דוגמא בולטת לכך היא תגובת גדעון למלאך "ויש ד' עמנו… ואיה כל נפלאותיו…ועתה נטשנו ד'" (ו' יג). הרגשת הנטישה נתנה הכשר לעבוד את אלוהי העמים. במקום לחזור בתשובה, נעשה העם משועבד לגויים. עם ישראל תלה את שברו הלאומי בכוחות גויי הארץ וליתר דיוק - באלוהיהם. כך החל להאמין באותם אלהים, שככל שחלף הזמן היה ירא מפניהם יותר ויותר.
מכאן ואילך נסחפה ההדרדרות הרוחנית במסלול המקובל כל כך אצל עובדי האלילים. אשלית הכח של אלהי הגויים תורגמה במהירות לשפת פירוד הרשויות. אל אלקי ישראל ואלהי האמרי "הצטרפו" בזה אחר זה אלהי עמון ומואב, מדין ופלשתים, ארם וצידונים. היתה זו עבודה בשיתוף, ששיתפו עבודת ד' עם עבודה זרה, אולי אפילו מתוך מחשבה שבורא עולם נתן לאלילים את הרשות ואת הכח לשעבדם. השלב האחרון, הוא השלב אליו מתייחסת הנבואה בפרק י'. זהו השלב שבו "נשמט" שם אלקי ישראל מרשימת האלים המקושרים אל ישראל 52 .

עורו ישנים
בשלב זה מאבדת האומה את האמון ביכולתה. בביטוי "ויעזבו את ד'" מסתתר היאוש הגדול מלמצוא את הדרך חזרה. העם, השבוי בעבודת אלהי העמים אשר סביבותיו, האמין שניתק החוט המקשר בינו לבין בורא העולם. כביכול, נחסמה הדרך חזרה. "נגזרנו לנו" 53 מכיון שאינם ראויים עוד ליצור קשר עם רבש"ע. הטיעון הזה הוא הציר, שסביבו מתפתח הדיון שמנהל הנביא עם בני ישראל בפרק י':
הלא ממצרים ומן האמרי מן בני עמון ומן פלשתים. וצידונים ועמלק ומעון לחצו אתכם ותצעקו אלי ואושיעה אתכם מידם!

מעולם לא נחסמה הדרך. המאורעות בהן נוקב הנביא הן דוגמאות למצבים בהם לא נהג עם ישראל כשורה. אף על פי כן, אומר הקב"ה לעם ישראל, זו לא סבה להתיאש. "ותצעקו אלי ואושיעה אתכם מידם". גם במצבים הקשים ביותר יש דרך חזרה. נסיון העבר מלמד, שתמיד היה קיים קשר בין אלקים לישראל. "כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כד' אלקינו בכל קראינו אליו" 54 . הדרך היא לקרא, לזעוק, לצעוק. ההסטוריה הוכיחה: צעקתם של ישראל תמיד נענית.
על רקע זה ניתן להבין את משמעות הקריאה בפסוקים יג-יד בפרק י:
לא אוסיף להושיע אתכם. לכו וזעקו אל האלהים אשר בחרתם בם המה יושיעו לכם בעת צרתכם.

זהו נסיון נוסף של הקב"ה לעורר את ישראל לאמונה בד'. כביכול נעל רבש"ע שערי תפילה בפני עם ישראל, אבל שערי דמעה לא ננעלים. הרושם, שיוצר הנביא הוא שישראל הורחקו על ידי אביהם שבשמיים ונותקו ממנו. זו דרכו להעמיד את ישראל על חומרת מצבם הרוחני, במגמה לעורר אותם לעבודת ד'. על המלים "משכני אחריך נרוצה" אומר המדרש שהבאנו למעלה גם דברים הפוכים אבל מסתבר שהם מתאימים לשלב זה וכך הם משלימים זה את זה.
רבנן אמרין חורי (דעה אחרת): על שסילקת שכינתך מתוכנו - אחריך נרוצה 55

שלש הפרשות מתארות את השלבים העיקריים בהדרדרות הרוחנית של תקופת השופטים.
ראשיתו של התהליך בברית תמימה עם יושבי הארץ. זו גוררת את עונשה המיידי "והיה אשר תותירו מהם לשכים בעיניכם ולצנינים בצדיכם". הפרשנות של ישראל למצוקתם היא שיש ממש באלהי הארץ. זהו שורש היאוש. המלכודת הרוחנית הלכה והתהדקה סביב צוארם של ישראל, עד שחשו כי אין בכחם לשוב ולפנות אל אלקיהם. על בסיס המחשבה הזו צומח היאוש הנורא, הבא לידי ביטוי בפרשה השלישית, שגם אם אין היא סיומו של התהליך, הרי היא ודאי נקודת ציון מכרעת בנפילה הרוחנית של התקופה. "ויעזבו את ד'".


^ 1 כמו "עמק השדים", שהוא בעצם "ים המלח", אלא שנקרא על שם סופו (רש"י בראשית י"ד, ג), וכן נחל אשכל (במדבר י"ג, כג), וכן "וירדף עד דן" (בראשית י"ד, יד)
^ 2 בשני מקומות נוספים מופיע התנאי המדובר:
במדבר ל"ג נה:
ואם לא תורישו את ישבי הארץ מפניכם והיה אשר תותירו מהם לשִׂכִּים בעיניכם ולצנינם בצדיכם וצררו אתכם על הארץ אשר אתם ישבים בה.
בלשון דומה חוזר יהושע על דברי משה בפרק כ"ג יב-יג:
כי אם שוב תשובו ודבקתם ביתר הגוים האלה הנשארים האלה אתכם והתחתנתם בהם ובאתם בהם והם בכם. ידוע תדעו כי לא יוסיף ד' אלהיכם להוריש את הגוים האלה מלפניכם והיו לכם לפח ולמוקש ולשֹטֵט בצדיכם ולצננים בעיניכם עד אבדכם מעל האדמה הטובה הזאת אשר נתן לכם ד' אלקיכם.
בשני המקומות מופיעים הדברים כתנאי, ולא כגזרה.
^ 3 הפירוש של הפסוקים הוא זה:
ואמר, (בעבר) לא אפר בריתי אתכם לעולם..
ואמר, (בעבר) ואתם לא תכרתו ברית לישב הארץ...ולא שמעתם בקולי..
וגם אמרתי (בהווה) לא אגרש אותם מפניכם.
^ 4 סדר עולם רבה, פרק כא.
^ 5 שופטים י"ג ו.
^ 6 העובדה, שפני הנביא היו "בוערות" בשעה שהיה מתנבא מסבירה את פסוקי הפרשה הנ"ל (שופטים י"ג, ו,כא): כיצד טעו מנוח ואשתו בזיהויו של המלאך? בתוך ישראל הסתובבו אנשים, נביאים, שבזמן נבואתם היו פניהם בוערות. לכן טעתה האשה. היא לא חשבה שלפניה מלאך. בפיה הוא נקרא נביא. אמנם "מראהו כמלאך האלהים נורא מאד", אבל הוא אדם, "איש האלהים בא אלי". רק כשעלה השמיימה, נתברר להם שהיה זה מלאך.
^ 7 ויקרא רבה א' א.
^ 8 יהושע ט"ז י, ביחס לנחלת בני אפרים.
^ 9 התורה חזרה והזהירה בכמה מקומות מפני ההשלכות החמורות שתהיינה בעוון ההתרשלות בהורשת יושבי הארץ. פעמים אף באזהרות חמורות מן העונש הנזכר בפרקנו. עיין שמות כ"ג לב-לג; במדבר ל"ג נב-נו; דברים ו' יד-טו; שם ז' א-ה; שם יז; שם י"ב כט-לא, ועוד.
^ 10 עיין יהושע כ"ג יב-יג.
^ 11 המקום מזוהה מצפון לאריאל, במקום הכפר הערבי "כיפל חרס".
^ 12 הפרשיה מופיעה, כמעט ככתבה ביהושע כ"ד, כח-לג.
^ 13 עיין בהערה על חלוקת הסדרים בסוף הספר.
^ 14 כיו"ב מצינו בגמרא, יומא נב:
"איסי בן יהודה אומר: חמש מקראות בתורה אין להן הכרע: "שאת" ("הלא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ"), "משקדים" ("ובמנורה ארבעה גביעים משקדים כפתוריה ופרחיה"), "מחר" ("וצא הלחם בעמלק מחר אנכי נצב על ראש הגבעה"), "ארור" ("כי באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור ארור אפם כי עז"), "וקם" ("הנך שכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ") ... בדאורייתא ליכא (אין יותר מחמש), בדנביאי איכא..." (ובנביאים מרובה מספר המקראות שאין להם הכרע).
תופעה זו מצויה מאד בחלוקת הסדרים עיין שופטים ט' ו; י"א לב; י"ג כד; ט"ז ג; י"ח ו.
^ 15 מלכים א ה' ה.
^ 16 דברים ל"ב טו.
^ 17 הפועל "וישלח" בבנין פיעל משמעו התנתקות. פרידה, שלא על מנת לשוב (עיין בראשית ח', ז-ח, שמות י"ח, כז). הנתוק הזה תרם, בלי ספק, לירידה הרוחנית בעם. ביהושע מופיע פסוק זה בסיום נבואת התוכחה של יהושע, והברית על האמונה בד'. יהושע חשש מן הירידה ולכן הזהיר את העם, בהפרדו ממנו, לבל יפול כעת מן המדרגה הרוחנית בה הוא מצוי. ראוי לציין כי הפסוק הזה מופיע בספר יהושע בסוף הפרשיה, וגם משם יש רמז לחלוקת הסדרים אצלנו, הרואה בפסוק ו את סיומו של הסדר.
^ 18 מדרש שמואל כ"ג ז.
^ 19 שבת קה:
^ 20 שיר השירים א' ד.
^ 21 אורות עמ' קו
^ 22 שמות כ"ה ח.
^ 23 שיר השירים רבה א' ב.
^ 24 המלה "אעלה" היא אולי עבר בלשון עתיד, ועניינה "ויאמר העליתי אתכם ממצרים" וכו', ואולי באה לרמז, שלמרות הגזירה, לא בטל המהלך האלוקי, וסופם של ישראל להשלים את הכבוש בימי דוד, לכן נאמרה בלשון עתיד.
^ 25 ישעיה נ"ט ח.
^ 26 העיון בפרשיות הספר לפרטיהם מגלה כי היו גם עליות-ביניים. כבר לפני עתניאל בן קנז ירדו ישראל למדרגה השנייה, "וישכחו את ה' אלוהיהם", "וימכרם". לעומת זאת לפני אהוד ולפני דבורה מופיע רק "ויעשו את הרע", ומיד גם שם ישנה איזו ירידה נוספת, שבזמן דבורה נענשו ב"וימכרם". מכאן אפשר להסיק שבמהלך התקופה היו גם תקופות של עליה, כגון ע"י עתניאל ואהוד. פירוש הדבר שהמהלך לא היה חד כיווני, בירידה מדרגה אחת לשניה ומשם לשלישית, אלא שהיו בכל התקופה עליות וירידות. פעמים יותר ופעמים פחות. כדברי המלבי"ם: "שבמשך הזמן ההוא נמשך חטאם באחד מג' מדרגות הנ"ל".
^ 27 פנחס ע"פ חז"ל - ילקוט שמעוני פרשת ויקרא רמז תכ"ז
^ 28 ו' ו-י
29 ו' לא
^ 30 י' ו-טז
^ 31 ביצה כה:
^ 32 יהושע כ"ג יא-יג
33 שמות ל"ג ה
^ 34 אדרות ארגמן.
^ 35 שמות רבה מ"ה ב.
^ 36 דברים כ"ח י.
^ 37 אורות המלחמה, עמ' יד
^ 38 לאחר חטא העגל נשאר משה לבדו במדרגה זו של "שם ה' נקרא עליך", ואכן, לאחר ירידתו של משה מן ההר קרן עור פניו ובני ישראל לא היו מסוגלים להביט בהם. אמנם נתן להבין, שהתעלותו של משה בצור בחורב, וראייתו את הבורא, רוממוהו למדרגת הופעת שכינה עליונה, אך ניתן גם להבין, שאחר חטא העגל ישראל הם שנפלו במדרגה, ורק משה נשאר כפי שצריכה להיות הופעת השכינה האידאלית בבן אנוש, "שם ד' נקרא עליך ויראו ממך".
^ 39 שמות כ"ג כז. אמנם פרשה זו נכתבה קודם לחטא העגל, אבל רש"י אומר שנאמרה מתוך ידיעת הגזרה האלוקית שתיגזר עליהם. גם הרמב"ן, שחולק על רש"י, חולק רק לגבי תקופת משה ולא לגבי תקופת יהושע.
^ 40 שמות י"ד יד, וכן בדברים א, ל: ""ד' אלקיכם ההלך לפניכם הוא ילחם לכם ככל אשר עשה אתכם במצרים לעינכם".
^ 41 שמות כ"ג ל.
^ 42 שמואל א ד' ו
^ 43 אורות המלחמה, עמ' טו
^ 44 רמב"ם הלכות מלכים ז' טו
^ 45 עבודה זרה מהווה, מלבד השקר שבה, גם סכנה מוסרית וחברתית לשלום העולם. לשיטה זו אין קשר הכרחי בין מעשיו של האדם למקרים הפוקדים אותו ומכאן גם שאין לו אחריות למעשיו, לא כלפי עצמו וודאי שלא כלפי זולתו. אין מקרה שיבוא כתגובה להתנהגות לא מוסרית של פלוני או של אלמוני, התמורות והתנודות עלי אדמות תלויות בגורם אחד בלבד, והוא, רצון האל השרירותי, וליתר דיוק, רצונות אלים המתנגשים זה בזה. אותו האל, שבלאו הכי אינו דורש ואינו מתחשב במעשי האדם. תפישה זו הובילה את עובדי האליל בדרך של הפקרות מוסרית מוחלטת, שהטילה צל מאיים על כל המפעל האנושי. לפיכך קראה התורה למלחמת חרמה בכל צורה של עבודה זרה בכלל, ועל ז' עממין יושבי הארץ בפרט "כי את מזבחתם תתצון... לא תחיה כל נשמה"
^ 46 עיין כוזרי פתיחה "כונתך רצויה אבל מעשך אינו רצוי"
^ 47 הפחד הנורא מהעתיד הוליד את הנסיון להתמודד אתו בדרכים של קסם ונחוש.
^ 48 שבת פג:
^ 49 שופטים ו' י.
50פעמים, שכדי לשרוד היה האדם נכון לשלם את המחיר היקר ביותר. בתקופה האלילית מקובלת היתה עבודת ה"מולך" ולה שתי צורות: האחת, העברת הבן בין שתי מדורות. הדרך השניה, הנוראה יותר, היא שריפת הבן לשמו של האל. המעשים הללו נובעים מתוך תפישה אלילית מעוותת, ולפיה כדי לשרוד, או כדי להציל את שאר הבנים יש לפייס את רצון האל, ולו במחיר הנורא ביותר. קיומה של החברה במערכת זו היה מושתת על הפחד הנורא מן האלים, ומן הקוסמים והמלכים, שנצלו את הפחד הזה, פיתחו אותו, ושלטו בנתיניהם בעריצות נוראה.
51ואמנם בימי בית ראשון איבד הקרבן את ערכו הרוחני מכיון שחדל להיות חלק ממסגרת של תיקון רוחני. במקום שהקרבן יהיה שיאו של תהליך שבו האדם מטהר ומזכך את נפשו, הוא הפך להיות תחליף לתיקון המוסרי של המעשים. גישה זו לקוחה מן התרבות האלילית, שבה חיי הפקרות מחד, ונסיונות לרצות את האל מאידך, הן דרך חיים. הקרבן היה מס, בחינת "טובל ושרץ בידו". כביכול מרצה הבאת הקרבן לכשעצמה את הקב"ה, ומטהרת את כל חטאי האדם. על כך יצא קצפם של הנביאים: "הגנב רצח ונאף והשבע לשקר וקטר לבעל והלך אחרי אלהים אחרים אשר לא ידעתם. ובאתם ועמדתם לפני בבית אשר נקרא שמי עליו ואמרתם נצלנו למען עשות את כל התועבות האלה. המערת פריצים היה הבית הזה אשר נקרא שמי עליו בעיניכם.." (ירמיהו ז', ט-יא)
^ 52 בפרק י' אין שמו של הקב"ה מופיע ברשימת האלילים אליהם זועקים ישראל. על כך אומר המדרש: "אפילו כתורמוס הזה ששולקין אותו שבע פעמים לא עשאוני בני".
^ 53 יחזקאל ל"ז יא.
^ 54 דברים ד' ז.
^ 55 שהש"ר א' ב.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il