ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
זה הזמן להצטרף להגרלת הפרסים הגדולה של אתר ישיבה
בית המדרש פרשת שבוע ותנ"ך בהעלותך

המסע מהר סיני

בהעלותך, הלכות לשון הרע שנלמדים מפרשת מרים
מוקדש לעלוי נשמת
הרב מרדכי צמח בן מזל
לחץ להקדשת שיעור זה
פיזור ואיסוף במסע
בפרשה זו מתחילים בני ישראל לנסוע מהר סיני בפעם הראשונה אחרי מתן תורה. שנה פחות אחד עשר יום שוהים ישראל בהר סיני. מר"ח סיוון עד כ' באייר. התוכנית שלהם היא להגיע לארץ ישראל בתוך אחד עשר יום. "אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ" (דברים א). כך שהם עתידים להגיע לארץ ישראל בר"ח סיוון בדיוק ביום שבו הם באו להר סיני. הכל בכדי שיזכו להיות בארץ ישראל בדבקות עם ה' כמו שהיו במעמד הר סיני. עם אלוקים פנים אל פנים ועם השפעת התורה המתמשכת בירושלים. "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים".
אבל זה לא הולך. מיד עם תחילת נסיעתם הם מתלוננים ומתאוננים על המסע הקשה. "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנֲנִים רַע בְּאָזְנֵי ה'". האחדות שהייתה סביב הר סיני וסביב המשכן, מתפרקת. "וַיִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה".
מהו קצה המחנה? רש"י מביא שתי דעות. יש אומרים הקצה התחתון. "במוקצין שבהם לשפלות, אלו 'ערב רב'". האספסוף שבסוף המחנה. "וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה". רבי שמעון בן מנסיא חולק ואומר שמדובר בקצה השני של המחנה. "בקצינים שבהם ובגדולים". מה שברור שהבעיות מתחילות בהתרחקות הקצוות זה מזה. עם ישראל מתחיל להתפזר.
בשעת המפזרים - כנס. לכן בחלק האחרון של הפרשה מרובה המילה "אסף". מלבד האספסוף שמדבר על איסוף הסוף התחתון של העם, יש גם איסוף הסוף העליון של העם שהם שבעים הזקנים - "וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל". בנוגע לסף התחתון כתוב "הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וּמָצָא לָהֶם אִם אֶת כָּל דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם וּמָצָא לָהֶם" "וַיָּקָם הָעָם וַיַּאַסְפוּ אֶת הַשְּׂלָו הַמַּמְעִיט אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים". בנוגע לסף העליון כתוב: "וַיֵּצֵא משֶׁה וַיְדַבֵּר אֶל הָעָם אֵת דִּבְרֵי יְהֹוָה וַיֶּאֱסֹף שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי הָעָם וַיַּעֲמֵד אֹתָם סְבִיבֹת הָאֹהֶל". גם על משה נאמר בשעת משבר זו: " וַיֵּאָסֵף משֶׁה אֶל הַמַּחֲנֶה הוּא וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל" . וגם על מרים בשעת משבר פרטית שהיא למעשה חלק מהמשבר הכללי: "וְאַחַר תֵּאָסֵף ". "וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם ".
האיסוף הזה חל על שתי הקצוות של המחנה. גם על ה"מוקצין שבהם לשפלות" - האספסוף שאוסף שליו. וגם על המעולים שבהם - שבעים הזקנים, משה ומרים הנביאה.

"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם"
הרקע לאיסופה של מריה הוא הדיבור על משה שבמבט ראשון לא נראה כל כך שלילי, אילולי התגובה הכל כך חזקה של אלוקים "וַיִּחַר אַף ה' בָּם וַיֵּלַךְ". סיפורה של מרים הוא לא רק סיפור לשעתו. התורה אומרת לנו שזה חייב להיות תמיד בין עיננו. כך מובא בספר דברים (כד ח) "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם". הציווי הזה נאמר בהקשר לציווי על זהירות בצרעת. וממנו נלמד ונדע להיזהר מרכלנות בכל כוחנו.
האם מותר לדבר על חטאה של מרים הנביאה? הבעיה הראשונה שהציווי הזה בא לפתור היא העיסוק בחטאיה של צדקת כל כך גדולה כמו מרים, שהתואר נביאה ניתן לה בהיותה ילדה כל כך קטנה. והנביאות שלה היא לא בדבר שולי אלה בעצם קיומו של עם ישראל. האם בכלל מותר לנו לעסוק בחטאיה של מרים?
אומר על זה הרמב"ן: "ואע"פ שהיה ראוי גם להסתירו שלא לדבר בגנותן של צדיקים, אבל ציוה הכתוב להודיעו ולגלותו כדי שתהא אזהרת לשון הרע שומה בפיהם, מפני שהוא חטא גדול וגורם רעות רבות ובני אדם נכשלים בו תמיד, כמו שאמרו (ב"ב קסה א) והכל באבק לשון הרע".
ודבר זה הוא ממעלותיה של מרים שמוכנה למסור את עצמה למען עם ישראל שידע להזהר מהחטא החמור הזה של לשון הרע ורכילות. כי כמו שנראה בהמשך החטא הזה פוגע בשני הדברים שעליהם מסרה אותה צדקת את נפשה כל ימי חייה. א] החיים ב] הגאולה. שניהם נפגעים מחטא לשון הרע. והיא שמסרה את נפשה כל ימיה על החיים של בני ישראל ועל גאלותם מוכנה גם למסור את כבודה ובלבד שבני ישראל ימנעו מהחטא החמור הזה. דומה היא בזה לאחיה משה שמסר את נפשו למען העם באומרו "מחה חטאתם - ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת".
אולי רק עם צדיקים הקב"ה מדקדק בחוט השערה. יש ממעיטים במשמעות הסיפור של מרים באומרם רק עם צדיקים הקב"ה מדקדק בחוט השערה. ולכן היא כל כך נענשה. אבל אם אנחנו נקל פה ושם בלשון הרע לא יאונה לנו כל אוון. על זה בדיוק בא הציווי של "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם". שלא נאמר רק עם צדיקים הקב"ה מדקדק בחוט השערה אבל אנחנו יכולים להקל בלשון הרע. ההפך הוא הנכון.
מו"ר הרב שליט"א מרבה להזכיר את הרמב"ם בסוף הלכות מצורע שאומר כי הפסוק בא לומר לנו אם מִרְיָם נענשה "קל וחומר לבני אדם הרשעים הטפשים שמרבים לדבר גדולות ונפלאות". הם חושבים: לא עשיתי כלום. רק דיברתי. ולא יודעים כי הדבור של האדם עלול להזיק יותר מכל מכה באבן או באגרוף. שמכה מכאיבה לשעתה ודיבור מכאיב לאורך ימים. שהמכה פוגעת במי שסמוך למכה - ולשון הרע מכאיב גם במרחק ארצות רבות ושנים ארוכות. (ערכין טו).

האם חובה לקרוא פרשת "זכור" של פרשת מרים?
על הציווי: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם". כותב עליו הרמב"ן (דברים כד ט) " ולפי דעתי שהיא מצות עשה ממש , וכו'" כי "איך יתכן שלשון הרע שהוא שקול כשפיכות דמים לא תהיה בו בתורה "לא תעשה" גמור או "לאו הבא מכלל עשה", אבל בכתוב הזה אזהרה גדולה בו, להמנע ממנו בין בגלוי בין בסתר בין במתכוין להזיק ולהבזות בין שאין מתכוין להזיק כלל. וזו מצווה מכלל תרי"ג מצות". ומה כלול במצווה זו?
הציווי הזה בודאי מחייב אותנו לזכור את הסיפור של מרים בתמידות. השאלה היא האם יש חובה לזכור את פרשת מרים במעשה מסוים כמו שאנו חייבים לזכור את השבת בקידוש שכתוב בו "זכור את יום השבת לקדשו". או, להבדיל, כמו שאנו זוכרים את מעשה עמלק שכתוב בו "זכור את אשר עשה לך עמלק". שאנו זוכרים אותו בקריאה מיוחדת בתורה בשבת זכור, מלבד הקריאה בשבת הרגילה של "כי תצא".
הרמב"ן מביא את הספרא (בחקותי פרשה א ב ג) שכתב: "וכן הוא אומר זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים, יכול בלבך? כשהוא אומר "השמר בנגע הצרעת לשמר מאד ולעשות" (פסוק ח) הרי שמירת הלב אמורה. הא מה אני מקיים "זכור" שתהא שונה בפיך!". אם כן למה איננו קוראים את הפרשה הזו ברוב עם בצורה מסודרת כמו שקוראים פרשת זכור? או כמו קידוש כמו שאנו עושים בשבת לקיים מצוות "זכור" את יום השבת?
הסביר הרמב"ן (בפרשת עמלק) ש"במעשה מרים נצטוינו להודיעו לבנינו ולספר בו לדורות" מצוות הזכירה של מעשה מרים אינה חיוב לקרוא אותה בתורה. אבל יש חיוב ללמוד את הפרשה ומשמעותה אנו ובנינו. וננסה היום בשיעור ללמוד קצת על המשמעות ההלכתית של פרשת מרים.

"וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמשֶׁה"

גם צדיקים יכולים להיכשל בלשון הרע
הדבר הראשון שאנו יכולים ללמוד מהפרשה הזו היא שגם צדיקים כמו מרים ואהרון יכולים להכשל בחטא הזה. החטא החמור הזה נקשר לכמה וכמה מגדולי ישראל. יוסף הצדיק נחשד על ידי אחיו בלשון הרע. גם משה רבינו קיבל לרגע צרעת בגלל שאמר על עם ישראל "והן לא יאמינו לי". בגלל זה נהפך מטהו לנחש שממית על ידי הלשון.
כך היה גם עם שאול המלך שקיבל לשון הרע על דוד ורדפו על מנת להורגו. וזה היה הבסיס לפילוג מלכות ישראל ויהודה בהמשך הדורות. כך אומר הכתוב על דואג האדומי שהיה ראש סנהדרין ואיבד את חלקו בעולם הבא בגלל הלשון הרע שאמר על דוד.
"וַיַּעַן אֶחָד מֵהַנְּעָרִים וַיֹּאמֶר, הִנֵּה רָאִיתִי בֵּן לְיִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי יֹדֵעַ נַגֵּן, וְגִבּוֹר חַיִל, וְאִישׁ מִלְחָמָה, וּנְבוֹן דָּבָר, וְאִישׁ תֹּאַר, וַה' עִמּוֹ", וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, כָּל הַפָּסוּק הַזֶּה לֹא אֲמָרוֹ דּוֹאֵג אֶלָּא בְּלָשׁוֹן הָרַָע, ,יֹדֵע נַגֵּן' - שֶׁיּוֹדֵעַ לִשְׁאֹל. ,וְגִבּוֹר חַיִל' - שֶׁיּוֹדֵעַ לְהָשִׁיב. ,אִישׁ מִלְחָמָה' - שֶׁיּוֹדֵעַ לִשָּא וְלִתֵּן בְּמִלְחַמְתָּהּ שֶׁל תּוֹרָה. ,וּנְבוֹן דָּבָר' - שֶׁמֵּבִין דָּבָר מִתּוֹךְ דָּבָר. ,וְאִישׁ תֹּאַר' - שֶׁמַּרְאֶה פָּנִים בַּהֲלָכָה. 'וַה' עִמּוֹ' - שֶׁהֲלָכָה כְּמוֹתוֹ בְּכָל מָקוֹם. בְּכוּלְהוּ, אָמַר לֵיהּ, (על כל המעלות של דוד אמר שאול לדואג:) יוֹנָתָן בְּנִי, כָּמוֹהוּ. כֵּיוָן דְּאָמַר לֵיהּ, "וַה' עִמּוֹ" - מִילְתָא, דִּבְדִידֵיהּ נַמִי לָא הֲוָה בֵּיהּ, חָלְשָׁא דַעְתֵּיהּ, וְנִתְקַנֵּא בּוֹ,

תרגום: כיוון שאמר דואג לשאול את המעלה האחרונה של דוד: 'וַה' עִמּוֹ' - שֶׁהֲלָכָה כְּמוֹתוֹ בְּכָל מָקוֹם. התקנא שאול בדוד, ומאותה שעה החל לצערו ולרודפו. ובאמת מי שמקשיב לדברי דואג לא שומע שום דבר רע על דוד, רק מעלות טובות. אבל באותו הקשר שבו הדברים נאמרו - הם היו הלשון הרע החמור ביותר שיש על דוד. כי עכשיו רואה בו שאול מתחרה ליונתן בנו על מלכות ישראל.
בעקבות הלשון הרע הזה נזכר דואג במשנה בסנהדרין בהקשר הנורא כל כך: (צ) "שְׁלֹשָׁה מְלָכִים וְאַרְבָּעָה הֶדְיוֹטוֹת, אֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. שְׁלֹשָׁה מְלָכִים - יָרָבְעָם, אַחְאָב וּמְנַשֶּׁה... אַרְבָּעָה הֶדְיוֹטוֹת - בִּלְעָם, וְדוֹאֵג, וַאֲחִתֹפֶל, וגיחזי".
הלשון הרע הזה ממשיך ומתגלגל גם בימיו של דוד המלך שחושד במפיבושת בן שאול בחוסר נאמנות.
"אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר דָּוִד לִמְפִיבּוֹשֶׁת, "אַתָּה וְצִיבָא תַּחְלְקוּ אֶת הַשָּׂדֶה", יָצְאתָה בַת - קוֹל וְאַמְרָה לוֹ: רְחַבְעָם וְיָרָבְעָם יַחְלְקוּ אֶת הַמְּלוּכָה! אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: אִילְמַלֵי לֹא קִבֵּל דָּוִד לָשׁוֹן הָרַע, לֹא נֶחְלְקָה מַלְכוּת בֵּית דָּוִד, וְלֹא עָבְדוּ יִשְׂרָאֵל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, וְלֹא גָּלִינוּ מֵאַרְצֵנו ּ".


לשון הרע אסור - גם אם המספר הוא צדיק
הזכויות של אהרון ושל מרים חשובות ביותר. כשמיכה הנביא (ו, ד) מזכיר לישראל את חסדי ה' הוא אומר:
"כִּי הֶעֱלִתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, וּמִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתִיךָ, וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ אֶת מֹשֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם". מו"ר הרב שליט"א תמיד מזכיר את פירוש רבינו חננאל על הגמרא בשבת (פח) "דָּרַשׁ הַהוּא גְלִילָאָה עֲלֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא, בְּרִיךְ רַחְמָנָא דִּיהָב אוּרְיָין תְּלִיתַאִי, לְעַם תְּלִיתַאִי, עַל יַד תַּלִיתִאי, בְּיוֹם תַּלִיתִאי, בְּיַרְחָא תְּלִיתַאי".

פירוש ברוך הקב"ה שנתן לנו תורה משולשת - בתורה נביאים וכתובים. לעם משולש - בכהנים לויים וישראלים. על ידי שלושה - משה אהרון ומרים. ביום השלישי - יום מתן תורה. בחודש השלישי הוא חודש סיון.
מרים ואהרון שותפים גם בגאולתם של ישראל וגם במתן התורה שקיבלו באמצעותם ובעזרתם. כולנו יכולים להסביר את פעולתו של אהרון שהיא נגלית וידועה בלימוד התורה ובדיבור עם פרעה. אבל מו"ר הרב שליט"א מסביר תמיד שתכונתה של מרים כתכונת המים. נמצאים בכל מקום. בלעדיהם אין חיים. בכל אוכל ובכל עץ בכל רהיט ואפילו בכל מתכת שאי אפשר לעשותה בלי מים. עם זאת היא לא נראית בחוץ בגלל צניעותה הרבה. ואילולי הכתוב שהיה מציין את חלקה הגדול ביציאת מצרים ובלימוד התורה לא היינו יודעים על כך. כעין מה שנאמר על רחל אשת רבי עקיבא "שלי ושלכם - שלה הוא".
מלבד היותה "צדקת" ו"נביאה" (כדברי הרמב"ן) צריך לזכור כי בזכותה נולד משה גואלם של ישראל. בזכות חכמתה ומסירות נפשה - ניצל משה ממות בטוח במי היאור. בזכות תקיפותה ובטחונה - ניצלו בני ישראל הזכרים מגזירת פרעה. בזכות האמונה שנטעה בלב ישראל - זכו ישראל ויצאו ממצרים. זכתה מרים להוביל את כל בנות ישראל לשירה גדולה על ים סוף בתופים ובמחולות. שירה לדורי לדורות.
בזכות כל הדברים הללו ועוד רבים אחרים זכתה ו"הבאר" נקראה על שמה. מים שעליהם התקיימו בני ישראל במדבר ארבעים שנה. מים חיים שנקראו על שם האשה שהביאה חיים לעולם. זכויותיה הרבות לא התירו לה לדבר על משה אע"פ שהייתה אחותו הגדולה.

לשון הרע אסור - גם אם אתה רק שומע
אם אתה קורא את הפסוק "וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמשֶׁה" לא ברור לך מי דיבר האם רק מרים או גם אהרון. כשכתוב "וַתְּדַבֵּר" משמע שרק היא דיברה, אבל בהמשך משמע שגם אהרון דיבר, וכנראה שבתחילה היה שומע בלבד. אבל אחר כך הוא גם דיבר איתה. ולכן צריך לדעת שיש איסור גם לשמוע כי כשאדם שומע הוא גם נותן למספר אפשרות לספר. שאילולי השומעים - המספר לא היה מספר. ועוד שגם הוא מאמין חלקית ברע על חבירו והעיקר בלשון הרע שלא יחשוב איש על רעהו רעה - רק מחשבות טובות
כך אומר הנביא זכריה בהקשר לתוכנית של ה' לגאול ולהטיב לירושלים.
"אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ דַּבְּרוּ אֱמֶת אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם: וְאִישׁ אֶת רָעַת רֵעֵהוּ אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם, וּשְׁבֻעַת שֶׁקֶר אַל תֶּאֱהָבוּ כִּי אֶת כָּל אֵלֶּה אֲשֶׁר שָׂנֵאתִי נְאֻם ה'".

אלוקים שונא את אלה שחושבים רעת חבריהם בליבם. ובזה אדם יכול להכשל גם אם הוא רק שומע לשון הרע מאדם שמספר לרבים אחרים והוא לא מהנהן בראשו כלל. אעפ"כ עצם השמיעה והמחשבה הרעה על אחרים שנואה לפני ה'.
לכן כשאדם שומע לשון הרע הוא צריך לברוח מהמקום. או לאטום את אזניו בראשי אצבעותיו. ונכון הוא שכשאדם מרים את שתי ידיו לאטום את שתי אוזניו כולם יתבוננו בו על מעשהו המשונה. ויבינו שכנראה מישהו פה עושה מעשה שלא יעשה ומדבר לשון הרע. (עיין כתובות ה ע"ב).
ואם אדם לא יכול לעשות כן או שהוא שומע ברדיו לשון הרע רכילות ושאר דיבורים איסורים - יכבה את הרדיו או לכל הפחות יאמר: שקר שקר שקר, שלא יהיה בכלל שומע לשון הרע. ובמיוחד בימינו יש תחרות בין כל הרשעים מי ירבה ביותר לדבר רע על המתנחלים שברובם הם אנשים צדיקים שמקיימים את דבר ה' שנשבע לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב "לזרעך אתן את הארץ הזאת".
וכידוע - מדברי הרמב"ם (בסוף הלכות מצורע) יש תענוג מיוחד לדבר רע על צדיקים. וככל שהאנשים יותר צדיקים - יש יותר עונג מרושע לדבר עליהם רעה. על מעשיהם הרעים כביכול. וכל המקבל לשון הרע זה בין עליהם ובין על צדיקים או אנשים אחרים - עובר על מקבל לשון הרע. (עיין לרשב"ם פסחים קי"ח ע"א ד"ה המקבל לשון הרע שכתב אם מאמין).

עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח

לשון הרע אסור - גם כשמדברים על עניני משפחה ושידוכים
כשמרים דיברה עם אהרון על משה הם אומרים: "הֲרַק אַךְ בְּמשֶׁה דִּבֶּר ה'? הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר!" גם אנחנו נביאים ולא הוצרכנו לפרוש מחיי משפחה. אם כן למה משה עזב את ציפורה?
יש חושבים שכשמדובר על משפחה ושידוכים - הכל מותר כי זה לתועלת. ובכן זה נכון שלתועלת מותר אבל כבר כתב החפץ חיים שדווקא בזה צריך זהירות מרובה. כיון שאדם יכול לקלקל שידוך או עבודה, ואם זה בשקר - עונשו גדול ומתמשך. לעומת זאת אם זה באמת, צריך - מותר לדבר רק את האמת וגם זה בכמה וכמה תנאים:
א] רק אמת. לא שמועות ששמעת מאחרים. לא להגזים בתיאור. ורק שבאמת ברור שזה דבר.
ב] לומר רק לבעל העניין עצמו ולא באוזני אנשים אחרים שנמצאים במקרה במקום.
ג] לומר גם את המעשים הטובים שלו ולא רק את הרעים.
ד] שכוונתו של המספר תהיה לתועלת ולא בגלל איזה שנאה ישנה שיש לו עם המדובר.
ה] שהשומע יאמין לו. אבל אם לא יאמין לו - למה יספר? הלא רק יגדיל את העוינות.
ו ) אִם הוּא יָכוֹל לְסַבֵּב אֶת הַתּוֹעֶלֶת הַזּוֹ, מִבְּלִי שֶׁיִּצְטָרֵךְ לְגַלּוֹת לְפָנָיו עִנְיָנָיו לְרַע, אֵין לְסַפֵּר עָלָיו.
ז) כָּל זֶה אֵינוֹ מֻתָּר, רַק אִם לֹא יְסֻבַּב עַל יְדֵי הַסִּפּוּר רָעָה מַמָּשׁ לַנִּדּוֹן, דְּהַיְנוּ, שֶׁלֹּא יָרֵעוּ עִמּוֹ מַמָּשׁ, רַק שֶׁתּוּסַר מִמֶּנּוּ עַל יְדֵי זֶה הַטּוֹבָה, שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה עִמּוֹ הַשֶּׁכְּנֶגְדּוֹ, (חפץ חיים הלכות רכילות ט ובהרחבה מעט על פי הבאר מים חיים).

"וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ בְּמשֶׁה דִּבֶּר ה' הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר וַיִּשְׁמַע ה'"

לשון הרע הוא - גם אם אומרים על אדם שהוא 'נביא'
אחד הדברים החשובים בלשון הרע הוא לא מה הדברים שנאמרים, אלא מה המשמעות שלהם. לפעמים מילה פשוטה יכולה להיות לאחד כבוד ולאחד קלון כמו מה שאמר דואג על דוד באזני שאול המלך וקינא אותו בבנו יונתן. מה אמרה ציפורה על משה? היא רק השוותה אותו לשאר הנביאים. לכל אדם אחר זה יכול להיות כבוד גדול, אבל למשה שמדרגת נבואתו היא כל כך גדולה. מילה כזאת יכולה להיות פגיעה.

לשון הרע הוא - גם אם אומרים על אדם שהוא בעל חסד
מכאן למדו חכמים שיש דברים שהם יכולים להשמע טוב אבל הם באמת רע. וזה נקרא אבק לשון הרע. ועל זה אומרת הגמרא (בבא בתרא דף קסה/א) "אמר רב יהודה אמר רב רוב בגזל ומיעוט בעריות והכל בלשון הרע בלשון הרע סלקא דעתך אלא אבק לשון הרע" ומסביר שם הרשב"ם שזה כמו שמובא בגמרא בערכין. [טז ע"א]
"הֵיכִי דָּמִי לִישְׁנָא בִישָׁא? אָמַר רַבָּה: כְּגוֹן דַּאֲמַר אִיכָּא נוּרָא בֵי פְּלָנָיָא. אָמַר לוֹ אַבַּיֵי: מַאי קָא עַבִיד גִּלּוּיי מִלְתָא בְעַלְמָא הוּא? אֶלָּא דְּמַפִיק בְּלָשׁוֹן הָרָע וְאָמַר: הֵיכָא מִשְׁתַּכְּחָא נוּרָא אֶלָּא בֵי פְלַנְיָא דְּאִיכָּא בִשְׂרָא וְכַּוְורִי".

תרגום: איך זה לשון הרע? כגון שאומרים יש אש בבית פלוני. שואל אביי: מה בכך? הוא רק מספר שיש שם מים. אלא אומרת הגמרא שהוא אומר את זה בניגון של לשון הרע. איפה יש אש? בבית של פלוני שם תמיד אוכלים בשר ודגים.
כִּי אַתָּא רַב דִּימִי אָמַר מַאי דַּאֲמַר, (משלי כז) "מְבָרֵךְ רעֶהוּ בְקוֹל גָּדוֹל בַּבֹּקֶר הַשְׁכֶּם קְלָלָה תֵחָשֵׁב לוֹ" כְּגוֹן דְּאִיקְלַע לְאוּשְׁפִּיזָא וְטַרְחוּ קַמֵיה שַׁפִּיר לְמָחָר נַפִיק יָתִיב בְּשׁוּקָא. וְאָמַר רַחְמָנָא, לִיַברְכֵיה לִפְלַנָיָא דְּהַכִי טַרָח קַמָאי, וְשַׁמְעִי אִינְשִׁי, וְאַזְלִי וְאַנְסִי לֵיהּ. תָּנִי רַב דִּימִי אֲחוּהָ דְּרָב סַפְרָא, לְעוֹלָם אַל יְסַפֵּר אָדָם בְּטוֹבָתוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ, שֶׁמִתּוֹךְ טוֹבָתוֹ בָא לִידֵי רַעֲתּוֹ. וְאיכא דאמרי רַב דִּימִי אֲחוּהָ דְּרָב סַפְרָא חֲלָשׁ עָל רַב סַפְרָא לִשְׁיוּלֵיה בֵיה אָמַר לְהוֹ תִּיתִי לי דְּקַיְימִית כָּל דְּאָמוּר רַבָּנָן אָמְרוּ לֵיהּ, הַאי, מִי מְקַיֵימֶת, לְעוֹלָם אַל יְסַפֵּר אָדָם בְּטוֹבָתוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ שֶׁמִתּוֹךְ טוֹבָתוֹ בָא לִידֵי גְּנוּתוֹ. אָמַר לוֹ לָא שְׁמִיעַ לִי דְּאִי הֲוָה שְׁמִיעַ לִי, קִיַימְתֵיה".
תרגום: כשבא רב דימי מארץ ישראל אמר מי שהתארח אצל חברו ויצא וסיפר לחבריו על האירוח הטוב עלול לבוא לכדי לשון הרע אם הוא יאמר את זה במקום הלא נכון. הוא עלול לגרום לאותו מארח להצפה של אורחים שישבשו את אורח חייו. והגמרא מספרת על רַב דִּימִי שהיה חולה ובא רַב סַפְרָא לבקר אותו ואמר לו את ההלכה הזו. ואמר לו רב דימי אילו הייתי יודע את ההלכה הזאת הייתי מקיים אותה. כפי ההלכה הזאת פוסק הרמב"ם בהלכות דעות (פרק ז ד) "ויש דברים שהן אבק לשון הרע. כיצד? "מי שיאמר לפלוני שיהיה כמות שהוא עתה?" או שיאמר: "שתקו מפלוני איני רוצה להודיע מה אירע ומה היה" וכיוצא בדברים האלו. וכל המספר בטובת חבירו בפני שונאיו הרי זה אבק לשון הרע שזה גורם להם שיספרו בגנותו. ועל זה הענין אמר שלמה "מברך רעהו בקול גדול בבקר השכם, קללה תחשב לו שמתוך טובתו בא לידי רעתו. וכן המספר בלשון הרע דרך שחוק ודרך קלות ראש, כלומר, שאינו מדבר בשנאה, הוא ששלמה אמר בחכמתו כמתלהלה היורה זקים חצים ומות ואמר הלא משחק אני וכן המספר לשון הרע דרך רמאות והוא שיספר לתומו כאילו אינו יודע שדבר זה שדבר לשון הרע הוא אלא כשממחין בו אומר איני יודע שדבר זה לשון הרע או שאלו מעשיו של פלוני".

"וְהָאִישׁ משֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה"
לשון הרע הוא - גם אם האיש שדברו עליו לא מקפיד בדבר
הרמב"ם בהלכות טומאת צרעת (פרק טז בסופו) כותב שמרים "לא דברה בגנותו אלא טעתה שהשותו לשאר נביאים והוא לא הקפיד על כל הדברים האלו שנאמר והאיש משה ענו מאד ואע"פ כן מיד נענשה בצרעת".
לפי הפשט של הדברים משה היה באותו מעמד שבו דיברה מרים עם אהרון. הוא לא נפגע מדבריהם כלל כיוון שהיה "עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה". הוא לא אמר להם שנבואתו ברמה אחרת משאר הנביאים. שבגלל זה דבריו הם הלכה למעשה ואילו דברי שאר הנביאים לא יכולים לסתור את דבריו. בתוך תוכו הוא לימד עליהם זכות וויתר על כבודו. עם כל זאת חומרת הדברים שדיברה מרים לא פחתה והיא נענשה בצרעת, אמנם לזמן קצר ביותר אבל נענשה. למה? כי לשון הרע הוא רע מעצם טיבעו בלי שום קשר לעלבון האדם שמדברים עליו.

"וַיֹּאמֶר ה' פִּתְאֹם אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל מִרְיָם: צְאוּ שְׁלָשְׁתְּכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד. וַיֵּצְאוּ שְׁלָשְׁתָּם"

לשן הרע הוא - גם אם מדברים בפני בעל הדבר
מהפסוק הזה משמע שמשה רבינו היה יחד איתם בעת שמרים ואהרון דיברו עליו. אולי הם חשבו שכל דבר שנאמר בפני בעל הדבר אין בו משום לשון הרע. כמו שאומר רַבָּה בגמרא בערכין (טו:)
"כָּל מִילְתָּא דְּמִתְאַמְרָה בְאַפֵּי מָרָה לֵית בָּה מִשּׁוּם לִישְׁנָא בִשׁיָא. אָמַר לוֹ אַבַּיֵי: כָּל שֶׁכֵּן דְּאִיכָּא חוּצְפָּא וְלִישְׁנָא בִישָׁא. אָמַר לוֹ אַנָא כִי הַא דְרַבִּי יְהוּדָה סַלְקָא דַּעְתָךְ דַּאֲמַר רַבִּי יְהוּדָה מִיָמַי לֹא אָמַרְתִּי דָּבָר וְחָזַרְתִּי לְאֲחוֹרַי".

תרגום: אמר רבה: כל דבר שנאמר בפני בעל הדבר - אין בו משום לשון הרע. אמר לו אביי: כל שכן שיש גם לשון הרע וגם חוצפה שאומר על אדם דבר רע בפניו ומביישו ומלבין את פניו בפני אחרים. אמר לו רבא: לא התכוונתי כשהוא אומר דבר רע חד משמעית. בזה אתה בודאי צודק שפני בעל הדבר זה יותר חמור. כווונתי על דבר שיש לו שתי משמעויות ולפי הניגון של הדברים אנו יודעים אם זה רע או טוב. כשזה נאמר בפני בעל הדבר בודאי המספר יקפיד לומר בניגון החיובי.
ולכן רק בדברים שיש להם שתי משמעויות ההיתר של "בפני בעל הדבר" קיים. כי בדבר שהוא רע. בודאי שיש זה גם חוצפה והלבנת פנים וגם לשון הרע. אלא רק בדבר שיש אפשרות לחשוב שהוא טוב או רע. כמו "אתה מחפש אש? פלוני מעשן". במילים הללו יכול להיות רע ויכול להיות טוב. ובהיות שרוב בני האדם אינם חצופים. אם זה נאמר בפני בעל הבית בודאי אין בזה את הניגון השלילי.
וכך בהמשך הגמרא "אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: כָּל מִילְתָא דְּמִתְאַמְרָה בְּאַפֵּי תְלָתָא לֵית בָּה מִשּׁוּם לִישְׁנָא בִישָׁא. מַאי טַעְמָא, חַבְרָךְ חַבְרָא אִית לֵיה וְחַבְרָא דְּחַבְרָךְ חַבְרָא אִית לֵיהּ". גם זה בדיוק באותו מצב. כי העובדה שהדברים מתפרסמים ברבים הם לא קולא לדבר לשון הרע אלא חומרא גדולה שזה חילול ה' ופרסום הרע בפני אחרים. רק שדיבור בפני שלשה הוא מבחן לדעת שהניגון הוא חיובי לדבר שיכול להיאמר בשתי אופנים. (ע"פ הרמב"ם סוף הלכות צרעת טז י ועיין רמב"ן לעיל דברים שמשמע מדבריו שמשה לא היה באותו מעמד).

"וַיֵּרֶד ה' בְּעַמּוּד עָנָן וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וּמִרְיָם, וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם"
לשון הרע - לא רק בני אדם שומעים, גם ה' שומע

הקורא את הסיפור רואה שבתחילה אלוקים נגלה אליהם פתאום ואומר להם "צְאוּ שְׁלָשְׁתְּכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד, וַיֵּצְאוּ שְׁלָשְׁתָּם". חכמינו אמרו שבאותה שעה הם חיפשו באופן דחוף מקום לטבול בו, כי מי שנכנס לאוהל מועד צריך להיות טהור קודם לכן, והם לא התכווננו ונקראו לשם פתאום. הדחיפות הזו הייתה רמז אליהם איך צריך להתנהג אדם שכל הזמן הוא בכוננות לקבל את דבר ה'. כל הזמן הוא צריך להיות טהור. זו הסיבה שבגללה פרש משה מציפורה.
אבל יש כאן עוד עניין לדעת כי כל לשון הרע מגיע לא רק בין אדם לחבירו אלא גם בין אדם למקום. שהאדם נברא בצלם אלוקים. כעין מה שנאמר "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'" (ויקרא יט).

ובגמרא (ערכין טו) "וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, כָּל הַמְּסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע, מַגְדִיל עֲוֹנוֹתָיו עַד לַשָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר, (תהלים עג) "שַׁתּוּ בַשָּׁמַיִם פִּיהֶם וּלְשׁוֹנָם תִּהֲלַךְ בָּאָרֶץ".

המדבר לשון הרע - ידבר לבסוף גם על התורה ועל ה' בעצמו
הרמב"ם בסוף הלכות מצורע כותב שהרגיל ברכילות לא עומד במקום אחד אלא הולך ומתדרדר כל ימיו. בתחילה הוא מדבר רק דברים חסרי ערך. אחר כך נגמרים לו הנושאים והוא מתחיל לדבר רע על אחרים. בזה יש עונג מיוחד. ככל שאחרים יותר לא בסדר, הרכלן מרגיש יותר טוב. הוא יותר טוב מאנשים אחרים. וכשהרכלן מדבר על צדיקים - הוא מרגיש הרבה הרבה יותר טוב, הוא יותר טוב מהצדיקים וזה כמובן הופך אותו בעיני עצמו להרבה יותר גדול וצדיק.
כולנו יודעים שבאמת זה לא הופך את הרכלן ליותר טוב באמת והוא גם הוא מרגיש שחסר לו משהו בנשמה. מה הוא עושה? מחפש צדיקים יותר גדולים לדבר עליהם עד שהוא מרשה לעצמו לבקר את התנ"ך, את הנביאים והכתובים. מכאן קצרה הדרך להעביר ביקורת על אלוקים בכבודו ובעצמו. (ע"פ הרמב"ם שם) כל מי שיתבונן סביבו יוכל להצביע על אנשים שעברו את כל התהליך שהרמב"ם מספר לנו.
"וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי"

כשמוכיח את חברו - לא יוכיחנו ברבים
על הפסוק "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא" דרשו חכמים ומובא ברש"י שם: "וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא - לא תלבין את פניו ברבים". שגם אם אתה מוכיחו על חטא שחטא אל תעשה את זה ברבים.
כך אמרו חכמים סנהדרין (קא:) "אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מִפְּנֵי מַה זָּכָה יָרָבְעָם לְמַלְכוּת? מִפְּנֵי שֶׁהוֹכִיחַ אֶת שְׁלֹמֹה (לשם שמים). וּמִפְּנֵי מַה נֶּעֱנַשׁ? מִפְּנֵי שֶׁהוֹכִיחוֹ בָּרַבִּים, שֶׁנֶּאֱמַר, (שם יא) "וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר הֵרִים יָד בַּמֶּלֶךְ, שְׁלֹמֹה בָּנָה אֶת הַמִּלּוֹא, סָגַר אֶת פֶּרֶץ עִיר דָּוִד אָבִיו". אָמַר לוֹ, דָּוִד אָבִיךְ - פָּרַץ פְּרָצוֹת בַּחוֹמָה, כְּדֵי שֶׁיַּעֲלוּ יִשְׂרָאֵל לָרֶגֶל, וְאַתָּה גָּדַרְתָּ אוֹתָם - כְּדֵי לַעֲשׂוֹת אַנְגַּרְיָא לְבַת פַּרְעֹה?".
לכן אלוקים לא אומר לאהרון ומרים את הדברים הללו בפני משה. גם בגלל שלא אומרים שבחו של אדם בפניו. וגם בגלל שאם רוצים להוכיח מישהו לא עושים את זה בפרהסיה. ולא בלשון קשה. "שמעו נא דברי" בבקשה שמעו דברי.
"אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם ה' בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ: לֹא כֵן עַבְדִּי משֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא: פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמשֶׁה:

מה אמר להם ה' באוהל מועד?
כתב בספר שערי קדושה של רבי חיים ויטאל בהקדמה שיש דרגות שונות של קבלת דבר ה'. יש נבואה מהקב"ה בעצמו. ויש רוח הקודש. והוא כותב כי אחרי החורבן "פסקו בעלי רוח הקודש".
"ויש מהם אשר היו משביעים בכח שמות הקודש אל המלאכים, ויקוו לאור, והנה חושך, כי היו מלאכים תחתונים מאוד, ממונים על עבודת העולם הזה, והם מורכבים מטוב ורע, והן עצמן לא ישיגו האמת והאורות העליונים, ומגלין להם דברי תערובות, טוב ורע, אמת ושקר, ודברים בטלים וכו'".
"והאמת, כי הם בקשו מדרגות גדולות, קרובות אל הנבואה, ועל כן נסתכנו קצתם, אכן, אנחנו, הלואי שנזכה אל רוח הקודש מועט, כענין גילוי אליהו ז"ל, אשר רבים זכו אליו, כמפורסם, וכענין גילוי נשמות הצדיקים, כנזכר הרבה פעמים בספר התיקונים. ולא עוד, כי גם בזמנינו זה ראיתי אנשים קדושים זכו לכל זה. ויש אשר נפשו עצמתו, בהזדככה במאוד מאוד, תתגלה לאדם ותנהיגהו בכל דרכיו. וכל אלה, דרכים קרובים, יושגו אף בזמנינו זה אל הראויים אליהם. אך, אמנה, צריך הבחנה גדולה ונסיונות רבות לעמוד על האמת, אולי רוח אחרת היתה עמו, בלתי טהור".
למדנו מדבריו של רבי חיים ויטאל שיש סוגים שונים של התגלות לאדם. לכן אומר ה' לאהרון ולמרים. דעו לכם כי גם בגילוי נבואה מהקב"ה בעצמו יש מדרגות שונות. ואם אני מתגלה לבן אדם ולא שולח לו מלאך או שליח - אני מתגלה לו בחלום או בַּמַּרְאָה. לא פנים אל פנים. אבל משה הוא נאמן בכל ביתי ולכן "פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת, וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט". למרות שאמרתי לו לא יראני האדם וחי. אבל בדיבור אנו מדבר אליו "פֶּה אֶל פֶּה". הכי קרוב שאפשר. אם כן "ּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמשֶׁה?".
"וַיִּחַר אַף ה' בָּם וַיֵּלַךְ. וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל מִרְיָם וְהִנֵּה מְצֹרָעַת"

בלשון הרע - העונש לשומע פחות מלזה שסיפר
ובגמרא: (שבת דף צז ע"א) "(שם יב) "וַיִּחַר אַף ה' בָּם וַיֵּלֶךְ". מְלַמֵּד, שֶׁאַף אַהֲרֹן נִצְטָרַע, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. אָמַר לֵיהּ רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא: עֲקִיבָא, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ אַתָּה עָתִיד לִיתֵּן אֶת הַדִּין. אִם כִּדְבָרֶיךָ - הַתּוֹרָה כִּסַּתּוֹ וְאַתָּה מְגַלֶּה אוֹתוֹ?! וְאִם לָאו - אַתָּה מוֹצִיא לַעַז עַל אוֹתוֹ צַדִּיק". ולדעתו של רבי יהודה בן בתירה אהרון רק ננזף ביחד עם מרים אבל לא נצטרע כמותה.

וכל זה בגלל שהוא לא התחיל את הדיבור הזה, רק נמשך אליו. ובכל אופן למדנו כי הלשון הרע מביא על האדם צרעת. וזה מידה כנגד מידה הוא הפריד בין אדם לחברו - ולכן הוא יופרד משאר האנשים.
הוא אחז באומנותו של הנחש שמביא מיתה לעולם. גם הוא יענש בכך שימות חלק מבשרו ויעשה צרעת שמטמאת מעין מה שמטמא המת.
"וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אֶל משֶׁה בִּי אֲדֹנִי אַל נָא תָשֵׁת עָלֵינוּ חַטָּאת אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ וַאֲשֶׁר חָטָאנוּ"

תיקון ללשון הרע - לבקש סליחה ממי שפגעו בו
עיקר התשובה היא לבקש סליחה ממי שפגעו בו. וכך כותב הרמב"ם בהלכות תשובה (פרק ב ט) "אין התשובה ולא יום הכפורים מכפרין אלא על עבירות שבין אדם למקום כגון מי שאכל דבר אסור או בעל בעילה אסורה וכיוצא בהן. אבל עבירות שבין אדם לחבירו כגון החובל את חבירו או המקלל חבירו או גוזלו וכיוצא בהן אינו נמחל לו לעולם עד שיתן לחבירו מה שהוא חייב לו וירצהו. אע"פ שהחזיר לו ממון שהוא חייב לו - צריך לרצותו ולשאול ממנו שימחול לו. אפילו לא הקניט את חבירו אלא בדברים - צריך לפייסו ולפגע בו עד שימחול לו.
לא רצה חבירו למחול לו מביא לו שורה של שלשה בני אדם מריעיו ופוגעין בו ומבקשין ממנו. לא נתרצה להן - מביא לו שניה ושלישית. לא רצה - מניחו והולך לו. וזה שלא מחל - הוא החוטא. ואם היה רבו - הולך ובא אפילו אלף פעמים עד שימחול לו".

תיקון ללשון הרע - לא להשליך על אחרים את האחריות
אהרון לא השליך את החטא על מרים כשם שעשה אדם הראשון. גם מרים לא אמרה אהרון היה צריך לעצור אותי. הוא הרב הוא יודע והוא האשם. שניהם לקחו מיד אחריות על עצמם כשם שדוד המלך אמר מיד לנתן הנביא "חטאתי". ולא התחמק ואמר "העם חמל" והעם ביקש.

תיקון ללשון הרע - לימוד תורה
הגמרא במסכת ערכין (טו) "אָמַר רַב חַמָא בַר חֲנִינָא מַאי תַקָנָתָּם שֶׁל מְסַפְּרֵי לָשׁוֹן הָרָע? אִם תַּלְמִיד חָכָם הוּא יַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה. שֶׁנֶּאֱמַר, (משלי טו) "מַרְפֵּא לָשׁוֹן עֵץ חַיִים" וְאֵין לָשׁוֹן אֶלָּא לָשׁוֹן הָרָע, שֶׁנֶּאֱמַר, "חֵץ שָׁחוּט לְשׁוֹנָם" וְאֵין עֵץ חַיִים, אֶלָּא תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר, (שם גּ) "עֵץ חַיִים הִיא לַמַחֲזִיקִים בָּה" וְאִם עַם הָאָרֶץ הוּא, יַשְׁפִּיל דַּעֲתּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר, (שם טו) "וְסלֶף בָּה שֶׁבֶר בְּרוּחַ".רַבִּי אַחָא בְּרַבִּי חֲנִינָא אָמַר: סִיפֵּר - אֵין לוֹ תַּקָנָה שֶׁכְבַר כַּרְתּוֹ דָוִד בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר, (תהלים יב) "יַכְרֵת ה' כָּל שִׂפְתֵּי חֲלָקוֹת לָשׁוֹן מְדַבֶּרֶת גְּדוֹלוֹת" אֶלָּא מַה תַקָנָתּוֹ שֶׁלֹֹּא יָבֹא לִידֵי לָשׁוֹן הָרָע. אִם תַּלְמִיד חָכָם הוּא יַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה, וְאִם עַם הָאָרֶץ הוּא יַשְׁפִּיל דַּעֲתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר, "וְסֶלֶף בָּה שֶׁבֶר בְּרוּחַ".

הרב סיפר שהיה אדם אחד שנהג לדבר דברים בטלים ולשון הרע ורכילות ונבלה, ואחר כך היה בא ללמוד תורה. אמרתי לו: לפחות שיקח משחת שניים וירחץ את פיו, ואח"כ יבא ללמוד תורה. וזה כמוסר לאדם. ולא יאמר אדם אם כך, אז אני לא אלמד תורה, אלא אנו אומרים לו אעפ"כ תלמד תורה, כי דברי תורה אינם מקבלים טומאה.

"אַל נָא תְהִי כַּמֵּת אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ"

לשון הרע אסור - גם אם מדובר בבן משפחה
הסיפור של מרים הצדקת היה על משה שהיה אחיה והיא הייתה גדולה ממנו. וזה מה שאהרון אומר למשה. "ומבשרך לא תתעלם". אחותך ואחיך הם בשרך והם עכשיו מצורעים ובשרם מת. והרי זה בסופו של דבר בשרך. ומבשרך אל תתעלם.
הסיפור הזה מלמד להיזהר בלשון הרע בעיקר בבני משפחה שקרובים אלינו. ואע"פ שלשון הרע קיים בכולם. הוא קיים בעיקר בבני משפחה קרובים, שבהם הנזק של הרכילות גדול עשרת מונים מסתם אדם.
ובכלל הקרובי משפחה יש גם את החותן וגם את החותנת שבטבע יש בניהן מתח. וכדברי חכמים שאמרו (אה"ז יז ד) שיש חמש נשים שביניהם מתח תמידי וצריך זהירות רבה והן: א] אשה וחמותה, ב] אשה ובת חמותה. ג] אשה וצרתה ד] אשה וגיסתה שהיא אשת אחי בעלה. ה] אשה ובת בעלה מנישואין ראשונים.
ובאמת אסור לאדם לדבר לא על גיסים וגיסות ולא על בני משפחה אחרים. ואע"פ שלפעמים אדם חושב כי על בני משפחה מותר לדבר, אין הדבר כן. שעליהם החומרא יותר גדולה. ואפילו על ילדיו אסור לאדם לדבר רע אם זה לא לתועלת מידית ברורה. ובודאי אסור לו לדבר על אשתו בפני אימו ועל אימו בפני אשתו. ולא על תלמידיו בפני מורים אחרים או הורים אחרים אם זה לא לתועלת ברורה ומיוחדת ובגדרים המותרים. ההוכחה לכן - הסיפור של מרים.
וַיִּצְעַק משֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ

תיקון ללשון הרע - תפילה
הגמרא אומרת (תענית ח' ע"א): "אמר רבי אמי: אין תפלתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים נפשו בכפו, שנאמר: 'נשא לבבנו אל כפים' (איכה ג, מא.). ומבאר רש"י: כלומר, שנפשו מכוונת בכפו. ושמואל חולק על רבי אמי ודרש את הפסוק בתהלים (עח, לו - לח) "ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו ולא נאמנו בבריתו" ואף על פי כן "והוא רחום יכפר עון". כלומר יש בני אדם שמשקרים בפיהם, והקב"ה יודע תעלומות לב, ושהאדם שמתוודה אומר זאת רק כלפי חוץ ורק בפה ובליבו חושב אחרת לכאורה לא ראוי שאלוקים יקבל את תפילתו. אבל הפסוק אומר שאעפ"כ הקב"ה מקבל את תשובתו, כי הקב"ה ברחמיו המרובים, ובענין הזה מתחשב רק עם הפה.
כל שכן וכל שכן אם אדם שם נפשו בכפו שהתפילה נשמעת והתשובה מתקבלת כמו שהתקבלה אצל משה רבינו שהתפלל על אחיו ואחותו והתפילה הזאת הפכה להיות התפילה המקובלת על כל מי שחולה. ומזה למדו על הצורך לקצר בתפילה ולא להאריך טרחה על הציבור ועוד הרבה הלכות למדו ממנה.
ושאלתי פעם את מו"ר הרב שליט"א האם כשמתפללים עם רבים או על איש אומרים "אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ" או "אֵל נָא רְפָא נָא לו". ואמר לי שעדיף להתפלל בלשון של משה רבינו שיש בה הרבה נסתרות ולא לשנות ממנה. רק לומר רבש"ע רפא את פלוני וקבל תפילתו כמו שקיבלת תפילת משה רבינו עליו השלום שהתפלל על אחותו "אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ".
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ הֲלֹא תִכָּלֵם שִׁבְעַת יָמִים תִּסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְאַחַר תֵּאָסֵף: וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם"

לשון הרע - סם מוות. לימוד תורה ושמירת הלשון - סם חיים
הגמרא במסכת ע"ז (יט:) מספרת "מַכְרִיז רַבִּי אַלֶכְּסַנְדְּרַאי, מָאן בַּעֵי חַיֵי? מָאן בַּעֵי חַיֵי? כְּנִיפוּ לֵיהּ כּוּלֵי עַלְמָא, וְאַתּוּ לְגַבֵּיהּ, אָמְרוּ לֵיהּ, הַב לָן חַיֵי. אָמַר לְהוּ, (שם לד) "מִי הָאִישׁ הֶחָפֶץ חַיִּים וְגוֹ' נְצוֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע" וגו. שֶׁמַּא יֹאמַר אָדָם, הוֹאִיל וְנָצַרְתִּי אֶת לְשׁוֹנִי מֵרָע, וּשְׂפָתַי מִדַבֵּר מִרְמָה, אֵלֵךְ וְאַגֶרָה בְּשֵׁינָה? תַּלְמוּד לוֹמַר, (שם) "סוּר מֵרָע וַעֲשֶׂה טוֹב", וְאֵין "טוֹב" אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר, (משלי ד) "כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם, תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזוֹבוּ":

תרגום פירוש: רבי אלכסנדרי היה מסתובב וקורא: "מי רוצה חיים? מי רוצה חיים?" נאספו רבים ובאו אליו לקחת סם חיים, אמר להם פתחו תהילים (לד) וקיראו "לְכוּ בָנִים שִׁמְעוּ לִי יִרְאַת ה' אֲלַמֶּדְכֶם: מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב: נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה: סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ"
במדרש מובא ששמע אותו רבי ינאי ואמר לאותו רוכל אני מעוניין בסם החיים הזה. אמר לו הרוכל: אינני מוכר לך. ירד רבי ינאי, והקריא לו הרוכל את הפסוק הנ"ל. אמר רבי ינאי אני קראתי פסוק זה כמה פעמים ולא ירדתי לעומקו עד שפגשתי את הרוכל הזה.
ובאמת מה חשב רבי ינאי לפני ששמע את הרוכל מציע את מרכולתו. שני חכמים בשני קצות של העולם תירצו את אותה הקושיה באותה דרך. גם החפץ חיים וגם הבן איש חי אמרו שבתחילה חשב רבי ינאי שאדם שלא מדבר לשון הרע - מקבל שכר בעולם הבא. אמר לו הרוכל: שמדובר כאן על חיים גם בעולם הזה. מי שנזהר לדבר לשון הרע - אזי לא ידברו עליו אחרים וממילא יזכה לחיי שקט גם בעולם הזה.
ובאמת מלבד הפירוש הזה. יש בלשון הרע גם עומק גדול שזו אומנתו של הנחש שמביא מיתה לעולם. ומשה אהרון ומרים הביאו חיים לעולם. לכן הם התמודדו בעיקר עם היצר הרע הזה.

"וְאַחַר נָסְעוּ הָעָם מֵחֲצֵרוֹת וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר פָּארָן"

לשון הרע אסור - גם על ארץ ישראל
פרשת שלח פותחת בשליחת המרגלים לארץ והיא בסמיכות לסוף הפרשה הקודמת - פרשת מרים ורש"י בתחילת הפרשה מסביר (במדבר י"ג ב') "למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים, לפי שלקתה על עסקי דבה שדברה באחיה, ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר".
ואמר מו"ר הרב שליט"א כי צריך ללמוד מכאן מוסר, שאין להוציא דיבה, אפילו אם הכוונה לשם שמים. והם המרגלים חשבו שרק על משה רבנו אסור לדבר, אבל על ארץ ישראל מותר, כי הרי הם מוציאים דיבה על עצים ואבנים, וזה "רשעות" ובפרט שהם התחילו בזה אלא שנגררו והרחיבו את לשון הרע ואמרו כי "חזק הוא ממנו", כביכול כלפי הקב"ה אמרו זאת (עיין רש"י על פסוק ל"א) כפרו בשם יתברך שמו. זאת החומרה הגדולה של מי שמוציא דיבה על ארץ ישראל. ומי שמדבר לשון הרע על יושבי ארץ ישראל ומכניס פחד בלב העם. שנקרא "רשע".
ויהי רצון שנזכה לדבר רק סנגוריה ודברים טובים על עם ישראל ועל ארץ ישראל ועל יושביה שלא יפגעו בהם כלל ולא יעקרו שום יושב מיושביה. אכי"ר.
עוד בנושא בהעלותך

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il