ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

שנים אוחזין - בטלית או בקצותיה ;">

בית מדרש גמרא בבא מציעא Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

סיוון תשס"ט

שנים אוחזין - בטלית או בקצותיה

בבא מציעא ז.



נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
יוסף בן גרסיה

בסוגיה בדף ז' ע"א רב פפא חידש - שמשנת "שנים אוחזין בטלית" מועמדת כאשר שני בעלי הדין אוחזים בקצות הטלית. אולם העמדה זו היתה חדשה עבור המקשן, והוא היה סבור שהמשנה מועמדת באופן אחר ופשוט יותר. נראה שהמקשן העמיד את המשנה כאשר כל אחד מבעלי הדין אוחז בידיו חלק גדול מן הטלית. ואופן זה מתבקש מפשטות הסוגיה בדף ג' ע"א, וזו לשונה:
"תני רבי חייא: מנה לי בידך והלה אומר: אין לך בידי כלום. והעדים מעידים אותו שיש לו חמשים זוז - נותן לו חמשים זוז, וישבע על השאר... ותנא תונא: שנים אוחזין בטלית זה אומר אני מצאתיה וכו'."

וזו לשון רש"י שם:
" אנן סהדי דמה דתפס האי - היינו פלגא.
דידיה הוא - שהרי מוחזק הוא בפנינו, והרי הוא תובע את כולה, וחברו כופר את כולה, שאומר: כולה שלי ואף מה שאתה תפוס בידך , ואנו מעידין אותו שיש לו בה מקצת, ומחייבים את חברו שבועה על השאר - דהיינו חצי שעיכב לעצמו."

פשטות לשון רש"י - "ואף מה שאתה תפוס בידך " - מראה שלרבי חייא ("קמייתא") משנתנו מועמדת - כאשר כל אחד מבעלי הדין אוחז בידו ממש חצי מהטלית, ולא נותר חלק מן הטלית שאינו תחת ידו ממש; ומעתה יש "אנן סהדי" לכל אחד מהם - שחלק הטלית שתחת ידו שהוא שלו.

שתי אפשרויות לחיוב השבועה כשאוחזים בחציה ממש.
הסוגיה בדף ג' הניחה שפשטות המשנה מועמדת, כשאוחזים בחציה ממש (או בשלשה חלקים וברביע) 1 - וקיימות כמה אפשרויות לומר, שהשבועה שבמשנתנו היא שבועת התורה.

אפשרות א' : שיטת ר' חייא בר יוסף ורבה שבסוגיה בב"ק דף ק"ז ע"א.
מפשטות הסוגיה שם עולה שלשיטתם קיימת שבועת התורה בכופר הכל בפקדון. ולפיכך אף כאן; כל אחד משביע את השני על החלק שהשני מחזיק תחת ידו ומסרב להביא לו.

אפשרות ב' : שבועה מדין רבי חייא קמייתא.
כשהסוגיה אמרה בשיטת רבי חייא - "שלא תאמר: הודאת פיו הוא דרמיא רחמנא שבועה עליה, כדרבה", כוונתה הייתה לומר שרבי חייא בא לחלוק על השיטה שיש שבועת כופר הכל בפיקדון; ולשיטתו השבועה שבמשנה היא אמנם מן התורה, אך מדין - העדאת עדים במקצת.

שיטת רבנו חנאל
גם רבנו חננאל רמז בפרושו בבבא-בתרא - לאופן שרבי חייא (קמייתא) העמיד בו את משנתנו. וזו לשון הסוגיה בבבא בתרא (דפים ל"ד ע"ב - ל"ה ע"ב):
"ההוא ארבא דהוו מינצו עלה בי תרי, האי אמר דידי היא והאי אמר דידי היא ... זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי - אמר רב נחמן: כל דאלים גבר. ומאי שנא משני שטרות היוצאין ביום אחד, דרב אמר: יחלוקו, ושמואל אמר: שודא דדייני? התם ליכא למיקם עלה דמילתא, הכא איכא למיקם עלה דמילתא. ומאי שנא מהא דתנן: המחליף פרה בחמור וילדה, וכן המוכר שפחתו וילדה, זה אומר עד שלא מכרתי ילדה וזה אומר משלקחתי ילדה - יחלוקו? התם - להאי אית ליה דררא דממונא, ולההוא אית ליה דררא דממונא, הכא - אי דמר לא דמר, ואי דמר לא דמר."

הרשב"ם הביא שם את שיטת רבנו חננאל, וזו לשון הרשב"ם:
" האי אמר דידי הוא כו' - ולא זה ולא זה מוחזקין בה מדלא רמי עלה ממתניתין דשנים אוחזין בטלית שזה נוטל עד מקום שידו מגעת וזה נוטל עד מקום שידו מגעת ולא אמרינן כל דאלים גבר כן פירש רבנו חננאל".


לכאורה, דברי רבנו חננאל קשים. בסוגיה בב"מ דף ז' ע"א רב פפא העמיד את משנתנו כשאוחזין בקצות הטלית; ואילו רבנו חננאל סבור שבמשנה הזו כל אחד נוטל עד היכן שידו מגעת !!
אולם רבנו חננאל מרמז בדבריו שם, שהוא הכריע כסוגית הפתיחה של מסכת בבא-מציעא. לפי סוגיה זו משנת "שנים אוחזין" מועמדת, כשכל אחד אוחז בטלית בחציה ממש, ולא נותר חלק שאינו מוחזק בידי אחד מהם. וכעין כך כתב רבנו חננאל בפרושו במסכת שבועות דף מ"ח ע"א, וזו לשונו: "... כענין שנים אוחזין בטלית שכל אחד מהן נשבע על מה שבידו - ומחזיק ."

ההעמדות השונות של משנת "שנים אוחזין"

בירושלמי כאן ובפ"ב דכתובות מבואר שהבאת הסיוע לדברי רבי חייא מן המשנה, לא היתה חלק מדברי רבי חייא; אלא דברי אמוראים שניסו לסייע לשיטתו. לפיכך יתכן, שרבי חייא יעמיד את המשנה כאוקימתא של רב פפא, שאוחזין בקצות הטלית. ואזי המשנה תהיה סיוע לשיטתו ב"הילך"; וכדלקמן.

שניים הבאים לבית דין ואוחזין בקצות הטלית - בלי לנסות לאחוז כמה שיותר ממנה; - הרי שאנן סהדי - שבכוונת כל אחד, שבי"ד ימסור חלק ממנה לחברו. ואע"פ שהוא אומר שכולה שלו, הרי שהוא כאומר 'הילך' לחברו; שהרי אם לא היה מעונין בכך, היה צריך לנסות לאחוז כמה שיותר ממנה.
ונמצא שאע"פ שאינו טוען בפה מלא - "הילך"; הרי ש"אנן סהדי" שהוא טוען "הילך".

וזו לשון הסוגיה בדף ד' ע"א:
"אלא דקאמר ותנא תונא, מי דמי? התם - למלוה אית ליה סהדי, ללוה לית ליה סהדי דלא מסיק ליה ולא מידי, דאי הוו ליה סהדי ללוה דלא מסיק ליה ולא מידי - לא בעי רבי חייא לאשתבועי. הכא, כי היכי דאנן סהדי בהאי - אנן סהדי בהאי, ואפילו הכי משתבעי! - אלא, כי איתמר ותנא תונא - אאידך דרבי חייא איתמר. דאמר רבי חייא: מנה לי בידך, והלה אומר: אין לך בידי אלא חמישים זוז, והילך - חייב. מאי טעמא - הילך נמי כמודה מקצת הטענה דמי, ותנא תונא: שנים אוחזין בטלית. והא הכא, כיון דתפיס - הילך הוא, וקתני ישבע."

התוספות הקשו שם על מהלך הסוגיה. אולם יתכן שכוונת הסוגיה לחזור בה גם מאופן העמדת המשנה. כלומר, כאשר הסוגיה רצתה לסייע לדין "רבי חייא קמייתא" מהמשנה - העמידו את המשנה כשכל אחד תופס עד חציה ממש. אולם כאשר רצו לסייע מהמשנה ל"אידך דרבי חייא" - העמידו אותה כששני בעלי הדין תופסים בקצותיה. ומכיוון שכל אחד תופס באופן מוזר זה, הרי שהוא כאומר לחבירו - "הילך".

ואמנם, בחלק מן הגרסאות יש תוספת - [אנן סהדי דמאי דתפיס]; ובחלקן אינה מופיעה. ונלענ"ד, שהגרסאות הקצרות נוקטות, שלאידך דרבי חייא - המשנה מועמדת כשאוחזין בקצותיה; ולכן אין "מאי דתפיס" וממילא אין גם - "אנן סהדי דמאי תפיס".

סדר הסוגיות ברי"ף
הרי"ף הביא תחילה (בדף ב' ע"א מדפי הרי"ף) את הסוגיה בדף ז'; שמבואר שם שמשנתנו מועמדת כשאוחזין בקצות הטלית, ורק אח"כ הרי"ף הביא סוגיות אחרות שבפרקנו, ואע"פ שהן קודמות לה.
ובדף ד' ע"א מדפי הרי"ף - הרי"ף הביא את דין רבי חייא קמייתא בתור דין עצמאי - שאין אפילו נסיון לקושרו למשנה. ואח"כ הרי"ף הביא את דין רבי חייא השני בתור דין שיש לו סיוע מן המשנה; וזו לשון הרי"ף שם:
"תני רבי חיא מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום ועדים מעידים אותו שיש לו נ' זוז נותן נ' זוז וישבע על השאר שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים מק"ו, וכן הלכתא. ואמר רבי חייא מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא נ' זוז והילך חייב מאי טעמא הילך כמודה במקצת טענה דמי ותנא תונא שנים אוחזין בטלית והא הכא דכיון דתפיס הילך הוא וקתני ישבע. רב ששת אמר הילך פטור מ"ט כיוון דאמר ליה הילך הני חמשין דקא מודי ליה בגויהו כמאן דנקיט להו בידיה מלוה ובאידך חמשין הא לא קא מודה ליה הילכך ליכא הודאה מקצת הטענה. ולרב ששת קשיא מתניתין אמר לך רב ששת מתניתין תקנת חכמים היא כר' יוחנן."
הרי"ף רצה לרמז שלמסקנה, אין קשר בין דין רבי חייא קמייתא לבין המשנה, מפני שהמשנה מועמדת ששני בעלי הדין חולקים זה על זה - אך אוחזים בקצותיה. ולשיטת הרי"ף במצב זה - אין אנן סהדי שלכל אחד יש מחצית. ולפיכך הרי"ף הקדים בהבאת האוקימתא הזו של רב פפא.


^ 1 ועיין בשטה מקובצת.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il