ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש משפחה חברה ומדינה נושאים שונים

ע"פ משנת מרן הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל

רקע למאמר "התרבות הישראלית"

שאלת הזיקה שבין הדת לתרבות עוררה פולמוס חריף, ביחוד בחמש הקונגרסים הציוניים הראשונים. כבר בקונגרס הראשון, שהתקיים בבאזל, שוויצריה, בשלושת ימיו הראשונים של חודש אלול ה'תרנ"ז, הועלתה "שאלת הקולתורה" (התרבות), אף שנידונה בדרך אגב.
הרב הראל כהןסיוון תשס"ט
מוקדש להצלחת
עם ישראל
לחץ להקדשת שיעור זה
א. מבוא
שאלת הזיקה שבין הדת לתרבות עוררה פולמוס חריף, ביחוד בחמש הקונגרסים הציוניים הראשונים. כבר בקונגרס הראשון, שהתקיים בבאזל, שוויצריה, בשלושת ימיו הראשונים של חודש אלול ה'תרנ"ז, הועלתה "שאלת הקולתורה" (התרבות), אף שנידונה בדרך אגב.
בקונגרס השני, אף הוא בבאזל, י-יג באלול ה'תרנ"ח, נקבע שאין כוונה לפגוע במעמד הדתי בחיי האומה: "הציונות אינה עושה שום דבר העומד בניגוד למצוות הדת של היהדות", אך מן הדיון בנושא "התרבות" נשמעה תמיד באוזני החוגים הדתיים במזרח אירופה נימה אנטי-דתית 1 . לא למובן אחד של המונח "תרבות", נתכוונו מצדדי, ולעומתם מתנגדי, העלאת "שאלת התרבות" לסדר היום הציוני, והבנה שונה זו, היא שהביאתם להיות בשני צדדים מנוגדים אלו לאלו. בקונגרס הרביעי, בלונדון, אנגליה, יח-כא במנחם-אב ה'תר"ס, דרשו הצירים הדתיים שההנהלה הציונית תימנע מטיפול בענייני תרבות, ותתרכז בעבודה מדינית. בקונגרס החמישי, בבאזל, טז-כ בטבת ה'תרס"ב, קמה אופוזיציה (וייצמן, מוצקין ועוד) להרצל, אשר תבעה את "טיפוח התרבות", וזו האשימה אותו בהתעלמות מן הבעיה כדי להמנע מהתנגשות עם הדתיים. מאז נעשתה הקולתורה לפי החלטת הקונגרס חלק מן התוכנית הציונית, והחלטה זו הביאה להיווסדות "המזרחי" באותה שנה, ביוזמת הרב יצחק יעקב ריינס זצ"ל, רבה של לידא שבליטה 2 . מטרתו הראשונה: להסיר מסדר היום את הקולתורה.
הרב ריינס היה סבור כי על התנועה הציונית להתרכז בפעילות מדינית ולהסתלק מפעולה תרבותית. התוכנית של "המזרחי" שנתקבלה בוועידת היסוד בווילנא, קבעה: "על 'המזרחי' לאסוף סביבו את כל אותם הציונים הדורשים לטהר את הציונות המעשית מכל תערובת זרה שאינה עומדת ביחס ישר לציונות, המדינית והמעשית".
הבעיה הגיעה לשיאה בקונגרס העשירי, בבאזל, טו-כא במנחם-אב ה'תרע"א, כאשר נתקבלה החלטה חדשה לכלול את ענייני החינוך והתרבות בפעולה הציונית. זו הביאה לפרישת כמה מחברי "המזרחי" מההסתדרות הציונית ולהצטרפותם ליוזמי הקמת "אגודת ישראל" בשנת ה'תרע"ב.
בעיית "התרבות" או "הקולתורה", ביחס לאופיה של הציונות, ולימים - של המדינה, נותרה בעינהּ כיסוד מחלוקת עד לעצם היום הזה.

ב. המאבק בקביעה כי "הציונות - דבר אין לה עם הדת", ולהסרת נושא הקולתורה
ה"ציונות הדתית" מצאה את עצמה אם כן פועלת בשתי חזיתות סותרות - אשר נכפו עליה - אל מול הציונות החילונית: האחת, להסיר מסדר היום את נושא הקולתורה. והשניה, ללחום למען עקירת הסעיף שהתקבל בקונגרס הציוני הראשון - האומר ש"הציונות - דבר אין לה עם הדת". כלומר ללחום כנגד הטוענים לחובת הניתוק שבין הציונות והדת. "אחד-העם" אף הצהיר ש"אי אפשר לעבוד שני אדונים [קרי: הלאומיות והדת] כאחד". ואף כתב: "דת ולאומיות - ודאי, אך לא לאומיות דתית" 3 . על כך ראה אגרת תצג של מרן הראי"ה שהופנתה באותם ימים (כ' בשבט ה'תרע"ג) אל תנועת "המזרחי".
הרב ראה במטרת הקמת "המזרחי" ובתפקידו, בראש ובראשונה להלחם בהחלטת הקונגרס הראשון - "החוק האלילי", "התועבה", - ש"הציונות - דבר אין לה עם הדת", וכך הדריכה באגרותיו אליה (ראה גם במאמרו המפורט מסוף שנת ה'תרע"ב שנדפס בתוך "זכרון ראי"ה" עמ' ז-יד, ובאגרת תקעא מי"ב מנחם-אב ה'תרע"ג). אם כי בראשית דרכה של "המזרחי" (ה'תרס"ב), במאמר "אפיקים בנגב" פרק יח (אוצרות הראי"ה ב עמ' 767-8 וע' עוד שם פרקים יט-כ), צרם לו לרב עצם הצורך בהקמת מפלגה "דתית" שבעצם הקמתה מבליטה את קיומן של מפלגות שתכנסנה תחת ההגדרה של מפלגות "שאינן דתיות", ואף פקפק ביכולתה של "המזרחי" לתקן את "החק ההולל", "החק המעוות", "הרשעה", "השיבוש", "המשפט המשובש", "אות הקלון", "של שלילת הדת מהציונות". באותו מאמר הצהיר הרב בנחישות ובחריפות כי "הגזירה הקונגרסית ש'הציונות דבר אין לה עם הדת' קשה יוצר מגזירותיהם של פרעה ושל המן" והיא "פורשת את כנפי-המות השחורות והאיומות שלה על הרגש הלאומי".
ובאגרת תקלד מכ"ח בניסן ה'תרע"ג אל הרב מאיר ברלין נשיא "המזרחי", כותב מרן הראי"ה: "ו'המזרחי' מוכרח הוא, לתקומתו, להשתדל תמיד להוציא-לאור את התוכן החי הצפון ברעיון התחיה הלאומית, ללחום על [=נגד] האמרה המחפירה ש"הציונות דבר אין לה עם הדת", שבתוכה ארס-נחש מונח והכחשה-עצמית נוראה , המכשילה את הכח הפנימי והמקורי של האומה. ה"מזרחי" צריך להזריח אור על הציוניות במעמקי המחשבה, למצא תמיד את הגרעינים החיים שהם מפרים בכח קודש העליון את נצני התחיה ולהבליטם בצורות מאירות וברורות".
ובאגרת תקעא מי"ב מנחם-אב ה'תרע"ג, אל "האגֻדה המזרחית, בקונגרס הציוני" כותב הרב: "'המזרחי' צריך הוא לתבֹעַ תמיד, שהסעיף המחפיר הנ"ל ימחק מהפרוגרמה, ותחתיו יכתב: 'שהציונות מבוססת היא על יסוד תחית האומה בתורתה על אדמתה', בכל הגודל והמילוי של פתגם זה".
מתברר שמרן הרב זצ"ל ציפה באותה עת מתנועת "המזרחי" כי זו תביא להשבת החיבור הטבעי של הדת עם הציונות; שתחתור לשינוי מהותי בתוך הציונות החילונית, ושלא תסתפק בשאיפה להביא את שלומי אמוני ישראל אל הציונות. אלא שבעבור חמש שנים, הגיע לידי מסקנה 4 כי לא יעלה בידה לעשות את המלאכה. ברוח דברי הרצי"ה במאמרו, בעת שבת הרב בלונדון ובעצם הימים שעסק ללא לאות בהקמת תנועת "דגל ירושלים", מסביר מרן הראי"ה באגרת תתפב מז' ניסן ה'תרע"ח אל "שכנו" הרב דמנצ'סטר הרב יעקב הכהן יפה זצ"ל, על מטרותיה: "באמת אש הקודש חסר הוא מן הציוניות במצבה הנוכחי, ו'המזרחי' שתכונתו היא תמיד נוחה ומתונה, וכך יפה לו על פי ערכו, לא יוכל להשפיע על הציוניות הכללית שתחדש את דרכה הסלולה לה מאז, 'שהציונות דבר אין לה עם הדת', שנשתרש בציונות הרבה מאד, ונשארה הדת בהתוכן הלאומי בתור דבר פרטי, וזאת היא באמת התבוללות מסוכנת לישראל. 'המזרחי' לא היה יכול להתנות עם הציונות הכללית, שתעקור מתוכה את התכונה הזאת, ועל כן הולכים הדברים ממילא ומחזקים את העיורון הזה, כאילו באמת 'ככל הגויים וכו'', שהיסוד התחיָתי הלאומי שלהם הוא כולו חול בכוח אנושי וכשרונו המוגבל".
הרב האמין כי לוּ היתה קמה הציונות כעבור עשרים שנה, באותה שעה בה הוא עומד, לא היתה מקבלת את הסעיף הזה כאילו "לציונות אין דבר עם הדת", ורק שובבות של ימי נערות היתה בה בתנועה, והשפעת הסביבה הביאתה להחלטה זו: "אמת הדבר, שאם היתה הציונות מתחדשת כעת, לא היתה מחליטה החלטה זרה זו, מפני שעל-פי הטבע של התנועה, בהיותה מתקרבת לחוגה המעשי בתור תנועת-עם, מיד היו מכירים מה שהטבע העממי הישראלי דורש; אבל אז (- כשקמה התנועה הציונית), בהיות כל הדברים מעוטים בעלטה, וכל אחד חזה בציונות את חזון רוחו, לא יכלו ה"מודרניים" שלנו להבין אחרת כי אם שהציונות היא הכנסת זרם לאומי אירופי בכנסת ישראל, והמודרניות האירופית הלא היא רואה בכל עוז לקרוע את הציבוריות החברתית מן הדת 5 , על כן גם בציוניות צריך להיות כך לפי דעתם. אבל הלב הישראלי החסון יודע הוא שלא כצורנו צורם, - ואם כל העמים ילכו איש בשם אלהיו, או בלא שום שם של איזה אלוה, לעולם אנחנו נלך בשם ד', - עומד הוא ברתת לעומת תנועה ישראלית לאומית שאין אור הקודש מתנוצץ בגאון עולמים על ראשה. ובשביל כך נחוץ לנו "דגל ירושלים", או הסתדרות עמוקי האמונה ואדיריה, נושאים בנשמתם את החיים העמוקים הטבעיים של כנסת ישראל, שיתנו כעת, בעת בריאת העם ולידתו החדשה, להתנועה הלאומית, את צביונה החי במלוא הדרו, והוא דגל הקודש ששם ד' ותורתו הוא עיקרו הכללי, כלומר יסוד הלאומיות, צורתה של הממלכה הישראלית בעתיד הקרוב בישע ד'".

ג. לאומיות ותרבות ישראלית
באותו הפרק של הפיצול בתנועת "המזרחי", במאמרו "התרבות הישראלית" מברר רבנו הרצי"ה, כי הדרישה שלא לדון בסוגיות הקולתורה ביחס עם הציונות, איננה נובעת מאי-שייכותה אליה, כי אם מצד החשש מתוצאות דיון שכזה בידי צירים רחוקים מן התרבות הישראלית המקורית. הרצי"ה בא לתקן את הרושם העלול להיווצר בטעות, כתוצאה ממאבקם של הצירים הדתיים בקונגרסים הציוניים השונים למען נָתק את שאלת התרבות מהציונות, כאילו אין לה לציונות דבר עם התרבות. אחרי הכל פרדוקס לא קטן הוא שדווקא אנשי הרוח, ההולכים ברוח ישראל סבא, יאמרו כי אין לשיבה לארץ דבר עם הרוח הישראלית.
מרן הראי"ה כבר הקדים את בנו, שכן אחד-עשרה שנים לפני כן טען (מאמר הנ"ל פרק יט) בחריפות גמורה נגד מי החושבים שבשלילתה המוחלטת של "התרבות" יפתרו את בעייתה, כאשר לאומיות ותרבות דבר אחד המה, וכי אי אפשר להפריד בין הדבקים:
"מתנגדי הקולתורה שבציונים, שחושבים להצילה מכל מדוה ומחלה, רק בהרפואה השלילית הזאת, לא יוכלו להועיל כלל בעמלם; חרס יעלו בידם. עם בלא קולטורא - שני הפכים בנושא אחד. כיון שהלאומיות כובשת לה מקום, הרי קולתוריותה בצדה, ואם אין לה מן המוכן מקור לקולתורה הגונה, ערוכה לפי טבעה הישראלי, הרי הקולתורה בעלת הנגעים מתגברת, הולכת ועולה, עולה ומהרסת, עד אין גבול. על ידי מציאות הציונות, הכחות הלאומיים מוכרחים להתגבר, ולוּ יהיו רק בדמיון, הדמיון הוא גם כן נותן מקום לתבואת הקולתורה לצמֹחַ עליו, והם עוד יותר מסוכנים מהנזרעים על שדי החיים והמציאות. כי מה שהפנטסיה תוכל להרס בהתנשאה לכח מעשי, לא יוכלו זאת החיים המעשיים. כי עמל דרך ארץ גם הוא מציל את האדם מן החטא, מן ההריסה, באופנים ידועים, אבל ההזיה הבטלנית, אוי לנו מעקיצתה! הזרם הולך, הקולתורה, על כרחם של שולליה, מתגדרת במה שהיא מוצאת, במה שמזמינים לה: זרע אמת, או סורי גפן נכריה 6 . גם מצד כח הדמיון לבדו, של ההכנה הלאומית, גם מצד הפרסום של הצורך והחפץ להתנער למצב עם חי נאור אדיר ופועל, כבר יש כח להמשיך עמו משך לימודים, חנוכים ופעולות מתיחסים לזה. אבל בעיקר הדבר, למה תהיה הקולתורה למפלצת? רק מפני שהשלילה כתובה על דגל הציונות, ובה בעצמה אין שום כח שומר פנימי נמצא, שיוכל לשומרה גם בערך כללי, מהכנסת הזרמים היותר נוראים וארסיים לתוכה - תחת אשר הצורך מחייב, שכפי התרחבותם של המושגים הלאומים, הנה האומה פושטת את אבריה, ומתגדלת בכחותיה, על כל פנים לפי ציורה הפנימי בערך סוביקטיבי. לפי המדה הזאת צריכים להבין מראש את אור התורה והמצוה, את רגש הדת והאמונה, ששומרת מכל אסון ושחיתה, באנרגיה יותר שלמה וביתר עז". ועוד שם (עמ' 774): "אין תרופה אחרת בעולם, כי אם שעל כללות הציוניות תכתב תעודתה, ליסוד קיומה: לרומם קרן דת תורת ישראל בעמנו. ...נאחד את כל חמדת הקולתורה, כל מעוז לאומי, כל רוממות קרן והדרת עם".
שמא ממצה וקולעת היא הגדרת הרב באגרת תיז מח"י אדר ה'תרע"ב ללשכה המרכזית של "המזרחי", את הקשר בל-ינתק בין התרבות והלאומיות: "אך הצלה אחת יש לנו, ליהדות בארץ ישראל ולכל התקות הלאומיות הגדולות התלויות בה: לרומם את החינוך התרבותי הלאומי, על פי הטבעיות הישראלית המיוחדת, בקודש ד' ממקור ישראל".
וראה התבטאותו של מרן הרב זצ"ל במאמרו-מכתבו "ליושבי ארץ הצבי" (נדפס בסיני ה'תרצ"ז; מאמרי הראי"ה עמ' 278): "הומים החיים, מתבקשים התפקידים, והננו קרואים לעדור במערכה בחיים ובספרות אשר לתרבות הישראלית בכל מלא העושר של מובנה, יחד עם כל אמיצי הרוח, עם כל הוגי אמת וחיים ודורשיהם".
ונאה לסיים פרק זה בדברים שהפכו לדברי נבואה של מרן הרב זצ"ל: "יֵדע ישראל על ידי עבודתנו, כי לעומת שמש הגולה ההולך לשקוע, שמשה של ארץ ישראל הולך לזרוח. שמה המחשכים הנם אחרית האורה העתיקה הנוסעת ועוברת ופה הנם רק שרידי החֹשך של העבר האפלה הולך וחולף, וחלוף יחלוף, ולאורה יתן את מקומו על ידי העבודה המכוונת, שקול אלהים קורא אותנו אליה" (שם).
מאמרו זה של רבנו הרצי"ה, "התרבות הישראלית", הינו אבן-יסוד בכרוניקה של תולדות הציונות בראשית דרכה, שהיה בו כדי להכריז בשעת מעשה כי הדרישה שלא להעלות על סדר היום הציוני את סוגיית התרבות, איננה אסטרטגית אלא טקטית, ופרדוקסלית מבחינת אוצר היהדות לדורותיה .

ד. על קובץ "התרבות הישראלית" 7
האכסניא שבה פורסם מאמרו של הרצי"ה, אף לה הסטוריה משלה. בהערות הרב מאיר בר-אילן זצ"ל שבסוף הספר שערך "חזון הגאולה" עמ' שמב-שמג, העיר כי כבר באגרת שצב מי"ד בתשרי ה'תרע"ב, אל הסופר ר' אברהם יעקב סלוצקי הי"ד (מקבץ הקובץ "שיבת ציון", ורשה ה'תרנ"ב), מוזכרת בסוף המכתב במה ספרותית, והיא "מכוונת לתכנית של הוצאת כתב-עת קבוע לספרות ולמדע, שתוכננה בידי רבנו ז"ל בעזרתם של א. ז. רבינוביץ' ובנו הרב צ. י. קוק. פרי הפעולה הזאת הוא הקובץ 'התרבות הישראלית' שהופיע ביפו בשנת תרע"ג, שלא זכה להמשך".
ומאגרתו של הראי"ה מיפו מג' בשבט ה'תרע"ב (אגרת תז) אף היא אל סלוצקי, אנו שומעים במפורש על התוכנית להוציא לאור "אורגן" - "בטאון ספרותי": "וכבר נדברנו על דבר יסוד אורגן ארץ ישראלי בעל טעם ישראלי". הרב קיוה שעל-ידי יסוד בטאון ספרותי, יוכלו "סופרים הגונים" לשפוך את שיחם, ולהביע את דעתם הזרה ל"לאומיות הפזיזה" של הציונות החילונית.
כעבור ארבעה ימים, במכתבו לגאון הרב ישראל אבא ציטרון זצ"ל רב המושבה פתח-תקוה וחתנו של הרגיצ'ובר, כבר מספר הרב כי נוסדה ביפו "אגודת התרבות הישראלית" 8 "מכוונת לשם הרמת דגל דת הקודש". לפי המדובר שם נראה כי תקוות הרב היתה כי מאגודה זו תצמח ישועה גדולה ותתקן תיקונים רבים לקידוש הציונות. יתכן והיה זה נסיון ראשון למה שבחצי עשור מאוחר יותר, בגלות שוויצריה, יתגלגל להיות באופן רחב הרבה יותר הקמת תנועת "דגל ירושלים". במאמר שכתב רבנו, "הקנאי הטהור", על ר' ישראל חבס 9 , עולה כי את האגודה "יצר" ר' ישראל חבס.
והנה זכינו זה מכבר לפרסום "ספר זכרונות של אגֻדת 'התרבות הישראלית'", כפי שהעלה אותו על הכתב מרן הרצי"ה 10 , המתחיל מכנסס היסוד שלה, במוצאי ש"ק פרשת חיי שרה, אור לכ"ח במרחשוון ה'תרע"ב. משם נחשפחים פרטים רבים ומרתקים אודות האגודה, כוונותיה, מטרותיה והתחבטויותיה. חברי האגודה היו (אלו המוזכרים שם כמתכנסים ודוברים): ר' יונה דוב בלומברג 11 , ר' אברהם ברנט, ר' זרח ב(א)רנט 12 , ר' שם-טוב גפן 13 , ר' יוסף נ. זלצמן, ר' ישראל חבס, ר' ישראל מאיר חדורבסקי 14 , ר' א' יפה 15 , ר' אליהו אהרן כהנא 16 , ר' א' לוין, ר' מ"מ לוין 17 , ב"ז ליפשיץ, ר' יוסף ליפשיץ, ר' אפרים זלמן מייזל 18 , ז' סאקולקא, ר' מ"א סאקולקה 19 , ר' ד"ר יעקב שלום ענג(י)ל 20 , ר' שמואל פרומקין 21 , ר' שאול-חנא קוק 22 , הסופר הישיש ר' אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ' 23 , ד"ר נחמן שלזינגר 24 ורבנו הרב צבי יהודה, בן העשרים ואחת (חברים נוספים שצורפו – ראה שם בעמ' מב, מד-מה).
כל החברים - חברי היסוד של האגודה - "רוח אחד קבצם", כדברי הסופר אז"ר שם; את כולם איחד "חפץ משותף לתקון המצב אשר עם ההכרה המשותפת שעיקר יסודה של המחלה היא בחלישות השפעת היהדות במחשבה ובמעשה על ידי אנשים עבריים שההשפעה הנוכרית האירופית דוחקת את היהדות שבתוכם...", ו"חפצנו להרבות ולחזק את השפעת היהדות האמיתית ההסטורית הקדושה על הדור הצעיר ועל העם כולו...", "לא רק לחזק את עצמנו נתיחד באגודה, כי אם את הריסות הרוח הקולטורית של עמנו בכללו", כדברי הרצי"ה שם.
המטרה הרשמית שהציבה האגודה לעצמה: "חִזוק התרבות הישראלית המקורית וגם הפצת מדעים כלליים אנושיים באופן ובסגנון המתאים לרוח התורה הכתובה והמסורה". היה זה נסיון ליצור ספרות דתית 25 . בשלב הראשון ביקשו לקיים דרשות והרצאות במדעי היהדות תוך פניה לקהל הרחב להצטרף לאגודה, כשהמטרה להגיע למאתיים חברים.
מרן הראי"ה ובנו הרצי"ה 26 , ייסדו הוצאת בטאון מטעם האגודה, והרב מתלונן באוזני "המזרחי" על "מיעוט העוזרים" (אגרת תל), ומבקש מ"המזרחי" להושיט יד לחיזוק ידי סופרים ומשוררים ושאר בעלי כשרון-אומנות בשדה המחשבה ויסוד במות ספרותיות כדוגמת הבטאון הנ"ל. אמנם בראש הקובץ ספרותי-דתי הזה עמדו: הסופר אז"ר, המשורר יוסף צבי רימון, הסופר בר-טוביה והרצי"ה 27 .
הוחלט ש"צריך לעשות משהו צבורי, איזו פעולה ספרותית של בנין, כנגד ספרות החֻרבן" 28 . ובאגרת מד' שבט ה'תרע"ב, צמח צבי אגרת יא, לחברו הגאון רבנו יעקב משה חרל"פ זצ"ל, מזכיר הרצי"ה את "אספת המחאה, וכן הקריאה של אגודת 'התרבות הישראלית'". ובאגרת מאחד מן הימים בין ט"ו לי"ט אדר ה'תרע"ב, כותב הרצי"ה (צמח צבי אגרת יג) אף היא לגרי"מ חרל"פ, כי "נקוה להדפיס בקרוב מאמר גדול וחשוב מכאאמו"ר ["הזרעונים"], בהקובץ שיֵצא לאור על ידי אגודתנו 'התרבות הישראלית'". שם מספר על טרדותיו מעניני האגודה האמורה. אגרת יד לגרי"מ מכ"ג אייר תרע"ג עוסקת בענין תיקונים והגהות של מאמרו של הגרי"מ המיועד להיות נדפס בקובץ. ושוב באגרת טו לגרי"מ מכ"ב בסיון ה'תרע"ג שומעים על תקוותו שיצא בקרוב הקובץ וכן על תוכניתו להוציא קובץ שני, וכן ראה שם אגרת טז לגרי"מ וכן באגרות יח, יט, כה. וראה תשובות הגרי"מ לאגרות אלו בספר הד-הרים, אלון-מורה ה'תשנ"ז.
הקובץ שהוציא רבנו יחד עם הסופר ר' ישראל חבס, אמור היה להיות שנתון להסברת ענין תחית הקודש. הקובץ יצא רק פעם אחת, אך קצר הצלחה מרובה, עד שאפילו הסופר הזועם ברנר הי"ד אמר שסוף-סוף האורתודוקסיה החלה לגלות כוחות ספרותיים. המאמר הראשון שבקובץ, "התרבות הישראלית", קיבל את "הסכמתו" של ברנר אשר כינה את מחברו "סופר מובהק" 29 .
אחרי ששב הרב הנזיר לבאזל מפגישתו הראשונה והמפורסמת עם הראי"ה ובנו הרצי"ה בסנט-גאללן ועִיין בקובץ "התרבות הישראלית" שהוציא לאור הרצי"ה שנתיים קודם לכן, הוא כותב באגרת לרצי"ה מיום ג', י"ד באלול ה'תרע"ה: "כשובי למקומי ואקרא בעיון את מאמריך הנכבדים. מצאתי בהם את אשר קִותה נפשי, וכמעט נענעתי בראשי לכל מאמר ומאמר מדבריך, הנאמרים בדעה צלולה ומבוססה וברוח עז ובסגנון מודירני - שלשת התנאים הדרושים לסופר גדול, העומד בראש תנועה מיוחדה. חילך לאוריתא! פרי רוחך "התרבות" יהי למרכז בני תחית ישראל בארץ ובגולה, ועתיד גדול צפון לו, בע"ה." בעקבות זאת ביקש הרצי"ה להפיץ כמה עותקים בסביבתו.
מאגרת מסנט-גאללן בג' באלול ה'תרע"ח אל הרב הנזיר בבאזל, מתברר כי לנסיון של קובץ ספרותי מטעם חבורתו של הרב הנזיר, הציע הרצי"ה את שם הקובץ הראשון שהוציא בשם "התרבות הישראלית".
ושש שנים לאחר שיצא הקובץ הראשון, באגרת מיום ה' ח' באייר ה'תרע"ט, כותב הרצי"ה מסנט-גאללן אל הרב הנזיר: "גם מארץ-ישראל וגם מאמריקה כבר הזכירוני והעירוני על צורך חדוש והמשכת "התרבות הישראלית" וספרות ממין זה."
*
שיעור לנשים על מאמר "התרבות הישראלית" מסר רבנו בתמוז ה'תשל"ו, שישים ושלוש שנים אחרי שכתב מאמר זה. השיעור נערך ונדפס ב"שיחות הרב צבי יהודה" מס' 49 "חינוך". וכן שיעור נוסף ממוצ"ש כי תבא כ"א באלול ה'תשל"ח ובו קצת סקירה על עריכת קובץ "התרבות הישראלית", בתוך "עיטורי כהנים" מס' 190, "אישים מכאן ומכאן", סע' 6.
ניתן למצוא את המאמר עצמו בכרך י"א של "מאבני המקום".

*
להערה 6 במאמר "התרבות הישראלית", לַצַרוּס ו שְׁטַינְתַל.
הבלשן והפילוסוף היהודי פרופסור חיים שְׁטַינְתַל (ה'תקפ"ג-ה'תרנ"ט), היה פרופסור באוניברסיטת ברלין והפרופסור הראשון למקרא ולפילוסופיה של הדת ב"בית-הספר הגבוה לחכמת ישראל", ברלין. היה מראשי איגוד הקהילות היהודיות-גרמניות, והרצה וכתב מאמרים ביהדות.
הוא וגיסו הפסיכולוג והפילוסוף היהודי פרופסור משה לַצַרוּס (נפילֶנֶה שבמחוז פוזן ה'תקפ"ד - מרן, גרמניה ה'תרס"ג), ייסדו יחדיו את מחקר "הפסיכולוגיה של העמים" או "תכונת רוח העמים" ואת בטאונו הגרמני "כתב עת לפסיכולוגיה של העמים ומדע הלשון" שיצא לאור בשנים ה'תרי"ט-ה'תר"ן. לצרוס, יהודי שומר מצוות, היה סופר ופרופסור באוניברסיטת ברן, שוויצריה, ובאוניברסיטת ברלין, גרמניה. ייסד את תורת "הפסיכולוגיה של העמים". אף הוא היה שותף פעיל בחיים הציבוריים של יהודי גרמניה.
שניהם שחיו לפני שתי מלחמות העולם היו נאמנים מאד לגרמניה. לצרוס ראה את עצמו כבן לאומה הגרמנית לכל דבר, ובהשקפתו זו (שאותה ביטא בחוברתו "נאמן וחופשי" ה'תרמ"ז), השפיע השפעה מכרעת על חלק גדול מיהדות גרמניה של לפני מלחמת העולם הראשונה. שטינתל אף הציג את הגרמניוּת יחדיו עם היהדות כמקור השראה לפעולה מוסרית(!).
וראה עוד צמח צבי אגרת מד וריש אגרת עא. אגרת משנת ה'תשל"ז ב"קובץ לזכרו" עמ' 39, נזכרת גם בשיחות הרצי"ה לס' במדבר. ובשיחות רבנו: אחרי-קדשים (ה'תשל"א) עמ' 140; נצבים-וילך סדרה ב (התשל"ג) סע' 9-13; וישב (ה'תשל"ד) עמ 34; שמות (ה'תשל"ד) עמ' 34-35; נשא סדרה א (ה'תשל"ד) סע' 2; יתרו (ה'תשל"ה) עמ' 204; מס' 49 "חינוך" (ה'תשל"ו) סע' 12; מס' 5 "עם ישראל" (ה'תשל"ח) סע' 11; מס' 44 "הגדה של פסח (ה'תשל"ח) סע' 47 (עמ' 34); מס' 47 "עם הנצח" (ה'תשל"ח) סע' 10; וכן בשיחת הרצי"ה שנדפסה בקובץ "עיטורי כהנים" גליון 145, סע' 1, 2, 19, 20; ובגיליון 185, סע' ב.


^ 1. ניסח זאת בבהירות מו"ר הרב דוב בערל וויין בספרו Triumph of Survival עמ' 240: "בקונגרס הציוני הראשון, התנועה הציונית הכריזה על נטרליות בענייני דת, אך נטרליות בענייני הלכות הדת - משמעותה באופן מיידי: התנגדות; להתכחש לסמכות ההלכה בטוענה לנטרליות כמוהו להתנגד לה".
^ 2. שמה של התנועה ניתן לה על-ידי הסופר ר' אברהם יעקב סלוצקי הי"ד, מעסקני חובבי ציון ברוסיה (ראה עליו עוד, להלן סע' ד), על שם ה"מזרח"י" הראשון - "המרכז הרוחני" שיסדו בדרוסגניק באלול ה'תרנ"ג הגאון רבנו שמואל מוהליבר זצ"ל ומזכירו-תלמידו הרב-הסופר הקדוש יצחק ניסנבוים זצ"ל הי"ד, ואישים נוספים מ"חובבי ציון", על-מנת להגדיל את תומכי חובבי ציון ולהביא להתיישבות בפועל בארץ, והיה למוסד לחובבי ציון ולציוניים המדיניים כאחד בגיבוש דעתם המשותפת לקראת הקונגרס הציוני הראשון, מוסד שגווע עם פטירתו של הגרש"ם בי"ט בסיון ה'תרנ"ח.
^ 3. אחד-העם, על פרשת דרכים, חלק ב, עמ' קמא.
^ 4. אולי זו כוונת הרב בהערתו לספר "הגלות בתוך הגאולה", בשלהי תקופת "דגל ירושלים" (מאמרי הראי"ה עמ' 43): "תחת להתרכז או להתחנן מן אלה שבתבונתם הם ראויים ליצור ולהעריץ רק ערכים חולוניים, חובתנו היא להתרומם למדרגה של יצירה בכל אותו החיל המוכשר ליצור ולשפר את ערכי הקודש".
^ 5. עמי אירופה, באותה שעה, היו בעיצומה של התרגלות להתנתקות הנצרות מניהול חיי המדינה וביחוד בא הדבר לידי ביטוי בצרפת.
^ 6. ירמיה ב, כא. זוהר בלק קפט: ראה אורות, ישראל-ותחיתו פרק ט. למהלך האידיאות בישראל פרק ד. אורות הקודש, הטוב הכללי פרק יט. אור תורה בישראל פרק כה (בתוך "נשמה של שבת" - ספר זכרון להרב שלמה רענן זצ"ל הי"ד, חברון ה'תש"ס, עמ' 173-174). אורות האמונה עמ' 26 (מהדו"ק עמ' 7) ד"ה "ורוח זוהמא".
^ 7. ע' שיחות הרצי"ה שבתוך קובץ "עיטורי כרהנים" מס' 190 סע' 6.
^ 8. הלשון התרבות הישראלית: במדבר פרק לב, יד "והנה קמתם תחת אבתיכם תרבות אנשים חטאים לספות עוד על חרון אף ד' אל ישראל". משנה בבא-קמא א, ד. נדה י, ח. מסכת שמחות ב, יג. כלה רבתי א, טז. ברכות ז: ועוד. וראה שו"ת מהר"ם מרוטנברג חלק ד (דפוס פראג) סימן תתקמא (מובא במרדכי בבא-בתרא סימן תפא): "וכן תרבות ישראל ומנהג הקהילות נותנין עיניהן על הפקחין כענין שנאמר 'ואתה תחזה מכל העם וגו'". ראה גם לנתיבות ישראל ב מאמר לה "מקום תורה ומקום תפילה", סביב הע' 12-13. כמובן, שם האגודה ניתן על שם אותה סוגיית "תרבות" שנידונה בקונגרסים השונים. וב"ספר הזכרונות" של האגודה (בתוך בטאון "דגל ירושלים" - ראה להלן), ישנו תיעוד של דיון ממושך אודות קריאת שם האגודה בשם שהוזכר בתורה "רק לרעה". אמנם הפטיר הסופר הישיש אז"ר: "אם יש תרבות רעה, הנה זאת היא חובתנו להפך אותה לצד הקדושה. וע"ד הבלטת השינוי שבינינו לבין מתנגדינו, בכונה מיוחדת זו נעשה השינוי מ'התרבות העברית' שרגילים בה (הלאומיים האי-דתיים) ל'התרבות הישראלית'".
^ 9. ר' ישראל חבס זצ"ל (ליטא ה'תרכ"ח - תל-אביב ה'ת"ש), חניך ישיבות וולוז'ין, סלבודקה. מתלמידיו המובהקים של הגרנ"צ פינקל הסבא מסלבודקה. חובב ציון פעיל. שם ייסד חברת "שפה ברורה" להפצת הדיבור העברי. מן המצטרפים הראשונים ל"מזרחי" בהווסדו. בשנת ה'תרס"ח עלה לארץ. היה פעיל מאד ב"מזרחי" ובקהילת תל-אביב. עורך השבועון החרדי הבלתי-מפלגתי "היסוד", משנת ה'תרצ"א. ראה קוים לדמותו במאמרו של רבנו אודותיו "הקנאי הטהור" שנכתב בשנת ה'ת"ש עם פטירתו בלנתיבות ישראל ב וכן שם חלק א מאמר ה "אל היסוד".
^ 10. בבטאון "דגל ירושלים" של "ישיבת ירושלים לצעירים", חלק ד, ירושלים ה'תשנ"ו, עמ' כד-מה.
^ 11. סרדניק, ליטא ה'תר"י - תל-אביב ה'תרצ"א. קבע מושבו בדווינסק, לאטוויה. מראשוני "המזרחי". עלה לארץ בשנת ה'תרס"ז. ישב ביפו וברחובות. תלמיד-חכם גדול, ממבססי הרעיון הלאומי בכתב. מח"ס "מצות ישיבת ארץ ישראל", וילנא ה'תרנ"ח; מרכז שפירא ה'תשנ"ט. וראה ערכו באינציקלופדיה של הציונות הדתית.
^ 12. מן הבונים הראשונים של יפו המורחבת. מייסד ישיבת "אור זורח" ביפו - ראה חיי-הראי"ה עמ' רעח-רפ. וראה ערכו באינציקלופדיה של הציונות הדתית.
^ 13. ביריבוס, אוקראיינה ה'תרט"ז - ירושלים ה'תרפ"ז. תלמיד-חכם. מראשוני המצטרפים לתנועה הציונית. מראשי המאבק לטובת אתרוגי ארץ-ישראל. עלה לארץ בשנת ה'תרס"ו, ניהל ולימד בתלמוד-תורה בפתח-תקוה ובבית-הספר "תחכמוני" ביפו, אף נמנה על מוריה של ישיבת הראי"ה ביפו ומבאי ביתו. פרסם ספרים בעניין הזיקה בין דת ומדע כמו "הממדים הנבואה והאדמתנות". 9 אגרות מהראי"ה אליו, מן השנים ה'תרס"ז-ה'תרפ"ג מנויות בספר "מכותבי ראיה", עמ' 73. בין השנים נאלץ לשהות הגלות במצרים. הרצי"ה בשיחותיו הנדפסות מזכירו כמה וכמה פעמים בשבח גדול (בראשית עמ' 67-68. מס' 2 "אמונה ומדע" סע' 6. מס' 22 "שבילי אמונה" סע' 5-7. מס' 33 "אושר העתיד" סע' 13. וראה צמח צבי אגרת ד. הרצי" היה אומר בשם אביו כי ר' שט"ג הינו הראב"ע של דורנו בחכמתו ובעניותו.
^ 14. או חדרובסקי. קאלוואריה (ליטא) ה'תרל"ב - תל-אביב י"ג בתמוז ה'תרפ"ו. עלה ארצה בשנת ה'תרנ"א עם רא"ז אפשטיין יו"ר אגודת "מנוחה ונחלה" אשר הקימה את רחובות. התיישב בחדרה. הטיף בעיתון "המגיד" לעלות לארץ. עבר ליפו ופתח בית-מלאכה לבורסקאות. חבר אגודת "אחוה" ביפו, השתתף בבנין בית "הכנסת אורחים" בה'תרס"ה וביסוד "תחכמוני". חבר הוועד הראשון של אגודת-ישראל שנוסדה סיפו בה'תרע"ג במגמה ליצור שיתוף פעולה בין "אגטגת ישראל" ו"המזרחי". שקד כל ימיו על התורה. היה אף חבר ועד העיר יפו, ראה חיי-הראי"ה עמ' שסה, וראה דבריו על הראי"ה שם עמ' קפא.
^ 15. מנכבדי יפו, ממעריצי הרב - ראה אגרתו אל הרב שנדפסה באגרות-הראי"ה חלק ג עמ' רחצ-רצט. (אולי זהו ר' אליהו יפה, בנו של ר' מרדכי גימפל יפה, אשר הוציא ספרו של אביו "אלף המגן", ה'תרע"ב.)
^ 16. חבר ועד העיר יפו, ראה חיי-הראי"ה עמ' שסה. ראה ערכו באינציקלופדיה של הציונות הדתית.
^ 17. אולי זה משה הלוי לוין, ראה ערכו באינציקלופדיה של הציונות הדתית.
^ 18. ה'תרל"ז-ה'תש"ז. חבר ועד העיר יפו, ראה חיי-הראי"ה עמ' שסה. ראה: ערכו באינציקלופדיה של הציונות הדתית. בעיתון "היסוד" י"ב בשבט ה'תש"ח, עמ' 3. באגרות הרב מימון חלק א עמ' 312. בנור ר' שמעון מייזל למד בישיבת מרכז הרב אצל מרן הראי"ה ומוזכר על-ידי חברו – מו"ר הרב משה צבי נרי'ה זצ"ל, בספריו.
^ 19. לו ולאחיו היה בית מלאכת מעשי-אמן ועבודה בזהב, בכסף ובאמייל, בנוה-צדק ביפו.
^ 20. או אנגל. נוביראקוץ, הונגריה ה'תרמ"א - ירושלים, ה'תשי"ד. רב ד"ר לפילוסופיה. עלה לארץ בשנת ה'תרס"ט, מורה ראשי ואחר-כך משנת ה'תרע"א מנהל בבית-הספר "תחכמוני" ביפו עד שנת ה'תרע"ז. משנת ה'תר"ף מנהל בית-הספר "נצח ישראל" בפתח-תקוה, ומשנת ה'תרפ"ב יסד בירושלים את "תלמוד תורה מזרחי". אגרות הראי"ה אליו: תרי (תשרי ה'תרע"ד), תרלה, תרלט (טבת ה'תרע"ד), ומוזכר באגרת שלט (מרחשוון ה'תרע"א) ובאגרת תרנד (שבט ה'תרע"ד). ראה ערכו באינציקלופדיה של הציונות הדתית.
^ 21. בעל משרד לתרגומים ביפו. בן ר' אריה ליב פרומקין. ראה עליו אגרת המלצה ממרן הראי"ה, אגרות הראי"ה חלק ב אגרת תקכט מיפו ו' בניסן ה'תרע"ג.
^ 22. אחי הראי"ה. ראה עליו פרק שלם בליקוטי-הראי"ה חלק ג, עמ' 346-352.
^ 23. לאדי, רוסיה ה'תרי"ד - תל-אביב, ה'תש"ה. עלה לארץ בשנת ה'תרס"ו. סופר ציוני. הרב החזירו בתשובה (לשון מו"ר הרב משה צבי נרי'ה זצ"ל). קישר בין הראי"ה לאנשי העליה השניה. 15 אגרות מהראי"ה אליו, מנויות בספר "מכותבי ראיה", עמ' 197-198.
^ 24. עלה לארץ בשנת ה'תרס"ט וניהל את בית-הספר "תחכמוני" ביפו במשך שנתיים. גיסו של ר' ד"ר יעקב שלום ענגל.
^ 25. הרצי"ה, שיחות הרצי"ה מס' 75 סע' 27, עמ' 19.
^ 26. הרצי"ה העלה הצעה זו באספות האגודה. בתחילה נדחתה הצעתו אך לבסוף אומצה על-ידי ר' ישראל חבס (שאף הוא התנגד לה בתחילה) וזה האחרון גיבה אותה.ראה דגל ירושלים ג עמ' לז ואילך. ראה במיוחד דברי הרצי"ה בעמ' מ-מא, מהם מתברר כי הכוונה היתה שמנקודת זמן מסויימת הבטאון יצא לאור כירחון.
^ 27. הרצי"ה, שיחות הרצי"ה מס' 75 סע' 27, עמ' 19.
^ 28. "נדברנו בינינו שצריך לעשות איזה מפעל ספרותי כנגד 'השילוח' (ירחון לדברי מחשבה) של 'אחד העם'", הרצי"ה, שיחות הרצי"ה "אישים מכאן ומכאן" בתוך עיטורי כהנים 190 סע' 6.
^ 29. "מה שנוגע לצד הספרותי... חיתוך-הדיבור של בעל ה'זרעונים', של בעל השיר 'לחשי ההוויה' [מרן הראי"ה], של בעל הפתיחה 'התרבות הישראלית' [מרן הרצי"ה]... שזוהי תרבות של ספרות אמיתית - בזה אין כל ספק. כך לא ידברו אנשים מן השוק; כך ידברו הוגים ומעמיקים", "האחדות" ה'תרע"ד גליון 9. (השווה לבקורתו של ברנר על קובץ "הניר" שיצא בשנת ה'תרס"ט, שפרסמה בעיתון "הפועל הצעיר", נדפסה ב"כל כתבי י.ח. ברנר", ב, תל-אביב ה'תשכ"א, עמ' 256). ומצאתי בקובץ "מגנזי ירושלים" חוברת יא שהוציא הסופר ר' פנחס גראייבסקי, ירושלים כסלו ה'תרצ"א, שכתב בעמ' 8 בהערה: "הקֹבץ רב האיכות, 'התרבות הישראלית', עשה בשעתו רושם גדול, הד-קולו נשמע במחנה, וראש הלוחמים ה'שרף' בעצמו הוריד כלי נשקו; כרע ברך והרכין ראשו, הודה ואמר: אכן יש ה' במקום הזה; ישנם גבורים במערכות ישראל". ודברי הרצי"ה במאמרו על ר' ישראל חבס "הקנאי הטהור" בקשר ל"שינוי בעמדתו הכללית של י"ח ברנר. וגם ביאליק...". וראה שיחות הרצי"ה מס' 75 סע' 27, 32.
עוד בנושא נושאים שונים

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il