הרב שג"ר זצ"ל
בכ"ה סיוון לפני שנתיים, בהיותו כבן חמישים ושמונה, נפטר הרב שמעון גרשון רוזנברג זצ"ל ממחלה קשה. הרב שג"ר היה מעיין גדול ומן החלוצים הנועזים בהתמודדות עם הבעיות הרוחניות של לימוד התורה בדורנו. בימים האחרונים זכיתי ללמוד בספרו 'בתורתו יהגה'. בספר הוא מנתח את שיטות הלימוד השונות בגמרא, את מעלותיהן וחסרונותיהן, ומנסה להציב שיטה שלימה שמחברת בין האמת המוחלטת ובין הופעתה בפועל בפנים השונות, כאשר מגמת העיון היא 'בקשת אלוקים'.
בשבועות האחרונים לחייו, תוך ייסורים קשים, עוד הספיק לכתוב את דברי הפתיחה לספר, ולדון עם העורך על תיקונים וניסוחים שונים. אולי זוהי צוואתו.
מטבע הדברים לא תמיד הסכמתי לדבריו, ואולי לא ירדתי לסוף דעתו, אולם הדברים נגעו ללבי מאוד. במיוחד מרגש הפרק הראשון, בו הוא מביע בכנות גדולה את המועקה והחיסרון שחשים בני ארץ ישראל בלימוד הגמרא בסגנון הליטאי.
ניתוחים ועיונים חשובים ישנם בספר, ובהם ביקורת על השיטה האקדמאית, ניתוח התפישה הפוסט-מודרנית על מעלותיה וחסרונותיה, והצגת דרכי לימוד בסוגיות לדוגמא.

רביבים (705)

הרב אליעזר מלמד

add_alert

273 - העילוי הפרוש מירושלים שדבק בדרך האורות

274 - הרב שג"ר זצ"ל

275 - קודש וחול - חכמת השילוב

טען עוד

על השיטה הבריסקאית ומשנת הראי"ה
אזכיר מקצת מדבריו על שיטת הלמדנות הבריסקאית, שהפכה למרכזית בישיבות הליטאיות. בניגוד לשיטת רבי שמעון שקופ, שהתעמק בשורש הסברה, שיטת בריסק התרחקה מהסברת שורש הדין. היא עוסקת בחלוקת הסוגיה למרכיביה השונים, מגדירה כל דין בנפרד, ועל ידי כך כוחה רב לה בתירוץ הסתירות העולות בין הסוגיות. אולם לימוד זה נעשה מנותק מן העולם הממשי. לדעת הבריסקאים זהו הביטוי לקדושת התורה, שהיא נעלה לגמרי מהעולם האנושי ומן המציאות הארצית. בכך נוצר עולם סגור, מוגן מכל קושיה שעולה מן המציאות החברתית וההיסטורית. הסוגיה צריכה להסתדר לעצמה, ואילו השאלות שעולות מהמציאות הינן שאלות חיצוניות שאין בהן חשיבות. לכן התרחקו בישיבות ליטא מלימוד הלכה למעשה - לימוד שנחשב לשיטתם נחות יותר, באשר הוא מגשר בין התורה למציאות.
לעומת זאת, הוא מבאר כיצד משנת הראי"ה היא הדרך המרכזית ללימוד תורה חי ושלם, שמתוכו ניתן להבין את עולמו של הקב"ה על כל גווניו, היבטיו ופניו המתחדשים תמיד, ומתוכו נעשים דבקים ממש בעניין האלוקי. הוא מתריע בצדק מפני הפיכת תורת הראי"ה עצמה לעולם מופשט וסגור, שמסביר את עצמו מתוך עצמו תוך שהוא הולך ומתנתק מהמציאות ומהשאלות שעולות מן החיים הממשיים.
יהי זכרו, וזכר תורתו, ברוך.