ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

המיצר, הגבורה הרוחנית והגאולה

דף הבית בית מדרש מדורים מגד ירחים Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

תמוז תשס"ט

המיצר, הגבורה הרוחנית והגאולה

גליון מס' 117 בהוצאת "בית הרב"



נערך על ידי הרב

מוקדש להצלחת
עם ישראל

בין המיצרים נגאל עם
תהליכים מורכבים ומסובכים מעצימים את הכוחות הגלומים בעם, בטבע ובמציאות. הקשיים והסיבוכים גורמים להריסת סדרים ומבנים ישנים, וכלפי חוץ הדבר נראה רע ואף כואב, אך הבנין החדש שנבנה במקומו או מתוכו, יהיה חזק ויציב יותר. "בשביל ההתאמה של הקדושה, אל סדרי ההוויה, המציאות המוגבלה והזמנים, מוכרח שיהיה מצורף גם כח מהרס ומרעיש בעז, כדי לדחוף על ידו את המצוי והיש להתחדש בחידוש יותר מעולה, בסדור יותר נעלה, ובעליה יותר פנימית" (הראי"ה קוק, עולת ראיה, א, עמ' קסה).
הביטוי: "בין המיצרים" יכול לשמש כקוד לכל הצרות ההיסטוריות של עם ישראל: "כל רודפיה השיגוה בין המצרים" (איכה א, ג), ויכול להתפרש כמכוון למונח הידוע, הימים שבין י"ז בתמוז לט' באב (איכה רבה א, ג). אך העיקרון דומה. כל צרה וכל חורבן, הביאו אחריהם להישגים רוחניים גבוהים יותר ומעמיקים יותר בעם ישראל.

על ידי מורים החמושים בגבורה רוחנית
בחודש תמוז קוראים את פרשת חוקת. משה רבנו פונה לעם: "שמעו נא המורים"- הממרים את פי ה'. הפניה החריפה הזו של משה רבנו לעם, גרמה לכך שהוא חטא, ובמקום לדבר אל הסלע כפי שהוא נצטווה, הוא היכה בסלע. עונשו היה שהוא לא זכה להמשיך להנהיג את העם בארץ ישראל.
מרן הרב זצ"ל משתמש באופן שונה במשמעות המילה 'מורים'. לפירושו, אלו הם המנהיגים, מורי הדרך של העם, הנדרשים להגיב אחרת בעת משבר וצרה. לא מקדמים עם, וגם לא אדם פרטי, בכעס או במכות, גם אם התנהגותו נוראה ושלילית. בגיל צעיר או בשלב מוקדם, כאשר עדיין אין בשלות להבין ולהתמודד שכלית ורגשית עם תהליכים, אזי יש לעיתים צורך לכפות ואולי אף להכות, וגם אז באופן חריג, ולא כדרך נורמטיבית:
"ודברתם אל הסלע", 'והכיתם' לא נאמר. אמר לו: כשהנער קטן רבו מכהו ומלמדו, כיון שהגדיל, בדבור הוא מיסרו. כך אמר הקב"ה למשה: כשהיה סלע זה קטן הכית אותו שנאמר והכית בצור. אבל עכשיו: "ודברתם אל הסלע". שנה עליו פרק אחד, והוא מוציא מים מן הסלע (ילקוט שמעוני, פרשת חקת, רמז תשסג)
חטא מי מריבה הטביע חותמו על עולם החינוך, על יחסי מורים ותלמידים, הורים וילדים:
שורש כל זה הוא חטא מי מריבה וכעסו של משה, אמירת שמעו נא המורים, שהביאה הכאת הסלע, במקום שהיה ראוי להיות הרצון והפיוס והדיבור. ובתוכן ההופעה של הדרכה של אמונה ושל דיוקי תורה, נתערב בשביל כך כח הקפדנות, עד שהאב ובנו, הרב ותלמידו, שהם יושבים בשער אחד ועוסקים בתורה, נעשים כאויבים זה לזה, ואם שמכל מקום אהבה בסופה (קידושין ל,ב), אבל אין הרושם של האיבה הארעית הולך לגמרי בלא שום הפסד ( אורות הקודש ד, עמ' תק)

תכונת הכעס וההקפדה בעולם החינוך, באה משם, מחטא מי מריבה. אבל היא איננה הדרך הנכונה. להלכה, נפסק שאין להכות את התלמידים בימי בין המיצרים (שולחן ערוך אורח חיים סימן תקנא, יח) והמסר הנובע מכאן הוא שרצוי לנהוג כך כל השנה, ולאורך כל שלבי החינוך. הנהגה חינוכית קבועה המושתתת על המקל והפחד, מעצבת אנשים חלשים וקטנים חסרי חוט שדרה אישי, וחסרי מעוף וכוחות יצירה. לעומת זאת, שינון ודיבור, נתינת אמון, העצמת הצדדים החיוביים, היא זו שתביא בטווח הארוך להוצאת מים מהסלע, שפע של כוחות חיוביים וטובים. 'שנה עליו פרק אחד, והוא מוציא מים מן הסלע'.

שאינם צריכים למקל חובלים

ההכאה אפיינה את השלב הראשוני בו יצאו ממצרים, ומאפיינת את לימוד התורה בגלות, תורת בבל: " 'ואקח לי שני מקלות לאחד קראתי נעם, ולאחד קראתי חובלים' (זכריה יא, ז). נעם - אילו תלמידי חכמים שבארץ ישראל שמנעימין זה לזה בהלכה. וחובלים - אילו תלמידי חכמים שבבבל שמחבלים זה לזה בהלכה" (סנהדרין כד, א). תיקון מידת הכעס וההקפדה שבחינוך הוא בשינוי הדרך. כשהעם קרב לארץ ישראל נדרש ממשה לדבר, ומכאן לדרך החינוך בארץ ישראל בכלל:
שישוב לדבר אל הסלע במקום ההכאה שעברה, וגילויה של תורת חסד בהתפרשה ברוחבה, על ידי תלמידי חכמים בדורות האחרונים, ועל ידה יוחל אור של סוכת שלום להיות הולך ונפרש על ישראל, על ירושלים, ועל כל המון לאומים, אשר יבוא מרחוק מאפסי ארץ לשם ה' צבאות אלוקי ישראל, המלך שהשלום שלו ( אורות הקדש ד, עמ' תק).

הנהגת החינוך בעולם כולו משתנית, והדרך הנורמטיבית והסלולה היא חינוך להכרה ולזהות, להפנמה שכלית ונפשית, ולא בכח המטה והזרוע. כבר התנאים הצביעו על העדיפות שבדרך זו:
ר' יוחנן אמר: יפה מרדות אחת בלבו של אדם יותר מכמה מלקויות. ריש לקיש אמר: יותר ממאה מלקויות, שנאמר: "תחת גערה במבין, מהכות כסיל מאה" (משלי יז, י). (ברכות ז ע"א)
מרן הרב זצ"ל הסביר את דבריהם כשהוא מצביע על השינויים החיוביים המתחוללים במערכות החינוך בארץ ובעולם:
כאן הורונו חז"ל נועם דרך החינוך, כי לא במהלומות יחונך האדם, כי אם בדרכי נועם. והיראה האמיתית היא יראת הרוממות הבאה מצירוף האהבה הנאמנה. ועד הזמנים האחרונים לא ירדו חכמי הפדגוגיה לזה, והיה דרך חינוכם רק במקל חובלים, עד הימים האלו, שהנסיונות הרבים הוכיחום להשכיל את אשר הורו לנו חז"ל ברוח קדשם (עין אי"ה, ברכות א, פרק ראשון, דף ז,ע)

הנהגה ארץ ישראלית זו, לפיה ההוראה והחינוך נעשים בדרכי נועם ולא במקל חובלים, היא זו שתביא לגאולת העם, ומשם תהא דגם לעולם כולו.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il