"האהבה האלהית, כשהיא באה למדרגתה העליונה, מתהפכת היא לתכונה של קנאת ד' במדתה הטהורה. אז אינה עוד כח נפעל מהציור העליון האלהי, אלא מתהפכת לכח פועל, וכל המהות העצמית מתהפכת לתכונת האהבה, ומתפשטת בכל הרוחב של החיים וכל הגיוניהם ופעולותיהם. נשמה פועלת עליונה, כשהיא במדתה הגמורה, אינה צריכה לשום עיבוד וחידוש צורה. מדת הקנאה האלהית שרויה היא בכנסת ישראל בכלל, אל קנא שמו ואין עמו אל נכר, ומתוך כך החיים הנצחיים הם טבועים בכנסת ישראל. מדת האהבה העליונה, המהותית, הפועלת, היא מדת החיים, וכל מאן דקני לקוב"ה לא יכיל סטרא דמותא לשלטאה ביה. באישיות הפרטית היא מדת אליהו. ולפי אותה גבורת האהבה ועומק שכלה, עוצם חילה וקדושתה, כך היא מדת גילוי אליהו האישי. ופנחס זה אליהו, צביוני הקנאה, ראש פסגת האהבה הפועלת. ובכללות כנסת ישראל שרויה היא נפשו של אליהו ואומץ חילו דפינחס קנאה, שהיא השלילה הגדולה, שהאומה שוללת כל עירוב זר, ואליהו הוא מלאך הברית. אף על פי שלא סגלנוהו עדיין בפרטיות, מתוך הסיגול הכללי בא יבא, לפני בא יום ד' הגדול, אף על פי שראשית בואו יהיה עדיין חסר וי"ו, אליה הנביא, ואחר כן יתגלה בכל מילואו, קנאת ד' צבאות תעשה זאת, למרבה המשרה ולשלום אין קץ" [מרן הראי"ה, 'שמונה קבצים', קובץ ו' פסקה רד].

אורות הראי"ה
קשרי הידידות בין מרן הראי"ה זיע"א
והג"ר זליג ראובן בנגיס זצ"ל, ראב"ד העדה החרדית )ה')

פרק ה': בראש העדה החרדית
"כלתה נפשי לחצרות ד'"
אחד ממפעליו הגדולים של הראי"ה, היה העלאת יהודים לארץ ישראל, והצלתם מפגעי הגולה. בין אלפי היהודים שעלייתם ארצה התאפשרה הודות לפעילותו של הראי"ה, היו גם רבנים מפורסמים, ביניהם: הגר"ש אלישיב זיע"א (בעל ה'לשם'), ונכדו הגרי"ש אלישיב שליט"א; החזו"א זצ"ל, הגרא"ז מלצר זצ"ל, ר' יהודה גרשוני זצ"ל, ר' מנחם זמבא הי"ד, ר' יחזקאל אברמסקי זצ"ל, ועוד. [חומר רב בנושא זה, מופיע בחוברת מיוחדת שהוקדשה לכך, והיא נקראת: 'ופדויי ד' ישובון', מאת ר' יוסף ברמסון שליט"א, בהוצאת 'בית הרב'].
כך גם היה שותף הראי"ה לתוכנית עלייתו ארצה של ידידו משכבר הימים - הרב זליג ראובן בנגיס. כבר בחודש אייר תרפ"ה, ביקש ר' זליג ראובן את סיועו ועזרתו של מרן הראי"ה בסידור העליה. וכך ענה לו הראי"ה:



בתקופה מאוחרת יותר, עשר שנים אח"כ, פנה ר' זליג ראובן שוב אל ידידו הראי"ה ובקשו לסייע לו לעלות לא"י:

"ב"ה יום ה' ט' לחדש אד"ש שנת "ישועה ורחמים" לפ"ק תרצ"ה.
מע"כ ידי"ע וידי"נ, הרב הגאון האמיתי, תפארת ישראל כו' כש"ת מו"ה ר' אברהם יצחק הכהן קוק שליט"א, ראש הרבנים באה"ק. ישא ברכה מאת ד'.
הלא בטח עוד לא נשכח מעל זכרונו המצוין אשר כתבתי לו אז כשובי הנה אחרי המלחמה, אודות תשוקתי למצוא איזה מקום מנוחה בארצנו הק' בעזה"ש, ואשר השיב לי אז ע"ז, והנה עתה התגברה שאיפתי לזה, קרא כדכתיב, נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ד', בשגם עיר שבתי בה ירד פלאים מפני השבר המקיף את כל העולם, והלחץ זו הדחק נרגש בסביבותינו בכל תוקף, נא בטובו לסייעני בזה בעזה"ש, אולי יש לו איזה מבט על הספקה לכלכל את מחייתי למצער כדרכה של תורה, ואני מישרים אשפוט כי בארעא קדישא רבים יודעים סוד הצמצום ושמחים בחלקם מפני חיבת הארץ, ואעשה כן גם אני בעזה"ש ולא אכביד על כ' הדר"ג נ"י, באשר הנני מכין א"ע להסתפק במועט עד שירחיב ד' את גבולי וימצא לי איזה פרנסה קבועה.
והנני מתכבד לחכות על תשובתו אשר בטח לא יאחר, כמ"ש כהנים זריזין הן, ובבטחוני בידידתנו הקדומה הנני מקדם פניו בתודה בעד טרחתו להתבונן ע"ז להשכיל ולהיטיב, וברך אברכנו בכל הני מילי מעליותא יקר ורבותא, ככל א"נ ונפש ידידו מוקירו ומכבדו כרום ערכו. זעליג ראובן בענגיס אב"ד דפה קלוואריא, ליטא" ['אגרות לראי"ה' אגרת שנח].

עלייתו לארץ הקודש
משום מה לא יצא הדבר אל הפועל, ורק שלוש שנים אחרי פטירתו של הראי"ה - בשנת תרצ"ח - זכה ר' זליג ראובן לעלות ירושלימה, כשהוזמן לכהן כראב"ד של העדה החרדית, לצדו של הגרי"צ דושינסקי זצ"ל.
במכתב שכתב ר' זליג ראובן לאחד מידידיו, זמן קצר לפני עלייתו, הוא כותב כך:

"אכן קשה היה לי העיון... ובתוך אלה הימים קבלתי ג"כ רשיון העליה שנתכבדתי בו מאגודת ישראל 'ועד האשכנזים' אשר בירושלים עיה"ק תובב"א אשר כבדוני בעטרת ראב"ד לדון ולהורות בעזה"ש והנני כעת טרוד גדול בהכנה דרבה כדחזי לדרך רחוקה כזו" [מובא בספר 'זכרון שלמה' עמ' צג].

ביום ה' לפרשת וילך, ד' תשרי תרח"ץ, עלה ר' זליג ראובן לארץ ישראל, והוא בן שבעים ושלוש שנים. תיכף ומיד בהגיעו לירושלים נתבקש לדרוש ברבים, ובשבת תשובה פרשת האזינו, עמד לפני קהל רב גדולי תורה בהיכל ישיבת מאה שערים, ודרש כחצי שעה בדברי אגדה בענין קדושת ירושלים.

בעיות בקבלת הרבנות
ואמנם כבר בחיי מרן הראי"ה, הוזמן ר' זליג ראובן לכהן כראב"ד העדה החרדית, אך הוא סירב בתוקף, מפני ידידותו עם מרן הראי"ה, שכיהן כרבה של ירושלים, ור' זליג לא רצה להיות כמתחרה מולו בקבלת משרה בבי"ד הפורש - של העדה החרדית ['בתוך החומות' (לרמ"מ פרוש זצ"ל) עמ' 289]. גם אחרי פטירת הראי"ה, לא נעתר ר' זליג ראובן בקלות לשמש בתפקיד הנ"ל, מפני שחשש שהדבר יפגע או יתפרש שלא כראוי כלפי הבי"ד של ירושלים (אע"פ שעברו כבר מספר שנים מפטירתו של הראי"ה), שהיה בעיניו הבי"ד המרכזי של ירושלים, לעומת הבי"ד הפורש של העדה החרדית.
פעם אחת, אחרי שסיפר נפלאות מצדקותו וחסידותו המופלאה של הראי"ה, התבטא כך:
"בעיות שונות היו לי מסביב להצעת הרבנות בעדה החרדית, ואחת מהן הייתה היחס של קנאי העדה להראי"ה זצ"ל. כי בוולוז'ין אמרו עלי שאני גאון, אבל עליו אמרו שהוא גם גאון וגם צדיק, ואילו בירושלים יאמרו שרק אני הצדיק..." [ע"פ 'טל הראי"ה' עמ' קסה].

עמדתו ביחס לקנאים
ר' שלום גריי, נינו של ר' זליג ראובן, מעיד על זקנו:
"בתכונת נפשו ר' זליג לא היה קנאי, ואדרבא, היה סבלן עצום ורך מזג כאיש פשוט, והיה אפשר לדבר איתו על הכל. אלא שלפעמים התלבש במידת הקנאות בבחינת הוראת שעה, או עכ"פ תמך והחזיק בידם של הקנאים" [קונטרס 'יחי ראובן', בתוך 'ישורון' ח' י"ב].

ואמנם יש להדגיש, כי ר' זליג ראובן היה רחוק מדרכם הרעה של הקנאים שביזו את גדולי ישראל, שחלקם היו מזוהים עם 'העדה החרדית'. בליבו הטהור, כאב ר' זליג ראובן על התופעה הקשה הזו. בספרו 'לפלגות ראובן' הוא כותב במספר מקומות על חשיבות ריבוי האהבה והשלום בעם ישראל:

"בית ראשון חרב על עזבם את תורתי, שביזו בה ת"ח ולא למדו תורה לשמה, ובית שני בשביל שנאת חינם, וגם היום כל מי שגורם שנאה ופירוד לבבות הוא ממחריבי ירושלים, כי כל דור שלא נבנה בימיו וכו', [כמ"ש בירושלמי יומא פ"א ה"א]" ['לפלגות ראובן' ח"א עמ' ק'].
"כי הצלחתנו ע"י הברכה האחת עדיין תחת ידינו היא, ורק עלינו עתה להתחזק במעוז השלום כי לא מצא הקב"ה כלי מחזיק הברכה הזאת לישראל אלא השלום [...] ורק על ידי זה נזכה להגאולה האמיתית, וכמו שמבקשים אנחנו ביהי רצון שאחר תהילים: "ותן לכל איש ואיש די פרנסתו כו' ותמהר ותחיש לגאלנו ותבנה בית קדשנו, היינו כי עלינו עתה לתקן את אשר קלקלנו בהשנאת חינם, [...] ודוחק ולחץ הפרנסה גורם לפירוד הלבבות קנאת איש מרעהו, זהו שאנו מתפללים כי תתן לכל איש ואיש די פרנסתו וכו' ונחיה בשלום רב, ועי"ז תמהר ותחיש לגאלנו ותבנה בית קדשנו ותפארתנו" ['לפלגות ראובן' ח"ב עמ' רפד].

בביתו בירושלים
בהיותו בירושלים היה בביתו אוצר ספרים מהגדושים ומלאים בירושלים דאז. ואמנם הוא עצמו היה אוצר נדיר: סיפר הרב זלמן ובר זצ"ל (שכיהן כראש ישיבת פרשבורג בירושלים) ששמע מר' זליג ראובן שהעיד על עצמו שלמד כשלוש מאות ספרי אגדה - דרוש, ונמשך בעיקר אחר ספרי ה'קול אליהו' להגר"א ז"ל וה'כתב סופר' ['הגדה של פסח - פרשבורג', עמ' 78]. ר' זליג ראובן היה בקי נפלא גם בתנ"ך, בעל פה, ובכל זאת שומעי לקחו העידו שכל פעם שעמד לדרוש היה לו ספר תנ"ך קטן תחוב בכיסו כדי לקרוא את הפסוק מתוך הכתב. דרשותיו הצטיינו בסגנונם המופלא והמיוחד, והיה ניתן לראות בהם את בקיאותו הרבה באגדה ובמוסר.

"חריפות ובקיאות עד להפליא"
בתקופה זו הוא השלים את הדפסת החלק השישי מספרו הנודע 'לפלגות ראובן'. ספרים אלו נודעים בחריפותם ובבקיאותם המדהימה. באחד המכתבים ששלח לו תלמידו הגרי"ש אלישיב שליט"א, הוא כותב:



יש לציין כי הגרי"ש אלישיב גם קיבל סמיכה להוראה מר' זליג ראובן. מכתב הסמיכה נכתב בשנת תרח"ץ, בהיות הרב אלישיב אברך צעיר, פחות מבן שלושים שנה.
והנה מכתב נוסף שכתב הגרי"ש אלישיב לר' זליג ראובן, בעקבות נסיעתו לחו"ל לתקופה מסויימת:

"בעזה"י י"ט חשוון תרצ"ט פעיה"ק ירושלים ת"ו.
אמע"כ הגאון האדיר ציס"ע כש"ת מרן זליג ראובן בנגיס שליט"א.
שלום וברכה וחיים עד העולם.
ודאי יתפלא כ"ג עלי דעד האידנא אמאי לא אתאי לשאול בשלמא דמרן שליט"א, העובדא היא, כי טעיתי בדמיוני כי מריש הוה אמינא שעל רגע קטן עזב כ"ג את הארץ, ולפיכך חשבתי שאך למותר הוא לבוא עם הספר להביע את אשר עם לבבי לפני כ"ג נ"י, כי במהרה נראהו בשובו אל נוהו, אמנם אחרי רואי כי ארכו הימים מעת עזבו את ארציה"ק ועדיין אין אנו שומעים על אודות בואו אל הקודש אמרתי לא אחכה עוד יותר והנני בזה להביע את ברכתי ברכת מזלא טבא לנשואי נכדתו, שירווה מלא כף נחת מהם, והשי"ת יהי' בעזרו להשלים חפצו ולמלאות רצונו לעלות לציון בעגלא כנפשו הטהורה ונפש המשתוקק לראותו בזמן קריב. יוסף שלום אלישיב" ['מוריה' קלח עמ' מח].

הקנאים בירושלים, שביזו את גדולי הדור ובתוכם את מרן הראי"ה, לא בחלו באמצעים ולא נרתעו מאיש, ותקפו לא פעם גם את רבה של ירושלים באותה תקופה - הגאון ר' צבי פסח פראנק. בתקופה בה הוצע לגרי"ש אלישיב שליט"א לכהן כדיין בבית הדין בירושלים, בראשות הגרצ"פ, בא הגרי"ש להתייעץ עם ר' זליג ראובן על כך, ושאלו האם ליטול את התפקיד. ר' זליג ראובן, שהיה בידידות עם ר' צבי פסח, והיה בא לדבר עמו בלימוד מדי פעם, השיבו בצורה חד משמעית: "גם אם הקנאים יבזו אותך, הרי שהבזיונות שווים את מחיר תועלת השהייה במחיצתו של ר' צבי פסח".

הרב מטעפליק: "תורת כנסת ישראל"
במאמר מוסגר נזכיר את רבו השני של הגרי"ש אלישיב, שהיה גם הוא מגדולי וצדיקי ירושלים באותה תקופה: הגאון ר' שמשון אהרון פולנסקי זצ"ל, הידוע בכינויו 'הרב מטעפליק'. כר' זליג ראובן, היה גם הרב מטעפליק מקורב מאוד למרן הראי"ה, וסיפורים רבים על כך [ראה למשל 'מועדי הראי"ה' עמ' ערה ואילך. 'ליקוטי הראי"ה' ח"ב עמ' 38, 233]. כך למשל, מדי שבוע היה מגיע לר' נפתלי שטרן ז"ל, שהיה נוכח בכל שבת בסעודה שלישית אצל הראי"ה, ומבקש ממנו שיחזור באוזניו על "תורת כנסת ישראל", כלשונו, שאמר הראי"ה על שולחנו הטהור [שם, עמ' כג].
אצל שני גדולים אלו, שהיו ממעריצי הראי"ה, והתרחקו מרעל המחלוקת כמו מאש, למד הגרי"ש אלישיב שליט"א בהיותו צעיר לימים. היה בכך המשך לדרך הטהורה שקיבל כבר בילדותו - בבית הוריו (הגר"א אלישיב זצ"ל, ורעייתו מרת חיה מושא, שהייתה בתו של ר' אריה לוין) שהיו מלאי הערצה לדמותו של הראי"ה, כפי שסיפרנו בעבר. בהזדמנויות שונות מספר הגרי"ש על ההערצה המופלאה והמיוחדת במינה שהייתה אצל אנשי ירושלים דאז כלפי דמותו הקדושה של מרן הראי"ה.

הגרי"ש אלישיב: "שטן הפירוד מרקד"
בשנת תש"ח, הוציא הרב ד"ר טוביה גוטמן ז"ל ספר בשם 'המבנה הרוחני של עמנו היהודי' [הוצאת 'אביר יעקב' ירושלים תש"ח]. בהקדמת הספר כותב המחבר:

"העבודה שלפנינו היא קול קורא למלחמה נגד פירוד הלבבות של כוחותינו ולטובת אחדות אחינו בני ישראל באידיאל היהודי שלנו. השתדלתי לסלול כביש להגשמת האידיאל הזה. יהי רצון מלפני הקב"ה שכל חוגי עמנו ישאפו להגיע למטרה הזאת ויתאחדו על ידי השאיפה הזאת לאגודה אחת.
רבון העולמים, מודה אני לפניך שנתת לי את הכוח ואת הזכות לכתוב את הספר הזה לכבודך ולכבוד עמנו הישראלי".

בפתח הספר מופיעה הסכמה של הגרי"ש אלישיב שליט"א, והרי היא לפניכם:

"ב"ה, כ"ט מרחשוון, תש"ח, פעה"ק ירושלים ת"ו.
ידידי הרב ד"ר טובי' גוטמן הי"ו, שהי' מידידי אאמו"ר זצ"ל, רחש לבו לחבר ספר ע"ד הרעיון הנשגב והחשוב של התאחדות ההדדית של עם ד', להשיב לב אבות ולב בנים למקור ישראל.
אם כי לא עיינתי במאמריו, אבל כפי שתיאר לי את עבודתו, היא חשובה מאוד בפרט לעת כזאת אשר שטן הפירוד מרקד בכל כוחו.
ראוי מאוד לאוהבי עמנו להפיץ את ספרו לחזק עי"ז את רעיון האיחוד והשלום, ולהשיב לעם ד' את כבודו ותפארתו אשר הי' לו מימי קדם.
ודי"ת שהשלום שלו יפרוש סוכת שלומו על עמו ישראל.
כעתירת יוסף שלום עליאשאוו".
יוצא לאור ע"י ארגון אור האורות. לפרטים והערות: reiyyaa@gmail.com.