ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
שבת בקראון פלזה עם הרב שמואל אליהו והרב יוני לביא ושבת שירה עם הרב סבתו
בית המדרש בית מדרש שער לדין

מציאה טרם ייאוש

המוצא אבדה אחר שהתייאשו בעליה - הרי זו שלו. ואם מצאה קודם ייאוש צריך להחזיר. מה הדין אם מצא קודם ייאוש ובעוד האבידה בידו התייאשו בעליה?
1476
מוקדש להצלחת
עם ישראל
לחץ להקדשת שיעור זה
המוצא אבדה אחר שהתייאשו בעליה - הרי זו שלו. ואם מצאה קודם ייאוש צריך להחזיר.
מה הדין אם מצא קודם ייאוש ובעוד האבידה בידו התייאשו בעליה?
על מנת לברר דין זה, נבאר את המושג האמור בגמ' (ב"מ כא.) "באיסורא אתא לידיה" - דהיינו שאם הגיעה אבידה, שיש בה מצות השבה, לידי המוצא קודם שנתייאש בעליה, הוא חייב להשיבה אפילו אם אחר כך נתייאשו בעליה. אבל אם היה מוצאה לאחר ייאוש לא היה זוכה במציאה.
בטעם הדבר נחלקו הראשונים:
התוספות (כן משמע בדבריהם בדף כו:) סוברים, שמכיוון שהמוצא התחייב במצוות השבת אבידה בשעה שמצא את האבידה, שהרי אז הבעלים עדיין לא התייאשו, שוב אין חיובה פוקע ממנו אפילו אחר הייאוש.
לעומתם, הרמב"ן (יד: בדפי הרי"ף) הביא גאון שביאר הטעם משום שהמוצא הינו כשומר של הבעלים. בביאור דברי הרמב"ן נחלקו הראשונים: קצות החושן (סימן רנט סק"א) הסביר, שכיוון שהמוצא הוא כשומר, הרי שלאחר שנתייאשו הבעלים, הם חוזרים וזוכרים בחפץ כיוון שהוא עדיין אצל השומר. לעומתו, נתיבות המשפט (שם) הבין, שיאוש אינו מועיל בחפץ הנמצא ברשותו של האדם, ורשות שומר כרשותו הבעלים.
על כל פנים, ראינו שהמוצא מציאה קודם יאוש התחייב בהשבתה לעולם, אפילו אחר שהתייאשו הבעלים. וזה פירוש המושג באיסורא אתא לידיה, דהיינו שבזמן שהמוצא מצא את האבידה, היה קיים האיסור ליטול את החפץ לעצמו.
ועל פי זה נחלקו הראשונים מה דין מציאה שנפלה לחצירו של המוצא קודם יאוש, והוא מצאה שם אחר שהתייאשו בעליה. הרא"ש סובר שגם בחצירו שייך דין באיסורא אתא לידיה, ומיד שהגיעה המציאה לחצירו התחייב בהשבתה ושוב לא יפקע חיובו. וכן כתב הנמוקי יוסף (יד. בדפי הרי"ף) וכן פסק הש"ך (סי' רס"ח סק"ב).
לעומתם כתב המהרש"ל (הובא בש"ך שם) שבחצר לא שייך המושג של 'באיסורא אתא לידיה', ולא התחייב בהשבה, ולכן כשמתייאשים הבעלים, זוכה בעל החצר במציאה לעצמו מכח קניין חצר.
דעה נוספת היא דעת ר' ברוך המובא במרדכי (ב"מ סי' רמ"ח) שכל חצר אינה קונה אלא הפקר אבל לא מציאה אחר ייאוש, ולכן בעל החצר לא קנה כלל, ואדם אחר, שמצאה אחר ייאוש יכול לנוטלה.
הנפקא מינה בין שיטות אלו היא במקרה שאדם אחר מצא את המציאה המונחת בחצר חברו לאחר שנתייאשו הבעלים. לדעת ר' ברוך, זוכה המוצא, כיוון שהחצר לא קונה לבעל החצר. גם לדעת הרא"ש יכול המוצא לזכות במציאה, כיוון שבעל החצר לא יכול לזכות לעצמו, משום ש'באיסורא אתא לידיה', והבעלים התייאשו. אבל לדעת המהרש"ל, בעל החצר זכה, ואסור למוצא לקחת את המציאה לעצמו.
דעה מעניינת נוספת היא דעת נתיבות המשפט (סי' רס"ח), הסובר שיש לבדוק מה טוען בעל החצר:
אם בעל החצר טוען שהוא קודם בזכייתו באבידה למוצא האחר מכח קניין חצירו, א"כ רצונו היה שתזכה חצירו ואם כן התחייב בהשבתה ושוב לא יוכל לזכות אפילו אחר ייאוש, דבאיסורא אתא לידיה.
אבל אם בעל החצר טוען שהוא רוצה לזכות במציאה כעת, על ידי הגבהתה, נמצא שלא ניחא ליה בקניין חצירו, ויכול לזכות בה עתה אחר הייאוש.
עוד בנושא שער לדין
שאל שאלה

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il