ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש

פרק א'

פרק 10

תפילות ודמעות

מוקדש להצלחת
עם ישראל
לחץ להקדשת שיעור זה
"כמה דמעות שפכתי בשעה שהייתי מנדנד>FJ
מסכת החיים
הרב יהודה חיון
9 - פדיון הבן
10 - תפילות ודמעות
11 - נפש העולל
טען עוד
את עריסת בני"
מספרים, שפעם אחת כשמרן רי"ז הלוי זצ"ל מבריסק היה מהלך בדרך בלויית אחד מבניו, ניגש אליו עובר אורח ואמר לו: אשריכם שזכיתם לזרע בירך ה', שכל בניך לימודי ה' וכולם למדנים ויראים.
הרב שמע את הדברים, והמשיך בדרכו מבלי להגיב עליהם. בעת הכנסו לביתו אמר הרב לבנו: וכי אדם זה יודע כמה דמעות שפכתי בשעה שהייתי מנדנד את עריסת בני? הייתי מתפלל ובוכה לפני רבונו של עולם ומתחנן שיעלו הילדים ויתעלו בתורה וביראת שמים.
תלמיד חכם אחד האיר סיפור זה בהעירו, שבדרך כלל בני אדם מתעוררים להתפלל על הצלחת ילדיהם בתורה וביראת שמים, כאשר הם כבר עוסקים בלימוד.
ואימתי בוכים הורים על אודות בניהם? כאשר הם נוחלים אכזבות ומפח נפשרח"ל.
הרב מבריסק לא עשה כן, הוא התפלל ואף שפך דמעות בעודם בעריסה! הנהגה זו מעידה כאלף עדים, על עומק הרצון ועל כנות השאיפה לגדל את הילדים לתורה.
כך מתמסרים להחדרת אור התורה בלב הצאצאים! כאשר ישנה שאיפה כזו, ישנם גם הכוח והרצון להשקיע זמן ומרץ ומשאבים לגידול נכון של הילדים. שאיפה כזו אפשר ואף צריך לבנות ולטפח, עוד בטרם באו הילדים לעולם.
בדומה לזה סיפר מרן הגרא"מ שך זצ"ל, שפעם התאונן בפניו מרן הגרי"ז הלוי מבריסק זצ"ל שלא היה לו יום אחד טוב בחייו. ואמר: "איני כתוהה על דין שמים חלילה, תולה אני את האשם בעצמי: שאילו הייתי טוב יותר, היה לי טוב יותר"...
אמר לו מרן הרב שך: "הן זכה רבנו למה שלא זכו גדולים וטובים, שכל בניו למודי ה', יראים ושלמים!"
נחה דעת מרן הגרי"ז, ואמר: "אכן כן - אך היודעים אתם כמה דמעות שפכתי עליהם מאז היותם בעריסה, שיגדלו בתורה וביראת שמים!"...

כוחן של דמעות
מסופר על הגאון הצדיק רבי משה סופר זצ"ל, בעל ה"חתם סופר", שלעת זקנתו, כשלא יכל למסור את השיעור בישיבתו, אמר לתלמידיו, שבנו הגאון רבי אברהם שמואל סופר זצ"ל, בעל ה"כתב סופר", ימסור את השיעור במקומו.
תמהו התלמידים ביודעם שר' אברהם צעיר הוא לימים, והיאך ימסור שיעור בפני תלמידי חכמים מופלגים.
ואמנם ר' אברהם מסר שיעור בעמקות וחריפות כאחד הגדולים.
תלמידיו של ה"חתם סופר" השתוממו מאוד והתפעלו מעילוי צעיר זה, ומיהרו לבית אביו לברכו על שזכה לבן גאון גדול כזה. כשנכנסו לביתו, שאלם הרב אודות השיעור של בנו. ענו תלמידיו: "אשריו ואשרי חלקו של רבנו שזכה לבן זה שלא נופל מאביו"...
כשמוע הרב את דבריהם זלגו עיניו דמעות ואמר להם: "וכי חושבים אתם שבחינם זכיתי בבן גדול כזה - דעו לכם תלמידי שזה עלה לי בכובע של דמעות, שמיום שנולד ר' אברהם לא היתה תפילה שלא בכיתי בה בדמעות שליש, שאזכה שהבן יגדל בתורה"...
תלמידי החתם סופר מספרים, שלאחר שסיים את תפילת העמידה, היו רואים שלולית של מים במקום שעמד, מריבוי הדמעות ששפך לפני ה'.

דמעות אינן הולכות לאיבוד
יש לזכור, שדמעות אף פעם לא שבות ריקם, אלא מונחות הן ליד כסא הכבוד ופועלות את פעולתן, אם לא לאלתר אז לאחר זמן.
הגאון רבי יעקב גלינסקי שליט"א, ראש ישיבת "חדרה", סיפר, שבשעתו ביקש ממנו ה"חזון איש" לטפל בבעל תשובה הראשון שהגיע מקיבוץ מעברות לישיבת פוניבז', ושאל את ה"חזון איש": איך ובמה זכה לחזור בתשובה? והרי אדם זה אכל נבלות וטרפות? ענה לו ה"חזון איש": "דמעות אינן הולכות לאיבוד. בשעה שאביו יצא לתרבות רעה, שפך סבו עליו דמעות שלא הועילו על בנו, אבל עומדות עתה על נכדו..."

דמעות בבתי התפילין
מסופר על הצדיק רבי מיכל מזלוטשוב, שכאשר גדל בנו רבי זאב מזאבריש, ומועד בר המצוה שלו התקרב, הזמין לביתו סופר סת"ם, והורה לו להכין תפילין עבור בנו, וביקש מהסופר שלפני שיכניס את פרשיות התפילין לבתים שיביאם אליו.
ביראת קודש שקד הסופר על מלאכתו, ומשנשלמה - הביא את הפרשיות והבתים לפני הרבי. אחז רבי מיכל בבתים והחל לבכות בהתרגשות עצומה. דמעות שטפו את לחייו וגלשו אל תוך בתי התפילין, עד אשר נתמלאו הבתים והדמעות עברו על גדותיהם.
כשהתאושש הרבי מבכיו הריק את הבתים מן הדמעות, ולאחר שייבשו הבתים הורה להניח בתוכם את הפרשיות.
הגיע יום הבר מצוה והנער זאב רק החל להניח את התפילין - ורוח החלה לפעמו, ומהיום ההוא עלה ונתעלה במעלות התורה והקדושה ובחכמתו האיר את עיני ישראל.

שום תפילה אינה חוזרת ריקם
הגאון רבי יעקב ישראל קנייבסקי זצ"ל, בעל ה"קהלות יעקב", היה אומר, שלפעמים רואים שבבית פשוט ביותר יוצא תלמיד חכם וצדיק, וזהו מחמת שאיזו סבתא שלו שפכה לבה בתפלות ובדמעות שתזכה לבנים תלמידי חכמים, ואם זה לא עזר לבנים הרי זה עוזר לנכדים. ובדור הראשון של הסבתא שלא ראו את הנכדים, חשבו מתוך ראיה קצרה שתפלותיה הלכו לאיבוד חלילה, ולבסוף מתברר ששום תפלה לא חוזרת ריקם, אם לא עבורו, אז עבור בניו ונכדיו.

כל תפילה בוקעת רקיעים
משה לא האמין למראה האברך שעמד מולו ברחבת בית הכנסת הגדול בהרצליה.
האם זה הוא, או אדם אחר הדומה לו? האם אברך יקר זה הוא חברו מימים עברו - נכדו של זלמן ארן ששימש כשר בממשלתו של בן גוריון?
ניגש משה אל האברך ושאלו: "סלח לי האם שמך הוא אולי - ארן"? לתדהמתו אכן התברר שהאברך העומד מולו הוא חברו הטוב מימי הילדות. משה לא יכל להתאפק ואמר: "מי היה מאמין שלזלמן ארן ייצאו נכדים כה נפלאים, שומרי תורה ומצוות!". בתגובה ענה לו האברך: "הבה ואספר לך דבר מה מעניין".
אשה פשוטה היתה סבתי זכרונה לברכה. בכל יום ששי בעת שהצללים נטו למזרח והשמש החלה לשקוע בפאתי מערב, בשעה בה כל העולם התעטף בקדושה בצל השבת הפורסת כנפיה על היקום כולו, בו בזמן שדורות של נשים צדקניות היו מתפללות "שתזכני לגדל בנים ובני בנים צדיקים ונבונים", היתה אף היא פורסת מפה צחורה, מדליקה נרות ומליטה את ידיה בפניה כפי שראתה בבית אמה, על אף שהיא עצמה לא שמרה תורה ומצוות.
ואז היתה תפילה עמוקה בוקעת מליבה: "יהי רצון שמצאצאי יצאו אנשים שילכו בדרכו של בן גוריון". זו היתה תפילתה מידי ערב שבת קודש: "אנא בורא עולם תן לי נכדים שידמו לראש הממשלה בן גוריון".
אין זה פלא שתפילתה בשעה כה קדושה לא היתה אלא זו. מושגיה ביהדות היו קלושים והדלקת נרות שבת היה מהסממנים היחידים שנותרו לפליטה בהתנהגותה והותירו הד קלוש לדורות עברו של יהודים כשרים אשר עבדו את ה' בכל כוחם.
בתמימותה לא ידעה על מה להתפלל ולמה לייחל ולכן בחרה ב"בן גוריון" כמושא כמיהותיה. לעיתים בודאי היתה מהרהרת בליבה "מה לי ולתפילות ובקשות הלא איני דתיה", אך עם כל זאת לא נטשה את מנהגה.
לא בכדי נבחר אותו מנהיג כסמל לפסגת שאיפותיה מיוצאי חלציה. בעלה זלמן הינו אחד מהמקורבים ביותר לראש הממשלה ומגדולי מעריציו. בכל שעה שהתגלגלה שיחה אודות בן גוריון היה הוא נסחף בהתפעלות אחר דמותו של המנהיג הדגול שניהל מלחמות כה קשות והצליח להביס את האוייב, ואף מנהל הוא בצורה טובה ונבונה את המדינה. בבית בו "מפא"י" היה אחד הערכים המקודשים ביותר לא יכול היה להיות אדם נערץ יותר מאשר בן גוריון.
היה זה ביום שני א' בחשוון תשי"ג. זלמן חזר לביתו בהתפעלות, ובשעה שחכך את ידיו והמתין למים שירתחו בפינג'ן כדי לשתות את כוס הקפה המסורתי הנהוג במשפחה, סיפר לבני ביתו על ה"חדשות": "ראש הממשלה דוד בן גוריון נפגש עם ה"חזון איש" הלא הוא הרב קרליץ מבני ברק, ואין לתאר את ההתפעלות שהיה נתון בה בעת שיצא מפגישה זו. בן גוריון האדיש ממש יצא מגדרו מרוב הערכה לאישיותו המיוחדת של הרב ולתבונתו העמוקה, וכשנפגשנו לא יכול היה להרגע עד שהפטיר ואמר: "אילולא ראיתיו לא הייתי מאמין שקיימים אנשים כאלו".
בני הבית המשיכו לשוחח על הנושא עוד ימים מספר ולא ידע זלמן עד כמה חילחלו הדברים ללב רעייתו.
ערב שבת לאחר מכן, עמדה לה האשה אל מול הנרות והחליטה ליישם את ההחלטה שעלתה בליבה באותו יום: "אם בן גוריון כה מעריך אדם מסוים, ודאי הינו אדם מיוחד ביותר", ובשעה שהעבירה את ידיה סביב השלהבות המרצדות מלמלה תפילה חדשה: "אנא בורא עולם, שילכו צאצאי בדרכו של הרב קרליץ, שהרי אם בן גוריון מחשיבו, ודאי הוא חשוב מאד, אנא בורא עולם תן לי נכדים שידמו לרב קרליץ".
אין היא מכירה את הרב קרליץ, אך אין זה משנה כלל שהרי הוא הדמות אותה כה העריץ בן גוריון. כך מידי שבת היתה מתפללת כשדמעה קלה צורבת את לחיה: "אנא בורא עולם כמו הרב קרליץ שיהיו".
חלפו שנים, דור עובר ודור בא, והנה אותה תפילה "שילכו צאצאי בדרכו של הרב קרליץ" נשאה פרי. עולם התורה פגש גם את צאצאיה ואחד מהם הינו כיום יהודי שומר תורה ומצוות ומדקדק בקלה כבחמורה, הפועל גדולות ונצורות בתחום של קירוב רחוקים. הולך הוא בדרכו של הרב קרליץ.
תפילה כה פשוטה ללא כוונות ויחודים, תפילה שנישאה לא על ידי אחד מצדיקי הדור, הועילה לנכדיה.

"במה זכיתי לבן שיאיר את עיני העולם"
בשמחה שנערכה זה לא מכבר, כובד ראש ישיבה נכבד מצאצאיו של ה"חפץ חיים" לשאת את דבריו, ובדרשתו שיתף את קהל הנוכחים בדבר הנהגתה המופלאה והפשוטה של אמו של ה"חפץ חיים", וכה היו דבריו: "סידור תפילה עתיק יומין שוכן בביתי, אותו קיבלתי מאימי, בתו של ה"חפץ חיים" זכר צדיק וקדוש לברכה.
בשער הסידור כתוב שמה של בעלת הסידור, הלא היא אמו של ה"חפץ חיים". יום אחד התבוננתי היטב בכתב היד, והבחנתי כי הוא נכתב על ידי ילד קטן ורך בשנים.
היה זה כתב יד גדול ועגלגל שהסגיר את גילו של הכותב. הבאתי את הסידור לאימי, בתו של ה"חפץ חיים", ושאלתי אותה אם יודעת היא מיהו הילד שכתב את שמה של הסבתא על הסידור.
היא השיבה בחיוב: "כן, כתב יד זה הוא של אבי זצ"ל, ה"חפץ חיים" בכבודו ובעצמו שכתב לאמו את שמה על סידורה, משום שהיא ידעה רק לקרוא אך לא לכתוב, כרבות מנשות ישראל הצנועות והכשרות בתקופתה, ועל כן ביקשה מבנה הקטן "ישראלק'ה" שהיה בן שש, שיכתוב את שמה".
משכבר החזקתי את הסידור בידי, רפרפתי בדפיו הצהובים מיושן, ופה ושם נגלו לעיני כתמים שיצרו שקערוריות בדפי הסידור, היו אף מילים שנטשטשו מעט מדמעות שזלגו עליהם.
אימי שהבחינה במעשי, סיפרה לי כך: "על סבתי, אמו של ה"חפץ חיים", לא תמצא אף אדם שיאמר לך שהיא היתה בעלת ניסים, צדקנית מפורסמת וכיוצא בזה, אבל אני זוכרת שבשלהי ימיה, כאשר כבר נתפרסם שמו של בנה בכל מרחבי העולם היהודי, נגשו אליה כמה ממקורביו של ה"חפץ חיים" ובקשו לשאול את אמו של גדול הדור במה זכתה לבן שיאיר את עיני העולם.
היא, שלא תלתה זכות זו במעשיה, השיבה להם כי אל להם להפנות שאלה זו אליה, שכן, לא זכור לה דבר מיוחד כל שהוא שאותו יכולה היא לשייך לכך שיוצא חלציה יגדל לתלמיד חכם עצום. הנוכחים ניצלו את ההזדמנות, ושבו והפצירו בה: שמא בכל זאת, יש איזה מעשה קטן שאת אינך מייחסת לו חשיבות אך יש בו כדי להאיר את התעלומה? לא! לא! איני זוכרת. אבל אם אתם שואלים אני יכולה לומר לכם דבר פעוט אחד: לפני חתונתי, ביקשה אימי המנוחה לשוחח עמי דקות מספר, וכה היו דבריה: "בתי, הקשיבי לדברי. אנו מצווים לגדל את בנינו לתורה וליראת שמים, על כן אני מבקשת ממך דבר אחד: בכל עת פנויה, טלי סידור זה לידיך, והעתירי תפילה
לפני בורא העולם שתזכי לגדל את ילדיך לתורה וליראת שמים, ואל תשכחי להוזיל דמעות בעת תפילתך". בסיום דבריה, העניקה לי סידור ובו תפילות וספר תהילים.
"זה כל מה שעשיתי", סיימה בתמימות אמו של ה"חפץ חיים". "בכל פעם שסיימתי את עבודות הבית, או אף כאשר הנחתי סיר תפוחי אדמה על האש והמתנתי כמה דקות לסיום הבישול, הייתי נוטלת את הסידור שקיבלתי מאימי ע"ה ובוכה בדמעות שליש לרבש"ע שיפתח את עיניו של ישראלק'ה שלי, ואזכה לגדל אותו לתלמיד חכם וירא שמים".
אלו הן הדמעות שהרטיבו את הסידור הזה, אמרה בתו של ה"חפץ חיים", דמעות של אמא יהודיה ששזרה לכל אורך חייה את מאוויה היחיד, לראות את בנה גדל בתורה וביראת שמים, ואכן זכתה לכך.
עוד בנושא מסכת החיים

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il