ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
תרמו כעת זכר למחצית השקל לישיבה הגדולה בעולם!
בית המדרש

פרק ב'

פרק 11

נפש העולל

מוקדש להצלחת
עם ישראל
לחץ להקדשת שיעור זה
העולל ער לכל המתרחש סביבו
מסכת החיים
הרב יהודה חיון
10 - תפילות ודמעות
11 - נפש העולל
12 - חינוך העולל
טען עוד
יסודות חשובים מאוד העלה הגר"ש וולבה בנוגע לגיל הינקות: "צריך לדעת שתינוק כבר ביומו הראשון ער מאוד לכל המתרחש בסביבתו. כל יום הילד גדל - והוא שם לב יותר ויותר לפרטים ופרטי פרטים בסביבתו. על כן צריך לדעת להתנהג בצורה כזו, שכשהתינוק שומע ורואה מה עושים הוריו - יראה דברים שישמשו לו דוגמא".
"ההורים צריכים להזהר בדיבורם. מספיק שילד ישמע רק פעם אחת איזושהי מלה לא יפה, או לא מכובדת, והדברים כבר עלולים להשפיע עליו מאוד.
הילד מבחין היטב ביחס שבין איש לאשתו השורר בבית. הילד שומע היטב כאשר יש צעקות בבית, כאשר הכעס שולט בבית, ואי-אפשר לדעת את מידת ההשפעה ההרסנית של דברים כאלו על נפשו של הילד.
"ילד בבית מהווה תזכורת תמידית להורים: דעו לכם שאתם צריכים להתנהג כמו אנשים שהקב"ה נתן להם פקדון, ואתם צריכים לשמור עליו".
"בבית יהודי ילד סופג אמונה ממש מינקות. כיצד? כל מי שיש לו ילד קטן בבית רואה את זאת במו עיניו. כאשר אתם מברכים ברכה ראשונה, או ברכת המזון, אם אינכם ממלמלים את הברכה באופן לא ברור, אלא עוצמים את העיניים ומברכים בקול רם, בצורה ברורה, אפשר לראות את התינוק מתבונן בעיניים סקרניות, עוקב אחרי ההורים.
"מה מושך את תשומת ליבו? התינוק רגיל לראות את המבוגרים מדברים ביניהם.
אבא מדבר עם אמא, אמא מדברת עם הבנים הגדולים והקטנים, זה מדבר וזה משיב.
אנשים מדברים ביניהם. כאן התינוק מבחין שמדברים עם מישהו, ואינו רואה עם מי מדברים. הוא רואה שמדברים בכובד ראש, עוצמים את העינים ומתרכזים, ולא שומעים שום דבר אחר באותו זמן. מדברים עם מישהו חשוב מאוד, אף על פי שאין רואים אותו.
כאן מתרגל הילד לאמונה. הילד מתרגל, באופן תת-הכרתי, שאפשר לדבר אל מישהו שאין רואים אותו. זה יסוד באמונה, והילד סופג אותו - אם הוא אכן רואה את הברכה בצורתה הנכונה".

דברים סגוליים
ה"חזון איש" אמר פעמים רבות, כי ישנם דברים סגוליים המועילים להרגיל את התינוק לקדושה וטהרה.
יש לשים לב - אמר ה"חזון איש" - ליטול את ידי התינוק בשחרית החל מימיו הראשונים, להקפיד על כיסוי ראש ועל טלית קטן.
למרות שבימים הראשונים התינוק נראה כאילו איננו יודע כלום ממה שהולך סביבו, בכל זאת ידוע שהתינוק אכן רגיש וער למתרחש בסביבתו.

מדוע התינוק בכה ללא הפוגות
מנהג היה בביתו של רבי ישראל מרוז'ין זצ"ל: כשמלאו לתינוק שלושים יום התקינו לו בגד של ארבע כנפות עם ציצית.
כשהיה רבי דוד משה מטשורטקוב, בנו של רבי ישראל, תינוק רך, אירע יום אחד שהילד בכה בכי תמרורים ולא הפסיק אף לרגע. ניסתה אמו הצדקת להרגיעו, ניסתה לשעשע אותו - אך הפעוט הוסיף לבכות בלי הרף.
נחרדה הרבנית: שמא חולה הילד במחלה קשה, חלילה וחס, ויש להזעיק את הרופא בדחיפות.
נכנסה אל חדרו של בעלה הקדוש וספרה לו כי הפעוט בוכה ללא הפוגה, והיא חוששת כי מחלה קשה תקפה אותו.
הצטחק רבי ישראל ואמר: "בודאי שכחו לעטפו בארבע כנפות עם הציצית!".
אצה הרבנית אל הילד הבוכה, הסירה את מלבושיו - ואכן, צדק הרבי הקדוש: משום מה שכחו להלביש היום לדוד משה'לה הפעוט את ארבע הכנפות שלו...
מיהרה איפוא ועטפה את התינוק המתיפח בארבע כנפות, וראה זה פלא: מיד פסק העולל מבכיו הממושך! מאז אותו מאורע כינו אחיו הקדושים את אחיהם: "היהודי של הציצית".

תלוי היכן נמצאת עריסת העולל
"רבי יהושע - אשרי יולדתו" (אבות ב, ח).
לכאורה - מקשה הגאון רבי מנחם צבי ברלין שליט"א - במניין השבחים ששיבח רבן יוחנן בן זכאי את חמשת תלמידיו אנו מוצאים רק ארבעה שבחים, שכן "אשרי יולדתו" האמור על רבי יהושע בן חנניה הוא שבחו של אמו, ולא שלו?! על שום מה איפוא מנה זאת רבן יוחנן בן זכאי כשבחו של רבי יהושע?
ביאור העניין כך הוא: הנביא אומר (ישעיהו כח, ט): "את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה? - גמולי מחלב עתיקי משדים". והדבר תמוה ביותר: אנו מבינים שכדי לפסוק שאלות ב'יורה-דעה' צריך ללמוד את ה'שולחן ערוך' ונושאי כליו, את ה'טור' וה'בית-יוסף', את הש"ס ומפרשיו - והנביא אומר "גמולי מחלב, עתיקי משדים"?
מובא בירושלמי (יבמות פרק א, הלכה ו) גבי צרת הבת: "ראה את רבי יהושע וקרא עליו: 'את מי יורה-דעה' (ישעיהו שם). זכור אני, שהיתה אמו מולכת עריסתו לבית הכנסת בשביל שיתדבקו אוזניו בדברי תורה".
ולכאורה, וכי בשביל שאמו לקחתו לבית-הכנסת בעודו תינוק כדי שיתדבקו אזניו בדברי-תורה, כשר הוא להיות מורה-הוראה בישראל?
הדבר יתבאר על-פי דברי הר"ן בדרשותיו. אליבא דהר"ן, האדם צריך לדעת שכל מעשה, דיבור ומחשבה מצידו, הופך להיות חלק בלתי נפרד ממנו. אין אדם יכול לומר: אתמול ראיתי מראה אסור, והראיה הזו מבוטלת, אלא הוא הופך להיות אדם עם ההסתכלות הזו. בהמשך דבריו מרחיב הר"ן דבריו ומוסיף, שישנן פעולות המשפיעות רק על הנשמה וישנן פעולות המשפיעות גם על הגוף וגם על הנשמה. מכל מקום, לא תיתכן ראיה, עשיה או שמיעה שאינן משפיעות על האדם.
ולפי זה - אומר הגרמ"צ ברלין שליט"א - נבין: כשמנה רבן יוחנן בן זכאי שבחן של חכמים ושאל מי יכול להיות מורה-הוראה בישראל - ניתנה התשובה: "גמולי מחלב, עתיקי משדים". דהיינו, אותו שלא התבשם מרוחות זרות, אלא עריסתו היתה בבית המדרש, סביר להניח שדעתו היא דעת-תורה. אבל אחד שהתבשם ברוחות רעות, הסתכל במקומות אסורים, קרא דברים אסורים וכו' - לא יוכל להיות גדול בישראל, מנהיג עם ועדה.
על-כרחך, איפוא, ש"אשרי יולדתו" האמור על אמו של רבי יהושע שאמו הוליכתו לבית-המדרש - זהו שבחו של רבי יהושע בן חנניה עצמו, שבגודל נשמתו הרוחנית לא הושפע מדברים שליליים ומשום כך זכה לכתרו של "יורה-דעה".

זמן בו הרשמים נקלטים
רבי יהושע - אשרי יולדתו (אבות ב, ח).
בשיחה שנשא הגאון רבי מרדכי שלמה ברמן שליט"א בפני מחנכים, עמד על גודל שבחו של רבי יהושע - "אשרי יולדתו" - ועל המתבקש מאיתנו לאור זה.
בין דבריו אמר: "מצינו שחז"ל משבחים 'אשרי יולדתו' את אמו של רבי יהושע בן חנניא שבגיל הרך ביותר הכניסה עריסתו לבית-המדרש כדי שיקלטו אזניו קולות וצלילים של דברי תורה. ויש בדבריהם יותר משבח לאם הצדקנית. יש בהם לימוד והוראת-דרך: כזה ראה וקדש! זוהי הדרך נלך בה. חינוך לתורה משמעו להספיג בנפש הילד את הקדושה העילאית, את האווירה של תורה, ודווקא בגיל הרך כשהרשמים נקלטים ביותר, הזמן גרמא לכל פעולה שעתידה לחרוט רשמים משובחים בנפשו.
"לפי האמור" - הוסיף הגרמ"ש ברמן - "נמצא שמלמד תשב"ר צריך להקדיש חלק ניכר מעתותיו ומהמאמץ החינוכי לצורך השרשת קדושת התורה בנפש הילדים.
מוטל עליו להדגיש ולשנן באזניהם את עיקרי אמונתנו: תורה מן השמים, קוב"ה ואורייתא חד, התורה לא תהא מוחלפת וכיוצא באלה, לא פחות ואולי יותר מטירחתו להקנות להם ידיעות התורה ולהשביח הבנתם - וכן להטעים במידת יכלתו את חוויית-האושר של מי שזוכה להידבק בתורת אלוקים חיים - - ".
הגאון בעל "אבני נזר" - מחזק הגרמ"ש ברמן שליט"א את דבריו - כותב (בהקדמה לספרו "אגלי טל"), כי בימינו אשר ספרי התורה וההלכה מצויים לכל דורש, אי-אפשר לומר שהמצוה 'ללמד' נוגעת למסירת הפרטים והידיעות. מצוה זו שהיא נצחית, מטילה על המלמד את החובה לקשר את נפש התלמיד עם התורה".

מסירות נפש למען העולל
"רבי יהושע - אשרי יולדתו" (אבות ב, ח).
בשבח זה של "אשרי יולדתו", נעוץ כל עתיד הצלחת חכמתו של רבי יהושע.
אמו השקיעה בו את כל מסירות נפשה שיצליח ויעלה בתורה וביראה. היא חיזרה, בהיותו עוד במעיה, על כל בתי מדרשות ומקומות קדושים, הלכה בחוגי יראים ותלמידי-חכמים וחרדים על דבר-ד', ויתרה על תענוגים ובילויים בקרב בני משפחתה וחברותיה, וכל שעה פנויה שהיתה לה היתה נודדת מבית-מדרש אחד לשני, וזה היה כרוך בצער, במסירות-נפש ואולי גם בעלבונות.
ממסירות זו השפיעה על בנה רבי יהושע, הן מבחינת התולדה והן מבחינת שכלית ופסיכולוגית, שאחרי שגדל סיפרה לו כל מה שעשתה בעבורו, וזה החדיר לרוחו משמעותה של מסירות-נפש לתורה ויראה. באופן יוצא מהרגיל התרשם מאמו, עד שמסר נפשו לתורה ביגיעה ובסבלנות. עריסת גידולו היתה נדירה וממנה נתגדל והצליח בחכמתו, חכמה עליונה ונדירה ויוצאת מהכלל.

הכל בזכות האם
את שרשיהם של גדולי ישראל רבים, אנו מוצאים באמם יולדתם. אמהות יהודיות שמיום שעמדו על דעתן, חלום הקודש שמילא את כל ישותן היה לראות בבן הנולד להן את הגדול בתורה, את המאור שיאיר את שמי העם היהודי. הן שפכו לב כמים בתחינה לבורא עולם שבנם יגדל ויצמח על מבועי התורה והיראה. הן חסכו מלחמם כדי לשכור מלמד לבן יקיר וכן הלאה.
אחת מאותן אמהות, היתה אמו של רבי חיים אלעזר וואקס.
מרת חיה, אמו הצדקנית, הרבתה, מיד עם לידתו, בתפילה שיצליח בנה בלימוד התורה. ללא לאות לקחה אותו מגדול בתורה אל משנהו על מנת שיברכוהו. ואכן גדולי הדור שתהו על קנקנו של הנער הבטיחו לה שלגדולות נוצר. הוא עצמו מתייחס בדברי ההקדמה לספרו לברכות צדיקי הדור: "ואם כי לא נתקיימו בי דברי הצדיק, הרי זה בגלל שאף שהכל צפוי ברוח הקדש, מכל מקום הרשות נתונה והריעותי את מעשי"...
אם גדולה זו היתה מסורה כל כולה להצלחת בנה. אל התפילות וברכות הצדיקים צרפה גם מעשים רבים שיקלו על בנה את לימוד התורה. מסירות נפשה הגיע עד כדי כך שכאשר חלה והוא בן ארבע שנים בלבד, והרופאים התייאשו מחייו, אמרה בתפילתה להקב"ה שהיא מוכנה לתת מחצית מימי חייה כדי להציל את חיי בנה.
ומספר הגאון שכך אכן היה. תוך שעות ספורות שבה אליו רוחו והחל להתאושש ובד בבד חלתה אמו הצדקת. חדשים ארוכים פרפרה בין החיים והמוות, עד שהבריאה בחסדי ה'.
היא דחפה אותו ליטול על עצמו את עול הרבנות, כאשר היא ממשיכה לדאוג לו ככל יכולתה ולסייע לו בעול טורח הקהל והשררה. גם על כך מספר הגאון בשבחי אמו. בראשית דרכו ברבנות עמדה לימינו, רבה את ריבו ואף נלחמה באחד מתקיפי הקהל שמירר את חיי הרב הצעיר. כתוצאה מריב זה, חלתה והלכה לבית עולמה.
לאחר פטירתה קיבל על עצמו רבי חיים אלעזר להקדיש את לימודו למי שעשתה יותר מכל למען עלייתו בתורה. וכאשר הוציא לאור את ספרו המפורסם, קרא אותו על שמה: "נפש חיה".
עוד בנושא מסכת החיים

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il