ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

הזהרו בנפש הילד

דף הבית בית מדרש משפחה חברה ומדינה הבית היהודי חינוך ילדים ותלמידים גיל הינקות והגן Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

תמוז תשס"ט

הזהרו בנפש הילד

פרק ב'



נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
רוני בת טובה

"בנינו כנטיעים"
"כי האדם עץ השדה" (דברים כ, יט) - נאמר בתורה, וישנם דברים רבים שבהם אפשר להמשיל את האדם לעץ. אחד הדברים נמצא בפירוש רבינו יונה ז"ל על אבות.
שם הוא מבאר את הפסוק "אשר בנינו כנטיעים" (תהלים קלד), ואומר, שנטיעים אלה הם אילנות רכים שעדיין אפשר לכופפם ולכוון אותם לכיוון הרצוי. כאשר הם גדלים ללא הכוונה, הם גדלים עקומים, וכך ישארו כאשר יגדלו והאילן יתעבה. הזמן ליישר אותם - בעודם נטיעים רכים.
"אשר בנינו כנטיעים" - בנינו דומים לנטיעים, שבעודם רכים ניתן להטותם לכל צד. אבל כאשר הנטיעה התעבתה והתקשתה, שוב לא ניתן להטותה. כשהילדים כבר גדלו ללא תורה, שוב קשה מאוד ליישרם.

"אז הייתי ענף רך, היום אני גזע עבה"
רב ותלמידיו יצאו לדרך. בדרכם הגיעו ליער עבות ותעו בו ימים אחדים. לפתע הבחינו בבית מוקף חומה שעמד בלב היער, וניכר היה שנמצאים בו בני אדם.
שמחו השניים שמחה גדולה, בחשבם שיושבי הבית ינחו אותם בדרך שתוציא אותם סוף סוף מן היער, ופנו לעבר הבית. כאשר צלצלו בפעמון שהיה קבוע ליד שער הברזל שבחומה, נפתח השער לפניהם, אך להפתעתם גילו מיד שנקלעו למאורת שודדים.
בעודם עומדים בפתח המומים ומבוהלים, ניגש אליהם אחד השודדים, והוביל את הרב פנימה ביראת כבוד. שודד אחר ניגש אל התלמיד, וכשהוא מאיים עליו ברובהו פקד עליו ללכת בעקבותיו. הם יצאו אל מעבה היער עד שהגיעו למקום מסויים, שם פקד השודד על האיש לכופף ענף מענפי העץ שעמד שם. "אם תצליח לכופפו עד הקרקע אניח לך, ואם לאו אהרוג אותך". הענף היה רך, ובנקל הצליח האיש לכופפו.
המשיכו השניים ללכת עד שהגיעו לענף עבה יותר, שוב חזר האיש על פקודתו ועל איומו. הפעם היתה המלאכה קשה יותר, אולם אחרי מאמץ הצליח במשימתו לכופף את הענף. כאשר הגיעו למקום השלישי, היה עליו לכופף גזע עבה. הוא ניסה לכופפו בכל האמצעים שעמדו לרשותו, הוא נתלה על הגזע וקפץ עליו, אך הכל ללא הועיל. הוא הבין שקיצו הגיע, והיה חרד מאד לקראת הבאות. אולם במקום לירות בו, הניח השודד את הרובה ופתח עמו בדברים.
"האם הנך מכיר אותי"? שאל השודד, והלה השיב בשלילה. "אולם אני מכיר אותך", המשיך השודד, אתה היית מלמד ב'חיידר', הלא כן?" הפעם השיב האיש בחיוב. "מה זכור לך אודות תלמיד בשם פלוני"? חזר השודד ושאל. והאיש השיב: "שובב גדול היה הנער". "ובכן דע לך, אני הוא אותו נער", אמר השודד. והמשיך: "לא היתה לכם סבלנות לחנך אותי, ושילחתם אותי מה'חיידר'. אז הייתי ענף רך
שאפשר לכופפו ולכוונו לדרך הישרה, היום אני גזע עבה שאי אפשר ליישרו. לא התכוונתי להורגך, רציתי ללמד אותך מוסר השכל".

הספגת הקדושה בנפש הילד

הגמרא במסכת בבא מציעא (פה, ב) מספרת על רבי חייא שעשה שלא תשתכח תורה מישראל, ולימד את ילדי ישראל תורה. לצורך זה זרע פשתן וגידל אותו עד שנעשה ראוי לעשות ממנו חוטים. אז קצר את היבול, השרה את הפשתן במים, יבשו והפריד את הסיבים. אחרי כן שזר מהם חוטים, ומן החוטים קלע רשתות ציידים.
בעזרת הרשתות שהיו בידו, יצא לצוד צבאים, הביאם לביתו, שחטם וחילק את הבשר לעניים. את עורות הצבאים השאיר בידו ועיבד אותם לקלפים ועליהם כתב חמישה חומשי תורה.
כאשר היו החומשים כתובים, עבר ר' חייא בערים אשר לא היו בהם מלמדי תינוקות, ולימד את ילדי ישראל חמישה חומשי תורה וששה סדרי משנה.
כאשר ראה רבי יהודה הנשיא את כל אשר עשה ר' חייא, הכריז ואמר: "כמה גדולים מעשי חייא!".
נשאלת השאלה: אם רצונו של ר' חייא ללמד את ילדי ישראל תורה, היה עליו לקנות קלף מן השוק לעבדו לשמה ולכתוב עליו חמישה חומשי תורה. מדוע טרח כל כך והקדיש זמן כה רב להכנות המרובות, שלכאורה, מיותרות הן?
ברם, משום שרצה ר' חייא להגדיל את כח קדושת המגילות, שיהיה בכוחן לפעול בלב הילדים בשפע רב, התחיל להקדיש את פעולותיו לשם קדושה, זמן רב לפני השעה ההכרחית מצד הדין, דהיינו שעת העיבוד. וכבר כאשר זרע את זרעי הפשתן אמר בלבו שזריעה זו נעשית לשם מצות תלמוד תורה עם ילדי ישראל. וכן כל פעולה ופעולה שהיתה קשורה בהכנה לייעוד הגדול שהועיד לעצמו - ללמוד תורה עם תינוקות של בית רבן, נעשתה מתוך כוונה טהורה קדושה לשם מצות תלמוד תורה.
בענין זה אמר הג"ר אליהו לאפיאן זצ"ל בשם הגר"א זצ"ל, שאם יבנו בית כנסת בחומרי בנין שכולם נעשו מתחילת יצירתם לשם קדושת בית כנסת, ואף כל מלאכת הבניה תיעשה מתוך כוונה טהורה זו. כל התפילות אשר יתפללו בני אדם בתוך אותו בית כנסת, תהיינה בודאי בכוונה גמורה.
הגר"א לאפיאן סיפר בענין זה מעשה שהיה ברוח שנכנסה באדם אחד, שכאשר רצו לבדוק אם אכן זהו גילגול נשמה או סתם רוח טומאה, הניחו על ראש האדם שבו היתה הרוח ספר הזוהר. שכך היה מקובל לבדוק את הדבר; והיה אם תזעק הרוח בהתקרב אליה ספר קדוש, היה זה סימן כי זהו גילגול נשמה.
והנה כאשר הניחו את ספר הזוהר על ראש האדם ההוא, לא נזדעזעה הרוח כלל וכלל. הלכו והביאו ספר זוהר מדפוס אחר, ומיד זעקה ורעשה הרוח. כאשר שאלוה, מדוע לא הפחיד אותה הספר הראשון, הרי גם זה היה ספר הזוהר? השיבה: "אכן היה זה אותו הספר, אך הראשון הודפס ע"י מחללי שבת, ואילו השני הודפס ע"י אנשים יראים!".
אמר על כך רבי אליהו זצ"ל: הרי לנו שני ספרים זהים בתוכנם ובצורתם, אלא שהאחד הוכן בקדושה, ואילו לשני חסרה ההכנה הזאת. לכאורה נדמה שאין כל הבדל ביניהם, עד שבא המעשה הזה ומלמד אותנו.
וכך היה הגר"ח מואלאז'ין אומר, שהלומד מתוך ספר שכתבו אדם שאינו הגון אפשר שלא יצליח בלימודו משום כך. וזהו טעם ההלכה שספר תורה שכתבו מין ישרף. לא רק שאין בו קדושה אלא הוא מטמא את כל הלומד בספר הזה. ולכן אין זה מן הראוי לקרוא בספרים שחיברו וכתבו אנשים שאינם מהוגנים - וקל וחומר מושחתים או כופרים - אפילו אין כתוב בהם שום דבר רע, מכל מקום אפשר להנזק מהם מאד.
וכן היה הגר"ח אומר, שהלומד בבית שנבנה בחילול שבת - לא יצליח בלימודו, מכיון שקירות הבית טמאים.
ומסופר על כמה וכמה גדולי תורה שכאשר היו שוכרים דירה היו נוהגים להתענין מקודם מי היה דר בבית הזה בעבר, האם היה שומר מצוות וטהרת המשפחה כדת וכדין.
סיפר הגה"צ רבי אליהו לופיאן זצ"ל: מעשה שהיה בימי נעורי כאשר למדתי בישיבת לומז'ה והיה שם בעיר בית חולים ישן נושן מלפני כמה דורות, עד שגם זקני המקום לא ידעו מתי נבנה בית חולים זה. כמה פעמים אירע שחולים אשר שהו תקופה ממושכת בבית החולים, חלו במחלות נוספות שלא היו קשורות למחלה אשר בגינה אושפזו בבית החולים. ותהום כל העיר על תופעה זו, וגם הרופאים לא מצאו שום הסבר לפשר הדבר.
כאשר חזרה התופעה ונשנתה הביאו למקום כמה פרופסורים ידועי שם מוורשא והם שהו משך זמן מה בעיר כדי לחקור ולבדוק את הדבר. בסופו של דבר באו הפרופסורים למסקנה שמאחר שבנין בית החולים הוא ישן מאד, נבלעו במשך השנים חיידקים נושאי כמה וכמה מחלות מדבקות בקירות הבית. וזהו מקור המחלות שחלו בהן החולים כעת. מיד הרסו את כל הבנין והוציאו את כל עציו ואבניו ועפרו מחוץ לעיר ושרפום עד שלא נשאר זכר מכל הבנין.
ומעתה, אם במחלות הגוף אנו רואים שהחיידקים נשארים ונכנסים בתוך כתלי הבית, ויצאו והזיקו אחרי עשרות או מאות שנים - ק"ו במחלות הרוחניות. חיידקי הטומאה של מחלות הנפש החוטאת ודאי שבכוחם להרעיל את האויר בטומאה ובזוהמא גדולה לאין ערוך.

זהירות ממאכלות אסורות
לפעמים קורה שילד שלמד במלוא החשק, ומסר את נפשו ללימוד התורה, נופל ממדרגתו ומפסיק ללמוד וכל המרץ והזריזות שלו להתמדת התורה, נעלמים כלא היו.
ההורים מתפלאים, אינם יודעים מה אירע לפתע לבנם המתמיד שמלמדיו ור"מיו כה הירבו לשבח אותו. לא עוזר מאומה, הילד הולך ומתדרדר, הולך ונופל, עד שלפעמים הופך לאחד הריקים וחסרי-כל, ירחם אלוקים וישמור.
מעשה נורא אירע אצל הגאון הגדול רבי חיים קנייבסקי. בין העומדים בתור בבית הגאון, היה גם מהנדס בכיר, פרופסור גדול בתחומו, כבן שמונים וחמש או תשעים שנה, יהודי חרד וירא שמים, שכל בניו ובנותיו הולכים בדרך ה' וחובשים את בתי המדרשות.
הפרופסור סיפר להגר"ח בפנים כבושות שהוא אינו מצליח להבין דף גמרא וגם לאחר נסיונות שנמשכו עשרות שנים לא עולה בידו הדבר. פרופסור במתמטיקה - כן להבין את כל הנוסחאות המסובכות במקצוע זה - כן; להבין דף גמרא - לא.
הוא המשיך וסיפר שהדבר מציק לו מאוד, שכן בשיעורי הלכה הוא עוד מסתדר בצורה כלשהי ויש ביכולתו להבין הלכה ב'משנה ברורה', אך כשמגיעים לגמרא, המוח הגדול שלו נסתם, הופך לאפס מאופס.
הפרופסור הישיש דיבר בצער רב, וצריך לציין שמדובר ביהודי ירא שמים אמיתי ובהחלט אפשר להבין עד כמה הבעייה הזו מציקה לו, במיוחד לאור העובדה שכל צאצאיו הולכים בדרך התורה והיראה.
והנה, פתח לפתע הפרופסור את פיו ואמר לר' חיים שבתוך כדי עמידתו כאן, ייתכן והתגלתה לו הסיבה המונעת בעדו לצלול אל דף הגמרא.
בעינים דומעות סיפר את עברו ואת קורותיו ומה שעבר עליו בימי ילדותו, אך לפתע קטע הפרופסור את שיחזור הדברים ועבר לספר על מקרה שאירע עם הגאון רבי עקיבא אייגר זצ"ל, כאשר אם בוכיה הגיעה עם ילדה בן השבע אל הגאון וסיפרה לו בדמעות שלפתע עבר לו כל החשק ללמוד.
הגרע"א הירהר מעט והשיב לה שמן הסתם אכל הילד דבר שאינו כשר וזו הסיבה לטמטום המוח שלו. תמהה האם: הרי אצלנו בבית הכל כשר, איננו מכניסים לביתנו מצרך כלשהו שיש עליו ספק? והגרע"א בשלו. בקדושתו היתירה "הריח"
שהסיבה לטמטומו של הילד היא אוכל לא כשר.
הלכה האשה לביתה והחלה לברר ביתר שאת את מקורות האוכל הניכנס לביתה.
ומה התברר? באותו יישוב הדיח המרא דאתרא את השוחט המקומי ופסלו לשחוט לבני העיירה. השוחט היה מחוצף גדול והמשיך לשחוט, למרות גזירתו של הרב.
באותם ימים ערכה אחת המשפחות בעיירה חתונה לבנה, וביקשה כנראה ליהנות ממחיר מוזל, והזמינה את הבשר אצל השוחט ההוא. הילד השתתף בחתונה ואכל מהבשר שנשחט ע"י השוחט שנפסל.
חזרה האשה אל הגרע"א וסיפרה לו דברים כהווייתם. "זו הסיבה לטמטומו של הילד", פסק הגאון. לשאלת האם מה לעשות וכיצד לתקן את הפגם, הורה רבי עקיבא אייגר שיעלו את הילד לארץ ישראל ושיעסוק שם בתורה. ואכן הילד עלה ארצה, וצמח לאחד מתלמידי החכמים הגדולים שבירושלים.
סיפור זה מובא ב"ירושלים של מעלה" והיהודי שבא לר' חיים נתקל בו לפני זמן-מה. "גם במקרה שלי התחיל טמטום המוח מגיל צעיר, בתקופת לימודיי ב"חיידר" שבעיירה, ולכן", סיפר הפרופסור ברטט ובחלחלה, "עלה בדעתי שאולי גם אצלי אירע כדבר הזה".
הוא חשב וחשב עד שנזכר שכשהיה ילד כבן תשע ראה אצל חבירו הגוי בשר "דבר אחר" ולפתע אחזו בולמוס ולא יכול היה להתגבר על עצמו עד שטעם מהבשר ההוא, למרות שידע שמדובר באיסור חמור.
"ומאותו רגע שטעמתי מהבשר הטרף, נסתתמו כל מעיינות הדעת שלי ולא יכולתי להבין את הגמרא שלמדתי בחיידר", סיפר הישיש כבן התשעים בבכיה, ושאל את הגר"ח מה לעשות כדי לתקן את החטא ההוא.
הגאון הציע לו שיצום יום אחד כדי להקיא מתוכו את אכילת בשר הטריפה, וגם כשהפרופסור טען שיהיה לו קשה מאד לבצע זאת ובקושי הוא צם ביום כיפור, מחמת גילו המבוגר ומצב גופו, אמר לו ר' חיים שינסה בכל זאת לצום.

זהירות מהאכלת הילדים בממון גזול
בספר "איגרא דפירקא" שניכתב על ידי אחד מתלמידי הבעש"ט מצאנו דברים מזעזעים. וכך הוא כותב (סימן קכ"ו): "על מה שהוא מן התימא, שרואים כמה פעמים שילדים בקטנותם הולכים לבית רבם, ומתמידים בלימוד התורה בכוונה, עונים אמן יהא שמיה רבה, ומיישרים אורחותיהם, ואחר כך כשמתגדלים מתהפכים ח"ו במידות רעות ומבטלים התורה והתפילה.
"ומאין יתהווה זה, הרי התורה שלמדו בקטנותם שהוא הבל פה שאין בו חטא, היה מהראוי שתעמוד להם, ויוסיפו אומץ בנפשותם כי מצווה גוררת מצוה?".
קשה לו, לבעל ה"איגרא דפירקא", שאלה קשה עד מאוד: אותם הילדים שלמדו כל כך טוב בחיידר, התמידו בלימודיהם ואף ענו אמן יהא שמיה רבה בכוונה, כיצד יתכן שביום מן הימים הם מתהפכים מטוב לרע ומאבדים את כל מידותיהם הטובות והנאצלות? היכן כל התורה שלמדו? מדוע היא איננה מצילתם מן החטא?
ומשיב על כך ה'איגרא דפירקא' תירוץ נורא, שכל אב ואם בישראל חייבים לשימו על לוח ליבם: "ואמר מהר"מ ז"ל, שהוא על שאבותיהם האכילו אותם ממון של גזל שסיגלו על ידי משא ומתן שאינו באמונה, ונתפטמו באיסורים ונהפך לבשר מבשרם, ועי"ז נולדים תאוות ומידות גרועות. והביא ראייה מזפק העוף על שנהנה מן הגזל לא נתקרב לגבי המזבח, כי לא לרצון יהיה, והגם שהעוף לא נצטווה, הנה השי"ת שונא החמס".
מבהיל.
עד היכן הדברים מגיעים. יכול האבא לשאול את עצמו אלף פעמים ואחת מדוע אירע לו כדבר הזה שבנו יצא לתרבות רעה, ואינו יודע שהוא עצמו הביא עליו את כל הרעה על ידי שהאכיל אותו בוקר צהריים וערב בממון גזול.
לא פעם קורה שעקרת הבית המביאה מהמכולת לחם וגבינה, ביצים וחלב, רוכשת את המצרכים הללו בכסף לא כשר, דהיינו בכסף שהובא הביתה על ידי אמצעים בלתי הגונים, והמידות הרעות הללו עברו מהכסף אל נפשו הענוגה של הילד והטביעו בה את חותמם עד שעכשיו קשה לו להיפרד מזה.

אי תשלום בזמן כמוהו כממון גזול
האדמו"ר מצאנז זצ"ל החמיר מאוד אף בעניין של אי תשלום בזמן, ואמר לחסידיו שלא יבואו לבקש ממנו ברכה על ילדיהם כל עוד לא סידרו את החשבון במכולת ובחנות הירקות.
"הרי בכך שאינכם משלמים את החוב בזמן נאלץ המוכר לממן את הקנייה שלכם מכספו הוא, וזה נחשב שילדיכם אוכלים אוכל גנוב, ואיך מלאכם לבכם לחשוב שתהיה לכם הצלחה בחינוך הילדים"? - אמר האדמו"ר.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il