ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
שבת שירה של אתר ישיבה בירושלים עם הרב סבתו
בית המדרש ספריה מסכת החיים

פרק ד'

פרק 19

מקום לימודים

מוקדש להצלחת
עם ישראל
לחץ להקדשת שיעור זה
הולכת הבן ל"חיידר"
מסכת החיים
הרב יהודה חיון
18 - לימוד תורה עם הילדים
19 - מקום לימודים
20 - חשיבות החינוך
טען עוד
במסכת ברכות (יז, א) מובא: "אמר ליה רב לרבי חייא: נשים במה זכיין? - באקרויי בנייהו לבי כנישתא ובאתנויי גברייהו בי רבנן ונטרין לגברייהו עד דאתו מבי רבנן".
רש"י במקום, בד"ה "לבי כנישתא", מסביר: "תינוקות של בית רבן היו רגילין להיות למדים לפני רבן בבית הכנסת". מדבריו משתמע שלא מדובר בילדים שאינם מעונינים ללכת ל"חיידר", ואימם משכנעת אותם במתק שפתיה שכדאי וכדאי להם ללכת ללמוד. הגמרא מדברת על עצם הליווי של האמהות הנוטלות את ילדיהן ולוקחות אותם לבית רבן.
ואם כן מה הזכות הגדולה שבכך? האם כל כך קשה לאמא יהודיה בזמננו לקחת את בנה ולהביאו לבית רבו באחד ה"חיידרים" בבני ברק? מדוע הפליגו חז"ל כך כך בשיבחה ובזכותה של אותה אם העושה זאת?
נמצאנו למדים, שהגמרא אינה מתכוונת לאקט סתמי של הבאת הילד ל"חיידר", אלא למעשה נוסף המתלווה לכך, שבאמצעותו מוכיחה האם עד כמה איכפת לה על החינוך הטהור ועד כמה היא מוכנה למסור נפש למען הצלחתו של בנה בלימודיו.
מעשה זה יכול לבוא לידי ביטוי, למשל, בתפילה חמה, נירגשת, שתהיה בפיה בעת שהיא מביאה את הבן לבית רבו, או שתספר לו ברגעים אלה סיפורי צדיקים
הממחישים את האושר שבעמל התורה.
הפירוש ב"אקרויי בנייהו לבי כנישתא", הוא, שכאשר האמא נוטלת את הילד בזרועותיה ומתכוננת למסור את האוצר היקר הזה ל"חיידר", היא צריכה להתפלל לאלוקיה שיחוס על נפש עוללה ויסייע לו היום בלימודיו, שלא ייכשל ולא ייחלש, שיצליח להתחבב על חבריו ועל רבו, ושימצא חן בעיני אלוקים ואדם.
אם בישראל, הנוטלת את ילדה ומביאתו ל"חיידר" ומצרפת תפילה חמימה שכזו, בעיניים מלוחלחות מדמע, היא היא אותה אמא שעליה נאמר "נשים במאי זכיין" וכו'.

מסירות נפש למען הילדים
מסופר על הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל מפוניבז', שפעם אחת הגיע למקום נידח מיהודים, שם פגש יהודי בעל מסירות נפש עצומה לתורה, הדבר התבטא בזה ששלח את ילדיו למקומות מרוחקים מאד ללמוד תורה.
שאלו הרב: מהי הסיבה שגרמה לך לכך? השיב לו הלה: "בהיותי ילד קטן, דאגו הורי לחינוכי ושכרו מלמד שילמדני תורה. ויהי היום, ומצבם הכלכלי הורע מאד ולא היה ביכולתם לשלם למלמד את שכרו. הודיע להם המלמד שהוא נאלץ לעזבם ולחפש לו מקום אחר.
"בלילה כאשר שכבתי במטתי, שמעתי את שיחת הורי המודאגים מאוד מהחלטת המלמד. הם נועצו ביניהם והחליטו כי אינם מוותרים על לימודי איתו ויהי מה, לשם כך ימכרו את פרתם היחידה, והם מוותרים על החלב, ואת התשלום שיקבלו תמורת הפרה יתנו למלמד...
"דיון זה, והחלטה נועזה זו" - אמר אותו יהודי - "חדרה לעמקי נפשי, והיא אשר גרמה לי שאשלח את בני ללמוד תורה על אף שהדבר כרוך במסירות נפש".

לאיזה תלמוד תורה לשלוח את הילד
כשבאו לשאול את הגאון רבי יעקב ישראל קנייבסקי זצ"ל, בעל ה"קהילות יעקב", לאיזה תלמוד תורה לשלוח את הבן, היה אומר: הכל תלוי במלמד. מלמד טוב (את הגמרא בדרך כלל כולם יודעים) הוא המלמד הירא שמים, מי שלומד עם הילדים שכר ועונש בלי הפסק. בצעירותנו היו שומעים זאת מן האמהות, כיום צריך לשמוע מן המלמד. והמשיך הרב ואמר: "תברר היכן יש מלמד, שכשהילד עושה דבר אסור, מיד הוא צועק: אש, גיהנם".
בהזדמנות מסויימת אמר הרב קנייבסקי למחנך ילדים שתלמידיו היו בגיל שמונה בערך, שירבה לדבר בדברי מוסר ויראת שמים, שכר ועונש. אמר לו המחנך: והרי הילדים אינם מבינים? ענה לו הרב במתק שפתיו: "הם מבינים יותר טוב מהמבוגרים".

התנהגות נאותה
הגאון רבי משה פינשטיין זצ"ל הסביר פעם בעת אסיפת מלמדים ב"תפארת ירושלים", מדוע מקובל שתחילת לימוד הגמרא תהיה מתוך פרק שני של מסכת בבא-מציעא, ולא בהלכות 'שמע' או 'שמונה עשרה', שהן מעשיות יותר. אחת הסיבות היא לחקוק בלב התלמידים את ההכרה שהתורה מכתיבה כיצד חייב יהודי להתנהג ברחוב, באותה מידה שהיא מלמדת אותו כיצד עליו להתנהג בבית-הכנסת.

אין להכין את החומר הנלמד לפני השיעור
מחנך מסויים בת"ת בא להתייעץ עם רבי יוסף שלמה כהנמן מפוניבז', האם רצוי הדבר שמישהו יכין עם התלמידים לפני השיעור את מה שעתידים ללמוד.
השיב הרב מפוניבז': "כל דף גמרא צריך לגרום חידוש ושמחה אצל הילד, כמו אצלנו כשזוכים ליישב איזה רמב"ם קשה - ואי אתה יכול להשיג מטרה זו, כמובן מאליו, רק כשהחומר הנלמד חדש לחלוטין בשבילו.
"רק במקרים יוצאים מן הכלל יש להכין את התלמיד לקראת השיעור" (הרב מפוניבז').

לא הכל הולך בקלות
יש הורים לא חכמים שכאשר ילדיהם באים הביתה בבכי עם תעודה לא טובה, רצים למלמד או להנהלת ה"חיידר" וכועסים עליהם תוך הבעת טרוניה מדוע נתנו לבנם המצטיין תעודה שכזו...
הגר"ח קנייבסקי סיפר, שמקרה דומה אירע אם בן משפחה של מרן החזו"א זצ"ל, וכשהילד בכה ובכה, אמר ה"חזון איש" למקורביו: "הניחו לו לבכות".
הכוונה בדבריו היתה, שיש להרגיל את הילד שהחיים בעולם הזה צופנים בקירבם נסיונות רבים, ולא הכל הולך בקלות.

"נזכרת לבכות מאוחר מידי"
מסופר על הגאון המקובל רבי אפרים כהן זצ"ל, שפעם בא אליו אדם בוכה בדמעות שליש, בטענה שבשעה שמקדש הוא על היין בליל שבת, בנו עומד לידו ומעשן סיגריה כדי להכעיסו.
שאלו הרב: באיזה בית ספר חינכת אותו? השיב לו הלה: בבית ספר רחוק מתורה ומצוות... אמר לו הרב: אותך יכניסו לגיהנם לפני בנך... כיון שאתה שרפת את נשמתו וכעת אין מה לעשות...
הוסיף הרב לספר לו מעשה: "ברוסיה היתה המלכות לוקחת את כל הרכוש שהיה לאנשים, ובעלי הממון היו מערימים עליהם, שהיו מניחים את ממונם במיטת מת, ומכסים בטלית ומעבירים מחוץ לעיר בטענה שצריכים לקבור את המת...
"והנה פעם אחת הרגיש השומר בעורמה זו, ואמר להם: פיתחו את ארון המת והסירו את הטלית וכל הכיסויים. ניסו הם לשכנע את השומר שאין זה "כבוד המת", והתחילו לבכות ולהתחנן לפניו שלא יצערם. אמר להם השומר: הבכיות שלכם מאוחרות מידי. אילו הייתם בוכים לפני זה, הייתי סבור שיש במטה מת והייתי שולח אתכם לחיים טובים ולשלום, אבל כעת כבר מאוחר...
"אף אתה" - אמר לו רבי אפרים - "נזכרת לבכות מאוחר ועתה אין מה לעשות"...
עוד בנושא מסכת החיים

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות. שאל שאלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il