ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש מסכת החיים

פרק ב'

פרק 21

אופן החינוך

לחץ להקדשת שיעור זה
"חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה" (משלי כב, ו).
מסכת החיים (41)
הרב יהודה חיון
20 - חשיבות החינוך
21 - אופן החינוך
22 - דוגמא אישית
טען עוד
על ההורים להכיר את הילד עם תכונותיו הפרטיות. אין ילד דומה לחברו. אם ההורים אינם יודעים זאת, ומייחסים לילד כוחות שאין לו - החינוך והעמל שהם משקיעים לא יהיה מכוון כלל אל אותו ילד.
"חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה" - אם ברצוני לחנך ילד, עלי להתבונן ולבדוק מה היא דרכו האישית של הילד הזה עצמו.
דבר מובן הוא - אומר הגר"ש וולבה - ששיח הבננה צריך טיפול אחר מאשר עץ התפוח. אם נגדל שיח בננות ועץ תפוחים, ונעניק לשניהם טיפול זהה, לפחות אחד מהם לא יגדל טוב, ואולי שניהם גם יחד לא יצמיחו פרי. כך גם עם ילדים. אני חייב לדעת מה הן התכונות האישיות של הילד ולהתחשב בהן.
לדוגמא: ילד שתכונתו להיות תמיד בתנועה. אי-אפשר להפוך ילד כזה לילד שיושב על הספר עשרים שעות ביום. אם מכריחים אותו לכך - מקלקלים את הילד, או מאבדים אותו. הילד הולך אחר-כך בדרך משלו, עושה מה שעולה בדעתו, רחוק ממה שהתכוונו ההורים.
אם אתה מכריח אותו למסלול אחר, שאיננו מתאים לטבעו, אמנם עכשיו הוא ישמע לך, ולא תבחין בפגם כלשהו. אבל מאוחר יותר, כשהוא יתבגר כבר לא יפחד ממך, ואז לא ישמע לך.
דברים אלו הם כלל גדול מאוד בחינוך.
אני זוכר - מספר הגר"ש וולבה - שבא אלינו לישיבה אדם אחד, צדיק מפורסם, עם בנו. כשהציג לנו את בנו אמר לנו: הבן שלי יש לו מידת הבושה. ובאמת הבן הזה לא דיבר. כששאלו אותו - לא ענה. אבל מאוחר יותר התברר שהשתיקה הזו לא נבעה מבושה. האבא, מרוב צדקות, לא הרשה לילדים לצאת מן הבית, לא נתן להם לשחק, הרי "צריכים ללמוד", והמשחק הוא "דברים בטלים".
הילד היה אכול שנאה כלפי אביו. לא הצלחתי להוציא לו את השנאה מהלב. הוא גדל, פקר עול מלכות שמים לגמרי, נשא אשה חפשית, וכל זה נבע מחינוך עם כוונה טובה מאוד, לעשות אותו לצדיק. אביו לא התחשב כלל בתכונות האישיות של הילד. כאמור - לצורת חינוך כזו יש תוצאות נוראות.

חינוך בדרכי נועם
מרן ה"חזון איש" העדיף את ההשפעה בדרכי נועם על השימוש ביד חזקה ובצעדים דראסטיים.
כיוצא בזה הגיב, בשעה שסיפרו לו על רבי אליהו אליעזר דסלר, מנהלה הרוחני של ישיבת פוניבז', שאינו נוהג עם הבחורים ביד תקיפה ומרבה לקרב אותם בשתי ידים. הוא אמר, כי הצדק עם המשגיח, שכן ה"משיכה" היא קנין יותר טוב מה"חזקה".

"בזמן הזה קשות אינם נשמעים"
בספר "מנחת שמואל", מביא מחבר הספר בשם רבו, רבי חיים מוולאז'ין: "בזמן הזה קשות אינם נשמעים". אם אומרים דברים קשים הם לא נשמעים. נשמעים רק הדברים הרכים והטובים. "ומי שאין טבעו לדבר רכות וממהר לכעוס על עושי עוול, ובפרט כשלא ישמע לו - פטור ממצוות תוכחה". זהו פסק של רבי חיים מוולאז'ין: אדם כעסן אינו יכול להוכיח.
מוסיף הגר"ש וולבה: מצוות חינוך מעוגנת במצוות תוכחה. לכאורה יוצא שאדם כעסן - פטור מחינוך. אלא שאי-אפשר להיפטר מחינוך, מפני שסוף-סוף האבא נשאר אבא. לכן, הוא מוכרח לשלוט על עצמו. כבר לפני מאה וחמישים או מאה וארבעים שנה פסק ר' חיים שאין להשתמש בדברים קשים. על אחת כמה וכמה כיום, ובפרט עם ילדים. בדברים קשים אין מועילים כלום. אדרבא, הדברים הקשים - מזיקים.
מוכרחים להשתמש אך ורק בדברים רכים.
מה לעשות כאשר הילד איננו שומע? צריך להגיד פעם ופעמיים עד שהילד שומע.
זוהי החכמה של חינוך, לדעת איך לדבר ומתי לדבר.

"צריכים להסביר לו שיבין"
באחד הימים נכנס אל האדמו"ר מגור בעל "אמרי אמת" זצ"ל, אברך עם "קוויטל", וילדו הקטן נלווה אליו. ביקש הילד לטלטל את הכיסא שניצב ליד הרבי זצ"ל, שנהג לפעמים להשעין את רגלו עליו עקב חולשתו (כי נהג תמיד לקבל את החסידים בעמידה). נרתע האב ונתקף במורא מהתנהגותו של הילד.
אולם הרבי הניח את ה"קוויטל" מידו, על השולחן, כשפניו מסבירות, ואמר לאב בניחותא: "חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה". צריכים להסביר לו שיבין.
אח"כ פנה לילד ואמר: "חלש אני ולכן אני סומך את רגלי על הכיסא. אם תטלטל אותו ממקומו, לא יהיה לי על מה להשעין את רגלי".
עזב הילד את הכיסא ופנה "לטפל" בקופה של "צדקת רבי מאיר בעל הנס" שעמדה תמיד על שולחן הרבי זצ"ל.
חזר הרבי על הפסוק "חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה". שוב רכן אל הינוקא והסביר לו במילים פשוטות: "יש בארץ ישראל יהודים עניים.
כאשר באים יהודים לכאן, הם שמים בקופה מטבעות צדקה עבור עניי ארץ ישראל לפרנסתם".

יד קשה גורמת לריחוק ולא לקירוב
רבי מנדלי מקוצק, דרכו בקודש היתה בסופה ובסערה, מייסר את חסידיו, מגיד להם דברים קשים כגידין, ודן אותם ברותחי רותחין על קלה שבקלות, עד שרבים לא עמדו בנסיון והלכו אל רבנים אחרים.
אמר לו רבי הניך מאלכסנדר לרבי מנדלי: על אברהם אבינו נאמר (בראשית יב, ה): "ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו ואת כל רכושם אשר רכשו ואת הנפש אשר עשו בחרן", ופירש רש"י: "ואת הנפש אשר עשו בחרן - שהכניסן תחת כנפי השכינה, אברהם מגייר את האנשים ושרי מגיירת את הנשים".
מעתה קשה: אצל יצחק נאמר (בראשית כו, א): "ויהי רעב בארץ... וילך יצחק אל אבימלך", להיכן הלכו כל הגרים והגיורות הללו? למה אינם נזכרים במאורעותיו של יצחק ובמסעיו? איה עזבם בימי הרעב?
אין זאת אלא - סיים רבי הניך - שלא כאברהם, היה יצחק הולך עם הגרים ביד חזקה ובתקיפות, בבחינת "פחד יצחק". על כן נסתלקו ממנו ועזבוהו לנפשו...

חינוך ללימוד תורה מתוך אהבה ולא מתוך לחץ
לפעמים הורים עומדים מול בנם הבוגר, זה שכילד הכל הועידו אותו לגדולות, זה שהתמיד בלימוד ויגע בכל נפשו בתורה. ופתאום הוא בעט בכל: בהתמדה, בהקשבה, ביגיעת התורה.
מדוע? מה אירע?
אומר ה"חפץ חיים": ילד זה חונך ללמוד תורה מתוך לחץ ולא מתוך אהבה.
ה"חפץ חיים" היה נוהג להביא דוגמא לדבר: חיילי הצאר הרוסי היו ידועים בזריזותם הרבה וביכולת העמידה המופלאה שלהם בעבודה קשה. ברם, לאחר שהשתחררו מן הצבא והיו אזרחים מן השורה, הם הפכו באחת לעצלנים ולמואסים במלאכה.
אחד מן החיילים, ששב לבית הוריו לאחר שהשתחרר מן הצבא, בילה את ימיו באכילה, בשינה וחוזר חלילה. אמו, שלא הצליחה להבין את ההתנהגות של הבן, שאלה אותו: "עשרים וחמש שנה היית כה זריז, עבדת במהירות מופלאה, עשית מלאכתך נאמנה. לאן נעלם כל זה?" ענה לה אז הבן: "עשרים וחמש שנה הייתי מחכה לרגע הזה בו אוכל להשתרע על מיטתי ולא לעשות דבר".
זה דינו של העושה דברים, ואפילו במשך שנים רבות, מתוך לחץ ולא מתוך אהבה.

רגעים של מרד
לפעמים קורה שהילד נמצא ברגע של מרד. העיצה הנבונה לאותם רגעים היא לא ללכת איתו ראש בראש.
הגר"י זילברשטיין סיפר, שפעם ראה אם חכמה, שבתה הקטנה החלה לצרוח לפתע ברחוב באומרה שהיא עייפה ורוצה לישון, ולא עזרו כל שידולי האם שהנה עוד מעט מגיעים הביתה ואז תוכל לישון כאוות נפשה.
מה עשתה האם?
עצרה ליד ספסל בתחנת אוטובוס ואמרה לבתה: רצונך לישון? עלי על הספסל ושכבי, ואני אמתין לך עד שתתעוררי... עשתה הבת כמצוות אמה, ואחרי שניות אחדות קפצה מ"משכבה" והמשיכה בדרכה...
ההגיון במעשה זה הוא פשוט מאוד. הרי כל אחד מבין שלמרות העייפות שאחזה בילדה, כוחותיה יאפשרו לה עדיין להגיע לביתה בשלום, אלא שעכשיו היא ברגע של מרד, ולכן כדאי לא ללכת איתה 'ראש בראש'.
והראיה, שברגע שסיפקה לה את דרישתה, לא רצתה להמשיך יותר. היתה לה כבר פת בסלה.

יש למשוך את הילדים בעבותות אהבה
כל אימת שהעלו לפני מרן ה"חזון איש" שאלות בנוגע ליחסים בין הורים לילדיהם שהחמיצו ויצאו לתרבות רעה, היתה עצתו אמונה, שינסו למושכם בעבותות אהבה, ושלא ירחיקום ולא ידחו אותם חלילה בשתי ידים, כי לא ידח ממנו נידח.

"דוקא בדרך זו תגדל ההשפעה עליו"
מעשה היה באב אמיד שבנו רחק מעליו ויבז מוסרו, עד שנידרדר להיות מחלל שבת בפרהסיא. לימים בא הבן אליו בבקשה שירכוש עבורו מכונית. אמר האב: "בתנאי שתבטיחני לא לנסוע בשבתות". סירב הבן להבטיח ותגדל המתיחות ביניהם.
כשהגיעו הדברים אל ה"חזון איש", שלח אל האב לייעצו, שבמקרה זה - והוא ידע את כל הרקע לריקמת היחסים ביניהם - כדאי שיתן את המכונית לבנו בלא שום תנאי, מכיון שדוקא בדרך זו תגדל השפעתו עליו...

הבן חזר בזכות הפתק של האב
מסופר על נער שגדל בבית חרדי קפדני בירושלים. יום אחד, הוא עזב את בית הוריו ללא הודעה מוקדמת. האב העריך את המצב והחליט שאין סיכוי להחזירו.
במקום לקלל, שלח האב החכם פתק זה לבנו: "בני היקר, אני יודע שאתה עומד ללכת בדרך חדשה. אני מבקש ממך בקשה אחת, והיא - שאל תרד כל כך למטה עד שלא תוכל לעלות שוב". זמן רב לא נשמע דבר מהבן. הוא היגר לאמריקה, למד באוניברסיטה "והצליח" בקריירה שבחר לו.
לאחר כעשרים שנה הוא הופיע פתאום בירושלים. הפתק של אביו הדיר את מנוחתו במשך כל שנות העדרו. הוא היה חקוק על מצפונו. הוא רצה להשכיחו מלבו, אך הדבר לא עלה בידו. חוסר השקט הפנימי שלו גבר, עד שלבסוף, הוא הגיע לנקודה כזאת שהיה צריך להחליט החלטה ברורה. האמת ניצחה. הוא חזר הביתה.

כוחה של מחמאה
סיפר הגר"י זילברשטיין: באו אליי בני זוג ותינו את צרתם הגדולה, על שבתם התפקרה והפכה לעוכרת ישראל. כאשר האזנתי לסיפורם, יצאתי בתמיהה גדולה, כיוון שהבת הזו החזירה את ההורים בתשובה שלימה, ורק לאחר מכן התדרדרה.
ההורים סיפרו שלפני כמה שנים - כאשר המשפחה כולה לא שמרה מצוות - הגיעה הבת הזו הביתה והחלה לגעור באימה שאינה מדליקה נרות שבת, והולכת בלי כיסוי ראש, וכו', והאמא החלה להדליק נרות ולכסות את ראשה. כך היה גם באשר לאבא, שהפך ליהודי חרדי לכל דבר ולמדקדק על קלה כבחמורה, מקדיש עיתים לתורה, ומתנהג כפי שיהודי טוב צריך להתנהג.
והנה, לאחר שהם חזרו בתשובה, החלה הבת להדרדר והגיעה לעמקי פי פחת, עד כדי כך שהיא ממלאת פיה בדברי כפירה ונאצה רח"ל, ומטמאת את האווירה בבית.
ההורים שהגיעו אליי ממרחקים ביקשו עצה, ואני - מתוך דבריהם הרחתי שהם מרחקים את הילדה בכל מיני ריחוק, ואולי זו הסיבה שהיא מתרחקת עוד יותר.
הצעתי להם שכאשר תיכנס הבת בפעם הבאה הביתה, יעמדו לפניה מלוא קומתם, ויאמרו לה שהם מחוייבים בכבודה כיוון שהיא נושאת בתואר 'הרבי' שלהם, שהרי היא ורק היא הגורם להחזרתם בתשובה.
ההורים התפלאו על העצה שנתתי להם, אבל הבטיחו לקיימה. והנה, לא עבר זמן קצר והם שבו אליי ודיווחו בשביעות רצון שהמצב השתפר לאין ערוך. הבת, שראתה את הכבוד הרב שמעניקים לה בבית, (ההורים עוד ציינו בפניה שיש רב שפסק שהיא 'הרבי' שלהם...), לא יכלה להרשות לעצמה לפתוח את הפה בדברי נאצה.
זה הסוד הגדול וזה כוחה העצום של מחמאה ומילה טובה הניתנת לאדם.
בתקופתנו יש אנשים הנוטים להיות 'קמצנים' גדולים במחמאות, וחבל. צריך לדעת שמה שלא משיגים באמצעות כוח, ניתן להשיג בקלות רבה על ידי מילה אחת של מחמאה.

חינוך מלא אהבה
מעשה שהיה בזמן ה"חפץ חיים" זצ"ל, בתלמיד אחד שנתפס על שהיה מעשן בשבת בסתר, והיה מזה רעש גדול, כי היה הדבר בגדר פלא ולא בנמצא כלל שיהודי יעז לחלל שבת. באו למרן ה"חפץ חיים" ושאלוהו מה לעשות עם הבחור, האם לסלקו מהישיבה או לא?
הזמין ה"חפץ חיים" את הבחור לחדרו ושוחח עמו כעשר דקות, והבחור יצא מחדרו של הרב כשהוא בוכה ומתחרט. איש לא ידע מה היה תוכן השיחה של ה"חפץ חיים" עם הבחור, והענין נשאר סתום זמן רב.
לאחר שנים סיפר אחד הרבנים החשובים את המעשה בפני קהל, ובסיום דבריו אמר: "חבל מאד שלא שאלנו את הבחור מה אמר לו ה"חפץ חיים", כדי שנלמד מזה כיצד לטפל בבחורים". בתום הדרשה התפזר הקהל איש איש למקומו, מלבד יהודי מבוגר שנשאר באולם כשראשו מורכן על כסא.
ניגש הרב להקיצו כי חשב שהוא ישן, אך גילה להפתעתו שהיהודי התעלף. מיד שפך עליו מים וטיפל בו עד ששבה אליו רוחו.
הרב שאל את האיש מדוע התעלף, שמא איננו חש בטוב. אך האיש השיב שהרב גרם לו להתעלף - כאשר סיפר בדרשתו על הבחור שהיה אצל ה"חפץ חיים"... כי הוא בעצמו הבחור שעליו סיפר הרב... הרב שהתרגש מאד התחנן בפני האיש שיספר לו מה באמת אמר לו ה"חפץ חיים", וכיצד הצליח להשפיע עליו.
ענה האיש ואמר: כשנכנסתי אצל ה"חפץ חיים" הוא לקח את ידי והחזיק בה בחמימות בשתי ידיו, הסתכל לתוך עיני במבט של חמלה ואהבה רבה, והתחיל לבכות ולומר: אוי שבת! אוי שבת קודש! אוי, אוי שבת! ככה בכה ה"חפץ חיים"
במשך עשר דקות.
באותם הרגעים רעדתי וחשתי בזרם של קדושה שעובר בתוך גופי. פרצתי בבכי והתחרטתי מעומק הלב על מה שעשיתי, וקבלתי עלי תשובה שלימה עד היום הזה.
לכן כשסיפרת את המעשה התרגשתי מאד, כי נזכרתי במעמד המרגש עם ה"חפץ חיים" ולכן התעלפתי...

מה ה'מירשם' לבן מופלג שכזה
כה סיפר הגר"י זילברשטיין: אני מכיר אברך שבגיל צעיר מאוד היה בקי בכל הש"ס, וההתמדה שלו בלימוד נודעה לשם ולתהילה. ניגשתי פעם לאביו של הבחור וביקשתי לדעת את ה'מירשם' כיצד זוכים לבן מופלג שכזה, והאבא השיב לי בו-במקום: לא זכותי היא זו אלא זכותה של רעייתי, וסיפר דברים כהוויתם: כיוון שנפשו של בננו זה חשקה בתורת ה', והעיסוק בהוויות דאביי ורבא ערב עליו יותר מכל הבלי העולם, הוא היה חוזר מהישיבה, כל פעם, לאחר חצות לילה. והנה, מעולם לא קרה שהבחור יפתח את הדלת ולא ימצא את אמו ממתינה לו, כשעל השולחן מונחת כבר כוס חלב חם, עם מיני מאפה, כדי לחזק את גופו של הבן המתמיד.
דבר זה עלה לרעייתי במאמצים רבים, שכן במשך כל היום היא עמלה קשות על סידור הבית ושיננה עם הילדים הקטנים את לימודיהם, תוך שהיא משקיעה שימת לב מרובה שלא יירדו למטה ויתחברו עם חברים שאינם מהוגנים. כשיורד הלילה היא כבר עייפה וסחוטה, ולמרות הכל לא היה לילה אחד שלא המתינה לבן שחזר מהישיבה, ישבה עמו ליד השולחן ושיכנעה אותו בלשונה האימהית לטעום מדברי המאפה כדי לחזק את גופו ונפשו.
והבן שלנו שראה את מסירותה של אמו ושמחתה בלימוד התורה שלו, דבקה נפשו באהבת תורה שכזו, עד שגם הוא אינו מסוגל להפרד ממנה, וזכינו לכך שבגיל צעיר יסיים את כל הש"ס וישלוט בו בבקיאות נפלאה, סיים האב.

כך יצא בעל "משנה שכיר"
בהקדמת הספר "משנה שכיר" משבח מאוד הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד את אימו של ה'משנה שכיר' בשל מה שעשתה עבור בנה, כאשר היה קם באשמורת הבוקר ללימודו, והאם עם הבנות, היו אופות עבורו עוגיות טעימות, וכל בני הבית ידעו שהמאפה מיועד רק לו משום שעסק בתורה.

ענישה
קיימת מין דעה נפוצה בעולם - אומר הגר"ש וולבה - שעיקר החינוך נעשה על ידי ענישה. לצערינו נפוצה דעה זו גם אצל מורים.
מנהל אחד של חיידר, הוציא ספר נחמד על חינוך, אבל קרא לספר: "מתי להעניש ילד". שאלתי אותו - מספר הגר"ש וולבה - לשם מה צריך היה לתת שם כזה לספר שלו, הרי הוא כותב שם הרבה יותר ברחבות. למה צריך המבט להיות מתי להעניש?
עונש צריך להיות האמצעי האחרון בחינוך. המבט איננו צריך להיות מתי להעניש.
בנושא הענישה בא לידי ביטוי רצון השליטה של ההורים. אדם מרגיש כי כאשר יש בידו להעניש - יש לו שליטה. כך גם "רבי" בכיתה שלו.
פעם הזדמן אצלנו אדם - מספר הגר"ש וולבה - שהציע את עצמו לתפקיד משגיח בישיבה הקטנה. אחת השאלות ששאל אותי היתה לגבי הסמכויות שיהיו לו. האם תהיה לו סמכות לזרוק בחור מהישיבה? זו היתה השאלה הראשונה שלו. ראיתי שמשגיח ומחנך לא יצמח ממנו. אם כזה הוא המבט הראשון שלו, מתי מותר לו לזרוק, אם הסמכות שלו לזרוק אדם היא זו שנותנת לו את ההרגשה שהוא בראש, אזי אינו יכול להיות משגיח בישיבה. אינו יכול להיות מחנך. גישה זו מופרכת מלכתחילה.
כך גם אצל ההורים. אם כל המבט הוא מתי להעניש - זו גישה מעוותת, המשמיטה את הבסיס מכל חינוך בריא.

"עם הילדים - רק בדרך טובה"
אין לשער כמה מזיק ההורה לילד כאשר הוא מכה אותו מכות של ממש. רבי אליהו לאפיאן זצ"ל היה אומר תמיד: "עם ילדים - רק בדרך טובה". הוא אמר, שלעת זיקנתו הוא התחרט על כל מכה שנתן לילדים שלו כשהם היו קטנים.
רבי אליהו גידל אחד-עשר ילדים, וכמה מהם ראשי ישיבות גדולים.
אמנם יש מצבים חריגים של לחץ - אומר הגר"ש וולבה - למשל: בערב הילדים צריכים ללכת לישון, ואם יש ב"ה כמה ילדים בבית, וכולם צועקים, והאמא כבר עייפה מכל היום, במצב כזה קורה שהאמא נותנת כמה סטירות ונהיה שקט. זו "עזרה ראשונה". אין מדובר על זה. אבל לעשות מן המכות שיטה - זו גישה מזיקה.
לייסר כן - אך לא מתוך כעס ורוגז
מסופר על הגאון רבי אליהו לאפיאן זצ"ל, כי מעולם לא ייסר את בניו או אחרים תיכף כשראה אותם בקלקלתם, כי חשש שמא יוכיחם מתוך כעס. הוא היה מחכה עד שיהיה בטוח כי אין בלבו על החוטא שום כעס ורוגז, ורק אז היה מוכיח ומייסר.
פעם קרה שאחד מילדיו של הגר"א לאפיאן עשה עוולה גדולה. המתין רבי אליהו שבועיים ימים עד שהרגיש בעצמו שלא נשאר בלבו אפילו שמץ של כעס, ורק אז ייסר אותו.
עוד בנושא מסכת החיים

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות. לחץ כאן להעברת שאלתך לרב.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il