ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש

פרק ה

חברה רעה

הרב יהודה חיוןתמוז תשס"ט
1816
מוקדש לעלוי נשמת
אסתר בת רחל
לחץ להקדשת שיעור זה
תחילה יש לסלק את החברים הרעים
מסכת החיים
הרב יהודה חיון
1 - הריון
2 - מצוות מילה
3 - כשם שנכנס לברית
טען עוד
הגמרא (תענית ז, א) מחלקת את הפסוק "יערף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי"
לשני חלקים. החלק הראשון, "יערף כמטר לקחי", עוסק בתלמיד שאינו הגון, שאיתו אסור להתחבר, ואילו החלק השני, "תזל כטל אמרתי", עוסק בתלמיד הגון.
ויש לשאול, מדוע פותחת התורה בתלמיד שאינו הגון? לכאורה היה מתאים יותר לעסוק בראשונה בחלק הטוב, היינו התלמיד ההגון?
משיב על כך הגאון רבי חיים קנייבסקי: התורה מלמדת אותו כאן כלל יסודי בהלכות חינוך, והוא, שאם ברצוננו לראות את בננו צומח כתלמיד הגון, הרי שלפני הכל צריך לסלק ממנו את החברים הרעים, העלולים להזיק לו ולנשמתו ולקלקל את כל מה שלמד עד הנה.
טיהורה של החברה אינו "עוד" תנאי בחינוכו של הילד, אלא יסוד היסודות ושורש עבודת החינוך, שכן כל עוד יהיו לו חברים שאינם מהוגנים, הוא לא יצליח - גם אם ירצה - לקלוט את דברי התורה שמלמדים אותו. כשם שלפני הזריעה מנכשים את גידולי הפרא, כך גם יש לסלק את החברים המושחתים מן הבן, עוד לפני כניסתו לבית המדרש.

הרחק מחבר רע
מרן הגרא"מ שך זצ"ל כתב לשואל (מכתבים ומאמרים, ח"א סא): "בענין הבחור שאתה חושש שיש לו השקפות אחרות, ודאי שאתה צריך להתרחק מלהתחבר איתו בכל צד שהוא, וכל שכן שלא להיות איתו בחדר אחד. כי אין הספק שאתה תשפיע עליו לצד הטוב מוציא מידי ודאי שהוא ישפיע עליך ההפך. כי יש לו הרבה המסייעים על ידו, היינו הרצונות והתאוות".

שאלה חינוכית כבדת משקל ורבת אחריות
דרש הגרי"ד סולוביצ'יק, ראש ישיבת בריסק: אמרו חז"ל במדרש: "ישמעאל לא רידהו אביו, ויצא לתרבות רעה. מה עשה ישמעאל? כשהיה בן ט"ו שנה התחיל להביא צלם מן השוק והיה מצחק בו ועובדו, כמו שראה מאחרים. מיד: 'ותאמר שרה לאברהם גרש האמה הזאת ואת בנה', שמא ילמד בני אורחותיו. מיד: 'וירע הדבר מאד בעיני אברהם' על שיצא לתרבות רעה.
'ויאמר אלוקים אל אברהם אל ירע בעיניך' וכו'. מה היה סופו כשגרשו, ישב בפרשת דרכים והיה מלסטם את הבריות".
אברהם אבינו רצה לקרב את ישמעאל, ובודאי אם היה נשאר בביתו ומתחנך על ידו לא היה מתדרדר ויוצא לתרבות רעה. אולם טענת שרה היתה: "שמא ילמד בני אורחותיו". אף שודאי צדק אברהם אבינו שאם ישאר ישמעאל בביתו ילך בדרך ישרה ולא ילסטם את הבריות, שהרי היה זה רק ב"סופו כשגרשו" כלשון המדרש, אך עם כל זה היות ויש חשש של "שמא ילמד בני אורחותיו", ממילא שוב לא קיים שום שיקול של קירוב.
על כף המאזניים היתה מונחת איפוא שאלה חינוכית כבדת משקל ורבת אחריות: מה עדיף על מה - האם לקרב את הבן הסורר למרות החשש כי הדבר עלול להזיק ולהשפיע לרעה על אחיו, הבן הישר. או שמא מוטב להרחיקו ולסלקו מן הבית, אף שהדבר יגרום להמשך הדרדרותו, ובלבד שלא "ילמד בני אורחותיו".
כאז כן היום, חלוקות הדעות לגבי שתי הגישות הללו, יש הנוטים לכאן ויש הנוטים לכאן. עד שבא הקב"ה בכבודו ובעצמו והכריע את הכף: "ויאמר אלוקים אל אברהם אל ירע בעיניך" וכו'. ואם כן נפסקה הלכה - לדורות - כשרה ולא כאברהם.
בפיוט של ראש השנה (יום ב' קודם קדושה דשחרית) נאמר: "בשלחו ישמעאל ואמו למדברים מעל יחיד הנעלה באחד ההרים, מזה ולבוא לדור דורים". הרי מבואר כי גירוש ישמעאל מבית אברהם כשלעצמו לא היה די בו כדי לסלק את החשש של "שמא ילמד בני אורחותיו". כדי להצליח בכך, צריך שהשילוח יהיה ל"דור דורים", שלא יהיה כל קשר ולא תהיה כל שייכות בין יצחק לישמעאל בכל הדורות הבאים עד עולם. רק בניתוק עולמי זה נסתלק החשש של "שמא ילמד בני אורחותיו"...

"מי יודע איזו תולעת תחדור ברבע שעה"...
כאשר שהה האדמו"ר מסקוירא זצ"ל בבוקרשטט, חשש מאד לחינוכם של ילדיו.
הוא עצמו היה משוחח עם בניו ובנותיו, מלמד אותם ושוהה עמם, ובלבד שלא יתחברו עם חברים לא ראויים.
יום אחד לקחה הרבנית את בנותיה עמה, להשתתף בחתונה אצל קרובי משפחה.
כשרצתה לשוב, בקשו הבנות להשאר עוד מעט, והקרובים הבטיחו שישיבו אותן הביתה. כל אותה עת עמד הרבי בחלון חדרו והמתין לשובן. כשראה שהרבנית שבה לבדה, שאלה בחרדה היכן הן. סיפרה לו הרבנית כי נשארו בהשגחת קרוביהם. מיהר הרבי ושלח את משמשו להחזירן מיד, והוא עצמו עמד וחכה לשובן, באומרו: "מי יודע איזו תולעת יכולה לחדור ברבע שעה"...

"חלילה וחס, איני שולח את ילדתי"...
מרן הגרא"מ שך זצ"ל סיפר, שלמרן החפץ חיים זצ"ל היתה בת נשואה מאשתו הראשונה, וכשנסעה למקום נופש לקחה איתה את אחותה, בתו הצעירה של החפץ חיים מנישואיו השניים. במקום הקיט לימדה בעלת האכסניה את בנותיה לכתוב בפולנית, שפת הארץ, וילדתו של החפץ חיים קלטה את השפה.
פעם נצרך החפץ חיים לשלוח בדואר חבילת ספרים. ביקש מילדתו שתלך לפלוני הבקי בשפת המדינה, שיכתוב את הכתובת על החבילה.
אמרה: "גם אני יכולה לכותבה".
תמה: "מהיכן יודעת את לכתוב פולנית?"
סיפרה, שבעלת מעון הקיט לימדה אותה יחד עם בנותיה.
לא אמר החפץ חיים דבר. אבל כשהגיע הקיץ ובתו הנשואה בקשה לקחת שוב את אחותה, אמר: "חלילה וחס, איני שולח את ילדתי למקום שלומדים בו לכתוב גויית!"...
עוד בנושא מסכת החיים

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il