ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

בן שלוש עשרה למצוות

דף הבית ספריה שונות מסכת החיים Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

תמוז תשס"ט

בן שלוש עשרה למצוות

פרקים א' ב' ג' ד'



נערך על ידי הרב

מוקדש להצלחת
עם ישראל

תכונות וכוחות חדשים
במסכת אבות (ה, כא) שנינו: "בן חמש למקרא, בן עשר למשנה, בן שלש עשרה למצוות, בן חמש עשרה לגמרא, בן שמונה עשרה לחופה, בן עשרים לרדוף, בן שלושים לכח, בן ארבעים לבינה, בן חמשים לעצה" וכו'.
המתבונן בדברי המשנה ישים לב, כי המשנה פותחת בסדרי הלימוד והנהגות מעשיות לפי סדר שנות חיי האדם לשלביהם, באומרה: "בן חמש למקרא, בן עשר למשנה, בן שלוש עשרה למצוות" וכו', ואילו המשכה של המשנה מתייחס לתכונות וכוחות שמקבל האדם במהלך חייו, באומרה: "בן עשרים לרדוף, בן שלושים לכח, בן ארבעים לבינה" וכו'. מדוע המשנה חלוקה בענינה ואינה הולכת בקו אחיד?
אלא, מצורת מבנה המשנה אנו מבחינים ביסוד גדול הטמון במשמעות דברי המשנה: ענין "בן י"ג למצוות" אינו דין בהנהגת האדם בלבד, שמחוייב מעתה במצוות, אלא שבהגיעו לפרק זה נעשית קיום התורה והמצוות חלק ממציאותו ותכונתו בגוף ובנפש. ואם זוכה להשאיר את תכונת נפשו בטהרתה, הרי הוא נמשך מעצמו ומטבעיותו לקיום התורה והמצוות, כבן עשרים שנמשך לרדוף, וכבן שלשים לכח.

קשר של קיימא שלא יינתק לעולם
נער שהגיע למצוות, נקרא בפי הבריות "בר מצוה". לעומתו, אדם השטוף בעבירות מכונה בשם "בעל עבירה". ויש להבין מה פשר השינוי, הלא גם "בר" (שהוא תרגומו הארמי של "בן") וגם "בעל" באים לבטא שייכות, כמו "בן עיר" או "בן חיל" וכמו כן "בעל בית" או "בעל מלחמות". מדוע, אם כן, הקשר למצוה בא לידי ביטוי על ידי המלה "בן", ואילו הקשר לעבירה במלה "בעל"?
לכשנתבונן בדבר נבחין שישנו הבדל מהותי בין "בן" לבין "בעל". בן הנולד להוריו, נקשר אליהם בקשר של קיימא שלא יינתק לעולם. לא תועיל כאן שום פעולה משפטית של גט וכדו', הרחקת הבן מהוריו או העלמתו מהם - לעולם ישאר הבן בנם של אביו ואמו. לעומת זאת, קשר הנוצר בין בעל לאשתו על ידי חופה וקידושין, אפשר לבטלו על ידי גט.
לפי זה מוסברת היטב התמיהה דלעיל. הקשר שבין אדם שהגיע למצוות לבין המצוות הוא קשר תמידי, בכל משך ימי חייו הוא יהיה חייב במצוות. לכן אומרים אנו "בר מצוה", כי מדובר כאן בקשר מסוג הקשר שבין בן להוריו. עם זאת אנו מתעודדים מכך שמי שעובר עבירות נקרא "בעל עבירה", כי דבר זה מלמדנו שגם אם נוצר קשר עם עבירות, אפשר להתירו ולהינתק מהן.

שמעון ולוי בהכנסם לעול מצוות

ב"פסיקתא זוטרתי" (בראשית לד, כה) מובא, כי הסיבה לכך שבהיות הנער בן שלוש עשרה הוא כבר נקרא "איש" ונעשה ל"בר מצוה" היא משום שבעל הגיל המוקדם ביותר שמצינו בתורה שנקרא "איש" היה באותו הזמן בגיל שלוש עשרה, שנאמר (שם): "ויקחו שני בני יעקב, שמעון ולוי... איש חרבו", ולפי חשבון השנים היה לוי באותו הזמן בן שלוש עשרה.
מסיבה זו, בחרה התורה לגלות את שנת החיוב במצוות במעשה שמעון ולוי, להורות שאופן קבלת המצוות של יהודי צריך להיות במסירות נפש ובהקרבה, כשם ששמעון ולוי הערו נפשם למען קדושת ה' עם היכנסם למצוות, וזה היה המעשה הראשון שעשו, ובתר רישא גרירא.

עמידה על הסף
מדוע נער שהגיע למצוות נקרא "בר מצוה" ולא "בן מצוה"?
אמר על כך בעל ה"משך חכמה": נער הנכנס למצוות אין אנו יודעים מה צופן לו העתיד, ואם אמנם יחזיק במצוות ויהיה בן קיימא לגבם, ולכן הוא נקרא "בר מצוה", כי המילה "בר" - פירושה בארמית: בחוץ, כלומר: הנער הנכנס למצוות עומד על הסף - על מפתן המצוות, ואי אפשר לקרוא לו בן מצוה, מפני שבן הוא בדרך כלל בן של קיימא, ועל הנער להצדיק את השם הנקרא עליו, ובהיותו לבר מצוה אין סיפק בידו להצדיק כבר את השם: "בן מצוה".

טענה ניצחת כנגד היצר הרע
רבי יהונתן אייבשיץ ביום היותו בר מצוה נשאל על ידי אחד מבני ביתו: מכיון שעד היום - יום מלאת לך י"ג שנה - לא היה בך היצר הטוב, ורק היצר הרע ביקש להשפיע עליך, כיצד היית נוהג כאשר בא אליך היצר הרע לפתותך, במה היית דוחה אותו?
השיב הנער החכם: כאשר היה בא יצר הרע ומנסה לשדלני, כך הייתי עונה לו: כתוב בתורה: "שמוע...ושפטתם צדק", ועל כך אומרים חז"ל (סנהדרין ז, ב): הרי זו אזהרה לבית דין - שלא ישמע דברי בעל דין קודם שיבוא בעל דין חבירו, ואזהרה לבעל דין - שלא יטעים דבריו לדיין קודם שיבוא בעל דין חבירו.
בהלכה מפורשת זו - התלהב הנער כמנצח - דחיתיו, את יצרי הרע, וכך אמרתי לו: שתוק והפסק מיד את שידוליך, שכן לפי ההלכה אסור לך להשמיע את דבריך, ואף לי אסור לשמוע את טענותיך לפני בוא בעל הדין השני, הלא הוא היצר הטוב. רק כאשר יהיה אף הוא נוכח במשפט, תוכל להשמיע דבריך, ואשפוט עם מי משניכם הצדק...

"אמור לעצמך"...
בספר "על משכנות הרועים" להרה"ח ר' מוטל מיירנץ שליט"א (עמוד קסו) מסופר: אחד מהמיוחדים שבחבורת חסידי גור, היה החסיד המופלג ר' מענדל דומברובר
ז"ל, אשר עוד בהיותו בן חמישים וכמה שנים, שהה רוב ימי השנה בגור, ואף שהיה בעל משפחה, היה משליך את כל העולם מאחורי גיוו, ולא היה לו בעולמו כי אם דביקות בהשי"ת וברבי. ומספר ר' לייבל קוטנר שיחי', כי כשהגיע בנו של ר' מענדל זצ"ל לגיל בר מצוה בא לגור, וכשפגש את אביו, אמר לו: אבא אני נהיה בר מצוה.
השיב לו אביו: לשם מה אתה אומר לי זאת, אמור לעצמך...

בר מצוה - יום סליחה ומחילה
לקהל המשתתפים בשמחת בר המצוה של אחד מילדי העיר בני ברק, נכונה הפתעה. בפתחו של אולם השמחות נראתה לפתע דמות מוכרת, "הסטייפלר"! עברה הלחישה מפה לאוזן, והכל קמו ממקומותיהם, מבקשים לחזות בהדרת פניו של הצדיק, אשר זה זמן רב לא יצא - מפאת חולשתו - מפתח ביתו.
נרגשים במיוחד היו בני משפחתו של חתן השמחה, נרגשים ונבוכים כאחת - הן אין הם קרובי משפחה של הגאון רבי יעקב ישראל קנייבסקי. על מה ולמה זכו הם איפוא, כי הצדיק, ששנים רבות אינו משתתף אף בשמחות משפחתיות יגיע דוקא לשמחתם?
עד מהרה התבררו הדברים. שכן, עם היכנסו לאולם השמחות, ביקש הסטייפלר לשוחח ביחידות עם חתן הבר מצוה. נפעם ונרגש, שמע הנער מה בפיו של גדול הדור. בתום השיחה, עזב האורח הנכבד את המקום.
"מה אמר לך?" הקיפו הנוכחים את הנער, "מה אמר לך הסטייפלר?"
מרוב התרגשות הצליח הנער רק לומר: "הוא בא לבקש ממני מחילה"...
התברר, כי אביו של חתן השמחה נוהג להתפלל בבית המדרש "לדרמן" - בו התפלל הסטייפלר זצ"ל.
בעת שהיה ילד כבן שבע שנים, נדמה היה להגרי"י קנייבסקי זצ"ל, כי הילד לומד בזמן התפילה. הוא גער בו על כך, ואחר כך התברר לו כי סידורו של הילד דומה לגמרא, והילד אמנם התפלל ולא למד.
כיון שכך, חפץ הצדיק לבקש את מחילתו של הילד, אך לפי שהקטנים (טרם בר מצוה) אינם בני מחילה - לא יכול היה לבקש את מחילתו. לפיכך, בירר הסטייפלר זצ"ל, את שמו של הילד ואת גילו.
שש שנים שמר את הדבר בלבו, ובהתקרב מועד בר המצוה של הנער, ביקש לדעת היכן תערך שמחת המצוה. מיד עם צאת הכוכבים, ביום בו מלאו לנער י"ג שנים והוא יצא מגדר "קטן", מיהר הצדיק לבקש את מחילתו...

"איך הזמן חולף מהר"
כשהגיע בנו של הגאון רבי שלום אייזן למצוות, בשבת בבוקר נערך קידוש, בו השתתפו גדולי ירושלים. בעוד הנאספים משוחחים בדברי תורה, נראתה בפתח דמותו של ר' איסר זלמן מלצר, רבו של רבי שלום אייזן. הכל קמו לכבודו, ולא הסתירו את השתוממותם: "הכיצד טרח ויגע ובא מהלך כה רב?!".
"אמת" - ענה רבי איסר זלמן - "רב המהלך מכפי כוחותי אבל חייב הייתי לבוא, משום הכרת הטוב לבעל השמחה". "הכרת הטוב?!" - תמהו הנאספים.
"כן" - השיב ר' איסר זלמן - "בגינו חלף במוחי הרהור תשובה!".
הדברים נשמעו סתומים עוד יותר, והגאון הישיש נאלץ להבהירם: "כאשר רבי שלום בא להזמינני לבר מצוה של בנו, חלף במוחי הרהור בזק: הוא חוגג כבר את היכנס בנו למצוות - והרי זה עתה נערכה חתונתו של ר' שלום, אח, איך הזמן חולף מהר...יש להזדרז ולשוב בתשובה, 'בטרם יבואו ימי הרעה'! ואם בזכותו חלף במוחי הרהור תשובה - חייב אני לטרוח ולהשתתף בשמחתו מדין הכרת הטוב"!

פרק ב- קבלת עול מלכות שמים ועול מצוות

קבלת עול מלכות שמים

בספר "שערי תשובה" לרבינו יונה (שער ג, אות כב) מובא: "ומצות תפילין ומצות מזוזה - מצוות עשה הן, והנן בכלל קבלת מלכות שמים, כי על כן נכתבו בפרשת שמע ישראל".
בהגיע הנער למצוות ומניח תפילין, נשלם בו גם מה שכתב הרמב"ם (פ"ו מהל' מזוזה הי"ג): "אמרו חכמינו הראשונים: כל מי שיש לו תפילין בראשו ובזרועו, וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו, מוחזק הוא שלא יחטא, שהרי יש לו מזכירין רבים, והן הן המלאכים שמצילים אותו מלחטוא, שנאמר חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם".
לפי האמור, שבהכנס הנער לעול מצוות צריך הוא לקבל על עצמו "עול מלכות שמים", ניתן לבאר מדוע נער זה נקרא בשם "בר מצוה" - בלשון יחיד, והלא הוא מקבל על עצמו את עולן של כל המצוות, ואם כן יותר היה מתאים לכנותו "בר מצוות" - בלשון רבים?
אלא, המצוה שאותה הנער צריך לקבל על עצמו היא קבלת עול מלכות שמים, ועל כן הוא מכונה בשם "בר מצוה" - בלשון יחיד. קבלת עול מלכות שמים כבר תגרור אחריה באופן אוטומתי את קבלת עולן של כל המצוות, כפי ששנינו במסכת ברכות (יג, א): "למה קדמה פרשת 'שמע' לפרשת 'והיה אם שמוע'? כדי שיקבל על עצמו עול מלכות שמים ואחר כך עול מצוות".

הבנתו של נער גדולה מהבנתו של אריסטו
הגון רבי אלחנן וסרמן הי"ד שואל: כיצד התורה מטילה על כל ילד בגיל שלוש עשרה להבין ולהאמין שהקב"ה ברא את העולם, דבר שחכם כמו אריסטו לא הבין?
הגר"א ווסרמן מתרץ תירוץ, שכדי להבינו נקדים בסיפור שאירע לאחד מראשי ישיבת "קול תורה".
הרב אלחנן קונשטט זצ"ל נזקק בהזדמנות כלשהי להכנס לחנות למוצרי פרזול ברחוב יפו בירושלים. כאשר נכנס לחנות, גילה שבעל הבית יצא לזמן מה מחנותו, ועל כן עמד והמתין לבעל החנות, כשהוא מהרהר בדברי תורה.
תוך כדי המתנתו נכנס אדם לחנות, וכאשר ראה שהמוכר איננו, שאל את הרב קונשטט: "מיהו בעל החנות?" ענה לו הרב: "אין לחנות בעלים". שאל הקונה: "אם אין לחנות בעלים, מי הביא את כל המוצרים?" ענה הרב: "האם לא שמעת? בשבוע שעבר אירע פיצוץ אדיר במפרץ חיפה, מהפיצוץ הגדול הזה נוצרו אטומים ומולקולות.
הרוח נשאה את האטומים והמולקולות ומהן נוצרו החנות ותכולתה".
הקונה חשב שלפניו עומד אדם שאינו שפוי בדעתו ואמר לרב: "אדוני, נראה לי שברחת מבית חולים לחולי נפש בירושלים, וכי יכול להיות שמפיצוץ נוצרה חנות?
הלא אף אדם הגיוני לא יקבל הסבר משונה כל כך?".
ענה לו הרב קונשטט: "האני הוא המשוגע? הלא יש אנשים האומרים שלא רק החנות נבראה מפיצוץ, אלא תבל ומלואה. וכי יתכן הדבר שמפיצוץ נוצר העולם כולו? ומדוע בכל זאת יש המאמינים שכך נברא העולם, אף על פי שדבר זה אינו הגיוני? כי נח להם לומר כך, כדי שיוכלו לחיות כרצונם, וגאוותם אינה נותנת להם להכיר שיש בורא ומנהיג מעליהם?".
זהו תירוצו של הגר"א ווסרמן הי"ד. אמנם אין קושי להגיע להכרה שה' אחד, אלא שאריסטו וחביריו - מידותיהם היו מושחתות במידות רעות ובגאווה, ולכן לא הכירו באמת הפשוטה שיש בורא ומנהיג לעולם. משום כך דורשת התורה מכל אדם להאמין בקב"ה, שהרי אם אדם נוהג במידות טובות ובענווה, הריהו מבין בפשטות את האמונה.

המצוה הראשונה
מספר הרה"ג ר' מנחם מנדל מנדלזון שליט"א: יום הכנסי למצוות חל בעיצומו של יום שבת קודש. התפללנו בבית הכנסת הגדול ב"כפר אתא" (שם כיהן אבי הג"ר בנימין זצ"ל כמרא דאתרא משנת תרצ"ד עד שנת תשי"ב), והתכוננתי למצוה הראשונה מדאורייתא שחלה על נער שנכנס למצוות, שהיא מצות קריאת שמע. החלטתי לאומרה דוקא מתוך הסידור בדקדוק, ולהתפלל כמו שצריך.
לאחר "קבלת שבת" קרא לי אבי זצ"ל והורה לי: תתפלל ערבית בעל-פה, ולא מתוך הסידור!... התפלאתי מאוד על הוראה זו, אבל קיימתיה ועשיתיה.
כששבנו הביתה לאחר התפילה, שאלתי לאבי זצ"ל על פשר הבקשה ומה ראה על ככה? והשיבני: הרי זו המצוה הראשונה שלך מדאורייתא, בהיכנסך לעול המצוות כגדול. כאן בבית-הכנסת משתמשים בחשמל בשבת (בבית אבי זצ"ל לא השתמשו בחשמל), ומאחר שה"חזון איש" שולל את השימוש באור החשמל בשבת, לא רציתי שאת המצוה הראשונה שלך תקיים שלא בשלימותה, כך שאם היית מתפלל מתוך הסידור - היית נהנה מאור החשמל!...

"כדאי לו להיות מן המהדרין"
מעשה והזדמן האדמו"ר רבי אהרן מבעלזא זצ"ל לסעודת בר מצוה. כאשר סיים הבחור בר המצוה לברך ברכת המזון על הכוס, הורה לו הרבי לשתות את "כל" הכוס, ולא יסתפק בשתיית "רובו".
ונימוקו: מאחר ועכשיו נעשה לבר-חיוב, כדאי לו להיות מן המהדרין...

פרק ג - דרשת בר מצוה

"לא אלך לשמחת בר מצוה בלא דרשה"
בספר "מרביצי תורה ומוסר" (ח"א עמ' פה) מסופר על בעל "בית הלוי", הג"ר יוסף דוב סולובייציק זצ"ל: קרוב לעשר שנים ישב רבי יוסף דוב על כסא הרבנות דק"ק סלוצק. בשנת תרל"ד בערך עזב את העיר סלוצק ואת כסא הרבנות, כשהוא משתכן דרך עראי בוורשא בירת פולין. על נסיבות עקירתו מסלוצק ידוע בחוג "בית הרב" רבה של בריסק, שהדברים נתגלגלו מרוב סירובו להתרפס בפני העשירים ולשאת להם פנים.
מעשה שהיה כך היה: אחד הנגידים בעיר, רחוק מתורה, שמלאו לבנו שלוש עשרה שנה, ערך לכבוד המאורע חגיגת פאר, והזמין אליה קרואים רבים.
כדי להוסיף יוקרה ביקש גם את הרב דמתא להשתתף במאורע, ושכר למענו כרכרה מיוחדת שתביאו אל הטרקלין.
כשבא הגביר עם הכרכרה לקחת את הרב, התענין רבי יוסף דב ושאל כבדרך אגב: "מה דרשה יאמר חתן הבר מצוה?" נבוך הגביר ומשך כתפיו: "הלא יודע רבי, הזמנים השתנו, הילדים של היום לא דורשים".
רבי יוסף דב מקשיב ומודיע תיכף בהחלטיות: "חגיגה שאין הבר-מצוה דורש בדברי תורה, היא מושב לצים. לא אלך!"
באותו מעמד נכח יהודי אחד מתושבי סלוצק, עני בן טובים, שחגג גם כן באותו יום את חגיגת ה"בר מצוה" של בנו. האיש בא לקבל ברכה ותו לא. איש כמוהו לא ימצא עוז בנפשו להטריח את הרב שיבוא לסעודת מצוה שעורך בביתו, מי הוא שישא את עיניו לגדולה כזאת?
אולם, בשומעו את חילופי הדברים שעברו עכשיו בין הרב לעשיר מלאו לבו להתקרב עד לכסאו של רבי יוסף דב ויען בקול מבויש: "שמא יואיל רבנו להשתתף בבר מצוה של ילדי, שהוא לומד תורה, וישמיע גם פלפול לכבוד היום".
מיד צהלו פניו של רבי יוסף דב: "אליך אבוא, אל בנך אשר לומד תורה", ותוך כדי דיבור התרומם מכסאו ולבש את מעילו העליון לילך אל שמחת העני.
פני העשיר חפו. הוא התכונן לנחול כבוד בעיני חבריו הקרואים, והנה צפוי לו בזיון גדול. הוא הפציר ברבי יוסף דב: "הלא אין אדם טורח בסעודה ומפסידה, הנה ערכתי שולחנות כיד המלך, וכל המסובין יושבים ומצפים לבואו של הרב, מה אגיד להם?".
אך כל דבריו היו לשוא. רבי יוסף דב היה נחוש בהחלטתו: "לא אלך לשמחת בר מצוה בלא דרשה". וילך אל בית העני.
העשיר שב לאחוזת מרעיו וסיפר להם את כל אשר קרהו, כי הכלימו הרב, וכי נתן עילה לאדם פשוט ממעמד נחות להתכבד בקלונו. בערה חמת הנגידים דסלוצק ברבי יוסף דב עד להשחית עד שזממו להינקם בו בדרך מקורית, על ידי שהעבירו בעיר קול אזהרה שלא יהין אף איש להשכיר לו בית דירה, ואיימו בשפטים על בעל המעון שהתגורר בו עד עכשיו, שיכריחנו לפנותו מיד, ואם לאו - ירדו לחייו.
מתוך שהיתה אימתם מוטלת על רוב האוכלוסיה, יצאה מזימתם לפועל. בעל המעון בא והודיע לרבי יוסף דב בקול רועד, כשהוא מבקש את סליחתו אלף פעמים כי אנוס הוא להוציאו מהדירה, והרב הבין למצבו. "אין בך אשם. הם עלולים להכרית את פת לחמך", אמר.
כשיצא לחפש אחרי דירה אחרת נתחוור לרבי יוסף דב שהמתנכלים הפליגו במעשיהם. לאף יהודי בסלוצק אין אומץ להמרות את פיהם, וסופו להשאר ללא קורת גג לראשו.
בנתיים נודע הדבר למושל המחוז - גוי מבטן ומלידה, שהעריץ את הרב והתרגש למשמע השערוריה, ומיהר לשלוח להודיע לרבי יוסף דב שהוא מעמיד לרשותו דירה חינם אין כסף בת עשרה חדרים.
הרב שפט בדעתו שמצב כזה גובל בחילול השם, ואחר שהודה למושל על נדיבותו - הזדרז לצאת מהעיר ויעזבנה לצמיתות (מפי נינו רבי יוסף דב סולוביציק בירושלים).

סיום הדרשה - לימוד יסוד חשוב לחיים
הגר"מ רובמן זצ"ל נוכח פעם בסעודת בר-מצוה. כאשר החל חתן הבר-מצוה לדרוש, הפסיקו אותו חבריו בשירה כמקובל. כיון שהחלו לשיר, התיישב הבר-מצוה על מקומו. כאשר סיימו הנערים לשיר פקד הרב רובמן על הנער לקום ולהמשיך את הדרשה. שוב הפסיקוהו חבריו בשירתם, וכאשר נדם קול המשוררים אמר הרב לנער להמשיך את דרשתו. כך נמשכו הדברים, עד שסיים החתן את כל הדרשה.
משנסתיימה הדרשה, קם הרב רובמן ונשא דברים. בדבריו פנה אל הבר-מצוה ואמר לו: הבה אפרש לך את כוונתי בדרישתי העיקשת שתסיים את הדרשה עד תומה.
לא התכוונתי חלילה לענות אותך, אלא רציתי ללמדך יסוד חשוב לחיים.
הנה היום הגעת למצוות. לקראת יום זה הכינו עבורך דרשה נאה ואתה שיננת אותה בעל פה, כדי שתוכל לאומרה בפני הציבור. לכאורה הכל טוב ויפה. אלא שהנך עלול לטעות בעקבות דרשתך, טעות גדולה ומרה. דהיינו, יתכן שתחשוב שלימוד התורה וכן שאר המצוות, הם דברים המתבצעים ללא קושי. לכן באים חבריך ומפריעים לך, כדי ללמדך שכאשר באים לקיים מצוות נתקלים לעתים קרובות בקשיים. אך כאשר יש קשיים אין פורשים מקיום המצוה, אלא לוחמים ומתגברים על הקושי. לפיכך אמרתי לך: קום, המשך! וזהו לימוד גדול לכל ימי החיים. ישנם קשיים, והם באים לאדם כנסיונות, ועל האדם להתמודד עמהם ולהתגבר עליהם.

במקום דרשה
מסופר על הגאון המפורסם רבי חיים עוזר זצ"ל, שבעוד טרם מלאו לו עשר שנים כבר שלחו אביו לאישישוק, לקנות שם תורה בקיבוץ האברכים שבמקום, כדי למנוע ממנו פירסום מוקדם של עילוי מופלג בעיירתו.
אולם גם בקרב האברכים בלטה קומתו הקטנה, וכשהתאספו לסעודת הבר מצוה שלו, ביקשו כל הנאספים לשמוע מפי חיים עוזר את דרשתו כמקובל. חיים עוזר השיב, שלא הכין דרשה. אולם במקום זה מוכן הוא לומר דפים שלמים מספר "נתיבות המשפט", או "קצות החושן" בעל פה.
הפתעה זו היתה נעימה לקהל הנאספים, והם רק החלו לומר כמה מילים מתוך הספרים הללו, וכבר חיים עוזר המשיך החרה החזיק אחריהם ואמר דפים רבים בלויית הסברה מאירת עינים. והעידו עליו הלומדים עמו - כי כל מה שראה או שמע פעם אחת בחייו, שוב אינו מש מזכרונו.

יש להקפיד על תוכן הדרשה
"לפני הבר מצוה של בנו פייבל, ביקש רבי איסר זלמן מלצר מאת אחד מבני-ישיבתו ללמד את הנער דרשה שיוכל לאומרה ביום כניסתו למצוות.
"בן-הישיבה לימד את הנער פלפול הלכתי מתוך ספרו של אחד מגדולי-הדור הקודם. במשך כל הזמן בו למד הנער את דרשתו, לא התפנה רבי איסר זלמן - עקב טרדותיו הרבות כרבה של סלוצק וכראש הישיבה שיסד, לשאול את בן הישיבה או את הנער פייבל על אודות הדרשה הנלמדת.
"בעת סעודת השבת בשבוע שלפני הבר-מצוה ביקש את בנו שיאמר לו מה הדרשה שלמד, אולם מששמע את תוכנה לא נראו בעיניו אותם חידושים.
"הדברים אינם חלקים", כך אמר, "חסירה בהם הישרות שבדברי תורה". ותוך כדי דיבור ניסה לתקן את הדברים וליישרם, אולם ללא הועיל. כל נסיונותיו להוסיף, לגרוע, ולתקן את אותם חידושים שלימד הבחור את הנער, היו ללא הועיל.
"אין כל אפשרות לתקן ולשפר את הדרשה הזו שלמדת. הדברים אינם חלקים, חסרה בהם ישרות המחשבה, אי-אפשר לאומרם", אמר לבנו.
"וכך שבוע לפני הבר-מצוה לימד רבי איסר זלמן את בנו דרשה אחרת, אף היא פלפול הלכתי - מתוך ספרו של אחד מגדולי הדור הקודם".

פרק ד - מתנת בר מצוה

מקור המנהג
בספר "אש דת" (אבות פ"ה) להגה"ק רבי משה יחיאל מאוז'רוב, מובא בענין יום הבר מצוה כדברים האלו: כאשר יהודי נימול, הריהו בא בברית עם הקב"ה שלא מדעתו, בבחינת "כפה עליהם הר כגיגית", אמנם כאשר נעשה גדול ובר מצוה, ויודע את התענוג שיש בתורה וקיום מצוותיה, או אז חוזר ומקבל על עצמו את התורה מתוך רצון ואהבה.
נמצא שיום הבר מצוה הוא בבחינת פורים, כדברי הגמרא: "הדור קיבלוה ברצון"
- את מה שקיבלו עליהם בהר סיני בכפיה.
ומסיים ה"אש דת": כשם שביום הפורים, מתוך שמחת הקבלה מרצון, קבעו מצוה של "משלוח מנות איש לרעהו", אף ביום הבר מצוה כבר נתפשט מנהג ישראל תורה, להביא לנער דורונות ומתנות, מתוך חיבת קבלת המצוות מאהבה.

מתנה מאת השם יתברך
האדמו"ר בעל ה"פני מנחם" מגור זצ"ל, כותב במכתב לאחד ממקורביו (משנת תשכ"ב): כאשר נהייתי לבר מצוה, אמר לי אחד מזקני החסידים ז"ל הי"ד: דע לך, שמכל המתנות הטובות שקבלת להבר מצוה, שניים הם מאת השי"ת שהם יקרים מפז, שניים שהם אחד, הלא הם הדעת ויצר הטוב, וקשה לשומרם ביותר ונוח לאבדם ביותר, והדרך היחידה כמעט לשומרם הם, ללמוד בכל יום כמה דפים גמרא...

מתנת אב
בקובץ "בצרור החיים", שיצא לזכרו של רבי חיים ערלנגר מלוגנו (שוויץ), מספר בנו על דבריו הנפלאים של אביו, בהקשר למצוות כיבוד אב, שנאמרו לו בעת הכנסו לגיל המצוות:
בלילה שנעשיתי בר מצוה, ואבא סגור בחדרו, יצא מהחדר וקרא לי פנימה וסגר הדלת אחריו, והיה נראה במחזה הנורא, כמו בשעה שהיה מברך אותנו בערב יום הכיפורים אחרי סעודה המפסקת, ואמר לי: "בני יקירי! הנני רוצה לתת לך מתנה לכל החיים! כל מצוה שתעשה ותקיים כל ימי חייך, תהיה לך מצוה נוספת של כיבוד אב, ובזה תזכה שתמיד יהיו מצוותיך כפולות".

שמור על מתנה זו כפי שאתה שומר על נפשך
עובדה זו שח הגאון רבי בנימין קמינצקי שליט"א, בנו של הגאון רבי יעקב קמינצקי זצ"ל: ביום שלמחרת הבר-מצוה שלי, נקראתי אל אבי, שהורה לי להיכנס לחדרו. נשאתי עינים שואלות לאבי, אך הוא לא דיבר מאומה, רק עלה על הספסל והוריד מעל הארון חבילה קטנה שהיתה עטופה בקפידה.
אבא אחז בחבילה ואמר לי: "היום, כשכבר הגעת למצות, חפץ אני להעניק לך את הסחורה היקרה ביותר בעולם. אך תחילה, רוצה אני שתבטיחני כי תשמור עליה כפי שאתה שומר על נפשך
$אבא פתח את קישורי החבילה, הסיר את ניר העטיפה, והושיט לי שעון יד במתנה! בראותו את מבטי, הוסיף ואמר: "דע לך בני, שרבי ישראל סלנטר היה רגיל לומר, שזמן זה חיים. ואם מאבדים את הזמן, מאבדים חלק מהחיים
$סיים הרב קמינצקי שליט"א ואמר: מילותיו של אבא נחרטו עמוק בנפשי, והלימוד אותו קבלתי אז, התקיים זמן רב מעצם קיומו של שעון היד!

ברכת הגר"י ניימן לחתן בר מצוה
נזדמנתי פעם, מספר הגר"י ניימן זצ"ל, לסעודת "בר מצוה", וברכתי את ה"חתן"
שיזכה להרגיש טעם בלימודו, ואז לא יקשה עליו עמל התורה. בסיימי את דברי ניגש אלי הגה"צ רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל, וביקשני שאברך גם אותו שיזכה למצוא טעם בלימודו.
בענין זה ידוע משלו של "המגיד מדובנא" בביאור הפסוק: "ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל" (ישעיה מג): משל לסוחר שבא ממדינת הים. בהגיעו לנמל ביקש מאחד הסבלים שעבדו שם, שיעלה לאניה, ויביא את חבילותיו לביתו. כאשר הגיע הסבל לבית הסוחר מזיע ומתנשף וביקש את שכרו, אמר לו הסוחר: "החבילות שהבאת אינן שלי". שאלו הסבל: "וכי מנין לך זאת, הרי לא ראית כלל את החבילות שהבאתי?" השיב לו הסוחר: "חבילותי הן חבילות קטנות של יהלומים. אילו הבאת אותן בודאי לא היית מזיע ומתנשף כל כך. מאחר שראיתי עד כמה התעייפת, הבנתי שבודאי לא את הסחורה שלי הבאת".
כך אומר הקב"ה: "ולא אותי קראת יעקב", ומוסיף הקב"ה ואומר: "כי יגעת בי ישראל". כלומר, מהיכן ידעתי כי לא קראת בשמי? על ידי שראיתיך מתעייף ומתייגע. כאשר הצדיקים לומדים תורה ומקיימים מצוות, אין הם חשים עמל וטורח, אלא אדרבה, יש להם טעם ועונג במצוה.
משל זה הוא אחד משלושת המשלים של המגיד מדובנא, אשר האדמו"ר מקוצק אמר עליהם שנאמרו ברוח הקודש.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il