ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
שבת בקראון פלזה עם הרב שמואל אליהו והרב יוני לביא ושבת שירה עם הרב סבתו
בית המדרש מסכת החיים

פרקים ח'- יג'

"השלך על ה' יהבך"

מוקדש לעלוי נשמת
עובדיה בן רחל
לחץ להקדשת שיעור זה
ללא חששות וללא היסוסים
חז"ל לומדים מן הכתוב האמור באליעזר "ואבוא היום אל העין" (בראשית כד, מב): מכאן שקפצה לו הדרך לאליעזר בשליחותו לארם נהריים (סנהדרים צה).
ובאמת מצאנו מקום נוסף של קפיצת הדרך בעניני זווגו של אדם, אצל יעקב אבינו בלכתו לחרן, שדרשו חז"ל (חולין צא) שקפצה לו הדרך.
יש רואים בזה רמז והוראה לאדם: בעת שמתעסק בשדוכין והולך לשאת אשה, רבים חששותיו, הסוסיו, ולבטיו על טיב והצלחת הזווג, וכן בעניני הוצאות הנשואין - מהיכן ימצא מקורות מימון להוצאות הרבות הכרוכות בנשואיו, או נשואי בניו.
כנגד כל זה, מרמז ענין קפיצת הדרך בזווגו של אדם, שלא ירבה במחשבות, ויעשה מעשה גם בלא ידיעת אופן הישועה, אלא יקפוץ מתוך בטחון בהקב"ה, שיצליח דרכו בכל הענינים והשלבים.
רמז לזה ניתן למצוא גם במאמר חז"ל: "קשה זווגו של אדם כקריעת ים סוף".
גם בים סוף היו ישראל במיצר ולא ידעו מאיין יבוא עזרם, אך נחשון בן עמינדב קפץ
לתוך המים הסוערים, וכתוצאה מכך באה הישועה ונקרע הים.

"שערי השפעה"
בספרים הקדושים מובא, שכאשר אדם משיא את בנו או בתו, ירכוש גם לעצמו בהרחבה בגדים וצרכים שונים לביתו, לפי שבשעה שאדם מתעסק בנישואי בניו נפתחים לפניו שערי השפעה מיוחדים, ממקומות שלא ציפה להם, ואפשר לנצל זאת לכל ההוצאות והצרכים, שבימים כתיקונם אינו מוצא להם מקורות.

זיווגים - אינם תלויים בדעת בני אדם
במסכת תענית (ד, א) מובא: "שלושה שאלו שלא כהוגן, לשנים השיבוהו כהוגן", וביניהם אליעזר, שתלה את בחירת הזווג בנערה אשר תשקה אותו ואת גמליו, והרי יכולה היתה להיות נערה בעלת מום? עם זאת, השיבוהו כהוגן ונזדמנה לו רבקה.
ובאמת, מדוע קשר אליעזר את הבחירה, לתנאי שאינו תלוי בו?
יש מפרשים, כי מכאן לומדים הוראה לדורות, שעניני זווגים אינם תלויים בדעת בני אדם ומחשבותיהם, ומלבד חיוב ההשתדלות, צריך להשליך יהבו על הקב"ה.
ולכן סילק אליעזר את עצמו מיכולת הבחירה, ובכוח בטחון זה המשיך ישועה ותשובה כהוגן, אף שאין ראוי לעשות כן למי שאינו חדור במדת הבטחון בכל לבו.

"טוב לחסות בה'"
כיוצא בזה אנו רואים בפסוק: "ויאמר בת מי את" (כד, כג), שהקדים ונתן לה את המתנות והתכשיטים לפני ששאל אותה על שמה, אם היא ראויה בכלל למשפחת בית אברהם, וזה תמוה.
וברש"י מפרש: "לפי שהיה בטוח בזכותו של אברהם שהצליח הקב"ה דרכו".
ולכאורה מדוע לא שאל כדי לוודא את הדבר, וכי טירחה יש בכך?
ברם, כאמור, בעניני זווגים צריך מידת הבטחון, ואף כשאפשר לכאורה לברר עד הסוף עדיף להחזיק במידת הבטחון, ולהשאיר להשגחתו יתברך שינחנו בדרך אמת.

גם במצב של תרדמה
יצירת הזווג של אדם הראשון - חוה, היתה תוך שהקב"ה הפיל תרדמה עליו.
בא הדבר ללמדנו, שעניני זווגו של אדם תלויים פחות בהשתדלותו ובמאמציו, ואף כשהוא במצב של "תרדמה" זוכה לעזר מקודש, ולכן לא ירבה בחשבונות אלא יתחזק במידת הבטחון.


פרק ט - התייחסותם של גדולי ישראל לנושא הכספי

כיצד התייחס ה"חפץ חיים" לנושא הכספי
מסופר על ה"חפץ חיים" שבצעירותו התייתם מאביו, ואמו האלמנה התחתנה שנית. לאותו בעל היתה בת מאשתו הראשונה, וכשהגיע ה"חפץ חיים" לפרקו הציע אביו חורגו את בתו מאשתו הראשונה, שתזכה להיות כלתו של העילוי הצעיר "ישראל מאיר".
בימים ההם הוצעו ל"חפץ חיים" הצעיר, שידוכים של בנות עשירים מופלגים, ואחיו הגדול של ה"חפץ חיים" רצה לעכב את השידוך הנ"ל עם אביו חורגו שלא היה איש אמיד, אולם כששמע ה"חפץ חיים" שסיפור זה עלול להפריע לשלום בית בין אמו לאביו חורגו, לא רצה לשמוע בשום אופן שידוך אחר, וכך נגמר השידוך הנ"ל.
ה"חפץ חיים" אמר לעת זקנתו, שרק בזכות אשתו הצדקנית זכה ללמוד תורה ולחבר חיבורים, כיון שהיתה תמיד מסתפקת במועט ולא דרשה שום דבר מעניני עולם הזה וכך היה יכול ללמוד בשלוה.
אילו היה לוקח אשה שאינה מסתפקת במועט, אמנם היה סמוך על שולחן חותנו הרבה שנים, אבל כאשר היה נגמר זמן זה, הרי היה צריך לדאוג לפרנסת בני ביתו, ובדרך כלל מי שהתרגל לחיות בעושר איננו יכול לשנות את הרגלו, ואז היה מוטרד ממחייתו... ולא היה יכול לחבר את חיבוריו בהלכה.

התייחסותו של ה"חזון איש" לנושא הכספי
מסופר על ה"חזון איש" זצ"ל, שבשנת התר"ס, על סף מלאות לו עשרים ואחת, נשא לאשה את בתיה (באשה) ביי, בתו של ר' מרדכי ביי, פרנס העיירה כוויידאן.
הם באו בברית האירוסין אחרי שהכלה, שהיתה יראת שמים ואשת חיל, הסכימה לאפשר לחתן המיועד לישב על התורה והעבודה כל ימיו, בלי שיצטרך לשאת בעול הפרנסה ואפילו לא יצטרך לכהן כרב או ריש מתיבתא. אבי הכלה הבטיח ל"חזון איש" נדוניה גדולה, בית למגורים ובית מסחר, וכן "קעסט".
אולם לאחר חתימת התנאים הוברר שאין בכוחו לקיים הבטחותיו אלה. ידו לא השיגה אפילו כדי שליש מהנדוניה המובטחת. כמה מבני משפחת החתן עמדו על קיום התנאים, אבל ה"חזון איש", כגאון בתורה וכאיש מוסר נדיר, אמר כי לא יבייש בת ישראל, והשניים באו בברית הנישואין.

בזכות אובדן ה"קעסט"
כאשר חותני לקחני חתן לבתו - סיפר פעם רבי שמעון שקופ, בעל ה"שערי-יושר"
- הובטח לי שאקבל 'קעסט' כדי שאוכל לשבת על התורה ועל העבודה מבלי דאגה.
אולם לאחר אירוסיי נפלה דליקה בבית חותני שכילתה את כל רכושו ולא יכול היה לעמוד בהבטחתו.
כאן הוסיף וסיפר בנו, רבי אברהם שקופ: תשעה חדשים ישב אבי בסמארגון ולמד בהתמדה מופלאה עם אלוף נעוריו רבי תנחום גרשון ביליצקי. בהיותו דחוק ביותר, בלא פרוטה לפורטה, פתח לפרנסתו חנות. אך בהיותו שקוע בלימודו, ניצלו זאת אינשי דלא מעלי ולקחו סחורה בלי לשלם.
דוד אשתו, רבי אליעזר גורדון, ששמע את מצבו וידע את כל אשר אירע, הבין כי מאת ד' היתה זאת, וזאת ההזדמנות לקרוא לרבי שמעון לכהן כר"מ בישיבתו.
רבי שמעון התלבט מאוד. עם זאת ראה בהשתלשלות המאורעות אות משמים והחליט לקבל על עצמו את המשרה הרמה.
בערוב-ימיו, כששוחח אודות קורות אותה תקופה, אמר: "אלוקים חשבה לטובה. לו לא היו נכסי חותני נשרפים באש, ייתכן שהייתי נעשה בעל-מעמד מכובד, אך הקב"ה סובב את שקרה בכדי שאגיע להרבצת התורה" ("תורה יבקשו מפיהו").

"הנני מברכך ש... תפסיד במהרה את הנדוניה"
שח לתלמידיו רבי יעקב ניימן, ראש ישיבת "אור ישראל": הייתי ראש ישיבה בישיבת "אור ישראל" בלידא (הסמוכה לראדין) ביחד עם רבי מרדכי שמוקלר, שהיה מבחירי תלמידי ראדין ואדם גדול בתורה. פעם אחת שח לי רבי מרדכי, שאחרי חתונתו הוא קיבל הרבה נדוניה ורצה לעסוק במסחר.
אמר לו החפץ-חיים: כשבן תורה מתחתן ורוצה לעזוב את עסק התורה כדי לעסוק במסחר, עומדות בפניו שתי אפשרויות: אם מתמזל לו מזלו הרי הוא מאבד את כל הנדוניה שלו מיד, ואו-אז עדיין יש לו את הסיכויים להיות רב או ראש ישיבה, כי בינתיים הוא עוד יודע ללמוד.
אבל אם אין לו מזל, אמר הח"ח, הרי שעובר הרבה זמן עד שהוא מאבד את הנדוניה, פרק זמן כזה שבינתיים הוא שוכח את תלמודו, ונשאר ריק משניהם.
לכן מברך אני אותך - אמר הח"ח לתלמידו רבי מרדכי הנ"ל - שאתה, את הנדוניה שלך תאבד תיכף ומיד, עוד בטרם שתספיק לשכוח את תלמודך - - - וכך היה: - במסחר הראשון שעשה רבי מרדכי איבד את כל הכסף, ונהיה אחר-כך ראש-ישיבה מצוין, בעל הבנה ועמקן! ("דרכי מוסר"; "מאיר עיני ישראל").

חצי נדוניה לאבד - זה לא מספיק
משנודע לנצי"ב שנכדו רבי אפרים סאמונוב, חתן בנו רבי חיים, איבד מחצית מהונו, שמח. לאחד ממקורביו שנכנס אליו ומצאו שמח וטוב-לב, אף הוסיף, למרבה הפלא, כי תקוותו היא שנכדו יאבד גם את מחצית הונו השניה, שכן מעתה יוכל להתמסר אך ורק לתורה ולעבודת ד'.
רבי אפרים היה חתנו של רבי חיים ברלין, בנו של הנצי"ב, הנדוניה שקיבל מאביו ומחותנו היתה גדולה. "ר' אפרים", הסביר הנצי"ב, "הוא מהכשרונות המצויינים הראויים לישיבה על מדין. במצב הזה אין סיכוי שיהיה כזה"...
עוד שנה חלפה והנכד, רבי אפרים, איבד את כל הונו. בעקבות זאת חזר לוולאז'ין, בה ישב עוד ארבע שנים, עד שנקרא לכהן ברבנותה של יעקובשטאט
(מתוך מאמר לדמות הנצי"ב).

"זוהי העיסקה המוצלחת שלי..."
עוד מצעירותו שקע רבי שלמה זלמן אוירבעך בעולמה של תורה, ולא נתן דעתו לענייני העולם הזה. חשוב היה בעיניו רגע אחד של לימוד התורה יותר מרכוש גדול, כמאמר הפסוק: "וכל חפציך לא יישוו בה".
המעשה שלפנינו יעיד: "חמיו, רבי לייב רוחמקין, נתן לו כנדוניה מגרש רחב-ידיים בעיר בת-ים, שיעמוד לו כקרן קיימת לתקופות מאוחרות בחייו בהן יצטרך לכלכל ולחתן את בני-ביתו.
"באחד הימים יצא קול כי הממשל האנגלי עומד להטיל מיסים על בעלי מגרשים.
הכל דנו מה עדיף לעשות והאיך להתחמק מהחוק. משחש רבי שלמה זלמן כי הדאגה בעניין זה מפריעה לו מעט בלימודו, קם ועשה מעשה.
"ירד מיד לעיר בת-ים. נכנס למשרד תיווך הראשון שנקלע בדרכו, והציע את המגרש למכירה, לאלתר. הקונה הראשון שהזדמן קנה את המגרש במחיר פחות מערכו, אך רבי שלמה זלמן לא התמקח ולא עמד על המחיר, רצונו היה להתפטר לאלתר ממגרש זה.
"שבע-רצון היה מהעסק, ועלה לירושלים בפנים קורנות ובלב שמח, באמרו: 'עתה יכול אני ללמוד ללא דאגות שיפריעו לי. זוהי העיסקא המוצלחת שלי!'..." (ע"פ רשימות רבי יחיאל מיכל שטרן).

"מבית עשירים לא יתכן שתצא שושלת כזו"
סוד הווצרותה של שושלת בריסק המעטירה שעליה נמנו בעל "בית הלוי", רבי חיים מבריסק וצאצאיהם, נתגלה פעם על-ידי רבי אהרון סולובייצ'יק אגב סיפור הדברים הבאים: "בתקופת רבי חיים מוולוז'ין חי יהודי בשם ר' משה סולובייצ'יק, הלה התעסק בסחר עצים והיה בעל יערות והיה ידוע בעשירותו המופלגת ובידו הנדיבה לעזור לסייע לכל דל ולכל נצרך. ויהי היום ועושרו הלך לפתע לטמיון והדבר היה לפלא גדול.
בפקודת רבי חיים מוולאז'ין הושיבו בית-דין מיוחד על-מנת לבדוק את כל עסקיו במגמה למצוא את העילה לנפילתו הפתאומית.
"לאחר בירורים מדוקדקים הגיעו הדיינים לכלל מסקנה שלא היה שום דופי בניהול הענינים. הסברא היחידה שהעלו בדבר סיבת הירידה מנכסיו של רבי משה היתה מה שעבר על דברי חכמים 'המבזבז אל יבזבז יותר מחומש', בזה שחילק מכספו ביד נדיבה לכל פושט יד ולכל נזקק ונצרך. רבי חיים דחה את המסקנה הזו באומרו כי לא יתכן שעל דבר זה נענש בעונש החמור הזה.
"רבי משה עצמו, הואיל ונשאר פנוי מעסקיו, פנה אל עבר בית המדרש והחל ללמוד במרץ רב ובעיון גדול. חיש-מהר נתגלה כבעל כשרון ועשה חיל בלימודו. עלה ונתעלה עד שנחשב בין טובי הלומדים. גם את בניו הוליך עמו לבית-המדרש עד שיצא שמעם כגדולים בתורה.
"כעבור כמה שנים אמר רבי חיים מוואלאז'ין: 'עכשיו אני מבין את פשר נפילתו הכלכלית של רבי משה! כפי הנראה, רצו ליתן לו משמים שושלת מפוארת של תלמידי חכמים, כשכר גדול על הצדקה שפיזר. אלא שמבית עשירים לא יתכן שתצא שושלת כזו. לפיכך נטלו ממנו את העשירות כדי שילמד תורה מתוך הדחק, ועתה יכולים לזכות אותו בדורות של תלמידי חכמים מופלגים" (עדות רבי שמואל דוד ורשבצ'יק - מובא ב"ילקוט לקח טוב").

בת עניים - מעלה נוספת
מסופר על הצדיק הירושלמי רבי אריה לוין זצ"ל, שפעם סר לביתו בחור צעיר כדי ליטול ממנו עצה ותושיה בדבר "שידוך" מסוים שהוצע לו.
החל אותו צעיר למנות את מעלותיה של הכלה. אולם - הוסיף הבחור ואמר - בת עניים היא...
הפסיקו ר' אריה ואמר לו: והרי זה עתה מנית מעלה נוספת שנתברכה בה כלתך...

"את הנדוניה שלי - תעביר ל...חברתי"
ראש ישיבת לומז'ה הגרי"מ גורדון זצ"ל היה פעם בלונדון. בימי שהותו שם קיבל מכתב מבתו, שהיתה אז כלה, וכאשר סיים לקרוא את המכתב - התעלף.
לאחר שהשיבו את נפשו, סיפר שבמכתבה שטחה בתו לפניו בקשה שהסעירה את נפשו. בקשתה היתה להרשות לה לעזור לחברתה שהיתה במצוקה גדולה. פגשתי בימים אלה את חברתי העומדת שבועות אחדים לפני נישואיה, סיפרה בתו במכתבה, וראיתי שפניה אינם כתמול שלשום.
כאשר שאלתיה לפשר הדבר, השיבה לי בצער עמוק שכפי הנראה עומד שידוכה להתבטל. העילה לכך היא שאת סך חמש מאות הדולרים שהתחייב אביה לתת לה כנדוניה, הוא הלוה לאחת הישיבות. ועתה בצוק העתים, אין הישיבה יכולה לפרוע לאביה את החוב.
לפיכך, כתבה בתו של הגרי"מ זצ"ל, על דעתי ועל דעת חתני, שטוחה בקשתנו לפניך, אבי היקר, להעביר לחברתי את הכסף שהבטחת לנו. אנו נסתדר גם בלי סכום הכסף הזה. למקרא דברים מרגשים אלה התעלף הגרי"מ.
כאשר אב"ד לונדון הגר"י אברמסקי זצ"ל שמע את כל הענין, נגע ללבו טוב לבם של החתן והכלה, ומיד הודיע שהוא מקבל על עצמו להשיג את הסכום הדרוש, כדי שבני הזוג לא יצטרכו לוותר על הסכום שהוקצב להם.
הגר"י אברמסקי יצא מיד לדרך, ואחר זמן מה שב כשהסכום בידו. מיד יצא שוב מהבית בדרכו לבית הדואר כדי לשלוח את הכסף ליעדו. כאשר ניסו להניאו מטרחה זו, לא הסכים הגרי"א ועמד על כך שהוא בעצמו ישלח את המכתב.
את הסיבה להנהגתו זו נימק בסיפור ששמע בשם ה"חפץ חיים" על אשת הגר"א וחברתה, אשר התחייבו זו לזו שהראשונה מהן שתלך לעולמה תבוא ותספר לחברתה מה נעשה בשמים. והנה כאשר נפטרה אחת מהן, קיימה את הבטחתה ובאה ביום השלושים וסיפרה לחברתה: האם הינך זוכרת שכאשר הלכנו פעם לאסוף נדבות לענין נחוץ, ראינו מרחוק את הגבירה פלונית ונופפנו לה ביד לסימן שתמתין לנו על מנת שנוכל לגשת אליה ולהתרימה? ובכן, גם אותו נפנוף יד נרשם בשמים.
אם כך הוא הדבר - סיים הגרי"א את דבריו - שגם מעשה פעוט-ערך כנפנוף היד גם כן נרשם, ברצוני לשלוח בעצמי את המכתב.

בזכות מי ניתנה הנדוניה
סח הגאון רבי יצחק זאב סולובייצ'יק, גאב"ד בריסק זצ"ל: מעשה בסבי רבי יוסף דוד, בעל "בית הלוי", ששידך את אחד מבניו עם בת עשירים שהכניסה לו נדוניה גדולה. כיוון שראה החתן כן, זחה דעתו.
ראה אביו כי נכנסה בבנו הרגשת התנשאות, ביקש האב להכניע נפשו, ואמר לו: תתקרר דעתך, הנדוניה ניתנה בזכותי ולא בזכותך... אמר הבן: אם מחמת כבודו של אבא הרי היה על המחותן להוסיף כהנה וכהנה? החזיר לו אביו: אמת נכון, אבל מה אעשה אם ביני לבינו ניצב חתן שכמותך, ולכן נתקטן הסכום...
סיפור זה סיפר ר' יצחק זאב, אחרי המלחמה בארץ ישראל בשנת תשי"ז, בהפטירו: גם ההצלה שהתרחשה בארה"ק לא באה בזכות ה"חתן", מנהיגי המדינה, המתייהרים ב"כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", אלא בזכות ה"מחותנים", לומדי תורתנו הקדושה. ואמנם משום זכותם היינו זוכים כהנה וכהנה, ולא יהרג שום יהודי, כבמלחמות בימי הנביאים. אך דא עקא ש"חתן" כזה ניצב באמצע...
("מרביצי תורה ומוסר", כז).

כתיבת התנאים - גם כאשר קיים אימון מלא
בעיר ברנוביץ התעוררה פעם בעייה בעת מסיבת תנאים של חתן וכלה. המנהג הוא שבכתיבת התנאים אומר כל צד את הסכום שהוא מתחייב לתת לאחר החתונה, והנה הפעם סירב אחד הצדדים בכל תוקף לכתוב את הפרט הזה.
"וכי אינכם מאמינים להתחייבות שנתתי בעל פה"? אמר האיש. "הרי אני סוחר גדול, ואנשים העומדים איתי בקשרי מסחר נותנים אימון מלא בהתחייבויותי, גם כאשר מדובר בסכומים הרבה יותר גדולים".
הרבנים שהיו במקום ניסו לשכנעו ולהפציר בו שייתן את חתימתו, אך הדברים נפלו על אוזניים ערלות. גם כאשר הסבירו לו שאף אחד אינו מטיל פגם באמינותו, אלא שהמנהג בעם ישראל הוא לכתוב ולחתום בעת התנאים, המשיך בסרבנותו ולא רצה לחתום.
בלית ברירה הזעיקו האנשים את רבי אלחנן ווסרמן כדי שהוא, בחוכמתו ובתבונתו היתירה, ינסה לשכנע את האבא. ר' אלחנן הגיע ופנה לאב בדברים אלו: הרי גם בימים הנוראים אנחנו מבקשים מהקב"ה שיזכרנו לחיים טובים ומאושרים, ובכל זאת אין אנחנו מסתפקים בזכירה בעלמא - 'זכרנו לחיים' - אלא מבקשים שהקב"ה 'יכתוב' אותנו לחיים טובים. 'וכתבנו בספר החיים'.
מדוע?
האם יש להטיל חלילה פגם כלשהו בנאמנותו של בורא כל העולמות?! בוודאי שלא!!! ולמרות זאת אנו מבקשים גם 'כתיבה'.
וההסבר בבקשת הכתיבה כלפי שמיא, הוא, בגלל שבית דין של מעלה מתנהג באותן דרכים הנהוגות בבית דין של מטה, וכיוון שאצלנו, בבית דין של מטה, מעוניינים הדיינים - על ידי הכתיבה - לחזק את קיום ההלכה ולסלק מראש את כל הערעורים, כמו שנאמר (אסתר ח, ח): 'כי כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתם בטבעת המלך אין להשיב', גם בבית דין של מעלה מתנהגים כך.
אנא ממך, פנה ר' אלחנן לאב, הענה גם אתה לבקשה והעלה על הכתב את התחייבויותיך לבני הזוג.

פרק י - "תמים תהיה"

בדיקת שמות - טעות
מסופר על חתן אחד שקבע את יום נישואיו עם בת גילו, והכל היה מוכן ליום שמחת כלולותם. ברגע האחרון נאמר לו על ידי אחד מקרוביו שעליו לבדוק את שמו ואת שם כלתו... וברוב תמימותו פנה מיד לאחד המקובלים אשר בודק תמיד בשמות, ומצא שאין ביניהם התאמה, ו"פסק" מיד לבטל את השידוך, כי לא יעלה זיווגם יפה.
החתן דנן חשכו המאורות בעדו וכמעט יצא מדעתו על רוע מזלו, שנהפך יום שמחת לבו ליום חורבן ביתו, ובא לפני תלמיד חכם אחד ושאל בעצתו. התלמיד חכם השיב לו מיד שאין לו מה לחשוש, כפי שנאמר: "תמים תהיה עם ה' אלקיך", ואין לנו עסק בנסתרות, ושומר פתאים ה' וכו'.
אותו תלמיד חכם אף הציע לו שיגש אל הגאון רבי יעקב ישראל קנייבסקי זצ"ל

מסטייפלא, וכאשר יורה לו כן יעשה. ואכן נסע החתן עם אחד מידידיו ונכנס אל הקודש פנימה, כשבידיהם דף אחד שעליו כתבו את כל המעשה.
והנה אך התחיל הגאון הסטייפלר לקרוא את הכתב, מיד התחיל לשאוג כארי מרוב כעסו וצערו על עיוות האמת, והתבטא בלשונות קשים כלפי המקובל שנתן את העצה לבטל את השידוך, באומרו: ומה רוצה, שלא יתחתנו? וככל שהמשיך לקרוא, גבר כעסו ושאגו עד שנכנסו בית ביתו החדרה פנימה, והוכיחו לשואלים על שהטרידוהו וביקשום לצאת החוצה.
השואלים יצאו החוצה, והרב מבפנים המשיך לקרוא את הכתב, והם מבחוץ הקשיבו מבעד לחלון, עד שעבר קרוב לעשרים דקות שסיים את הכתב והתחיל להרגע.
שוב נקראו השואלים פנימה, ופנה הסטייפלר זצ"ל אל החתן ובירכו, והבטיחו שיצליח בזיווגו והרגיע את רוחו, וסילק את כל ספיקותיו באומרו שדברים אלו שטויות והבלים, ואין זה דרך התורה לשאול ולדרוש בדברים אלו, אלא הכל בהשגחת הבורא יתברך וממנו אשה לאיש, ואין לנו להשען אלא על אבינו שבשמים, ובתורה נאמר: "תמים תהיה עם ה' אלקיך".
וסיים התלמיד חכם הנ"ל, שידוע לו, שאכן זכו הזוג הנזכר להקים בית נאמן בישראל על התורה ועל העבודה.


פרק יא - זהירות מפגיעות

על דאטפת - אטפוך
סיפור מרתק התרחש בבית הגר"ח קנייבסקי: לבחור מסויים הוצעה בת פלונית, והשדכן סיכם עם שני הצדדים על פגישה.
בינתיים הגיעה לבחור הצעה נוספת, יותר טובה, ולכן התקשר אל השדכן שידחה
את הפגישה שכבר נקבעה עם הראשונה.
הבחור בא לשאול אם עשה כשורה, והשבתי לו, אמר הגר"ח, שלא יפה עשה, שכיוון שכבר נקבעה פגישה והיא המתינה לו, היה לו להיפגש עימה, ואחר כך לומר שאינו מעוניין להמשיך.
שמע הבחור את דבריו של הגר"ח, ואמר: הקב"ה כבר שילם לי על כך. זמן קצר לפני הפגישה, התקשרה המשודכת השנייה והודיעה ש...יש לה הצעה אחרת, ואין ביכולתה להיפגש עימי היום.
הבחור קלט ככל הניראה את הרמז הכל-כך שקוף שנתנו לו מהשמים, והבין שכאשר עשה כן עשו לו, וכשם שהוא ציער את המשודכת הראשונה, כך עשתה לו השנייה, ושאל את הגר"ח מה לעשות עתה.
הגר"ח יעץ לו לחזור אל הראשונה, ולאחר זמן קצר נגמר שם השידוך למזל ולברכה.

יהיה מה שיהיה אך את השידוך לא אבטל
בשנות בחרותו לקה רבי איסר זלמן מלצר במחלת השחפת וחייו היו בסכנה. היה זה זמן מה לאחר אירוסיו, והוא נאלץ לעזוב את הישיבה ולחזור לבית הוריו במיר.
באותם ימים פרצה בעיירתו שריפה גדולה, ובתים רבים היו למאכולת אש. עקב זאת נאלץ ר' איסר זלמן לעזוב את מקום מגוריו, ויהודים רחמנים שכרו עבורו חדר אצל אחד האכרים, באחוזת יער הסמוכה למיר, והם אף דאגו שיהיה לו בכל יום חלב לשתיה. אויר היער הצח והמבריא והחלב ששתה גרמו, שמחלתו, אשר הלכה והחמירה מיום ליום, החלה להתיצב.
קרוב משפחתו, הגאון רבי יום טוב ליפמאן הכהן באסלאבסקי, רבה של מיר, שלח בחורים מישיבת מיר, שגם הם השתכנו בבתים שונים עקב השריפה הגדולה, לבקר אצל החולה הצעיר, יליד עירם, כדי שיעודדוהו בחוליו הקשה והמסוכן וידברו איתו בדברי תורה.
משהתברר לחתן הצעיר שמצבו חמור ביותר, היה זה נגד מצפונו, טהרת לבו ורמתו המוסרית הנעלה לבקש מארוסתו, שתוסיף להיות קשורה אליו. הוא פנה אל בני משפחתה והודיע להם על מצב בריאותו החמור, תוך הדגשה ברורה, שהם חופשים לבטל את השידוך, ואם אכן יעשו זאת, לא תהיה לו כלפיהם שום טענה.
כאשר קבלו בני משפחת הכלה את הודעתו, שלחו ובקשו ממנו שישכור מיד עגלה ויבוא אליהם לקובנה - עיר שיש בה רופאים ידועי שם, אולי ימצא מרפא למחלתו הקשה והמסוכנת.
לאחר בדיקות שונות גזרו עליו הרופאים מנוחה מוחלטת וטיפולים רפואיים שונים.
בני משפחת פרנק שלחוהו על חשבונם להבראה במקום נופש ביער, יחד עם זאת החלו להפציר בכלה בילא הינדא שתבטל את השידוך. אולם היא, שהיתה ברת דעת ונבונה וירשה את מידת אהבת התורה וכבוד תלמידי חכמים מאביה הצדיק, לא נכנעה ולא הסכימה לקיים את רצון בני משפחתה לבטל את השידוך.
משגבר לחצם של בני משפחת הכלה לבטל את השידוך, היא הלכה לרופא ושאלה אותו על סכוייו של חתנה להחלים ממחלתו. כשהשיב לה הרופא שבהתאם למצב בריאותו של החתן הוא יוכל להוסיף ולחיות לכל היותר עוד שנה אחת, אמרה הנערה: לחיות עם תלמיד חכם זה, בעל מידות נאצלות כאלה, שכבר היום הוא בחיר תלמידי ישיבת וולוז'ין, הרי זו זכות מיוחדת, ואת השידוך לא אבטל, ומלבד זאת, הוסיפה ואמרה: הודות לטיפולי המסור, הוא יחיה בע"ה עוד שנים רבות.
לאחר שבני משפחתה הוסיפו להפציר בה לבטל את השידוך, קמה ונסעה אל ה"חפץ חיים" ושאלה בעצתו. הוא התעניין ושאל: מה אומרים הרופאים על מצבו?
ולאחר ששמע, השיב: "ישנם אנשים בריאים וישנם אנשים שמאריכים ימים".
מששמעה תשובה זו מפי הסבא קדישא, רבן של כל ישראל, חזרה לביתה מתוך החלטה נחושה לקיים את השידוך, למרות התנגדותם החריפה של בני משפחתה.
דבריו של החפץ חיים התקיימו במלואם. רבי איסר זלמן האריך ימים ונפטר כבן פ"ד שנים, כשהוא זוכה להיות מגדולי הדור בתורה, ואשתו בילא הינדה עוזרת לו בכל שנות חייו ("בדרך עץ החיים").

"היה לא תהיה"
לא רבים יודעים על המכתב ששיגרה כלתו של רבי שניאור קוטלר לאחר המלחמה. השניים היו מאורסים עוד לפני שפרצה המלחמה וכשוך הקרבות התברר ששניהם שרדו בחיים, בניסי ניסים.
והנה, זמן-מה לאחר שהתראו מחדש מקבל ר' שניאור מכתב מהכלה בו היא כותבת שמצידה היא פוטרת אותו מלהינשא לה. את המניעים שהביאו אותה להחלטה זו היא מנמקת בכך שלאחר כל מה שעבר עליה בתקופת המלחמה, היא כבר איננה בקו הבריאות כפי שהיתה לפני האירוסין, ולכן היא מודיעה לחתנה שלא תהיה בליבה כל קפידא אם לא יינשא לה.
ומה השיב לה ר' שניאור, שעמד בראשות ישיבת לייקוואד, לאחר פטירת אביו הגר"א קוטלר?
"הרי את אבא שלך איבדת בתקופת המלחמה, את גם אינך עשירה כפי שהיית בעבר, ובנוסף לכך גם אינך בקו הבריאות, וצרות רבות עברו על ראשך. הסבורה את שגם אני, חתנך, אעזוב אותך לעת כזו"?
"היה לא תהיה".
והשניים נישאו, ולמרות הבעיות הבריאותיות זכו להוליד ילדים שאחד מהם, הגאון רבי מלכיאל, מנווט כיום את מבצר התורה הגדול ביותר בעולם היהודי.

מבזה את עצמו למען זולתו
"מספרים על רבי עקיבא איגר, כשהגיע לפרקו ובא אצל חותנו-לעתיד לשבת, איתרע שבאותה שבת הגיע עוד בחור לאותה העיר בנוגע לשידוך אחר ורעק"א הכירו.
וכפי שנהוג אז הוצרך רעק"א לישא דרשתו בבית-הכנסת, אולם בחששו לכבודו של הבחור השני, דיבר חצאי דברים וכו' ונתבזה שם בבזיונות נוראים, וחותנו כעס על מי שהציע לו אותו.
"אחר-כך עלה הבחור השני ונשא את דרשתו. ובמוצאי שבת, נגמר השידוך אצל אותו בחור, וחזר בכבוד לעירו.
"לאחר שאותו בחור עזב את העיר, ביקש רעק"א מחותנו שינסהו בשבת הבאה, ואז ראו כולם את כוח תורתו, וחותנו ביקש ממנו מחילה וכו'. והסביר שהוכרח להצניע עצמו, מפני הבחור השני, שלא יתבייש על ידו ("מערכי לב").


פרק יב - שדכנות

שידוך מוצלח רק עם שדכן...
חסידי גור מספרים: רבי שמעון אלטר זצ"ל, רצה להשתדך עם אחיו, האדמו"ר בעל "שפת אמת"
זצ"ל
, וניסה הוא בעצמו לבוא עמו בדברים בענין.
השיב לו על כך ה"שפת אמת": כי אם זה שידוך בלי שדכן, הרי הוא חושש, שמא לא יסתייע הדבר! ראיה לדבר: שכן מצינו בקבלת התורה - את התורה שידכו לישראל על ידי שדכן, הוא משה רבינו, והשידוך נגמר בכי טוב על המקום, ובשעה טובה ומוצלחת; ואילו בנוגע לאומות העולם ניסה הקדוש ברוך הוא בעצמו לשדך את התורה בלי אמצעות שדכן, כמו שאמרו: "החזירה הקדוש ברוך הוא על כל אומה ולשון", הוא עצמו ולא על ידי שליח, ומה יצא מזה? - "לא קיבלוה"!...

"אינני שדכן, אבל ברצוני לעזור לך"...
בחול המועד פסח ישבו בביתו של הג"ר איסר זלמן מלצר זצ"ל, אורחים רבים ובהם תלמידי חכמים ידועים, ודברו דברי תורה.
אחד הנוכחים, בן ישיבה בעל כשרון, השתתף אף הוא בשיח תלמידי החכמים והביא כראיה לנושא הנדון את דברי הש"ך בענין בהמה שנטרפה והיא חיה, שאינה מטמאה טומאת נבלה. שמע הגרא"ז את דבריו ומיהר לומר: הרי דבריך ממש נפלאים, והפליג בשבח הדברים שהשמיע בן הישיבה ואף ציין והדגיש שכשרון רב ניכר בדברים שאמר.
לאחר שיצאו כל האורחים מן הבית, פנה אליו הבחור ואמר לו שהוא הרגיש את עצמו שלא בנוח בשעה שהפליג כל כך בשבח הדברים שאמר, שכן היו אלה דברי הש"ך, אלא שהוא לא הספיק לסיים את דבריו ולציין את מקור הדברים, כשהחל הגרא"ז בדברי השבח.
אף אנכי - החזיר הגרא"ז - יודע ומכיר את דברי הש"ך הללו ב"יורה דעה", הלכות טרפות סימן ל"ג ס"ק ד', ואת השקלא והטריא בענין פירוש דברי הרמב"ם בנושא זה. אבל אתה הרי הינך בחור לא צעיר ועליך למצוא שידוך הגון, וכיון שנוכחו כאן ציבור נכבד של תלמידי חכמים, זה חשוב עבורך ששבחתי את דבריך בפרהסיא.
הרי אינני שדכן, אבל ברצוני לעזור לך ולכן נצלתי את ההזדמנות בשעה שהיה כאן קהל גדול ושבחתי את הדברים שהשמעת ואת כשרונותיך. כידוע לך, "חברך חברא אית ליה", והואיל והפלגתי כל כך בדברי שבח אודותיך, יתפרסם הדבר.
מעשה זה סיפר מריה דעובדא להג"ר שלמה זלמן אוירבך זצ"ל. הוסיף על כך רש"ז ואמר: צא וראה עד כמה לא שם רא"ז לב לכבודו האישי בשעה שדאג למען תועלת הזולת. שהרי יתכן מאד שאחד מהנוכחים ידע והכיר את דברי הש"ך הללו ועלול לחשוב כי רא"ז לא הכירם, אולם דבר זה כלל לא נגע לו, שכן העיקר היה בעיניו להיטיב עם זולתו ("בדרך עץ החיים" עמוד 152).


איזהו שדכן - הרואה את הנולד
ידיד ורע של הג"ר שמואל קובלסקי פגשו ברחוב, במוצאי שבת קודש לאחר ההבדלה, ושאלו: "לאן הפנים מועדות?" רבי שמואל השיב: "הריני מחפש שידוך".
הידיד הוסיף ושאל: "למי השידוך?" ונענה: "עבור בתי".
"ובת כמה היא המדוברת?" - המשיך הלה להתעניין. "בת ארבע עשרה שנה"
- היתה התשובה.
עתה גברה פליאתו של הידיד, הוא הגביה גבותיו ותמה: "וכי בגיל כזה כבר מחפשים שידוך?

נעמד הרב קובלסקי בפינת הרחוב והסביר לו: "ראה ידידי, ברצות השי"ת, כאשר תגיע בתי לפרקה, אחפש לה חתן בן תורה ותלמיד חכם. אך כיצד אדע האם הבחור מתמיד בלימודיו? - אצטרך לעקוב אחריו בישיבה. וכיצד אדע האם התמדתו היא התמדת אמת, או שמא זהו משהו זמני, נגרר הוא אחרי הסביבה, כשיש סדר הוא לומד אבל כשאין מסגרת הריהו מתבטל! אז אמור לי אתה, היאך אוכל לעמוד על טיבו האמיתי של הבחור, ולבחון את שקדנותו ללא כחל ושרק?
הידיד הביט בהערצה ברבי שמואל, וציפה למוצא פיו.
"ובכן - המשיך הרב קובלסקי - במוצאי שבתות ובימים טובים, שהם "זמני דמפגרי בהו רבנן", עובר אני בבתי המדרשות ובהיכלי הישיבות שבעיר, בולש ומחפש אחרי בחור רציני שיושב ולומד. מחפש אני בחור כבן ארבע עשרה או חמש עשרה שנה ששוקד על תלמודו דוקא בעתות שכאלו. לאחר שמצאתי בחור שכזה, הריני שם עליו את עיני לטובה. ואם גיליתי שהשקדנות הינה דבר קבע אצלו, הריני בוחרו כחתן לבתי..."

דמי שדכנות
כה כתב בעל ה"קהילות יעקב": "הנה היותר מצוי בעניני גזל הוא מה שמקפחים את שכר השדכן, כי יש לו ממש דין פועל, שעושה פעולות נכבדות מאד בשביל הצדדים, ומכתת רגליו מכאן לשם וגם סובל בזיונות.
"ואחרי שנגמר הענין לטובה, והצדדים מאד מרוצים שזכו לשידוך, הנה לפתע נשכח אצליהם כל הצער והעגמת נפש שהיו להם עד שזכו לשידוך, וכל מה שעשה ופעל והיטיב עבורם השדכן, ומה שמגיע לו על פי דין תשלום כדין פועל וכמנהג המקום.
"וכל מה שנותנים לשדכן חושבים הצדדים שהוא יותר מהמגיע לו, וכאילו נוטל ממונם בחנם, וכאילו נותנים לו מתנה, ועינם צרה בו, והשדכן העלוב מחזר על פתחיהם ותביעתו בפיו, ודומה בעיניהם כעני טרדן, ועושים עצמם כאינם מבינים מה הוא רוצה, ודוחים אותו בלך בלי שוב, והוא שב פעמיים ושלש, ולפעמים הוא מתעייף מלחזר אחריהם ומפסיק לתובעם, אבל בלבו אינו מוחל להם את המגיע לו על פי דין כמנהג המדינה בזה.
"אמנם כל איש ישר מכלכל דבריו במשפט צדק, ומשלם בעין יפה ובסבר פנים יפות ובהכרת טובה מלאה את המגיע לשדכן בדרך של כבוד, ואשרי חלקו, ועליו אמר דוד המלך (תהלים טו, א-ב): "מי יגור באהלך מי ישכון בהר קדשך הולך תמים ופועל צדק" וגו' ("פניני רבנו הקהלות יעקב" ח"א עמוד נ"ח).


פרק יג - בין האירוסין לנישואין

הימצאות יחד זמן רב - סכנה
בהגהות מרדכי (תחילת מסכת כתובות) מובא, כי אין להניח לארוס ולארוסתו להיות יחד זמן רב קודם לנישואיהם, שכן אז יש לחשוש כי מתוך הכרה יתירה, יבואו גם להכיר זה את חסרונותיו של זה ונמצאו שונאים זה את זה.
אלא שכל זה אינו אלא בזמן רב, שכן בזמן קצר אין לחוש לכך, וודאי ישארו חביבים זה על זה.
משום כך - אומר המהרי"ל דיסקין - סיפרה התורה, כי הגם שעבד יעקב ברחל שבע שנים וחי עם ארוסתו זמן רב, אעפ"כ לא היה זה לדידו אלא כמו ימים אחדים, כמו הכרה של זמן קצר, שאינה מביאה לחשש כלשהו. דבר לא השתנה באהבתו לרחל, והיה זה מכיון שאכן לא נמצא ברחל כל חסרון, כי היתה צדקת מושלמת, אשר גם בבחינת זמן רב לא ימצא בה פגם כלשהוא.

"האם כבר נתת מתנה לארוסתך?"
מסופר על הגאון רבי אהרן כהן זצ"ל, מראשי ישיבת חברון, שפעם נכנס אליו בחור יתום מתלמידי ישיבתו ובישרו שזה עתה התארס. לאחר שאיחל לו ברכת מזל טוב, נודע לו כי מצב הבחור דחוק. פנה אליו: האם כבר נתת מתנה לארוסתך?
השיב הלה בשלילה.
פסק לו ר' אהרן ברורות: לך לחנות תכשיטים של פלוני, בחר לך שעון זהב, מסור אותו לכלה, ואני כבר אשלם...
הפטיר החתן: הרגשתי אותה שעה שעדיין יש לי אבא...

"אתה נראה מאושר לעומתו..."
מעשה שהיה בישיבת פוניבז' בחתן שעלה לבית מרן הגרא"מ שך בשאלה: מציק לי מאד בראותי את חברי שמעון שגם הוא השתדך והוא שמח ומאושר יותר ממני, וכנראה שהשי"ת הצליח דרכו יותר ממני, ולכן ברצוני לעזוב את השידוך...
השיב לו מרן: "ברצוני לגלות לך דבר-סתר, לפני דקות מספר היה אצלי חברך שמעון, ואמר לי בדיוק אותם דברים עליך, שאתה נראה מאושר לעומתו...
וכנראה שאתה חי בדמיונות, והכלה שלך מוצלחת וחשובה ביראת שמים ומידות טובות"... והדברים הצליחו.

משבר - יום לפני החתונה
מעיד רבי יוסף סורוצקין מטלז-סטון: בת משפחתנו היתה קשת-החלטה והדבר בא לידי ביטוי בצורה חריפה בענין שידוכין. רבות נעזרנו במרן הגרא"מ שך עד שהיא התארסה בשעטו"מ. אולם בהתקרב מועד החתונה גברו חששותיה וספקותיה עד שיום לפני החתונה הסתגרה בחדרה בדכאון, ביגון ואנחה, בטענה שאינה מסוגלת להכנס לחופה. ברוב בהלה טלפנו למרן אשר סעדנו בעצה ותושיה, בברכה והצלחה.
אולם מרן לא הסתפק בזה. למחרת אנו שומעים דפיקה על דלת ביתנו. מתוך ההמולה של בית חתנים עוד לקח לנו זמן עד שפתחנו את הדלת. לתדהמתנו, מרן עומד שם ואומר שבא לבקר את הכלה. ביקשנו להוציא אותה מחדרה לסלון, אולם מרן בשלו, שאינו רוצה להטריח את הכלה, אלא הוא ייכנס לחדרה, כמובן, אחר שנבשר לה שבא לבקרה.
מרן שהה שם כשלושת-רבעי שעה ובדברי כיבושין במתק לשונו והחום והאהבה שהרעיף עליה הצליח להוציאה ממצבה, עד שזכתה להכנס לחופה בפנים זוהרות ובלב שמח.

תקופה של שלווה
בחצרות החסידים, בניגוד לישיבות הליטאיות, נוהגים למשוך את תקופת האירוסין זמן רב.
יש שהסבירו זאת בכך שתקופה זו היא עת מיוחדת במינה בחייו של האדם, שכן מחד גיסא שורה עליו שלווה כיוון שמצא כבר את זיווגו, ומאידך גיסא עדיין לא הוטל עול ריחיים על צווארו... ואין הוא צריך להביא פרנסה. מה שאפשר להשיג בתקופה שכזו, לא ימצא האדם לפניו כאשר עול החיים כבר יהיה מונח עליו... (יש להדגיש שוב שבישיבות הליטאיות לא נהגו כך, וראשי הישיבות אף צווחו על כך ככרוכיא).
הרב יצחק בלייברג המציא רמז למנהג החסידים. בספר שופטים (ה, לא) נאמר: "ותשקט הארץ ארבעים שנה", ומתרגם התרגום יונתן: "ושדוכת ארעא דישראל מלמעבד קרבא ארבעין שנין"...
את המילה 'ותשקט' מתרגם היונתן 'ושדוכת'; הרי לנו אות ברור, אומר הרב בלייברג, ששידוכין מקבילים לשקט נפשי.

עיקר וטפל
אל הגאון רבי נחום פרצוביץ זצ"ל, ראש ישיבת מיר, נכנס אחד מתלמידיו שהגיע לפרק האיש מקדש, כדי להוועץ עמו בעניני השעה.
אמר לו רבי נחום: "איעצך עצה - ה'עולם' חושבים שבהגיע העת לעסוק בשידוכין, הרי העסק הזה הוא עיקר העיקרים, אבל כיון שמן הנמנע הוא לעשות זאת במשך כל שעות היממה, הם לומדים ביתרת הזמן. באותו אופן הם מבינים גם לגבי התקופה שלאחר האירוסין - התפקיד הוא לערוך הכנות לחתונה, ורק בזמן הנותר, לומדים.
לפי המהלך הזה עלולים הם להמשיך כך ביתר שנות החיים. לדעתם חובת השעה - מצות 'ושימח', צו התקופה - גידול וחינוך הילדים, אכן בתוך כל זה הם מוצאים זמן גם ללמוד...
"אבל אני אומר לך" - המשיך ר' נחום - "שההיפך הגמור הוא הנכון! התפקיד והחובה בכל עת ובכל שעה הוא, ללמוד וללמוד וללמוד. אכן, בתוך הלימוד יש למצוא זמן גם לסדר הענינים הנחוצים".
פעם נשאל רבי חיים מוולוז'ין אודות סדר הלימוד בישיבה, והשיב: "אוכלים וישנים ולא עוד". "כלומר?" - תמה השואל. "כלומר, כל שאר הזמן לומדים!" - השיב רבי חיים.

ברכות אינן מספיקות
בספר "פניני רבינו יחזקאל" (עמוד יד), מעיד הגאון רבי משה מרדכי שולזינגר שליט"א: "בבוקר אחד אחרי תפילת-שחרית ראיתי שניגש בחור אחד, מהמופלגים שבישיבה (סלבודקה), אל רבינו זצוק"ל (הגר"י אברמסקי זצ"ל) ובישר לו בשורה טובה מאירוסיו אמש.
רבינו בירכו בשמחה רבה ב'מזל טוב וכל טוב'.
"ויאמר החתן הנ"ל: אבקש ברכה מהרב שאוכל תמיד ללמוד בשקידה.
"ויען לו רבינו זצוק"ל: מברכה שלי לא תוכלו ללמוד בשקידה, אלא רק זאת תזכרו תמיד: להתיישב תמיד וללמוד בלי הכנות, ואז תהיו תמיד שקדנים בתורה".

עצה להתברך בברכת הקב"ה בעצמו
מעשה בחתן שבא לפני חתונתו להתייעץ ולהתברך אצל רבו הגה"צ רבי מאיר חדש זצ"ל. אמר לו המשגיח: בוודאי אתה הולך לפני החתונה לקבל ברכות צדיקים או לקברי-צדיקים להתפלל. בוודאי אתה רוצה את ברכת הקב"ה בעצמו. לכה ואיעצך: כתוב באבות (ג, ו): "ומנין אפילו אחד שיושב ועוסק בתורה ששכינה שרוייה עמו, שנאמר: "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך".
אם-כן, זאת עשה: ביום החופה תקבע לך זמן לימוד, ואז הקב"ה יבוא אליך ויברך אותך, ואז תיכנס לחופה עם 'אבוא אליך וברכתיך'... (על פי רשימות הרב אהרן מאיר קרביץ שליט"א).

"מי ביקש מכם ברכה כזו"...
בשעה שבנו של ה"חפץ חיים", רבי אריה לייב, התכונן לחתונתו, ליוותה אותו אמו לקנות את בגדי החתונה. וכאשר עמד קנין הסחורה להגמר, ברך בעל החנות את החתן כדרך והשגות הסוחרים: "שתשתמש בבגדים אלו בהצלחה ושתהיה סוחר ותרויח הרבה עד שתתעשר".
הפסיקה אותו אשת החפץ חיים בתרעומת ואמרה: "מי ביקש מכם ברכה כזו, אם ברצונכם לברכו, ברכהו שיהיה תלמיד חכם גדול ושיהיה ירא שמים".

תקופה במיטבה
רבי משה בלוי, בספר "על חומותיך ירושלים", מספר על העוני הרב ששרר בתקופת נעוריו בירושלים ועל נכונותם של האנשים לקבל בשמחה תנאים קשים אלו: התקופה בין הארוסין והנשואין עברה עלי מתוך התעסקות תמידית בתורה.
הקשבתי לשיעור חותני דודי זצ"ל, למדתי בפני עצמי, ושהיתי בסביבה של תלמידי חכמים מופלגי תורה, משתתפי השיעור.
את זמן הנשואין הקדימו הורי, והנשואין התקיימו בי"ט אדר תרס"ב.
לפי התנאים הייתי סמוך קרוב לארבע שנים על שולחן חותני, והוא שכר לי חדר בחצר, שהוא וגם אביו, אבי זקני, היו גרים בה. בחדר הצר, ששכירותו השנתית היתה שלש וחצי לירות לשנה, הכניסו את רהיטי, קרשים מוטלים על שני בסיסי ברזל, זו היתה מטתי, מטה ישנה מעזבון דודתי חוה, שנפטרה בימי עלומיה, מטה לאשתי, שלחן, ארון, שני כסאות. ולא עברו שנתים והכניסו לחדר הזה גם עריסת ברזל עבור בנינו הבכור עמרם.
אבי זקני עודד אותי ואמר לי אל תתרעם, בנשואין שלי נתנו לי במקום מטה, מחצלת של קש שטוחה על הקרקע.
בשנים אלו נמצאתי ליד אבי זקני ז"ל ממש, סעדנו יחד, הלכנו להתפלל יחד, הלכנו לישיבה יחד, והלכנו לישון בשעה אחת. השנים הללו היו מיטב שנותי.

"יש ללמוד ולדעת מהי מטרת הקמת בית בישראל"
סיפר הגר"ש קוק שליט"א: כאשר שהיתי תקופה מסוימת במחיצתו של הג"ר אייזיק שר זצ"ל, נכנס אליו פעם בחור והודיע לו שבא בברית האירוסין. שאלו ר' אייזיק: מדוע התארסת? הבחור, שהיה מופתע מהשאלה, עמד נבוך ונאלם דום. אולם הרב לא הרפה ממנו וחזר ושאלו, עד שלבסוף השיב הבחור: מפני שכולם מתארסים.
ר' אייזיק, שעניין ה"מלומדה" היה תועבת נפשו, ראה לנכון לומר שיחה בישיבה בעקבות שיחתו עם הבחור, ובה הוא אמר: עד היום ידענו שרבים מתפללים או מברכים כ"מצות אנשים מלומדה", וכן מצוי "מלומדה" בקיום מצוות. ועתה ראו להיכן הגענו, אפילו מתארסים ב"מלומדה"! צריכים לדעת לשם מה מתארסים! יש ליתן את הדעת לנושא נכבד זה. ללמוד ולדעת לשם מה מתארסים, ומהי מטרת הקמת בית בישראל.
עוד בנושא מסכת החיים
שאל שאלה

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il