ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

שמחת הנישואין

דף הבית בית מדרש משפחה חברה ומדינה הבית היהודי נישואין וזוגיות חופה, חתונה ושבע ברכות Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

תמוז תשס"ט

שמחת הנישואין

פרקים א'- ז'



נערך על ידי הרב

מוקדש להצלחת
עם ישראל

פרק א - "מצא" או "מוצא"
זיווג שהוכרז או זיווג חדש
"במערבא כי נסיב איניש איתתא אמרי ליה הכי: מצא או מוצא? מצא - דכתיב: 'מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה''. מוצא - דכתיב: 'ומוצא אני מר ממוות את האשה'" (ברכות ח, א).
יש מבארים זאת על פי דברי הרמב"ם בשמונה פרקים, שגם בזיווג ראשון לא כל אדם זוכה להנשא לזיווג שהכריזו עליו בשמים ארבעים יום קודם יצירתו, וזה יכול להשתנות לפי הנהגתו (עיין באריכות בספר "עץ הדעת טוב" לרבי חיים ויטאל, וכן האריך ה"קהלות יעקב" במכתביו).
לאור זאת, כך הם מובנם של דברים: אם "מצא אשה" לשון עבר, כלומר, כאשר מצא את האשה שנועדה לו מתחילה בעבר, הרי זו זכות עבורו, וזיווגו עולה יפה יותר באופן זה. ולכן - "מצא טוב". אבל אם "ומוצא אני את האשה", שמצא אותה עתה בהווה, ולא זכה לזיווג שהועידו לו - "מר ממוות".

מציאה אחת או מציאה מתחדשת
"מצא" או "מוצא"?...
הגר"א ב"קול אליהו" מפרש את חילוק הלשונות והענין באופן זה: כי הנה דרכו של אדם, את הטוב אינו זוכר כל עת, כי אם את הרע, וכגון אדם שלם ובריא אינו זוכר ומודה כל עת על בריאותו ושלימות אבריו, אבל אם חלילה נחלה או נחסר, הריהו נושא וזוכר זאת כל הזמן, ואינו מסיח דעת מזה.
כמו כן בדידן, אדם שזכה לאשה טובה, הריהו מתרגל לזה, והופך הדבר להיות חלק ממציאותו, ואינו זוכר את העובדה שלקח אותה, ואת חסדי ה' שזיווגו לו אותה, ולכן כתוב בו "מצא אשה מצא טוב", שמצא אותה בעבר פעם אחת בלבד.
אבל אם אדם אינו מתרגל למציאות זיווגו, וזוכר כל הזמן בהווה את המציאה והלקיחה, בודאי זו אשה רעה, ולכן כתוב: "ומוצא אני את האשה" - לשון הווה, "מר ממוות".

השגחה או השתדלות
"מצא" או "מוצא"?...
אם יהודי יודע שכל ענין זווגו של אדם תלוי בהשגחתו יתברך, ולא ברצונו והשתדלותו, אזי "מצא אשה מצא טוב".
אבל אם "ומוצא אני", שחושב שתלוי בו ובבחירתו אזי - "מר ממוות".

מידות טובות או מידות רעות
"מצא" או "מוצא"?...
מבאר בעל "מגדנות אליהו": עיקר אושרו של אדם בחייו ובבנין ביתו, תלוי בשבירת מדותיו ואנוכיותו, שאם מבטל עצמו ורצונותיו במילי דעלמא, ומכבד את בני ביתו, ודואג לצרכיהם, מתנהל ביתו על מי מנוחות, באוירה טובה וכבוד הדדי.
וזה הדיוק - "מצא אשה מצא טוב", אבל אם "ומוצא אני", שבכל ענין מוצא את ה"אני" שבו, את הנקודה האנוכית של רווחתו וטובתו, אזי - "מר ממות".
יש אומרים שזה ענין מנהג שבירת הכוס תחת החופה, להורות להם שצריך לשבור את המדות והאנוכיות, ואז יזכו לשלוות הרוח והנפש כל ימי חייהם.

מעמד נעלה או מעמד זהה

"מצא" או "מוצא"?...
ה"חתם סופר" דורש במאמר זה נוטריקון: "איש" עולה בגימטריא - שלוש מאות ואחד עשרה, "אשה" עולה בגימטריא שלש מאות וששה, כלומר שהאיש במספרו גדול מן האשה בחמש. רמז לחשיבות האיש, שליטתו, וניווט החיים שנמסר לו, שהוא בעל ואדון הבית בענינים
גורליים במהלך החיים.

וזה מרומז בחילוק הכתובים: מצא "אשה" - כמנין "אשה" - מצא טוב.
אבל אם ומוצא אני את "האשה", כלומר אשה שהוסיפה ה' (מנין חמש) לשמה, שרוצה להשתוות ל"איש" במספר ובמעמד, אזי - "מר ממוות".
ברוח זו יש מפרשים: "מצא אשה מצא טוב", מי שמחפש אשה כמות שהיא, צנועה במעשיה והליכותיה, אזי - "מצא טוב". אבל "ומוצא אני את האשה", אם מבקש דוקא אשה בה"א הידיעה, שמפורסמת במעלותיה וסגולותיה, אזי - "מר ממות"./b>

חסכנות או פזרנות
"מצא" או "מוצא"?...
יש דורשים בדרך צחות: "מצא אשה", בקמ"ץ, כלומר אם מצא אשה שמקמצת בהוצאותיה, ואינה מפזרת הון וממון לדברי סרק, אזי - "מצא טוב", אבל "ומוצא אני את האשה", אם האשה היא בחולם, כלומר שמתנהגת כבחלום, ומכלכלת את הליכות הבית והוצאותיה באופן לא מציאותי - "מר ממות".
כיוצא בזה מפרש המלבי"ם את מה שאמר שלמה המלך בחכמתו: "בית והון נחלת אבות ומה' אשה משכלת" (משלי יט). אימתי נשמר ממונו של אדם וביתו והונו עוברים בנחלת אבות ואינם נאבדים? כאשר זוכה לאשה משכלת אשר צופיה הליכות ביתה, ומכלכלת את הוצאותיה בתבונה.
ב"נפש דוד" דורש לפי זה את מה שאמרו במערבא (יבמות סג): "נחות דרגא ונסיב איתתא", וכן (ברכות ח): "במערבא אמרי: מצא או מוצא". וזהו "נחות דרגא", כלומר תוריד את ניקוד החולם שנקבע למעלה מ"מוצא" וישאר "מצא", ואז "ונסיב איתתא".

בבית או במקומות אחרים
"מצא" או "מוצא"?...
מבאר הגאון רבי יוסף עדס זצ"ל: אם האשה היא בבחינת "מצא אשה", כלומר שבעלה מצא אותה פעם אחת, וכל הזמן היא נמצאת בירכתי ביתה, וכשחוזר הבעל לביתו הוא מוצא אותה בבית ואינו צריך לחפש אחריה, הרי היא בבחינת: "מצא אשה - מצא טוב", שטוב לבעלה עמה.
אבל אם הוא מוצא אותה כל פעם במקום אחר ואינה נמצאת בבית בקביעות, הרי היא בבחינת "מוצא", שבכל פעם מוצא אותה במקום אחר (וממילא הבית לא מסודר, והאוכל אינו מוכן וכו'), ועל זה נאמר: "מר ממות".

הכל תלוי בהתנהגותך
"במערבא אמרי: 'מצא' או 'מוצא'"
"במערבא אמרי" - לשון אמירה, ולא לשון שאלה.
הסבר הדבר הוא, שהרי באמת אי אפשר לדעת ולעמוד למחרת הנשואין על מהות האשה. ברם, כוונת הדברים בלשון אמירה, שבמערבא היו מודיעים לאדם שהכל תלוי בו, בעבודתו ובהתנהגותו אם יהיה "מצא או מוצא".

אין מצב ביניים - או שכינה או אש
"במערבא אמרי: 'מצא' או 'מוצא'"
"במערבא אמרי" - דרך אמירה וקביעה ולא דרך שאלה.
מודיעים בזה לחתן, שבאופי הבית אין פשרות ומצב ביניים. או "מצא טוב", או, חלילה, "מוצא... מר ממות".
מסיבה זו מדמים חז"ל את זווגו של אדם לענבי הגפן (פסחים מט). וכן נאמר בכתוב: "אשתך כגפן פוריה" (תהלים קכח, ג), לפי שפרי הגפן יכול להיות יין, שהוא המשקה המשובח ביותר, או באופן קיצוני - חומץ, שמחמיץ ורע ביותר.
וכן ביין גופא, מחד גיסא - יכול לפקח דעתו של אדם, לפתוח את לבו, ושערי דעתו, כמאמר חז"ל: "חמרא פקחין" (יומא עו), וזאת אם שותה פורתא, במדה,
בדעת ובתבונה. ומאידך, אם שותה טובא, ללא חשבון, עובר לקצה השני לגמרי, שמשתכר, חושיו מיטשטשים ודעתו משתבשת עליו.
כיוצא בזה נדרש מאמר רבותינו ז"ל: "איש ואשה זכו שכינה ביניהם, לא זכו אש אוכלתן" (סוטה יז).
לכאורה קשה, אם השראת השכינה היא זכיה מיוחדת, היה יותר מתאים לומר: לא זכו - אין שכינה ביניהם, ומדוע אמרו חז"ל שאם לא זכו, נענשים ו"אש אוכלתן"?
מכאן, מפרש בעל "נתיבות שלום", שאין מצב ביניים, וכי "אש אוכלתן" אינו עונש, אלא מציאות. אם אין השראת השכינה בין איש ואשה, אש החומר אוכלתן במציאות, ומכלה אותם מנפש ועד בשר. כלומר שאין פשרות בנדון, והשראת השכינה ביניהם אינה בבחינת זכיה בלבד, ומותרות, ובגדר "גדולות אתה מבקש", אלא צורך קיומם ואושרם הבסיסי, ברוחניות ובגשמיות.

ברכת "וקמץ הכהן ממנה"
אברך אחד ממשפחה מיוחסת של כהנים בני תורה, נכנס לחופה עם בת זוגו, וכיון שהיה מתלמידי הגאון רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק, בעל "אור שמח", הזמין את רבו להיות מסדר קידושין אצלו.
רבי מאיר שמחה קיבל ברצון את הזמנת תלמידו, ולאחר עריכת הקידושין בירך את החתן הנרגש במלים חמות, ובין השאר אמר לו: "יהי רצון שיקויים בך הכתוב (ויקרא ה, יב): 'וקמץ הכהן ממנה'".
תמהו הקרואים לשמע ברכה זו של הגאון הדגול והנערץ, והעלו סברות מסברות שונות, אך לא עלה בידם לעמוד על פשר הברכה המיוחדת, שהלה העניק לחתן. בסופו של דבר פנו אל רבי מאיר שמחה בבקשה, שיסביר להם את כוונת הדברים שהשמיע לחתן אחרי החופה.
נתחייך כנגדם רבי מאיר שמחה ואמר בנימה של עליצות: במסכת ברכות דף ח', מספרת הגמרא שבארץ ישראל נהגו לשאול אדם שנשא אשה: "מצא" או "מוצא"?
כוונת שאלה זו היתה: האם נתקיים בבעל הצעיר הכתוב במשלי (יח, כב): "מצא אשה מצא טוב", או שנתקיים בו, לא עלינו, הכתוב בקהלת (ז, כו): "ומוצא אני מר ממות את האשה"?
ועתה צאו וראו, שההבדל הבולט בין "מצא" לבין "מוצא" הוא בניקוד האות מ"ם: פעם היא בקמץ, ופעם היא בחולם. משום כך בירכתי את החתן הכהן שיקויים בו הכתוב בפרשת ויקרא: "וקמץ הכהן ממנה" - שיהא אצלו תמיד "מצא" בקמץ, ולא חלילה "מוצא" בחולם...

"אשה רעה - זה לבטח דבר מפורסם"
"במערבא כי נסיב איניש איתתא, אמרי ליה הכי: מצא או מוצא? מצא - דכתיב: 'מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה''. מוצא - דכתיב: 'ומוצא אני מר ממות את האשה'"
ה"חפץ חיים" מקשה: כיצד שאלו במערבא אם האשה טובה או רעה, והרי זה בגדר "לשון הרע"?
ומתרץ: לפי שאם היא אשה רעה הרי זה לבטח דבר מפורסם, ונכנס הדבר לגדר "באפי תלתא" (ערכין טו, ב), שדבר המפורסם כבר מותר לספר באופנים מסוימים.

אופי האשה - קריטי לבני ארץ ישראל
"במערבא כי נסיב איניש איתתא, אמרי ליה הכי: מצא או מוצא? מצא - דכתיב: 'מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה''. מוצא - דכתיב: 'ומוצא אני מר ממות את האשה'"
שאלת "מצא או מוצא" נשאלת, לפי חז"ל, במערבא, כלומר בארץ ישראל, ויש התמהים מדוע דוקא במערבא שאלו זאת?
יש מבארים על פי מה שדנה הגמרא במסכת קידושין (כט, ב), האם נושא אדם אשה ואחר כך לומד תורה, לעומת השאלה: ריחיים על צוארו ויעסוק בתורה?
ומיישבת הגמרא: "הא לן והא להו", ומפרש רבנו תם (תוספות שם): "הא לן" - היינו בני בבל שהם עניים, וצריכים לעמול לפרנסתם, לומדים תורה ואחר כך נושאים אשה, שאם ישאו אשה קודם, יבטלו אותם צרכי הבית מלימודם. "הא להו" - בני מערבא שהם עשירים, ואין להם טרדות פרנסה, ראוי להם יותר לשאת אשה קודם, כדי ללמוד תורה בטהרה. ולדברי המהרש"א, גם כדי שהאשה תתעסק בצרכי הבית, והוא יהא פנוי ללמוד תורה מתוך מנוחה.
ולפי זה מואר טעם הדבר מדוע דוקא במערבא שאלו: "מצא או מוצא", וזאת לפי שבני מערבא נושאים אשה לפני שלומדים תורה, ואם כן אופי האשה ותכונותיה הן חשובות ומכריעות יותר עבורם, אם יתאפשר להם ללמוד תורה מתוך מנוחת הנפש והדעת ולעלות במעלות עבודת הבורא. לא כן בני בבל שכבר למדו וזכו לקנין תורה לפני נישואיהם.

למרות ה"מוצא" - "מוצא שפתיך תשמור"
פעם נודע לרבי אייזיל חריף, שגביר נודע היושב בכותל המזרח ומעמיד פני נדיב, מורה היתר לעצמו להפר במצח נחושה את הנדרים שנודר למען עניי המקום.
זימן אצלו הרב בדחיפות את הגביר הקמצן והוכיחו בלשון קשה על מנהגו הקלוקל לנדור נדרים ולא לשלמם, בניגוד למצוה מפורשת בתורה: "מוצא שפתיך תשמור"
(דברים כג, כד). בין השאר, השמיע רבי אייזיל באזני הגביר הסורר את דברי חכמינו בתלמוד: "בעוון נדרים מתה אשתו של אדם" (שבת לב:).
כשעזב הגביר את בית הרב, העיר אחד ממקורביו לרבי אייזיל: ככל שידוע לי, יש לגביר זה אשה מרשעת, היורדת לחייו יומם ולילה, ואפשר שמשום כך אין האיש משלם את נדריו, כדי להפטר מן הצרה הצרורה שבביתו...
התחייך רבי אייזיל כלפי הדובר ואמר לו: בתלמוד במסכת ברכות (דף ח.) מספרת הגמרא, שבארץ ישראל נהגו לשאול אדם שנשא אשה: "מצא" או "מוצא"? האם זכית באשה טובה ונתקיים בך הכתוב: "מצא אשה מצא טוב" (משלי יח, כב), או שנכשלת בנישואיך ונתקיים בך הכתוב: "ומוצא אני מר ממות את האשה" (קהלת ז, כו)?
ועתה צא וראה, שהתורה מזהירה אותנו לקיים את נדרנו ונדבותינו במילים: "מוצא שפתיך תשמור" וגו'. בכך מצוי רמז, שאפילו יש לו לאדם אשה רעה, שהיא בבחינת "מוצא", עליו לשמור את מוצא שפתיו ולא יעלה על דעתו להפטר מאשתו על ידי הפרת נדרים ונדבות.


פרק ב - מחילת עוונות ביום הנשואין

סיבת מחילת העוונות
"אמר רבי חמא בר חנינא: כיון שנשא אדם אשה, עוונותיו מתפקקין"
(יבמות סג, ב).
על מה ולמה מוחלים לחתן על כל עוונותיו ביום חופתו?
יש מבארים זאת על פי פירוש הכתוב "משפטי ה' אמת צדקו יחדיו". מהי משמעות הלשון "צדקו יחדיו"?
לפי שמדת הקב"ה שלא כמדת מלך בשר ודם. מלך בשר ודם מעניש את מי שסרח ובגד במלכות, למרות שע"י העונש, סובלים גם בני ביתו וידידיו, החפים מפשע.
אך מדתו של הקב"ה אינה כן, אלא אין מענישים אדם מן השמים, אלא אם מחשבים שכל הסבל שיגרם מחמת העונש לכל הקרובים יהא מוצדק, ואם אחד מהם אינו ראוי למדת הסבל הזו, מתבטל העונש.
זה הפירוש "משפטי ה' אמת צדקו יחדיו", שהצדק של משפטי ה' הוא יחדיו, לכל הסובבים, ולכל התוצאות שנגרמות על ידו.
לאור זה, מחילת העוונות לחתן לקראת נשואיו, סיבתה: לפי שעד עתה חי החתן לעצמו, ואם היה נענש, היה הוא הסובל העיקרי, אבל עתה שנשא אשה, ואשתו כגופו, הרי אם יענישו אותו על חטאי העבר, כאילו מענישים אותה על חטאים שלא עשתה, ולכן מוחלין לו על כל עוונותיו.

מחילת עוונות לכל הנלוים
בעניין מחילת העוונות לחתן ביום חופתו, קבע בספר "דגל מחנה אפרים", כי לא רק לחתן נמחלים העוונת, אלא גם לכל הנלוים אליו.
ובלשונו: "'צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה', היינו חתן שדומה למלך, ומתחילה היה פלג גוף, וכשנשא אשה נקרא מלך שלם, 'בעטרה שעטרה לו אמו', שמוחלין לו כל עוונותיו, ולכל הנלוים אליו".
דבריו אלו טעונים ביאור: בזכות מה מוחלין את העוונות גם לנלוים אל החתן?
יש מפרשים: מחילת העוונות לחתן הוא חסד מאת בעל הרחמים והסליחות, לתת אפשרות לאדם לערוך שינוי ומהפכה לטובה, בכל מהותו ודרך חייו, לקראת בניין ביתו, והקמת שלשלת הדורות.
אמנם, אם נשארים חבריו וידידיו, והרקע שבו חי עד עתה, באותו מצב, שוב אינו יכול לחולל את השינוי הראוי, שכן במהרה יושפע, וישוב למציאותו הקודמת, ונמצא שלא הועילה מחילת העוונות והכפרה של החתן, ולא מילאה את יעודה, לכן מוחלין גם לכל הנלוים אל החתן, המה רעיו וידידיו שבתוכם חי, ומלווים אותו לחופה, ואז יוכל לשוב למציאות השונה, המחודשת, ויחד עמם יתעלה ויתהפך לטובה.

עובר עם כל הפמליה
ה"בית ישראל" מגור, היה ממשיל זאת למלך שמניחים לו לעבור בכל מקום.
ואף במקום שיש מחסומים ושומרים, שאינם מתירים לאנשים פשוטים לעבור, מלך פורץ גדר ואין מוחין בידו.
והרי כך דרכו של מלך שאינו עובר יחידי, אלא מפני כבודו מתירים לו לעבור עם פמלייתו הקרובה אליו, וכן החתן יכול לצרף עמו ביום חופתו, בעת שעובר את כל המסכים, את מלוויו הנאמנים, הקרובים אליו ואל לבו ביום שמחתו.


פרק ג - קידושין ונישואין
"כדת משה וישראל"

תלמיד אחד נשאל: כשאדם מישראל מקדש אשה הוא אומר: "הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל". מה טעם משה וישראל דוקא?
השיב הרב: משה וישראל, כידוע, נדדו במדבר ארבעים שנה, ובמשך כל השנים הללו היו להם כל מיני דין ודברים, חיכוכים, מריבות ושעות קשות ביותר, ובכל זאת לא נפרדו ונשארו תמיד יחד... זהו מוסר השכל שצריכים ללמוד בני הזוג בשעת הקידושין...
הסבר נוסף לנוסח שאומרים "כדת משה וישראל": כי הנה האדם נושא אשה ומתחייב לפרנס אותה, אבל רק "כהלכות גוברין דמפרנסין נשיהון בקושטא", כלומר מחייב הוא את עצמו לעבוד ולעמול על פרנסתו, אבל רק בקושטא, ולא יחוייב לשקר ולרמות למען מלאות דרישותיה. אמנם "הרי את מקודשת לי", אבל רק
"כדת משה וישראל". לא שאוכרח על ידי זה לעבור עבירות חלילה. הרי את מקודשת לי וחיי קודש אחיה עמך.

"כשמחך יצירך בגן עדן"
מלומד נכרי, שהיה מתרועע עם יהודים ושלט היטב בלשון הקודש, נזדמן פעם לחתונה יהודית ושמע את מסדר הקידושין קורא בשבע הברכות: "שמח תשמח רעים אהובים, כשמחך יצירך בגן עדן מקדם".
שאל האיש את הקרואים שניצבו על ידו, בתום טקס החופה: מה פשר ברכת "שמח תשמח", שאתם משמיעים לכל זוג צעיר מתחת לחופה? כלום הייתם עם אדם וחוה בגן עדן ונוכחתם לדעת שאדם הראשון שמח ביותר עם חוה אשתו?
התערב אחד הקרואים ואמר לנכרי: בברכה זו טמונה כוונה גדולה, והיא ראוייה לכל איש ואשה הנכנסים לחופה: כשם שאדם הראשון שמח בלא ספק באשת חיקו, ולא נתן עיניו באשה אחרת, שהרי חוה אשתו היתה אחת ויחידה בעולם, כן מאחלים אנו לכל חתן וכלה הבאים בברית הנישואין, שיזכו בחייהם לראות תמיד זה את זה כאילו הם יחידים בעולם כולו, וכתוצאה מכך תשכון בביתם כל הימים אהבה ואחוה שלום וריעות.

"קול ששון וקול שמחה"
יש להבין מה ענין הקולות שאנו מברכים בהם את החתן ואת הכלה: "קול ששון וקול שמחה" וכו'.
יש מפרשים בדרך הלצה, שכאשר החתן והכלה נמצאים בתקופת האירוסין או בימים הראשונים של הנישואין, הרי הם מדברים בקולות של ששון ושמחה ואהבה וחיבה אחד כלפי השני, ואין אחד מהם מרים חלילה את קולו על השני, וכל התנהגותם בדרך ארץ ובנימוסים (סליחה, בבקשה אפשר לעזור).
אנו מברכים את הזוג הצעיר שימשיכו בדרך זו, וימשיך להשמע בביתם קולות אלו ולא קול מריבה חלילה, אלא קולות של ששון ושמחה כפי שהיו בעודם חתן וכלה.

"שהשמחה במעונו"
חז"ל אומרים (עבודה זרה ג, ב), שמאז חרבה ירושלים אין שחוק לפניו יתברך, ולפי זה מה שייך לומר בשמחת חתן "שהשמחה במעונו"?
מפרש ה"אמרי אמת": כיון שכל המשמח חתן כאילו בנה חורבה אחת מחורבות ירושלים, הרי שנשואין ובנין בית בישראל בקדושה, הם בבחינת גאולה ובנין ירושלים, ולכן לעת כזאת יש שמחה במעונו, ועוז וחדוה במקומו.

אני שמח "שהשמחה במעונו"
בעת הריקודים, בשמחת נשואי בתו, עצר הרה"צ רבי יהודה לייב זצ"ל, מאריות חסידי סלונים, ושאל: אני שמח בנשואי בתי, אך הרי גם איוון הגוי שמח כשמשיא את בתו. כלום שמחתנו שווה?! אלא, סיים בשאגת לב - אני שמח "שהשמחה במעונו

..."עד שיראנה"
זקני וילנא היו מספרים על אחד מתלמידי הגר"א שנתעוור בימי נעוריו, אולם לא פירש מאהלה של תורה וכל הימים היה שקוד על משנתו, עד שהגיע למעלות רמות בתורה.
הגר"א נטל על עצמו להשיאו אשה, ואמנם נמצאה אחת מבנות וילנא, שהסכימה לבנות את ביתה עם הצעיר העוור, ואביה התחייב להחזיק את הזוג ובניהם על שלחנו, ובלבד שיוסיף לעמול בתורה.
שמחתו של הגר"א ביום הכנס תלמידו לחופה היתה מרובה, והיא הגיעה לשיאה לפני העמדת החופה, כאשר השושבינין הובילו את החתן לכסות את הכלה בהינומה, כמנהג ישראל.
באותה שעה פנה אליו הגר"א: "חז"ל אמרו: אסור לאדם לקדש אשה עד שיראנה", ומשהשלים את דבריו פקח החתן העוור את עיניו. כל העומדים שם נוכחו לראות את כוחו האלקי, ובני הזוג ראו עולמם בחייהם, בנים ובני בנים.

על דעת כן
בזווג שני היה הרה"ק השרף מקוצק גיסו של בעל "חידושי הרי"ם". לאחר הנשואין פנה השרף ל"חידושי הרי"ם" בשאלה: הרבנית, הסכימה לקידושין מתוך ידיעה שאני "רבי", אך אני יודע שאיני בדרגה זו, ונמצא שיש כאן לכאורה חשש קידושי טעות...
אין מקום לחשש זה - השיב הרי"מ מגור על אתר - הסכמת הרבנית להתקדש אליכם בתורת "רבי", אינה למשמעות הפנימית של "רבי" כהבנתכם, אלא במה שמקובל בין החסידים, שמחשיבים אותכם "לרבי", והרי בזה באמת לא טעתה...

עת להנשא
מסופר על ה"חוזה מלובלין" זצ"ל, שכאשר השיא את אחד מבניו, התפלל לפני החופה מנחה ושהה בתפילתו זמן רב יותר מהרגלו. הדבר היה לפלא בעיני החסידים, אך איש לא ההין לשאול אותו לסיבת הדבר.
בשעת הסעודה אמר הצדיק: בודאי תתפלאו עלי, שהארכתי היום כל כך בתפילה, אגיד לכם את טעם הדבר: רבותינו אמרו בתלמוד: "ארבעים יום קודם יצירת הוולד, בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני" (סוטה ב, א). ואז מכריזים גם כן את הזמן: באיזו שנה תהיה החופה, באיזה שבוע ובאיזה יום ובאיזה רגע.
ואם המחותנים הם זריזים ומקדימים לעשות את החופה לפני הרגע שהכריזו בשמים, מתעורר ביניהם ריב ומצה, כדי שיתעכב הדבר והחופה תתקיים במועדה, והוא שאמרו חכמינו (שבת קל, א): "ליכא כתובה דלא רמו בה תיגרא" (אין כתובה שאין שם קטטה). ואני ידעתי כי עוד לא הגיע הזמן המיועד בשמים, ולכן הארכתי בכוונה בתפילת שמונה עשרה עד הרגע הנכון, כדי שלא נצטרך לבוא לידי ריב וקטטה...

"בשעה פלונית"
מעשה בזוג שבא למחרת הנשואין אל הגרי"ז מבריסק מלא חרדה. זאת מאחר שבשעה שעמד החתן לקדש את הכלה, נפלה טבעת הנשואין ארצה, ודאגתם בליבם, שמא רמז יש בזה שזיווגם לא יעלה יפה.
נתחייך ר' וועלוועל ואמר: לא כן הדבר, אלא בשעה שה"בת קול" מכרזת בת פלוני לפלוני היא מכרזת גם כן "בשעה פלונית", ומכיון שטרם הגיעה השעה המדויקת... נפלה הטבעת.

נוסח ההזמנה
מעשה היה בביתו של האדמו"ר רבי לוי יצחק מברדיטשוב זצ"ל, שעשה סעודת "תנאים" לאחת מנכדותיו, וקבעו את זמן החתונה לשבת נחמו. הסופר כתב בתוך התנאים: "החתונה תהיה אם ירצה השם בשבת נחמו בעיר ברדיטשוב".
כשקרא רבי לוי יצחק את התנאים, קרעם לגזרים, וקרא מתוך התרגזות: איך כותבים כי החתונה תהיה בברדיטשוב, בשעה שאנחנו מאמינים ומצפים בכל יום למשיח שיבוא ויגאלנו ויקבץ את נפוצותינו לארצנו הקדושה? אלא כך צריכים לכתוב: "החתונה תהיה אם ירצה ה' בשבת נחמו בירושלים עיר קדשנו, ואם חלילה עד אז לא יבוא משיח צדקנו, תהיה החתונה בברדיטשוב"...

חתונה - נוסח בועז ...
אדם נכבד בא פעם לפני הגאון רבי זיינוויל קלפפיש זצ"ל, מווארשא, ושפך את מרי לבו: - עומד אני להשיא את בתי, ומוכרחני להזמין קהל רב. סעודת הנשואין צריכה לעלות לי סכום עתק שאין באפשרותי להשיג לפי כוחי. איני יודע לשית עצה בנפשי.
השיבו רבי זיינוויל כך: - פעמיים מסופר במקרא על חתונה עם אורחים מוזמנים. אצל לבן נאמר: "ויאסוף לבן את כל אנשי המקום ויעש משתה". ואצל בועז נאמר: "ויקח עשרה אנשים מזקני העיר".
- לבן הארמי, כדרכם של רמאים, לא חשב מה יהיה ביום המחר, וערך חתונת פאר ביד רחבה, אליה הזמין את כל אנשי המקום.
לעומתו, בועז, למרות שהיה עשיר ועתיר נכסים, היה חי בחשבון ומתנהג בצניעות - "ויקח עשרה אנשים מזקני העיר" - הוא הזמין לחתונה לא יותר ממנין אנשים - ונוסף לזה "מזקני העיר", שאינם מרבים באכילה ושתיה.
- מוטב, איפוא, ללמוד מבועז, מאשר ללמוד מלבן הארמי...
בסגנון שונה: אל רבי שלמה זלמן מוילנה, תלמיד הגר"א, פנה אדם והתאונן על מצבו הקשה.
עליו להשיא את בתו, ואין בידו אפשרות להכין חתונה מפוארת לפי מעמדו ולפי כבודו.
הרגיעו ר' זלמן ואמר לו: אנו מוצאים בתנ"ך שתי פעמים על משתה נשואין. האחד אצל לבן, שכתוב בו:"ויאסוף לבן את כל אנשי המקום ויעש משתה". הוא ערך חתונה מפוארת ביותר, הזמין את כל תושבי העיר, אך התוצאות היו שלבסוף לקח מכל המשתתפים את בגדיהם, כמסופר במדרש באריכות.
והחתונה השניה מוזכרת אצל בועז, הוא הזמין למשתה רק עשרה אנשים, מזקני העיר. חתונה מצומצמת ביותר, והתוצאות היו שיצא מהם דוד המלך ומלך המשיח
("תולדות אדם").

חתונה של בושה
בספר "תנועת המוסר" מסופר על חטא חמור שאירע בימיו של רבי ישראל סלנטר: בווילנה אירעה שערוריה. עשירי המקום היו נוהגים לסדר את כלולות בניהם בככר מיוחדת שבעיר, בטכס גדול ובחגיגיות רבה. טכס זה היה עולה להם ממון רב. סנדלר אחד שעלה לגדולה, סידר גם הוא את חתונת בתו באותו מקום ובאותו טכס כמו העשירים.
הדבר חרה מאד לעשירי העיר, ובשעה שאותו סנדלר חזר מהחופה, כשהוא שמח וטוב לב, בלווית מחותניו ושושביניו, ניגש אליו ברחוב אחד מהעשירים בכוונה לבזותו. העשיר חלץ את נעלו, הראה לו את הסוליה הקרועה ושאל אותו כמה עולה לתקן סוליה זו. במעשה זה הוא ביזה אותו בצורה נוראה ומשפילה לעין-כל.
כששמע ר' ישראל על המקרה הזה הוא הזדעזע ואמר: "מובטחני שגדולי הדור הקודם, היושבים בגן עדן, מובאים בגלל מעשה זה לדין, על אשר לא לימדו את העם דעת ומידות, ולא חינכו אותו שלא יוכלו לקרות מקרי השחתה כאלה".

"עד החתונה זה יעבור"
מעשה בחתן מירושלים, תלמיד ישיבת "חברון", שכלתו המיועדת בלעה מחט יום אחד לפני מועד החופה, תוך כדי טיפול שגרתי אצל רופא שיניים. הבהילו אותה אל בית החולים, והרופאים אמרו שמצבה מעורר דאגה, אך טרם החליטו אם יצטרכו לנתח אם לאו.
שאל החתן במברק את ה"חזון איש": האם להעמיד את החופה בעתה או לדחותה? מיד ציוה להשיב: לא לדחות, עד החתונה תצא המחט מעצמה... וכן היה.
למחרת ביום חופתם הביא אליו הדוור מברק בן ארבע מלים: מזל טוב, המחט יצאה.
בחוגים התורניים נהפך המאורע לשיחת היום. מקורבי ה"חזון איש", דיברו בהתפעלות על אודות המופת הגלוי. כיון שהבחין בלחישותיהם ושמע מה הם מדברים, הניף ידו בביטול: איזה "מופת", כשהייתי ילד קטן נקפתי אצבע עד זוב דם, ואמא ניחמה אותי לאמר: "עד החתונה זה יעבור", ונהגתי כמותה...

את מי יאה לכבד בסידור קידושין
בספר "בדרך עץ החיים" (עמוד 083) מסופר: אחד מאלה אשר רבינו (הגרא"ז מלצר) העריך את כשרונותיהם וכיוון את דרך לימודם התארס עם בת להורים יוצאי הונגריה. הורי הכלה עמדו על כך שבסידור הקידושין יתכבד רבי יוסף צבי דושינסקי - רבה של העדה החרדית.
לאחד מבני משפחת החתן היתה עוגמת נפש מרובה שלא רבינו יערוך את החופה, ומתוך צער ועוגמת נפש סר לביתו להתנצל בפניו.
מששמע את דבריו הרגיעו ואמר לו: "מפני מה הנך מצטער כל-כך? לפני זמן מה התקיימה חופה באחת משכונות ירושלים ורב השכונה שהינו צעיר לימים ערך את החופה ואני נתכבדתי בברכות, ואכן הברכות הן הכיבוד המתאים לראש ישיבה.
במקרה זה שמדובר ברבי יוסף צבי דושינסקי שהינו רב בירושלים ודאי שיש לכבד אותו בסידור קידושין, ולכן אל תהא לך עוגמת נפש מענין זה. אכן כך צריך להיות, את הרב יש לכבד בסידור קידושין ואת ראש הישיבה בברכות".
מששמע בן משפחת החתן את דבריו שנאמרו מתוך ענווה אמיתית וללא שמץ של הרגשה כאילו נפגע בכבודו, התפעל ביותר ושאל את רבינו מה יהיה לגבי שכרו בעולם האמת, שכן אצלו הרי המידות הנאצלות הנפלאות הללו, שהינן מעל ומעבר לרגשות של גאווה וכבוד, המידות הללו הרי נטועות הן בקרבו ואיתן הוא נולד.
על שאלתו זו השיב לו רבינו בפשטות: "יתכן שבאמת לא אקבל על כך שכר".
כאשר שמע את תשובתו זו של רבינו, סיפר לו לראש הישיבה שחסידים אומרים בשמו של רבי אהרן הגדול מקרלין שמי שנולד עם מידות טובות לא יקבל בשכרו אפילו אחד מאלף משכרו של מי שיגע ועמל על תיקון מידותיו, ולמרות זאת, אמר רבי אהרן מקרלין: "מקנא אני בזה אשר נולד עם מידות טובות".
רבינו נהנה למשמע דברים אלה, ענה ואמר: "באשר לי, אינני נהנה מכבוד לא בגלל פרומקייט (דתיות) אלא בגלל הקרומקייט (העקמומיות) שבכבוד".

מרא דאתרא או סב החתן
מעשה ונזדמנו תחת חופה אחת שנערכה באנטוורפן שבבלגיה הגאונים רבי חיים קרייזוירט, גאב"ד אנטוורפן, והגרי"צ דונר, ראב"ד בלונדון, שהיה סב החתן.
כאשר הגיעה עת החופה, פנה הגר"ח קרייזוירט להגרי"צ דונר וביקש ממנו לסדר את הקידושין, כיוון שהוא סב החתן. הגרי"צ דונר התנגד בטענה שהגר"ח הוא המרא דאתרא, וביקש שהגר"ח יסדר את הקידושין, כי תפקיד זה שייך לרב העיר.
וכך החל וויכוח ממושך ומרתק, כאשר כל צד מכבד את זולתו בסידור החופה והקידושין.
לבסוף ניגש הגר"ח קרייזוירט והכריז: 'אני ממנה את הגרי"צ דונר למרא דאתרא דאנטוורפן לרבע שעה'...
רק אז ניאות הסבא לגשת לסידור הקידושין.

מה עושים כשה'עד' בעייתי
פעמים שהקפדה על קוצו של יו"ד בהלכה מביאה לפגיעה בכבוד הבריות.
מאומנותו המופלאה של רבי שלמה זלמן אוירבעך היתה שגם יקויים הדקדוק ההלכתי וגם לא ייפגע איש מכך.
תעיד על כך העובדה הבאה: "אחד מתלמידיו, הזמינו לסידור הקידושין. לפני החופה, כשנודע לו מיהם העדים, הסתפק רבי שלמה זלמן לגבי כשרותו של אחד העדים. מה עושים? מחד, חייבים העדים להיות כשרים על-פי גדרי ההלכה, ומאידך, כבר הזמינו את האדם להיות עד, והלה ייעלב אם יטלו ממנו כיבוד זה.
"כאן באו לביטוי ענוותו ופיקחותו הרקוחות זו-בזו: הוא ניגש אל העד, ואמר לו בחיוך: 'כבודו יהיה מסדר הקידושין, ואני אהיה עד'. הלה ניסה לסרב ולומר שאינו ראוי וכו' - אך רבי שלמה זלמן עמד על כך שאותו אדם יכובד בסידור הקידושין, עד שהלה התרצה" ("התורה המשמחת").


פרק ד - "כיצד מרקדין"

לפני היותה כלה
"כיצד מרקדין לפני הכלה" (כתובות טז, ב).
יש מבארים כי הדגש הוא על "לפני הכלה", שכן עיקר שבח הכלה אינו במה שמשבחים - כמנהג העולם - בשעת השידוך, שאז הדרך להרבות שבחים ולהוסיף יותר מן המציאות, אלא "כיצד מרקדין לפני הכלה", לפני שהיתה כלה. מה אמרו עליה מנעוריה ועד הלום.

השמחים בחלקם
"כיצד מרקדין לפני הכלה... כלה כמות שהיא" (כתובות טז, ב).
בספר "אגרא דבי הלולא" מפרש את דברי הגמרא באופן זה: "כיצד מרקדין?" - כיצד ומתי יכול אדם שהשיא את בתו לרקוד בלב שלם של שמחה, נוכח עול החובות של הוצאות הנשואין שרובצות עליו? והתשובה: "כלה כמות שהיא" - כאשר אין לבנים תביעות ורצונות מעל ליכולת ההורים, אלא - כמות שהיא, כפי מציאותם ויכולתם - כלה נאה וחסודה!

הנישואין מייצבים את האדם
המהרש"ג היה נמנע מלתת "סמיכה" לבחור, באומרו שאי אפשר לעמוד על טיבו של אדם בימי הבחרות, כל זמן שאין יודעים איזה זווג יפול בחלקו. שכן יש אמנם כאלו שלאחר נשואיהן עולים בדרגה, אך לעומתם, אלו שאין זוכים לאשה נאה במעשים, נופלים ממדרגותיהם לאחר הנשואין.
וכמו שמספרים חז"ל (ב"ר פר' יז): "מעשה בחסיד אחד שהיה נשוי לחסידה אחת ולא העמידו בנים זה מזה, אמרו: אין אנו מועילים להקב"ה כלום, עמדו וגרשו זה את זה. הלך זה ונשא רשעה אחת ועשתה אותו רשע, הלכה זאת ונשאת לרשע ועשתה אותו צדיק, הוי, שהכל מן האשה". לפיכך, אי אפשר להסמיך בחור ולתת בידו 'הורמנא דרבנן'.
לאור זאת אפשר להבין, מה שבמהלך ובתוך הסוגיא האמורה על קילוסי חתן וכלה, במסכת כתובות (יז), מביאה הגמרא: "כי סמכו רבנן לרב זירא, שרו ליה: לא כחל ולא שרק ולא פרכוס ויעלת חן".
ולכאורה מה קשר ענין ה"סמיכה" לשמחת חתן וכלה?
אמנם, כאמור, לאחר שזכה לכלה נאה וחסודה במעשיה, ניתן לסמוך אותו ולשיר לפניו כהאי גוונא, שכן מעתה זכה לתורה וראוי לאיצטלה דרבנן.

"להרבות בשבחים - זהו מנהג הגון"
בספר "לשכנו תדרשו" מובא: בישיבת "מיר" מקובל היה בשמחת 'שבע-ברכות' להרבות לדבר בשבח החתן, ואפילו אם החתן לא היה מן המובחרים נהגו לעשות כך.
הדברים הגיעו לידי כך שבוגרי הישיבה לא יכלו לסבול יותר מנהג זה, ונכנסו אל המשגיח הגה"צ רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל וטענו בפניו שאי-אפשר להמשיך לקיים מנהג מגוחך זה.
המשגיח לא קיבל את טענתם. זהו מנהג טוב והגון, אמר, מאחר ולצערנו, המצב בדורינו הוא שלא מסוגלים לומר דברים טובים על הזולת. ואם-כן, כבר ישנה הזדמנות כזו שבה מדברים בשבחו של אדם - גם אותו ברצונכם לבטל?...


פרק ה - המשמח חתן וכלה

עתיק עדיף מחדש
"כל המשמח חתן וכלה כאילו בנה חורבה מחורבות ירושלים"
ידועה השאלה: מדוע אמרו חז"ל שנחשב הדבר כאילו בנה חורבה אחת מחורבות ירושלים, ולא ייחדו את הדיבור על בית חדש, והיינו שאם זוכה אדם לשמח חתן וכלה הרי זה כאילו הניח אבן אחת מבית המקדש השלישי? הרי הדעת נותנת שבית חדש, עם כתלים חדשים, עדיף על שיקום חורבות של כתלים שנהרסו.
מוכח מכאן שהעם היהודי לא אוהב ולא רוצה חידושים. הוא מעדיף לבנות את ההריסות שנחרבו, לשקם אותן מחדש, ולא להקים בניינים חדשים שקירותיהם לא ספגו את הקדושה והטהרה של ימי קדם.
עדיף לנו להישאר עם הבתים הישנים-נושנים, עם האווירה של פעם, עם האידישקייט של פעם, ולא להתעטר בחידושים שאין בהם ממש.

קירוב הגאולה
"כל המשמח חתן וכלה כאילו בנה חורבה מחורבות ירושלים"
בביאור הקשר שבין שמחת חתן וכלה לבנין חורבות ירושלים, יש מפרשים על פי דברי חז"ל במסכת יבמות (סב, א): "אין בן דוד בא עד שיכלו כל נשמות שבגוף".
ואם כן המשמח חתן וכלה, וכל שכן המסייע להם להנשא, הרי שיש לו חלק בדבר, ולכן "כאילו בנה חורבה מחורבות ירושלים", דהיינו שמקרב את הגאולה ובנין ירושלים.

אהבת חינם
"כל המשמח חתן וכלה כאילו בנה חורבה מחורבות ירושלים"
המצוה לשמח חתן וכלה יש בה גדר של "אהבת חינם". שהרי החתן והכלה בלאו הכי שמחים הם. ומאידך, מי שמשמחם - אין לו סיבה לשמוח מצד עצמו. וכיון שהם שמחים בלאו הכי, אם כן כל האהבה והשמחה שמביעים המשמחים - אהבת חינם היא. ובזה זוכים לבנות את חורבות ירושלים אשר נחרבו בגלל שנאת חנם.

השתתפות כנה ואמיתית בשמחת הזולת
הגאון רבי ירוחם ליבוביץ זצ"ל ממיר, בספרו "דעת חכמה ומוסר", כותב: "כהיום רגילים בני-אדם בהגיע אליהם איזה בשורה טובה מזולתו כי כותבים תיכף איגרת מזל-טוב להביע השתתפותם בשמחתו של חבירו. ולולי דמיסתפינא מכם, הייתי אומר כי מרמה גדולה היא, כולו שקר וכזב, ואם נשאלנו בינו לבין עצמו, היה מודה ואומר גם להיפך: 'הלוואי ויפסיד חבירו'!.
"אמרי אינשי, כי שלושה מיני מקרים הן באדם סוחר: א) כשהוא לבדו הצליח במסחרו וחבירו הפסיד את הכל, אז זה לפניו תכלית האושר - ב) כששניהם שווים אם ברווח ואם בהפסד, אז זה לפניו צער רב - ג) שהוא מפסיד וחבירו מרוויח, כי אז זה לפניו הייסורים הכי מרים.
"שמחתו של אדם אינה כל-כך בהצלחתו שלו, כי-אם הרבה יותר ויותר שמחתו גדולה בהפסד חבירו. אלא תולדות השחתתו של האדם. לו הייתי דורש אלה הדברים לפני אנשים בעולם, לא היו זורקים עלי שושנים... וברוך ד' שאתם שומעים ושותקים.
האדם בעצמו על-פי רוב מרמה גם עצמו, ואינו יודע כוונתו הרעה ושנאתו העצומה לחבירו 'האהוב'. להשתתף באמת בשמחת זולתו, צריכין לעבודה רבה, במעשה חושית והתבוננות רבה, ואילו לא ניתנה תורה אלא לגלות לנו יסוד זה, דיינו".


פרק ו - השתתפותם של גדולי ישראל>FJ בשמחת הנישואין

לרבות אדם חשוב
הגאון רבי אלחנן וסרמן הי"ד, היה מהדר לקיים בפועל מצות שמחת חתן והיה רוקד עם החתן ומשמחו. פעם עמד ודרש: שנינו: "כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו" וגו', האי "כל" לאתויי מאי?
הוא מותיב לה, והוא מפרק לה, והדבר מובא ב"אור אלחנן" להר"א סורסקי: הנה יש לחקור: מדוע תלו חז"ל מצוה זו במי שנהנה מסעודת החתן, האם מחמת שנהנה על כן הוא מתחייב בהשבת תמורה של שמחה, ואם לאו, נחשב כגזילה, או שעל ידי ההנאה הוא נעשה שותף לשמחה, ומוטל עליו לשמח את החתן כאחד מן המחותנים.
והנפקא מינה: אם "אדם חשוב" הוא, וגברא רבה, שבעצם נוכחותו הריהו משמח את החתן, הרי שמצד חובת השבה, השיב לחתן תמורה להנאתו, (וכדעת "העזר מקודש"
אהע"ז סא, שאדם חשוב אינו צריך לשמח בפועל), אבל אם נעשה שותף לשמחה, מחוייב לשמח כפי יכולתו, ולא שייך בזה תמורה ויציאת ידי חובה.
ונראה, סיים הגאון רבי אלחנן, שזהו שדייקו חז"ל בלשונם "כל הנהנה", לרבות גם אדם חשוב, שאינו יוצא ידי חובתו בנוכחותו, אלא צריך לשמח את החתן בפועל, בכל מילי דחדוותא.

לא משמחים - לא נהנים
בספר "רמתים צופים" מסופר: "מעשה פלא מהרה"ק מוהרש"ל מלענטשנע: פעם אחד בא לברית מילה, ונתנו לפניו יי"ש ופת מתוק כנהוג, והסתכל בפת פעמים רבות, והרחיקו מאתו, ונתנו לו איזה מרקחת ואכלו. וכל העולם תמהו בזה, כי הפת הנ"ל היה יפה מאד.
"ושאלתי לבעל הבית: מהיכן היה להם הפת הנ"ל? ואמר לי, שהיה חתונה בעיר, ושלח בעל החתונה הלעקיך הזה. ואז הבנתי, שהרגיש בזה ברוה"ק, ולא רצה להנות, כמאמר חז"ל: כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו וגו'".

השתתפות סמויה
רבי אברהם גרודז'ינסקי זצ"ל, מנהלה הרוחני של ישיבת סלבודקה בליטא וחמיו של ייבדל לחיים הגר"ש וולבה, שהה פעם בדרך וניכנס ללון באכסניה אחת. באמצע הלילה שומע בעל הבית, הגוי, קולות של ריקודים מתוך חדרו של היהודי. הוא כבר 'הבין' מה קרה שם, והיה בטוח שאורחו החל לשתות יין עד שהשתכר והחל לרקוד לבדו בחדר...
למחרת בבוקר קרא אליו את רבי אברהם גרודז'ינסקי ושאל אולו: "איך קוראים לו"?
"שמו של מי אתה מעוניין לדעת"? - שאל הצדיק.
"שמו של בקבוק היין ששתית ממנו בלילה, עד שהשתכרת והחילות לרקוד"...
זה מה שמוחו של גוי מסוגל להבין... רק סיבה אחת יכולה להביא את האדם לריקודים בשעות הלילה: שיכרות.
ההסבר של הצדיק ההוא היה כמובן שונה לחלוטין. "אני מרביץ תורה ומוסר בישיבת סלבודקה, אמר. בלילה זה מתחתן אחד הבחורים החשובים בישיבה, וכיוון שלא היה באפשרותי להשתתף בשמחת הנישואין, יצאתי בריקוד לבד, בחדרי, כדי לשתף את עצמי בשמחה זו".
בהקדמה לספר "תורת אברהם" מסופר סיפור דומה, שאירע בימי בחרותו של רבי אברהם גרודז'ינסקי זצ"ל: "בהיותו בחוג משפחתו במעון-קיץ באוטובוצק ליד וורשא היה שרוי ערב אחד בשמחה מיוחדת. משנשאל לפשר שמחה זו, ענה כי ביום זה מתקיימת בסלבודקה חתונת אחד מתלמידי-הישיבה, ואם-כי איננו עתה ממשתתפי השמחה במקומה, הרי יכול הוא וחייב לשמוח בעצמו בשמחת חבירו גם מרחוק".

ראש המשמחים
מסופר על רבי משה לייב מסאסוב זצ"ל, שהיה מפיץ מעיינות שמחה בכל מקום שידו מגעת, והיה ראש המשמחים בכל החתונות, מרקד ומרקיד את המשתתפים כדי לשמח חתן וכלה. לא נהג בעצמו סילסול של אדמו"ר ורב, לא ישב בראש, ולפעמים גם נהג בעצמו זלזול כדי להרבות שמחה ועידוד.
מספרים, שפעם התלבש בעור של דוב והתפרץ לתוך חתונתם של עניים בריקוד נלהב, כדי להרבות התפעלות ולהדליק מאורי התלהבות.

בדין שמחת חתן וכלה אין חילוקים והבדלים
דרכו של רבי יצחק בלאזר היתה להענות לכל הזמנה לשמחה, מבלי להתחשב אם זה לפי כבודו, בנמקו שיש בזה משום גמילות חסדים. היו מקרים אשר מנהגו זה עורר תמהון רב.
סיפרה הרבנית מלצר: בעיר אלקסוט הסמוכה לקובנה, קרה שבחור אחד, טייח על פי אומנותו, עם-הארץ שלא קרא ולא שנה, עזב פתאום את עבודתו וקיבל על עצמו ללמוד תורה. הוא הסתגר בבית הכנסת שבאלקסוט, לשם הביאו לו נשים צדקניות אוכל, ועמל כל היום על לימוד המקרא, ולאט לאט התחיל להתקדם ולהבין מעט חומש.
לאחר זמן בא הבחור בברית הנשואין בעיר זוסלה. נסי רבי יצחק במיוחד לחתונתו. כשראה הרב דזוסלה את ר' יצחק מופיע בחתונה של הבחור הפשוט הזה, תמה מאד ושאל אותו: מה ראה כבוד תורתו לבוא לחתונה? השיב לו ר' יצחק: יש בזה משום גמ"ח, ואין אנו יכולים לשער כמה גדולה זכות של מעשה חסד.
לאחר שר' יצחק חזר לביתו מאותה חתונה, נודע לו כי בזמן העדרו תחב אחד מילדיו מטבע לתוך גרונו. הרופאים בקובנה נלאו מלמצוא דרך להוציא את המטבע או להבליעה, והנה לפתע שלא כדרך הטבע בלע הילד מעצמו את המטבע ויצא בשלום
מפגע זה. ר' יצחק תלה הצלה זו בזכותה של אותה מצוה.
רבי יצחק בלאזר שימח מאד לא רק בהופעת אישיותו הכבירה בשמחות, כי אם היה הרוח החיה בכל השמחה. עולה על השולחן, שר שירים וחורז חרוזים, רוקד ומרקד, מפזז ומכרר כדי לשמח חתן וכלה. בני הישיבות בתקופה ההיא היו מספרים זכרונות נעימים, כיצד השתתף ר' יצחק בחגיגת כלולותיהם ובידח את המסובים.
גם בחתונת ידידו רבי נפתלי אמסטרדם עם אשתו השניה בירושלים, כששניהם בגיל למעלה משבעים, נהג רבי יצחק כן. כששאלוהו על כך השיב: בדין שמחת חתן וכלה אין הבדל בין בני שמונה-עשרה לבני שבעים ("תנועת המוסר")

כאילו זה בנו יחידו - למרות שלא הכירו
מסופר על הגאון רבי אהרן כהן זצ"ל, מראשי ישיבת חברון, שנסע לבני ברק ונכנס להתאכסן במלון. בכניסתו למלון שמע כי מאולם החתונות הסמוך בוקע קול שירה, ונודע לו כי עתה נערכים שם נשואי יתום.
מיד הניח חפציו, ובטרם התיישב לנוח, אץ מיד לאולם החתונות, ומבלי שיכיר איש ניגש לחתן, הושיט לו יד בלבביות ואיחל לו ברכת מזל טוב, והחל לפזז ולרקד עמו בכל עוז, כאילו היה זה בנו יחידו.
כששאלוהו אם מכיר הוא את החתן השיב בשלילה. כשהשואל העמיד פנים תמהות, הגיב ר' אהרן: וכי זוטר בעיניך שמחת חתן וכלה, ועוד חתן יתום?...

שותף נלהב לשמחה
טפח מדרכיו של הגאון רבי אפרים נחום בורודיאנסקי זצ"ל, מתאר בנו, הגאון רבי יצחק ירוחם שליט"א: "...אבא הולך לבית-המשתה. להליכה הזו צורה משלה ומערך מחשבות משלו. הוא עמל על כל פסיעה לקרב את רגשותיו, את שייכותו לחייו של בעל-המשתה.
"...משיא יהודי את בנו. רגע סיום של יגיעה אינסופית. צער-גידול-בנים, מחלות, קשיי-חינוך, עסקי שידוכין, חובות דירה, רהיטים, העתיד המעורפל. כאשר היה אבא נכנס לאולם המשתה כבר היה כולו בן-בית, שותף נלהב לסבל ולשמחה. קריאת ה'מזל-טוב' פרצה תמיד מלב הומה על גדותיו" (מתוך מאמר לזכרו).

הכרזה על החתונה... באמצע ההספד
ביום שנסתלק רבי משה מרדכי אפשטיין, ראש ישיבת חברון, לבית עולמו, י' כסלו תרצ"ד, בירושלים עיה"ק, עמדה להערך חתונה של אחד מתלמידיו בישיבת חברון. יחד עם שאר חבריו צעד בהלויה גם החתן שבור ומדוכדך, הוא לקה בכפלים: צער הרבים וצערו הפרטי, כי מה יהא בשמחתו? האם מסוגלים רבותיו וחבריו להשתתף בשמחת כלולותיו?
אחד מבין אלפי המלוים היה רבי אברהם שמואל פינקל, משפיע רוחני בישיבה, אשר צערו של אותו חתן נגע ללבו ורצה שלא תושבת שמחתו. בעמדו על הר הזיתים בעת הקבורה, הוסיף בהספדו: "רבינו הקדוש! אתה עולה עתה לישיבה של מעלה, אולם כאן בישיבה של מטה, בישיבת חברון, עומד להכנס היום לחופה אחד מבני החבורה, וחלילה לנו למעט בכבודו ולהפר את שמחתו. על כולנו החובה להשתתף בכלולותיו ביום שמחת לבו, באהבה, אחוה ורעות, כי זוהי הדרגה הגבוהה של מצות גמילות חסדים...".
באותו רגע נדמה היה למלוים כאילו המנוח הגדול מנענע בראשו למספיד מתוך הקבר, ומשיבם: שישו ושמחו, בנים אהובים, תשמחו כדת לרעים האהובים, כשמח יצורים בגן עדן מקדם..." ("תנועת המוסר")

מאבל לשמחה
רגישותו של רבי מאיר חדש לרגשות הזולת היתה נפלאה. תלמיד אחד סיפר שביום פטירתו של הגאון רבי חיים זאב פינקל זצ"ל עמד לבוא בברית האירוסין.
בשעות אחה"צ חפץ היה להכנס אל המשגיח שזה עתה שב מן ההלויה, אלא שהסתפק אם זו אמנם השעה הראויה לבשר על מסיבת אירוסיו, העומדת להערך באותו ערב.
בדחילו ורחימו ניגש לביתו של רבינו, הקיש קלות על הדלת ובנו של רבינו אמר לו שיכנס למרות הכל. נכנס התלמיד אל חדרו של המשגיח וראהו יושב כשהדמעות זולגות מעיניו. ברגע ששמע מתלמידו את בשורת אירוסיו, הפסיק את בכיו ופניו אורו.
רבינו התפנה אליו ושוחח עמו כאילו לא קרה דבר. קרוב לשעה וחצי שוחחו ביניהם בניגוד למנהגו, והכל כדי שלא יחשוב התלמיד שבגלל אבלו מקצר הוא בשיחתו. לבסוף עזב התלמיד את ביתו, כשרבינו משפיע עליו שפע של איחולי מזל טוב.
ביקש התלמיד לראות מה מעשיו של רבינו אחרי עזבו. הסתובב אל מאחורי הבית והסתכל מבעד לחלון. והנה, ראה את המשגיח שחזר לאבלו, ושוב כתפיו רועדות מעגמת נפש, והדמעות ניגרות מחדש מעיניו... ("המאיר" - לזכרו של רבי מאיר חדש)

"ביום שמחתי אני חושב... עליך"
"ביום חתונת בנו הצעיר של הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל, בשעה שהכל עמדו לנסוע לחתונה, קרא אליו מרן זצ"ל את אחד מתלמידי הישיבה - בחור מבוגר שהשתהה בשידוכים. שעה ארוכה ישב והדריך את הבחור בעניינים שונים הקשורים לנושא. בחוץ המתינה המונית - מרן זצ"ל עוסק בשלו - 'היום אני מחתן את בני הצעיר' סח לבחור. "שמחתי גדולה... חשבתי בליבי, עם מי ביום הזה אני יכול לחלק את השמחה בהובילי בן לחופה... על מי אני צריך לחשוב... אני חושב עליך...'" ("מוח ולב").

כולם שכחו חוץ מראש הישיבה
בישיבה בטבריה עבד יהודי פשוט. בנו התארס למזל טוב, אך הדבר לא עורר ענין מיוחד, כמעט נשכח מלב. היה השמש עסוק במלאכתו כרגיל, אך הגאון רבי משה קליערס זצוק"ל, ראש הישיבה, לא שכח.
הוא עמד בפתח הישיבה והודיע לכל תלמיד שהגיע ללמוד כי האיש ארס את בנו.
כל אחד ניגש מיד אל השמש, ברך אותו בלבביות ובמאור פנים ואיחל לו מזל טוב.
אין לשער את התרגשותו של אותו שמש על תשומת הלב שזכה לה, ועוד ימים רבים קרן מאושר ומשמחה!

פרק ז - שמחת חתן לעומת תלמוד תורה

"בן ישיבה דומה למלך"
הגאון רבי יהודה צדקה דיבר פעם במורת רוח על שבחורי ישיבה מזלזלים בעצמם, והולכים לכל מקום שקוראים להם - כגון לחתונה של קרובים וכדומה.
הוא התבטא על כך בנחישות: "בן ישיבה הוא כמו מלך, ומלך שומר על כבודו ואינו הולך לכל מקום שיקראוהו".

קורת רוח - מניין?
סח פעם הגאון רבי שלמה טנא זצ"ל: "איני מבין כיצד מסוגל בחור ישיבה להסב במסיבת אירוסין וסעודת חתונה. מניין שואב הוא שעה של קורת רוח בעולם הזה כשהש"ס טרם שגור על פיו?
את דברי המשנה במסכת אבות (ד, ה) "כל הנהנה מדברי תורה נוטל חייו מן העולם", פירש הגה"צ רבי שרגא פייוול מנדלוביץ זצ"ל באופן זה: "כל הנהנה" - דהיינו אדם שלומד תורה בשמחה שמביאו להנאה - "נוטל חייו מן העולם" - לא יוכל יותר ליהנות מתענוגי העולם-הזה, כי כבר טעם עונג יותר נעלה ויותר משובח (על-פי "שלוחא דרחמנא" עמוד 773).

היתר - מניין?
סמוך לסוף הזמן ניגש אל רבי משה טיקוצינסקי בחור מבני חו"ל, שביקש להיפרד ממנו טרם נסיעתו לחו"ל לרגל חתונת אחותו. תמה המשגיח: מהיכן הוא לוקח היתר לעצמו לבטל תורה לנסיעה זו?! ואכן, הבחור לא נסע! אירע, שאחד הבחורים שעמד לנסוע לביתו שבחו"ל, לקראת החגים, בא להתייעץ עם המשגיח, שיש באפשרותו להרוויח מאתיים דולר, על ידי שיסע בכמה תחנות במשך יום שלם. הגיב המשגיח בתמיהה: "כל כך הרבה ביטול תורה שווה מאתיים דולר?!" ("לשכנו תדרשו" ח"ב מג).

מיעוט דרך ארץ
באחד הלילות נכנס רבי יחזקאל אברמסקי לישיבה, וראה את אחד התלמידים לומד בהתמדה, בשעה שכל חביריו נסעו לחתונת חבר אהוב, ויוותר הוא לבדו.
נעצר רבי יחזקאל לידו ואמר לו: "אתה לא נסעת לחתונה? ...קיימת בזה אחד ממ"ח קנינים שהתורה נקנית בהם, והוא 'במיעוט דרך ארץ' (ע' מדרש דשמואל שם). בשכר חוסר דרך ארץ, תזכה בסייעתא דשמיא לקנות בקנין נאמן את התורה הקדושה
br>
"בבחרותי השתתפתי רק בשתי חתונות"...
כאשר לן נכדו של הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל בביתו, ושב ערב אחד בשעה מאוחרת מחתונה של ידיד קרוב, התרעם הסבא ואמר: "וכי כך חושבים אתם לצמוח תלמידי חכמים?! כיצד יש לכם זמן לבילוי של שלש שעות בחתונה?! אני בבחרותי השתתפתי רק בשתי חתונות, של אחותי, ושלי!"


שכרו של הגרש"ז אוירבאך
תלמיד מתלמידיו של הגאון רבי שלמה זלמן אוירבאך זצ"ל, התנצל לפניו על ששהה זמן רב בחתונת חבר. בדבריו הביע את תמיהתו על כך שכאשר ראש הישיבה, רבי שלמה זלמן, מגיע לחתונה כל שהיא, די לו לשהות בה כרבע שעה, ובזמן מועט שכזה, הינו משמח שמחה עצומה את החתן, ואילו הוא, צריך להישאר כשלוש שעות
עד שהוא זוכה לשמח! רבי שלמה זלמן הפטיר לעומתו כמגלה סוד: "דע לך, שרק בגלל העובדה שבצעירותי לא הלכתי להרבה חתונות, אז כיום די לי ברבע שעה כדי שישמחו בי!"

מה לך ולמזיקים
סיפר תלמידו של הגה"צ רבי אליהו לאפיאן זצ"ל: מעשה בחתן מבני הישיבה שהגיע יום חתונתו, וקודם נסיעתו דיבר עם אחד הבחורים, שיסע עמו כמלווה ושומר
לאותה עיר שבה תערך החתונה.
בבוקר לאחר תפילת שחרית, ניגש החתן להפרד מרבי אלי', ובתוך הדברים סיפר לו, שהוא לוקח אחד מן הבחורים כמלווה ושומר.
כאשר אך שמע רבי אלי' דבר זה, הרעים עליו בקולו: "מי התיר לך להוציא בחור מן הישיבה, ולבטל אותו מלימוד התורה במשך יום שלם?! ואם רצית שומר מן המזיקים, האם סבור אתה שאין להם למזיקים אל מי להטפל אלא לך
ונאלץ החתן הנבוך לצאת לדרכו מלווה בברכתו של רבי אלי', וללא שמירה נוספת.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il