בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • בא
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

אשר ישעיהו בן רבקה

לפרשת בא

השאלת הכלים

מדוע בזמן שבני ישראל, עומדים בהתרוממות רוח ערב יציאתם משעבוד לגאולה, דווקא אז מגיע הציווי האלוקי לשאול מהמצרים את כלי הכסף והזהב שלהם? והאם זה היה בגדר השאלה או קבלת מתנה? דיון על סמך המדרשים והמפרשים

undefined

הרב דוד דב לבנון

פרשת בא תשס"ב
7 דק' קריאה
פרשת בא היא פרשת גאולתם של ישראל, ספור היציאה ממצרים, כיצד פדאנו מבית עבדים, ובדרגה כזאת שעליה אנו אומרים "ויוציאנו ה' אלוקינו משם לחרות עולם" 1 .
והנה בתוך אותה רוממות של גאולה מוזכר שהקב"ה מבקש מהם (שמות פרק יא, ב-ג):
"דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב. ויתן ה' את חן העם בעיני מצרים גם האיש משה גדול מאד בארץ מצרים בעיני עבדי פרעה ובעיני העם".


ואמרו חז"ל (ברכות דף ט.):
"דבר נא באזני העם... - אמרי דבי רבי ינאי: אין נא אלא לשון בקשה, אמר ליה הקדוש ברוך הוא למשה: בבקשה ממך, לך ואמור להם לישראל; בבקשה מכם, שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב, שלא אותו צדיק: (בראשית ט"ו) ועבדום וענו אתם - קיים בהם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול - לא קיים בהם. אמרו לו: ולואי שנצא בעצמנו. משל לאדם שהיה חבוש בבית האסורים, והיו אומרים לו בני אדם: מוציאין אותך למחר מבית האסורין ונותנין לך ממון הרבה, ואומר להם: בבקשה מכם, הוציאוני היום ואיני מבקש כלום" 2 .


ועדין קשה מדוע היה חשוב כל כך בתהליך הגאולה שיקחו עמם כסף וזהב, והקב"ה צריך לבקש מהם שישאלו את הכלים מהמצרים?
אנו מוצאים שכבר בסנה הקב"ה מבטיח למשה זאת (שמות פרק ג):
"ונתתי את חן העם הזה בעיני מצרים והיה כי תלכון לא תלכו ריקם. ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה כלי כסף וכלי זהב ושמלת ושמתם על בניכם ועל בנתיכם ונצלתם את מצרים". 3

דוגמה מקבילה לכך שפדיון משבי וגלות מלווה במתנות, אצל אברהם אבינו שאמר לשרה "אמרי נא אחותי את... וחיתה נפשי בגללך". ואמרו חז"ל -"יתנו לי מתנות".

וכך במדרש תנחומא פרשת חיי שרה סימן ג:
"היתה כאניות סוחר, שהיתה מטלטלת ממקום למקום וממדינה למדינה, כספינה הזאת ההולכת ממקום למקום בים. ממרחק תביא לחמה, שנאמר הנה נתתי אלף כסף לאחיך... (בראשית כ טז)".
היינו, שזה שבחה של שרה שקבלה מתנות!

הרמב"ן רואה בכל מה שארע לאברהם אבינו "מעשה אבות סימן לבנים". כשם שאברהם אבינו ירד למצרים בגלל הרעב, ופרעה רצה להורגו, ובגלל זה נתן ה' נגעים גדולים לפרעה, וכאשר שלח את שרה שלחה בכבוד ובמתנות. וכך קרה לבנים שירדו למצרים בגלל הרעב, ופרעה רצה להרוג את הזכרים, ועל כן נענשו במכות מצרים, ואחרי כן יצאו משם ברכוש גדול.

שוב אנו רואים את החשיבות שהתורה וחז"ל נותנים למתנות והרכוש שקבלו מפרעה, והדבר אומר דרשני!
זאת ועוד, אנו מוצאים בגמרא (סוטה דף יא עמוד ב):
"דרש רב עוירא: בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור - נגאלו ישראל ממצרים, בשעה שהולכות לשאוב מים, הקב"ה מזמן להם דגים קטנים בכדיהן ושואבות מחצה מים ומחצה דגים, ובאות ושופתות שתי קדירות אחת של חמין ואחת של דגים, ומוליכות אצל בעליהן לשדה, ומרחיצות אותן וסכות אותן ומאכילות אותן ומשקות אותן ונזקקות להן בין שפתים, שנאמר: (תהלים סח) אם תשכבון בין שפתים..., בשכר תשכבון בין שפתים זכו ישראל לביזת מצרים, שנאמר: (תהלים סח) כנפי יונה נחפה בכסף ואברותיה בירקרק חרוץ, וכיון שמתעברות באות לבתיהם; וכיון שמגיע זמן מולדיהן, הולכות ויולדות בשדה תחת התפוח, שנאמר: (שיר השירים ח) תחת התפוח עוררתיך...",


זה שהגאולה היתה בזכות נשים צדקניות ניחא, אבל מדוע ציינו שבזכותם קבלו רכוש גדול, מה חשיבות יש לכך?
נראה לענות על כך, ע"פ מצות הענקה לעבד עברי, שהיא זכר ליציאת מצרים, שנאמר: (דברים פרק טו):
"כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה ועבדך שש שנים ובשנה השביעית תשלחנו חפשי מעמך. וכי תשלחנו חפשי מעמך לא תשלחנו ריקם. העניק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך אשר ברכך ה' אלוקיך תתן לו. וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויפדך ה' אלוקיך על כן אנכי מצווך את הדבר הזה היום" 4 .


נראה שמצוות הענקה באה ללמד, שהעבד העברי אין גופו קנוי כעבד כנעני, שאצלו אמרו: מה שקנה עבד קנה רבו, אלא הוא כשכיר, ולכן מגיעה לו הכרת הטוב על עבודתו, ולשם זה צריך להעניק לו. וכך גם ישראל במצרים, לא היו עבדים בעצם, אלא בני חורין משועבדים, ולכן מגיע להם שכר ומתנות על עבודתם. וע"י זה שהם שואלים מהמצרים כלי כסף וזהב, בא לידי ברור מהות חרותם.

משמעות נוספת לביזת מצרים הוא סמל לקידושין שקדש הקב"ה את ישראל, במדרש נאמר (שמות רבה פרשה נב) "דבר אחר, ביום חתונתו על הים, וביום שמחת לבו, באהל מועד".
כלומר קנין הנישואין היה ע"י שזכו ברכוש מצרים, שזה כמו קדושי כסף. ונראה שע"י זה מובנת מהות חרותם, כי בכך קנה אותנו ה' לו לעם, וזה עושה אותנו בני חורין במהות 5 . כמו שאמר רבי יהודה הלוי "עבד ה' הוא לבדו חופשי".
רמז לדבר שמתן "כלי כסף וכלי זהב ושמלות" הם כמתנת חתונה, מפסוק דומה המזכיר את הכלים הללו שנתנו כנדוניא לנישואי רבקה. (בראשית פרק כד) "ויוצא העבד כלי כסף וכלי זהב ובגדים ויתן לרבקה ומגדנת נתן לאחיה ולאמה:".

לפי זה מובן מדוע הכתוב אומר "וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב", לכאורה תמוה שהכתוב משתמש בביטוי רעהו ורעותה ביחס לישראל ומצרים?
אלא שהכתוב בא ללמד שע"י השאלת הכלים התברר שישראל אינם עבדים של מצרים אלא בני חורין כמותם.

השאלה או בקשת מתנה
עוד עלינו להבין את הלשון "ושאלה אשה משכנתה", רשב"ם (שמות פרק ג פסוק כב) מבאר:
"ושאלה אשה משכנתה - במתנה גמורה וחלוטה, שהרי [כתוב] ונתתי את חן העם. כמו שאל ממני ואתנה גוים נחלתך. זהו עיקר פשוטו ותשובה למינים".

אולם הביטוי הזה לא ברור כל צורכו, וכך פרעה התחרט על הסכמתו להוציא את בני ישראל "כי ברח העם", שהרי לא קיימו את הבטחתם לחזור ולהחזיר את הכלים שלקחו?

וכן הדבר עורר ויכוח לאחר הרבה דורות, מובא בגמרא (סנהדרין דף צא עמוד א):
"שוב פעם אחת באו בני מצרים לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון, אמרו לו: הרי הוא אומר (שמות יב) וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאלום - תנו לנו כסף וזהב שנטלתם ממנו".


נשאלת השאלה מדוע בחרה התורה להשתמש בבטוי זה של השאלה שיכול לעורר ספיקות אצל הגויים שמא נהגנו בדרך לא ישרה ולא קיימנו את הבטחתנו להחזיר את הכלים?
נראה שהקב"ה רצה להעמיד אותנו במבחן זה אם נאמין שהדבר מגיע לנו כבני חורין. ואם נאמין בזאת חזקה גם על אומות העולם שיבינו זאת כפי שמצרים בתחילה הבינו זאת "ויתן ה' את חן העם בעיני מצרים גם האיש משה גדול מאד בארץ מצרים בעיני עבדי פרעה ובעיני העם".

והנה בויכוח הנ"ל שהתנהל לפני אלסכנדר מוקדון מובא בגמרא שם:
"אמר גביהא בן פסיסא לחכמים: תנו לי רשות ואלך ואדון עמהן לפני אלכסנדרוס, אם ינצחוני - אמרו להם: הדיוט שבנו נצחתם, ואם אני אנצח אותם אמרו להם: תורת משה רבינו נצחתכם. נתנו לו רשות והלך ודן עמהן. אמר להן: מהיכן אתם מביאין ראייה? - אמרו לו: מן התורה. - אמר להן: אף אני לא אביא לכם ראייה אלא מן התורה. שנאמר (שמות יב) ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה - תנו לנו שכר עבודה של ששים ריבוא, ששיעבדתם במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה. אמר להן אלכסנדרוס מוקדון: החזירו לו תשובה! - אמרו לו: תנו לנו זמן שלשה ימים. נתן להם זמן, בדקו ולא מצאו תשובה. מיד הניחו שדותיהן כשהן זרועות, וכרמיהן כשהן נטועות וברחו, ואותה שנה שביעית היתה".


לכאורה קשה איך זה שחכמי ישראל לא ידעו להשיב תשובה ושלחו הדיוט לשם כך? ואיך זה שהמצרים כל כך לא הצליחו לדחות את דבריו, ולומר שישראל היו עבדים לפרעה, ובתור שכאלה היו חייבים לעבוד עבורו?
ולפי הנ"ל שהביטוי "שאלה" נאמרה בכוונה לאפשר את הטעות הזאת שהם רק לקחו את הכלים בהשאלה ע"מ להחזיר, כדי שהם יצטרכו להתמודד אם השאלה לבד, האם מגיע להם הרכוש הגדול, בגלל שהם בני חורין והשעבוד בהם לא היה צודק, או שהם עבדים בעצם ולא מגיע להם כלום. לכן בשעת משבר רוחני, נסתם לבם של חכמי ישראל, ולא יכלו לתת תשובה מתאימה לחכמי מצרים, ודוקא יהודי פשוט שכנראה היתה לו אמונה פשוטה ידע מה להשיב להם.

מובא במדרש (שמות רבה פרשה כ):
"ויקח משה את עצמות יוסף עהכ"א (משלי י) חכם לבב יקח מצות שכל ישראל היו עסוקים בכסף וזהב ומשה היה עסוק בעצמות יוסף שנאמר ויקח משה את עצמות..., אמר הקב"ה למשה עליך נתקיים חכם לב יקח מצות".

לכאורה הרי גם ישראל קיימו מצות ה' בכך שהם לקחו מן הכלים והרכוש? נראה שגם משה התעסק במצוה זו לקחת רכוש מצרים, אלא שהוא התעסק בשורש הדבר שהוא עצמות יוסף, מפני שיוסף היה השורש של כל הרכוש של מצרים, יוסף הוא המשביר, בזכותו אספו בר ותבן ועלה הנילוס שביאור ונתברך בדגים, וכך הפכה מצרים בזכותו של יוסף למדינה עשירה בעולם, נמצא, שהמציאות של ישראל במצרים היתה סיבת העושר של מצרים, ולכן הגיע להם לצאת ברכוש גדול. ואחר שיצאו ממצרים רוקנו אותה מבחינה פנימית מכל תוכן וממילא התרוקנה גם מהרכוש, וכך אמרו חז"ל "וינצלו את מצרים. אמר רבי אמי: מלמד שעשאוה כמצודה שאין בה דגן. וריש לקיש אמר: עשאוה כמצולה שאין בה דגים".


^ 1 מסופר על רבי משה ליב מסאסוב זצ"ל, שפעם אחת בשבת פרשת בא עבר לפני התיבה ומרוב התלהבותו מענין הפרשה של יציאת מצרים הרגיש איך הפרשה מעוררת את הזמן ואמר הלל.
^ 2 שמות פרק יב "ובני ישראל עשו כדבר משה וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלת:". משמע שעשו רק בדבר משה כיון שבקשם.
עוד יש להבין מדוע מוזכר כאן שלקחו שמלות, דבר שלא נזכר בדברי משה אליהם? ונראה שזה היה חשוב להם יותר מכסף וזהב, ולכן הם ביוזמתם בקשו שמלות, וכך נאמר גם למשה שכך עתיד להיות "ונתתי את חן העם הזה בעיני מצרים והיה כי תלכון לא תלכו ריקם: ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה כלי כסף וכלי זהב ושמלת,...", וכך מובא במדרש, הסבר מדוע שמלות מוזכרות בסוף? מפני שהדברים מוזכרים לפי סדר חשיבותם, כסף ואח"כ זהב ואח"כ שמלות.
ומה שהקב"ה אומר "שלא יאמר אותו צדיק" ולא מתיחס להבטחה שלו מצד עצמה? כי אם ישראל מוחלים לו עליה, הרי הוא פטור מלקיים, ורק בגלל ההבטחה לאותו צדיק, הקב"ה מבקש מהם לשאול את הכלים.
^ 3 אנו מוצאים במדרש שמסטורין של גאולה היתה בשורת השאלת הכלים, מובא במדרש (במדבר רבה פרשה כ) "שנו רבותינו בזכות ד' דברים נגאלו ישראל ממצרים, שלא שינו את שמותן, שלא שינו את לשונם, ולא גילו מסטורין שלהם, שמשה אמר להם (שמות ג) ושאלה אשה משכנתה כלי כסף וכלי זהב והיה הדבר הזה מופקד אצלם י"ב חדש ולא גילה אחד מהם למצרים". ומכאן גודל חשיבות הדבר.
^ 4 התורה אומרת בפירוש שמצוות הענקה היא זכר ליציאת מצרים, וכן יש דמיון שצורת הביטוי שנאמר ביציאת מצרים "והיה כי תלכון לא תלכו ריקם", כמו "לא תשלחנו ריקם".
^ 5 רד"ק יחזקאל פרק טז פסוק ז
ותבואי בעדי עדים - באת לעת שאת ראויה לעדי עדים כנערה שהגיע זמנה להיות לאיש ראוי לעדותה בתכשיטין נאים ופי' בעדי עדים בטוב וביפה שבעדים כמו מלך מלכים כלומר זמן ישראל הגיע לצאת מן הגלות כמו שאמר פקוד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם במצרים ואומר אעלה אתכם מעוני מצרים והעדי הוא כלי כסף וכלי זהב ושמלות שנצלו את מצרים.


את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il