ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
תרמו כעת זכר למחצית השקל לישיבה הגדולה בעולם!
בית המדרש שבת ומועדים האבילות על החורבן

מהו הביטוי החזק ביותר לחורבן בימינו?

"על אלה אני בוכיה, עיני עיני יורדה מים" על החורבן, שנאת החינם, הפסקת הנבואה, גירוש ספרד, השואה, הירידה הרוחנית, הפוגרומים, המחלוקות, הפגיעה בריבונות, גירוש קטיף, ההידרדרות המוסרית, ועוד רבות ורעות. לקראת שבת "חזון", שתהפך לששון ולשמחה אכי"ר, תתמקד הבמה התורנית בביטויים בולטים של החורבן בימינו, מתוך ציפיית התיקון והישועה. לתגובה למאמרים
מוקדש להצלחת
עם ישראל
לחץ להקדשת שיעור זה
"על אלה אני בוכיה, עיני עיני יורדה מים" על החורבן, שנאת החינם, הפסקת הנבואה, גירוש ספרד, השואה, הירידה הרוחנית, הפוגרומים, המחלוקות, הפגיעה בריבונות, גירוש קטיף, ההידרדרות המוסרית, ועוד רבות ורעות. לקראת שבת "חזון", שתהפך לששון ולשמחה אכי"ר, תתמקד הבמה התורנית בביטויים בולטים של החורבן בימינו, מתוך ציפיית התיקון והישועה.


שנאת חינם - גם בין תלמידי חכמים
הרב חיים דרוקמן שליט"א - ראש ישיבת אור עציון
הביטוי החזק ביותר של החורבן בימינו הוא שנאת החינם. וכך מונה הגמרא (יומא ט') את הסיבות שהביאו לחורבן: "מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני שלשה דברים שהיו בו: עבודה זרה, גלוי עריות, ושפיכות דמים... אבל מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חינם. ללמדך ששקולה שנאת חינם כנגד שלש עבירות: עבודה זרה, גלוי עריות, ושפיכות דמים". והרי הדברים מזעזעים! עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, אלו העבירות החמורות ביותר, עליהם נאמר: "ייהרג ועל יעבור", והגמרא אומרת ששקולה שנאת חינם כנגד שלוש עבירות חמורות אלה, ללמדך חומרתה של עבירה זו.
והכאב גדול במיוחד מפני שבדרך-כלל האבל על החורבן, צריך להביא לתיקון, אך לצערנו, המציאות היא שלמרות שעברו אלפיים שנה מהחורבן, השטן של שנאת חינם עדיין מרקד בינינו, ואפילו בין תלמידי חכמים.
כאן המקום להזכיר את דברי הנצי"ב על הפסוק (דברים ל"ב): "צדיק וישר הוא", בו מתייחס הכתוב לקב"ה כישר. ומוזכרת דווקא מעלה זו, כי בזמן בית שני, תלמידי-חכמים לא הלכו בדרכיו של הקב"ה בכך, ולא היו ישרים. אם ראו תלמיד-חכם שמתנהג ביראת ה' לא בדיוק כמו חברו, כבר קראו לו חבריו: "צדוקי" עד שהגיעו לכדי שפיכות דמים, "והכול לשם-שמים", כדברי הנצי"ב.
האם אפשר לומר על תלמידי חכמים כיום, מה שנאמר על מחלוקתם של בית שמאי ובית הלל, שהיו מתוך הערכה וכבוד הדדי? האם ניתן לומר כיום כי תלמידי-חכמים מחוגים שונים אוהבים זה את זה? הרי זו מציאות נוראית!
לכן, בימים אלו בהם אנו אבלים על חורבן בית שני, צריך לתקן את חטא שנאת החינם, ולעורר לאהבת ישראל אמיתית, כדברי מרן הרב זצ"ל: "אם נחרבנו, ונחרב העולם עמנו, על-ידי שנאת חינם, נשוב להיבנות, והעולם עמנו ייבנה, על-ידי אהבת חינם" (אורות הקודש ג', עמ' שכ"ד), חורבננו היה בגלל שנאת חינם ואנו צריכים לשוב בתשובת המשקל. ומפורסמת תשובתו של הרב זצ"ל לאחר שהעירו לו על כך שאוהב יהודים שלכאורה לא ראוי לאוהב אותם: "מוטב שאכשל באהבת חינם, מאשר שאכשל חלילה בשנאת חינם".
והרי אין דבר כזה אהבת חינם, כי כל יהודי ראוי לאהבה מבחינת האמת. אמנם אסור להסכים עם השקפות לא נכונות, אך היחסים בינינו צריכים להיות כאחים ביולוגים שאוהבים זה את זה למרות השוני ביניהם. אהבת ישראל כזו היא היסוד לגאולה, ואין כמו ימי האבל כבסיס לתיקון שיביא לגאולה השלמה.

חורבן הגוש - תזכורת לחיסרון המקדש
הרב אופיר כהן שליט"א - ראש הגרעין התורני באשקלון
לא כל כך מובנת השאלה על הביטוי של החורבן בימינו, הרי עצם העובדה שאין לנו בית מקדש, שכינה ונבואה - אין חורבן גדול מזה!
בכל זאת, שאלה זו עלתה כבר מיד לאחר החורבן, כאשר חששו חכמים שמא נשקע בטרדות היום-יומיות, ונשכח את חורבן בית-המקדש, והם קבעו מסגרת לאבלות. ואלו דברי הגמרא (בבא בתרא ס'): "כשחרב הבית בשניה, רבו פרושין בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין. נטפל להן ר' יהושע... אמר להן: בני, בואו ואומר לכם: שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר - שכבר נגזרה גזרה, ולהתאבל יותר מדאי אי אפשר - שאין גוזרין גזירה על הצבור אלא אם כן רוב צבור יכולין לעמוד בה... אלא כך אמרו חכמים: סד אדם את ביתו בסיד, ומשייר בו דבר מועט. וכמה? אמר רב יוסף: אמה על אמה. אמר רב חסדא: כנגד הפתח".
כלומר, מחשש שמא מצד אחד, נפריז באבלות על החורבן ואין הציבור יכול לעמוד בכך, ומצד שני, מחשש שנשכח את האבל מתוך טרדות היום-יום, קבעו חכמים את זיכרון חורבן בית המקדש בביתו הפרטי של כל אדם כנגד הפתח, כדי שתמיד יזכור את החורבן. המסר העולה מדברי הגמרא לכל אדם: אתה יכול להמשיך בחייך, ולבנות את ביתך, אף על פי שאין בית מקדש, אבל תשאיר לעצמך תזכורת בבית לחורבן.
הדיון הזה מזכיר לי את ט' באב הכי כואב וקשה שהרגשתי בחיי, מבחינה אישית. היה זה לפני ארבע שנים, בערב הגירוש. היום היה מלווה בכאב עצום, על עולם של התיישבות, תורה ומסירות נפש שעומד להיגדע. אני זוכר שעמדתי אז בצהרי היום בתפילת המנחה בכותל המערבי, ולפתע מתוך הצער הזה, שאלתי את עצמי, בכאב-לב, למה רק השנה אני חש בצער הזה, ובכל השנים לא הרגשתי בצער כל-כך גדול על בית-המקדש שחרב ועל השועלים שמהלכים בו, במקום כוהנים בעבודתם?!
אמנם קשה להשוות את חורבן גוש קטיף לחורבן המקדש ולחורבנות אחרים כחורבן קהילות הקודש בשואה הנוראה, אך בכל-זאת אדם קרוב אצל עצמו, והחשש שמא האדם יעסוק רק באבל הפרטי שלו, הוא סיבה נוספת לתקנות חכמים אלו, שיביאו לידי ביטוי אישי את האבל הלאומי.
נסיים בהסבר ה"חתם סופר" בחידושיו לגמרא, שם הוא מבאר, מדוע תקנו חכמים תקנות אלו, דווקא אחר חורבן הבית השני ולא כבר אחר חורבן הבית הראשון. ואלו דבריו: "נראה לעניות דעתי דחורבן בית ראשון שנתגלה קיצו ע' שנים ונתיאשו מלשוב עד סוף הזמן, ובין הזמן ההוא לא היה מקום להתאבל אלא ביום שארעו בו מאורעות לישראל, היינו ד' צומות, אך בית שני שלא נתגלה קיצו וכל יומא ויומא זמנין הוא, וכל יום שלא נבנה בו כאלו נחרב בו, ותוחלת ממושכה מחלת לב והוא גזרה קשה מאוד כליון עינים ודאבון נפש רחמנא לצלן, ראוים להתאבל בכל יום ושעה".
לדברי ה"חתם סופר" בגלל שלא נקצב זמן לגלות הבית השני, הביטוי של החורבן איננו חד פעמי אלא כל יום ויום אדם צריך להזכיר לעצמו את החורבן, בדרכים שנקבעו על ידי חז"ל, ועל ידי כך נגיע לבניין בית המקדש, במהרה בימינו אמן.

החורבן - אבלות כלל-ישראלית
הרב דוד פנדל - ראש ישיבת ההסדר בשדרות
כשאנו מתבוננים מסביבנו, אנו רואים כי ברוך ה' מצבו הכללי של עם ישראל בארצו הוא חיובי. אנשים רבים לומדים תורה, ייתכן ואפילו יותר מתקופת חזקיהו המלך, ישנה עצמאות כלכלית, קיבוץ גלויות ותחייה של רוח הקדושה. ועולה השאלה: איך מרגישים בימינו את תחושת החורבן?
אם ננסה למקד את הרגשת החורבן לתופעות השליליות שסביבנו, נצטרך להקשות - הרי תופעות קשות כאלו, היו גם בזמן שבית המקדש היה קיים, אז מה בכל זאת הביטוי לתחושת החורבן?
נקדים ונאמר, כי הרגשת חורבן היא תחושה שלהגיע אליה, האדם צריך לצאת מתוך הדאגות הפרטיות של עצמו, ולחשוב על טובת הציבור ועל המצב הכללי של עם ישראל, האבלות על החורבן איננה אבלות היחיד אלא אבלות הרבים .
מתוך התבוננות זו נבין את החיסרון שבחורבן. נבין כי חסר לנו כיום את דבר ה' היוצא מירושלים, המתבטא בהכרעת הסנהדרין - עוצמה היוצאת מכינוס חזק של שבעים גדולי תורה, שמפעל חייהם הוא להתכנס, להתווכח, להכריע ולחדש בלימוד התורה. לא היה זה כינוס גדולי תורה לחיזוק ואחדות, אלא קשר תמידי ועבודה משותפת לאורך שנים, שמשמעותה ללמוד וללמד, לחדש ולהיות פועלים עם א-ל בהופעת התורה בבהירותה.
חסרה לנו הסנהדרין שתדע להוציא אותנו מהקיפאון ההלכתי, לחדש ולהפוך את ההלכה לדרך ש"צדיקים ילכו בם", ההולכת ומתקדמת לדבקות אמיתית בה', סנהדרין שתדע גם להכריע בסוגיות כבדות בין-לאומיות הנוגעות לפיקוח נפש של יחידים ושל ציבור.
חסרה לנו העובדה שבמקום לשמוע בחדשות על הפגנות שבת סוערות בירושלים בעניין חניון ציבורי, אותו החניון בעז"ה יהיה מלא עד אפס מקום לפני שבת באנשים שבאו לצפות בהפגנת שבת גדולה של עולת שבת בשבתו, שבאו לשמוע את הפילהרמונית המופלאה של תזמורת הלווים שמהדהדת בכל ירושלים. וכוח השיטור - "היסמניקים" יהיו הלויים (על-פי יבמות פ"ו).
שירה נפלאה זו שאפשר היה לשמוע בכל יום חול, הייתה מביאה את האדם לדבקות נפלאה בה', התלהבות של קודש בשירת הלווים שהחזירה אנשים בתשובה, כדברי הזוהר הקדוש, שלפעמים כשיהודי היה מביא קרבן חטאת ומורגש שהוא לא חוזר בתשובה באמת, הזמינו את הלווים לשיר ועל ידי זה החזירוהו בתשובה.
חסרה לנו מציאות שבה האדם עולה לירושלים עם בנו הקטן, להביא מעשר שני, ורק מעצם האווירה וראיית הכוהנים, הבן סופג יראת שמיים, כדברי תוספות (בבא בתרא כ"א): "לפי שהיה רואה קדושה גדולה וכהנים עוסקים בעבודה, היה מכין לבו יותר ליראת שמים וללמד תורה". זו מציאות אחרת, מציאות בה כלל-ישראל נמצא במדרגה גבוהה יותר. שנזכה לחזות בכך!
______________________________
לתגובה למאמרים
מתוך העלון השבועי של תנועת קוממיות, www.komemiut.org
עוד בנושא האבילות על החורבן

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il