פרשתנו היא אחת מ"שבעה דנחמתא". ההפטרות הן בד"כ כידוע מענין הפרשות, מאחר שההפטרה דנה בנחמה וגאולה ברור שגם הפרשה דנה בגאולה.
אנחנו מוצאים בפרשה מצד אחד, ביטויים חריפים ותיאורים קשים של הַּמִּדְבָּר, המקביל לגלות, למקום שבו אנו נמצאים טרם הכנסנו לארץ חמדה ומאידך, ביטויי שבח וקילוסין מיוחדים בשבחה של א"י.
על המדבר אומר הכתוב:

וכנגד זה:

בכל התורה מדובר בעניינים שונים, שבאמצעותם משתחררת הנשמה מגלות הגוף ומתוך כך משתחרר גם הגוף מגלות זו, ואלו בפרשיות 'שבעה דנחמתא' מדובר אודות הגאולה עצמה.
ידיעת הגלות וסיבותיה היא עצמה חלק מהנחמה. כמו עצם ידיעתו של החולה - שהוא חולה - ובמה מתבטאת מחלתו. ידיעה זו עצמה מהווה מחצית המרפא ועתידה בהמשך להביא לרפואה שלמה.
בלקוטי שיחות לאדמו"ר מנחם מנדל שניאורסאהון זצ"ל, מובא בשם ספר "ערכי הכנויים" (לבעל מחבר ספר סדר הדורות):
"נחש - ארסו חם, עקרב - ארסו קר"
התורה מתארת את הסיבות לגלות. ההתלהבות והחום הם לאידיאלים חיצוניים, הגורמים התרחקות משלהבת הקדושה ויכולים להביא "לשרף" - לכליה גמורה ושריפה של כל התלהבות שבקדושה. דרגה יותר נמוכה - עקרב - היא הקרירות המוחלטת לכל אידיאלים. ממילא הירידה הבאה תהיה שגם כשיווצר באדם צימאון אולם "אין מים" ומים זו תורה, כלומר ההתרחקות כה גדולה שיהיה לאדם קושי לחזור לתורה וליהדות כיוון שאיבד כל שייכות למציאות של קדושה. חזרה לערכי התורה תביא התעוררות אל: "אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם..."
כשרבי יהודה הלוי רוצה להגדיר את המיוחדות שבא"י הוא משתמש בפסוק מפרשתנו ואומר:
"והיא הארץ הנקראת לפני ה' הנאמר עליה תָּמִיד עֵינֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בָּהּ" (שם י"א יב)

אם כך, רק בא"י ניתן לפתח קשר ישיר ולהגיע לכדי קשר נבואי ומראה חזון בארץ, דבר שאין להשיגו מחוץ לגבולותיה.
גם על הנביא יונה נאמר: "וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי יְקֹוָק" (יונה א' ג'). היינו שברח מטריטוריה קדושה למקום שאין מסוגלות להאזין לתדרים השמימיים המיוחדים [כוזרי מאמר שני י-יד].
נסים בדברי דוד המלך:

מדייק האלשייך הקדוש:
"ויביאם דווקא ולא ויוליכם" משום שהקב"ה בארץ הרי שמביאם אליו.
[עיין עוד רמב"ן בראשית כו ה' ורמב"ן ויקרא יח כ"ד]
יהי רצון שנזכה בקרוב להתגשמות כל נבואות הנחמה. אמן!