ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
תרמו כעת זכר למחצית השקל לישיבה הגדולה בעולם!
בית המדרש

לקראת המעבר לעולם העליון

מוקדש להצלחת
עם ישראל
לחץ להקדשת שיעור זה
פרק א - הכנות אחרונות
מסכת החיים
הרב יהודה חיון
1 - הריון
2 - מצוות מילה
3 - כשם שנכנס לברית
טען עוד
"כל זמן שהנר דולק אפשר עוד לתקן"
פעם הזדמן רבי ישראל סלנטר בשעה מאוחרת בלילה לביתו של סנדלר, וראהו יושב ועושה את מלאכתו לאור הנר ההולך ודועך.
מדוע עודך יושב ועובד - שאל אותו רבי ישראל - הלא השעה כה מאוחרת והרי גם הנר עוד מעט ויכבה ולא תהיה בידך אפשרות לפעול מאומה?
"אין בכך כלום" - ענה לו הסנדלר - "כל זמן שהנר דולק, עוד אפשר לפעול ולתקן".
ר' ישראל התרגש מאד לשמע דברים אלה ודן קל וחומר לעצמו: אם לצרכו של הגוף צריך לעבוד כל זמן שהנר דולק ואפשר לפעול ולתקן לאורו, לצרכה של הנשמה, על אחת כמה וכמה שעל האדם לעבוד ולתקן מה שאפשר כל זמן ש"נר ה' נשמת אדם" מאיר.
ימים רבים שמעו את ר' ישראל מתהלך בחדרו ומשנן לעצמו בהתרגשות עצומה: "כל זמן שהנר דולק עוד אפשר לפעול ולתקן" ("תנועת המוסר").

תן דעתך שלא לאחר את הרכבת
"עד אשר לא-תחשך השמש" (קהלת יב, ב)
הגר"י זילברשטיין הביא שתי דוגמאות שבכוחן להמחיש לנו כמה צריך להתאמץ לתפוס את המצוות, כדי שלא נגיע למצב שבו יראו לנו משמים שאיחרנו את הרכבת.
יש רופאים יראי שמים המתפללים על חוליהם שיירפאו ברפואה שלימה, ואחד מהם שאל האם מותר לומר דבר שבקדושה, כגון דברי תפילה וכד', ליד אשה שראשה מגולה בעת טיפולי ההקרנה שהיא עוברת. השאלה התעוררה לאחר שהתברר שבגלל הטיפולים הללו אין בראשה שערות תשובת הרב זילברשטיין היתה, שאם אין שערות, מותר. אלא בינתיים נודע שהאשה החולה שלא קיימה מצוות מיימיה, הסכימה לכסות מעתה את ראשה.
באותו מעמד אמר הרב לרופא, שהנה אותה אשה איחרה כבר את הרכבת, כי עכשיו שאין בראשה שערות אין בכיסויו משום מצוה.
דוגמא נוספת היתה סיפורו של ד"ר שלמה דוקס, מנהל מחלקה פנימית בבלינסון, שבהיותו במחלקה קראה לו לפתע אשה בדחיפות, וביקשה ממנו... להניח תפילין לאביה.
"כשניגשתי למיטתו של האב", סיפר הרופא, "ראיתי שהוא במצב של גסיסה ואי אפשר להניח לו תפילין מכמה סיבות". היהודי הגוסס, כך התברר מאוחר יותר, לא הניח תפילין מעודו, והנה לנו עוד ראייה חותכת שכאשר יש כבר מישהו שרוצה להניח לו תפילין, ולסייע בעדו לקיים את המצוות, נסגר השער, והחולה איחר את הרכבת.
על כך אמר קהלת: "וזכור את בוראיך... עד אשר לא תחשך השמש".
בבית כנסת בעיר מסויימת נקבעה תקנה שלא לשאת דרשות בשבת לפני הקהל מחמת טירחא דציבורא. והנה קרה שבשבת אחת הגיע שליח מטעם ישיבה שהוקמה ע"י מרן ה"חזון איש" זצ"ל וביקש לדבר לפני הקהל כדי שיסייעו ללומדי התורה ויתרמו כספים לישיבה.
לאור התקנה החדשה החליט הגבאי הראשי, לאחר דיון ממושך, שלא לתת לשליח לנאום כדי שלא לשבור את התקנה. מיד לאחר השבת לקה הגבאי בהתקף לב קשה וכשנציגי בית הכנסת פנו לשליח וביקשו את מחילתו, השיב להם: "לא בכבודי פגעתם אלא בכבוד החזון איש".
הלכו הגבאים לקיברו של מרן זצ"ל בבית החיים בזכרון מאיר כדי לבקש את מחילתו, אך איחרו את המועד. הגבאי נפטר לבית עולמו.

יש ללמוד את שפת העולם הבא!
משל נאה אמר רבי יוסף לייב בלוך על מאמר חז"ל: "מרגלא בפומיה דרב, העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא שיחה ולא קנאה ולא תחרות ולא משא-ומתן ולא פריה ורביה, אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה"
(ברכות יז, א).
"פעם אחת התכונן אדם לנסוע לאמריקה, ובימים ההם ארכה נסיעה כזו כמה חדשים באניה. ומכיוון שאי-אפשר לעשות דרך כה ארוכה ברצף אחד, היתה האניה נעצרת בצרפת ושם נחו שבועיים ימים, מצטיידים באוכל שיספיק להמשך הדרך, ואז היו חוזרים ומפליגים.
"ידע האיש שהוא נוסע לאמריקה לזמן רב ובדרך ישהה בצרפת שבועיים. כדי להסתדר באמריקה, צריכים לדעת אנגלית, אבל גם כדי להיות שבועיים בצרפת - צריכים לדעת צרפתית. אך מכיוון שתחילה יהיה בצרפת, החליט להקדים ללמוד צרפתית. בינתיים עבר הזמן, והספיק רק ללמוד צרפתית, אבל אנגלית כבר לא הספיק ללמוד.
"הגיעה האניה לצרפת, ירד ממנה, והוא נהנה מכל רגע. ידיעת השפה הצרפתית ברהיטות סייעה לו והוא הסתדר בצורה הטובה ביותר. אחרי שבועיים חזר לאניה והמשיכו בדרך לאמריקה.
"עתה הגיעו לאמריקה והוא ניסה גם שם לדבר צרפתית, אבל אף אחד לא הבין אותו והוא לא הבין גם מה שדיברו אליו. אמרו לו אנשים: שוטה שבעולם! ידעת שתשהה בצרפת רק שבועיים ימים ואת שארית חייך אתה בא לבלות באמריקה - הלכת ולמדת צרפתית במקום שתלמד את השפה האנגלית, שאליה אתה זקוק כל החיים?...
"והן זה הנמשל - 'מרגלא בפומיה דרב'. רב היה אומר: בן אדם, אתה בא לעולם הזה לשבעים שנה, אבל בעיקר תהיה בעולם הנצח, ושם אין מדברים בשפה הזו של קנאה ושנאה ותחרות, אכילה ושתיה.
"אבל מה עושים אנשים? לומדים את השפה של עולם הזה ושוכחים שבעולם הנצח אין לה שום מקום, כי שם אין לא אכילה ולא שתיה ולא קנאה ולא תחרות.
אלא מה היא השפה שם? 'צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה'. ואזי באים אל האדם בתביעה ושואלים אותו: למה לא למדת איך להנות מזיו השכינה, שזה העיקר?!" ("שאל אביך ויגדך").

יש ומתברר כי קופתו של אדם ריקה לחלוטין
יום אחד כשבא רבי יהודה צדקה להגיד את השיעור בישיבת "פורת יוסף", פתח וסיפר לתלמידיו: "הלכתי הבוקר אל הבנק בכוונה למשוך סכום כסף להוצאותי. בטוח הייתי שיש לי בחשבוני סכום ניכר. מה מאד הופתעתי כשהודיעוני פקידי הבנק כי אין לי בחשבון לזכותי אפילו אגורה אחת..."
"וכמה מוסר-השכל יש ללמוד מזה, בנים" - הפטיר. הנה אדם מתהלך שליו ושאנן פה בעולם הזה, כשלבו סמוך ובטוח בוודאות גמורה, שיש בקרבו יראת שמים, ומובטח לו שהנהו בן העולם הבא. מה רב הטוב הצפון לו שמה בעד מעשיו הטובים - אך באמת מי יודע? הלא יתכן שיתברר אז, כי בהנאותיו מכבוד ושאר תענוגים בהאי עלמא, הספיק האיש לנצל את כל ה"יתרה" שנזקפה לזכותו והתרושש לגמרי?! גרוע מזה: יתכן מאד, שבבוא שעתו להתייצב בפני בית-דין של מעלה, יתברר שחשבונו היה מלכתחילה ריק מכל וכל?! והלא כך אמרו חכמינו זכרונם לברכה: "אל תאמן בעצמך..."

התראות מבית דין של מעלה
כאשר באה אל הגר"א אחותו, לאחר תקופה ממושכת של חמישים שנה בקירוב, שלא נפגשו, יצא מחדרו וקיבל אותה בסבר פנים יפות, אף בירך ברכת "מחיה המתים"
כדין וכהלכה. שאל לשלומה ולשלום משפחתה, ומיד חזר ללימודו.
"ראי נא, אחותי" - הסביר לה ברוב ענווה - "שערותי הלבינו, ויש לראות בכך בבחינת התראה מבית דין של מעלה, שקצי קרוב, ובעולם העליון אדרש לתת חשבון על כל מעשי, אם טובים ואם רעים, כיצד אוכל איפוא לבלות את הזמן בדברי רשות, בעוד הרגעים השמורים לי בימי חלדי, ספורים הם.
אחותו הבינה לרוחו ופנתה לחדר הרבנית, ואילו הגר"א עצמו המשיך בלימודיו.

"הזמן קצר והמלאכה מרובה"
הגאון רבי יצחק יהודה שטרן זצ"ל היה מתלמידיו של ה"כתב סופר" זצ"ל. הוא עסק בתורה בהתמדה נפלאה, וממש לא פסק פומיה מגירסא. אהבתו לתורה לא ידעה גבולות, ולמענה הדיר שינה מעיניו ותנומה מעפעפיו. רבי יצחק יהודה הסתפק בשעות שינה בודדות, ומזונותיו שהיו מועטים רק כדי קיום הגוף ותו לא, נאכלו כלאחר יד וברגעים ספורים, וכל שאר עתותיו הוקדשו ללימוד התורה.
אף שחיבה מיוחדת רחש רבי יצחק יהודה לבניו וליוצאי חלציו ואהבם כנפשו, אך את התורה הקדושה חיבב והוקיר לאין ערוך, ומשום כך נמנע מלשוחח עם בניו, מלבד מה שנצרך לעבודת ה'.
בהגיעו לגבורות, והוא בן שמונים וחמש שנה, נחלה ר' יצחק יהודה ושכב במיטתו מתייסר ביסוריו. בניו ונכדיו שגרו הרחק מעירו, לא חסכו כל מאמץ וטירחה לבוא ולסעוד את אביהם על מיטת חליו. ומה גדלה תמיהתם בשומעם אותו פונה אליהם: "אנא, בני אהובי, מחלו לי על שלא אוכל לשוחח עמכם, אך חוסו עלי, איני יכול לבטל מלימודי לשיחת רעים, כי הזמן קצר ומלאכת התורה מרובה"...
ובעוד יסוריו מתעצמים, המשיך רבי יצחק יהודה ללמוד בדביקות נפלאה ("כתב זאת זכרון").

"עוד מעט אקרא בפני בית דין של מעלה"...
בגלל התמדתו הרבה והכרת ערך כל דקה סירב מרן הגרא"מ שך לקבל "סנדקאות".
פנה אליו באחד הימים תלמיד וביקש ממנו שייאות להיות סנדק. הוא סירב והסביר: "אני כבר זקן, ועוד מעט אקרא בפני בית דין של מעלה. אם אהיה אצלך סנדק, אצטרך להיות גם אצל עוד אנשים ואז לא יהיה לי זמן לשבת וללמוד. האם רצונך, חלילה, שאעלה לפני בית דין של מעלה כעם הארץ שאינו יודע כלום בתורה? חובה עלי לנצל את הזמן ללמוד תורה.
והעיד רבי משה מרדכי שולזינגר: "במשך שנים רבות היה בכיסו הספר "אבן שלמה" עם קמט בפרק שמדבר על יום המיתה ומה שלאחריו. הוא היה מעיין בו תכופות".

חבל על כל רגע
פעם הגיעו לראדין, הגה"צ רבי ירוחם ליבוביץ, המשגיח של ישיבת מיר, ורבי טוביה רוטברג לבקר את ה"חפץ חיים" זצ"ל.
כשעמדו לפני דלת עלייתו, שמעו שהוא עושה חשבונות בנפשו, ובודק במה בילה את שעות היום.
לאחר שגילה החפץ חיים שבמשך היום עברו עליו איזה רגעים שהצטרפו קרוב לשעה, ולא מצא שנעשה בהם דבר חיובי (בודאי בענינים שחשב שלא היה הכרח לבטל בגללם), החל להתמרמר ולבכות על האבידה שאינה חוזרת, ואמר לעצמו: "מה אענה ליום הדין? הגמרא אומרת (גיטין מז, א): "ריש לקיש כי שכיב, שבק קבא דמוריקא (כשמת ריש לקיש השאיר קב כרכום), וקרא אנפשיה (תהילים מט, יא): "ועזבו לאחרים חילם".
והמשיך החפץ חיים: "ריש לקיש, הלא היה מותר לו להשתכר כדי להתפרנס מיגיע כפיו, ואין זה בכלל ביטול תורה, ובכל זאת כשעמד להיפטר מן העולם, ועזב את קב הכרכום לאחרים, ללא הפקת תועלת ממנו, הצטער על אשר הפסיד זמן ויגיעה לריק... על אחת כמה וכמה, צריך אני להצטער, שבתחילה בטלתי זמן ללא כל תועלת...!!" והוסיף החפץ חיים להתמרמר כהנה וכהנה ("תנועת המוסר", ח"ד, עמוד 72).

"ויזכור את ימי החושך, כי הרבה יהיו"
לילה אחד ראו שיש אור בחדרו של הגה"צ רבי אליהו לאפיאן זצ"ל, בשעה המאוחרת מן הרגיל. אחד מבני-ביתו נכנס אליו ואמר לו שהשעה מאוחרת, וכי גם הבחורים ישנים זה-מכבר.
ויען רבינו במתק לשונו: "בוודאי, הם יכולים לישון כי יש להם עוד הרבה זמן להיות כאן (בעולם-הזה). אבל אני כבר זקנתי ועומד על רגל אחת כאן ורגל שנייה בקבר, ועל-כן, עלי לחטוף כל מה שאני יכול. 'אני עוד אישן הרבה', 'אני עוד אישן הרבה', סיים ואמר" ("לב אליהו", מעשים והנהגות).

"עוד יגיע פעם לילה ארוך"...
הג"ר אהרן כהן, בנו של הb>"חפץ חיים", מספר: פעם אחת בחורף היה קור גדול מאד בבית, וכשאבי עוררני משנתי באמצע הלילה, אמרתי לו שחפץ אני לישון עוד מעט. אז אמר לי במתק לשונו כדברים הללו: "איך עולה על דעתך עכשיו לישון? השכחת שעוד יגיע פעם לילה ארוך, שבו כל אחד ישתוקק ויכסוף לרגע שבו יקיצו אותו מהקבר ויתנו לו רשות ללמוד תורה, ואיך יש לך חשק עוד להמשיך לישון?

"כלום היו מתעצלים וממשיכים לשכב בקברותיהם"...
רבי מרדכי קמינצקי זצ"ל משכונת "שערי חסד" בירושלים, נוהג היה שבכל פעם שהתעורר משנתו בלילה, ואפילו אם היה זה רק כעבור שעה אחת מאז עלה על יצועו, מיד היה מתיישב ולומד תורה עד אור הבוקר.
פעם כשנשאל לפשרו של מנהגו זה, הגיב בנימה של פשטות, שאין ממה להתפעל.
אך יחד עם זאת סיפר, שבצעירותו חלה אנושות עד שנטה למות, והרופאים כבר אמרו נואש לחייו, אלא שהקב"ה רצה אחרת, והוא התגבר על חוליו, הבריא, והמשיך לחיות.
עמד ר' מרדכי ולמד מזה מוסר השכל: בעצם, הלא היה חייב מיתה, אלא שמן השמים ריחמו עליו ודחו את גזר הדין למועד מאוחר יותר. ועשה השוואה עם אנשי דור המדבר שחטאו בחטא המרגלים, שבכל ליל ט' באב חפרו קברות לעצמם כדי שבהם ייקברו כדת וכדין, והיו שוכבים בהם וממתינים עד שהקב"ה יטול נשמותיהם. ויש לשער שהרבה מהם נרדמו בקברותיהם, וכשהתעוררו באמצע הלילה משנתם, וחשו עצמם שעודם בחיים, היה כבר ברור להם כי השנה ימשיכו לחיות.
וכלום היו אז מתעצלים וממשיכים לשכב בקברותיהם עד שהאיר הבוקר?! בודאי שלא עשו כן, אלא מיד קפצו ורצו לבתיהם! "ואותה הרגשה" - אמר ר' מרדכי - "אופפת אותי כל לילה, כאשר אני ניעור משנתי ומרגיש שעודני חי, אינני מסוגל כבר להירדם יותר, אלא אני קופץ מיד ולומד עד אור הבוקר
רבי חיים נתן גליק סיפר, שבאחד מן הלילות הרבים של הפסקות חשמל ממושכות ועוצר שכונתי בגלל המצב הצבאי, הבחין לפתע בקרן אור קטנה שהבליחה בחשיכה מבית הכנסת שב"שערי חסד". הוא נכנס פנימה, ולפניו נגלה מחזה מרהיב עין! - מן התקרה השתלשלה נברשת עם נרות שמן, מתחתיה עמד יהודי בא בימים על גבי שולחן, נשען על סטנדר עתיק, ולומר מתוך ספרו לאור הנרות הדולקים. היה זה רבי מרדכי קמינצקי, שמזמן כבר עבר את גיל הגבורות, אלא שלא יכל בלי לימוד תורה עד הבוקר, לפיכך טיפס על השולחן ולמד בעמידה...

הזדמנות חד פעמים לקום לתחייה לשעה קלה
הגאון רבי חיים מבריסק אמר פעם: תארו לעצמכם שבאחד הימים יחליטו בשמים לאפשר לכל המתים לצאת למשך שעה אחת מקבריהם, ובאותה שעה יינתן להם לעשות כל העולה על רוחם. כאשר בשורה זו תיוודע לרבים, יחלו כל האנשים החיים לנהור לעבר בתי העלמין, כדי לפגוש את בני משפחותיהם אשר הלכו לעולמם.
והנה יגיע הרגע הגדול, כל הקברים ייפתחו ומתוכם יעלו ויבואו כל האנשים שמתו.
בראות בני המשפחות החיים את יקיריהם עולים מקבריהם, בודאי ירוצו לקראתם כדי להחליף עמם כמה מלים אחרי פרידה גורלית כל כך.
אולם מה רבה תהא תדהמתם כאשר יווכחו לדעת שהמתים אינם מעונינים כלל לשוחח עמם. הללו יבקשו לפלס להם דרך בתוך ההמון שיקיף אותם, ואף ירוצו כל עוד רוחם בם לבית המדרש הסמוך. שם ישבו וילמדו בהתמדה עצומה, עד שיגיע זמן שובם אל האדמה.
זהו ביאור "אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית את עצמו עליה" (ברכות סג, ב). התורה מתקיימת אצל מי שמתייחס לזמן בעולם הזה, כהתייחסותו של מי שניתנה לו אפשרות לצאת מקברו לזמן מה. כאשר מגיעים לעולם האמת, יודעים לייקר כל "טיפה" של זמן, ולכן מתעלמים מכל ה"חדשות" שיש לבני המשפחה לספר ומעצם המפגש המרגש עם הקרובים.
צמאון מעין זה עלינו לפתח בשנות חיינו, ובעיקר לקראת המעבר לעולם העליון.

התחזקות בברכות
אמר הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצוק"ל:
תארו לעצמכם, יהודי חי כשבעים שנה, יכול להגיע בימי חייו לשניים וחצי מיליון ברכות.
לכאורה, כשיגיע לבי"ד של מעלה, צריכים להגיע קרונות ענקיים שבהם מצטופפות כל אותן מליוני ברכות ולזכותו בדין. אבל כשמתחילים להוציא אותן מן הקרונות, מתברר שרבות מהן אינן יכולות להועיל - יש מהן שנאמרו בלי כוונה, אחרות יצאו בחטף, מרוסקות לגמרי. וכאשר בוררים את הברכות שנאמרו בכוונה, מוצאים רק כמה מאות ברכות, שדי בכמה שקיות נילון כדי להכילן...

עצת הגרש"ז אויערבך לחולה מסוכן
סיפר תלמיד חכם אחד ממשפחת הגרש"ז אויערבך זצ"ל, שפעם אחת בא אליו תלמיד חכם מופלג שהיה חולה מסוכן ל"ע, ושאלו איך להתחזק כדי לעורר רחמים על עצמו בעת צרתו.
אמר לו הגרש"ז: "אמנם איני ראוי להגיד לאחרים, אבל אומר לך מה אני הייתי עושה אילו הייתי במצב דומה. אני הייתי מחזק את עצמי באמירת מאה ברכות, שתהא אמירת 'ברוך' כמו שצריך, ואמירת 'אתה' וכן אמירת השם כפי שצריכים לומר.
אם אצליח בזה, הרי זה עבורי המוסר הגדול ביותר".
אותו תלמיד חכם הוסיף וסיפר, שבשעה שאמר הגרש"ז את הדברים הנ"ל, נעשו פניו בוערות כאש. עוד העיר שהגרש"ז היה אז בשנת חייו האחרונה, ואף על פי שהיה ידוע שבמשך כל ימי חייו היה מברך את כל הברכות בכוונה עצומה, ואנשים היו באים להאזין לברכותיו כגון ברכת המזון ו"אשר יצר", מכל מקום היה מוסיף חיזוק על חיזוק בזה עד סוף ימיו. כפי הנראה משום שאין שיעור למדריגות של כוונת המח והלב בזה.

זכה לגן עדן על שבירך כהוגן
באשר לשכר המובטח על מצוה חשובה זו, כתב ה"אור זרוע":
"מעשה שבא מת ביום שני לקבורתו, ובראשו כתר של עשבים מגן עדן כדי לבטל ריח רע של עולם הזה. ואמרו לו: הלא אתה אדם קל. אמר להם: רק בזכות שהייתי אומר ברכות בקול נעים בבית הכנסת הביאוני לגן עדן ומכבדים אותי".

עד יום מותו תחכה לו
חז"ל אומרים, כי יעקב אבינו נענש על כך שמנע מעשיו להנשא לדינה, שכן אילו היתה דינה נישאת לו יתכן והיתה מחזירתו בתשובה.
מרן המשגיח מפוניבז' היה אומר על כך, כי מכאן ניתן ללמוד עד כמה יש תקווה לאדם לחזור בתשובה עד יומו האחרון, שהרי באותה תקופה היה עשיו שקוע ברשעו זה כמאה שנה ויותר, תקופת זמן גדולה וארוכה, ובכל זאת לדברי חז"ל היתה אפשרות להחזרתו בתשובה אם היה נישא לצדקת כדינה...
עד יום מותו תחכה לו בתשובה...

לא נעים להתפס כבר על הסעיף הראשון בשולחן ערוך
סיפר אחד מתלמידיו של הגר"א לאפיאן: פעם נכנסתי לר' אלי' להביא לו ארוחת בוקר, וראיתי שהוא עייף מאד. שאלתיו לסיבת הדבר, וענה לי: "אני אומר לכם - אני קם קודם עלות השחר".
שאלתי אותי: למה צריך הוא להקדים כל כך, והרי זמן התפילה בישיבה הוא בשבע בבוקר?
אמר לי: "כתוב בספרים הקדושים, שבבוא אדם לעולם העליון, שואלים אותו אם קיים תורה ומצות, ומסתמא יענה: הן. ויביאו את ארבעת חלקי שולחן ערוך, וישאלו סעיף אחר סעיף, וההתחלה תהיה ודאי משולחן ערוך אורח חיים, ואם כן, הרי בסעיף הראשון של השו"ע פוסק המחבר וכותב בזה"ל: "יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו, שיהא הוא מעורר השחר". ומובן שלא נעים כלל שהאדם יתפס בהתחלה... לכן אני קם השכם בבוקר כדי שאוכל לענות שקיימתי כנ"ל.

הכנת חידוש לעולם האמת
"בהגיע הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל, לגיל שבעים וחמש, פנה לבנו ואמר: 'בוא ואראך דבר מופלא שלא שזפתהו עין מעולם'! "תוך כדי דיבור, ניגש בלאט אל המגירה המיוחדת, בה היו שמורים ניירות וכתבים שהסבא ייחס להם חשיבות בלתי רגילה - חיטט רגע קט בין הניירות, ושלף מתוכם גליון נייר צהבהב, עליו היו כתובים מספר שורות, שניכר היה שנכתבו ברתת ובזיע - והגישו לי לקרוא.
"הכתב הטיל עלי פחד מסתורי - התחלתי לקרוא ולא הבנתי מאומה - כי היו אלו חידושים בתורת הסוד.
"כשהפצרתי בו לגלות לי את פשר הכתב, נענה ואמר: 'כשבאים לעולם האמת, מהראוי להשמיע איזה חידוש שנתחדש בעלמא הדין - וכתב זה מכיל את החידוש שהכנתי לעצמי להשמיע בעלמא דקשוט, בהגיעי לישיבה של מעלה!'".

הכנות אחרות למבחן
"לקראת סוף ימיו היה הרב מטשעבין, רבי דוב בעריש וידנפלד, חלש מאד. כדי לסייע לו, היה לו 'הויז-בחור', תלמיד שהיה ישן בביתו ועוזר לו בכל צרכיו.
"פעם אירע באמצע הלילה, שהרב השוכב על מיטתו ביקש באופן פתאומי מהבחור לבוא אליו. הבחור נבהל, וחשש שמא קרה משהו, ומיהר לצידו של הרב.
"אמר לו הרב בקול צרוד: 'זייט מיר מוחל (כך היתה דרכו של הרב, לפני כל בקשה שהיה מבקש ממישהו לעשות עבורו, היה מקדים בקשת מחילה על הטירחה שהוא גורם): אולי תוכל בבקשה להביא לי ספר 'נודע ביהודה' מהדורא תניינא?' הבחור מיהר למלא את הבקשה, והביא את הספר. הרב פתח בתשובה העוסקת בדיני טריפות, עיין בה מעט, ושוב סגר את הספר. שאר הלילה עבר כרגיל, בלי שום דבר מיוחד.
"בבוקר, הגיע חתנו של הרב - רבי ברוך שמעון שניאורסון - ושאל את הבחור: איך עבר הלילה? הבחור ענה שהכל היה בסדר וסיפר את המעשה עם הספר 'נודע ביהודה'.
"כאשר נכנס רבי ברוך שמעון לחדר חותנו, שאלו לפשר הדברים. ענה ואמר הרב מטשעבין: חז"ל אמרו (כתובות עז, ב): 'אשרי מי שבא לכאן - לעולם הבא - ותלמודו בידו'. עכשיו שהגעתי לגיל מבוגר, אני מתכונן כבר לאותו מבחן שבוחנים את האדם בעולם האמת, לדעת אם תורתו בידו אם לאו. חזרתי במוחי על תשובות 'נודע ביהודה', ולשונו באמצע אחת התשובות נעלמה ממני, ולכן רציתי שוב לעבור על הדברים מתוך הספר!" ("הדרן עלך" - עדות הרב יוסף בוקסבוים).

חשבון הנפש על ידי תיאור יום המוות והדין של מעלה
מסופר על ה"חפץ חיים" זצ"ל ("תנועת המוסר" ד, עמוד 08): "פעם בעשרת-ימי-התשובה, שמעו היאך הוא מתאר לעצמו שהוא מת ומביאים אותו לפני בית-דין-של-מעלה, והכרוז יוצא שיביאו את כל זכויותיו וחובותיו. והנה מופיעים גדודים מלאכים, מצד אחד מליצי-יושר שנוצרו ממצוותיו; ומצד שני מחבלים שנוצרו מעבירותיו, ולאחר מדידות ושיקולים, יוצא פסק-דינו שהוא בינוני.
"ובהיות שבמקרה כזה, הקדוש-ברוך-הוא מטה כלפי חסד, הוא שומע היאך ד' שואל: מהו ישראל מאיר בשעה זו, חי או מת? וכשבית-הדין משיב שהוא חי, ד' מכריז שאם-כן יש עוד בידו לעשות תשובה. ואז התפרץ רי"מ בחירופים לעצמו והחל לקרוא, תוך התמרמרות רבה: 'אתה זה וזה... אל תישן, מהר עשה תשובה! וכו' וכו''.
"הצגות כאה היה רי"מ מביים לעתים קרובות בצורה זו או בצורה אחרת, כדי להשפיע על עצמו ולהרגיש בחושים ממש את חשבונותיו הנפשיים ואת אימת הדין שעתיד ליתן לפני המקום".
"בשנותיו האחרונות, נעתר בעל ה'חפץ-חיים' לבקשת גדולי ישראל, לקבל את פניות פרנסי העיר גרודנה שביקשו לבוא ולעורר בעירם בעניני חיזוק הדת. לשם כך שהה כמה ימים בעיר ודיבר ועורר על שמירת השבת, טהרת המשפחה, כשרות וכד'.
"באחד הערבים סודר שה'חפץ חיים' ישא דבריו בבית הכנסת הגדול שבעיר. עקב חולשתו המרובה לא יכול היה ה'חפץ חיים' לצעוד על רגליו, ונשאוהו מספר תלמידיו ומקורביו על כסא לכיוון בית-הכנסת.
"זכות נפלה בחלקו של רבי זיידל אפשטיין, שהיה אז בחור צעיר, לעמוד בסמוך לנושאי הכסא. סמוך לבית-הכנסת היו מוכרחים לעבור דרך סמטה צרה, אבל המוני האנשים שיצאו לקראת ה'חפץ חיים' נדחקו סביבו בהערצה עצומה ולא איפשרו לנושאי הכסא להמשיך בדרכם.
"למרות נסיונות הנושאים לפלס דרכם בין ההמון לא עלה הדבר בידם, כיון שאיש מן הנוכחים לא הסכים לעזוב את ד' אמותיו של מרן, ונאלצו הנושאים לדחוק את הכסא בכח בין ההמון, להכניסו לבית הכנסת בדלת צדדית אצל ארון-הקודש.
"תוך כדי שהם דוחקים את הכסא, הבחין רבי זיידל שה'חפץ חיים' היושב למעלה, ממלמל דבר כשלהו לעצמו, ומיד שם אזניו כאפרכסת לשמוע מה מדבר מרן לעצמו במעמד שכזה. לתדהמתו שמע את המילים הבאות: "ישראל מאיר! הנה כאן בין המון ידידים ומעריצים שחושבים אותך למשהו, לא מצליחים להעביר אותך כל-כך בנקל. מה יהיה בעולם העליון, ששם יהיו הרבה מלאכי-חבלה שלא יתנו לך לעבור בנקל, מה תעשה?' "כך חזר ומלמל מרן לעצמו כמה וכמה פעמים. כך שמע רבי זיידל מפורש יוצא מפי כהן גדול וקדוש זה, ואנן מה נענה אבתריה?!..." ("מאיר עיני ישראל").
"משפגש פעם בוורשא את ה'חפץ-חיים' אחד ממכיריו, ומחוסר ידיעה שבנו רבי אברהם נסתלק לבית עולמו, שאלו לשלומו, השיבו ה'חפץ-חיים' בשלווה כי הוא 'נסע לישיבה' בהתכוונו לכך ל'ישיבה-של-מעלה'.
"תשובה זו אופיינית היא לחפץ-חיים. הישיבה-של-מעלה שבה לומדים ועוסקים בתורה, ובית-דין-של-מעלה שבו נבחן כל אדם על מידת ידיעתו בתורה, ניצבו תמיד לנגד עיניו כתופעה שבחיים" ("ה'חפץ-חיים' - חייו ופעלו").
על הגה"צ רבי אליהו לאפיאן זצ"ל מסופר (הקדמה ל"לב אליהו"): "פעם אחת דיבר בשיחתו על גודל התועלת שיש בהשפעה על חבירים, כי מחבירים ההשפעה הרבה יותר גדולה מאשר מאחרים ויהיו אפילו אנשים גדולים.
"ולפתע בתוך דבריו הגביה קולו וצעק ואמר: 'ממי אתם רוצים שישמעו ויקבלו השפעה - מאדם כמוני שיש לו כבר סימנים מובהקים - (וכך אמר והראה בידו על זקנו הלבן) - אשר רגלו האחת עומדת על הארץ, ורגלו השנייה כבר בקבר? (ורקע ברגלו על הרצפה וכפף כל גופו כלפי מטה בהראותו בידו על הקרקע, וכל זאת אמר בקול רעש גדול), וכי מאדם כזה רוצים אתם לקבל השפעה?!'. כל הרואים והשומעים רעדה אחזתם, כי ראו בעליל עד-כמה רואה רבינו זצלה"ה בחוש את עניין יום-המיתה, עד שיכול היה לתאר בצורה כל-כך מוחשית כיצד יורד אדם אלי קבר".
סיפר אחד ממקורביו של רבי אלי', שבהיותו אברך צעיר, נכנס פעם בימי אלול אל ר' אלי', והתאונן לפניו על טבעיו ומידותיו שעומדים לו על דרכו, וקשה לו מאד לשרש אחריהם וכו' וכו'. כשגמר את דבריו, חיכה כמובן שיאמר לו דברי מוסר.
עמד ר' אלי' על רגליו, ותפס בידו את זקנו של האברך, ואמר לו: "ר' פלוני! ר' פלוני! אילו היה לי זקן שחור כמוך!..." וישב שוב על מקומו, ולא דיבר יותר.
ואמר המספר, כי דברים מעטים אלו נכנסו ללבו עמוק, עמוק, כדברי תוכחה הקשים ביותר.
"בשנה האחרונה, בקיץ תרצ"א, היה כבר הגרי"ח זוננפלד זצ"ל חלש מאד, וזירז את בני ביתו להקדים את שובו לביתו. הרופא ובני משפחתו הרגישו שהאוויר יפה לו, אבל הוא עמד על דעתו וחזר יותר מוקדם מאשר בשנים אחרות.
"כששאלתיו: 'מדוע לא נשאר רבינו עוד איזה זמן, הלא האוויר טוב עבורו?' "השיב ואמר: 'אגלה לך בחשאי אחד הטעמים שלי: אני רואה שיומי קרוב ולא רציתי שחברי החברא קדישא יטרחו בי דרך כל-כך רחוקה' (אז נשאו את המת על הכתפיים עד להר הזיתים). נזדעזעתי למשמע הדברים האלה, והרהבתי לשאול: 'כלום אינו חושב רבינו שלא כדאי להתמסר למחשבות תוגה כאלה, המטרידות את הנפש ומביאות לעצבות?' אמר לי: 'לא, לי אין זה מזיק, מיום שהגעתי לארבעים, לא הסחתי את דעתי מהיום האחרון, וזה אינו משפיע על בריאותי'" ("האיש על החומה").
על רבים מגדולי ישראל מסופר שהיו מעוררים את עצמם על ידי ציור ותיאור יום המיתה והדין שבפני בית-דין של מעלה.
להלן שיר שכתב הגאון ר' עקיבא איגר שבו דברי התעוררות על-פי סדר הא"ב: אתה בן אדם צידה הכינה לך טרם יבוא השמש ויחשיך.
בטרם יכבה נרך, תכין לך הדרך.
גדור אשר פרצת בחייך, טרם מהעולם יוציאוך.
דע את אלקי אביך, יבואו הימים אשר לא חפצת כל ימיך.
הלא ידעת אם לא שמעת אל עפר תשוב ועפר אתה בחייך.
ולמקום אופל וחושך יוליכוך, ועד הקבר ילווך.
זכור נא את יום צאתך מארצך וממולדתך ומבית אביך.
חילך יהא לזרים כעמלך, ואין לאל נגדם להרים את ידיך.
טוב מותך מחיים יאמרו יורשיך, ברוך שהגיענו לסוף ימיך.
ילידי ביתך ישכחוך, יום לשנה יזכרו את שמך.
כל רעיך ואחיך יבגדו בך, גם שוכבת חיקך תעוות אותך.
למה לא תזכור יום אשר לבנים ילבישוך, ושחורים יכסוך?
מעט תבן יוצע תחתיך, מכל העמל אשר עמלת בחייך.
נר יהיה דלוק על ראשך, וכנגד פתח ביתך יישירו רגליך.
סביב יהלכון אנשי שלומך, וכשתילי זיתים בניך.
על כפים ישאוך ולבור תחתית ישכיבוך.
פתח פיך יהא מכוסה ועיניך, ושברי חרסים על פניך.
צידה תהא לרימה במותך, ולא ישאירו כי אם עצמותיך.
קרוביך ואוהביך ישובו לביתך, ואתה תשאר שם לבדך.
ראה את זאת בעיניך, ושוב תשוב מעוונותיך.
שום תשים משפטיך טרם כל אלה יגיעוך.
תן תודה לה' אלוקיך, ואז תנוח ותלך לבטח בדרכך.
להלן חלק מתוכחה לרבינו בחיי המובאת בסוף ספרו "חובות הלבבות"
המצוטטת בשער התשובה פרק ז': נפשי, הכיני צידה לרוב, אל תמעיטי, בעוד בחיים חיתך ויש לאל ידך, כי רב ממך הדרך, ואל תאמרי למחר אקח צידה, כי פנה היום, ולא תדעי מה ילד יום.
ודעי כי תמול לא ישוב, וכל אשר פעלת בו, שקול וספור וחשוב.
ואל תאמרי מחר אעשה, כי יום המוות מכל חי מכוסה.
מהרי עשות בכל יום חוקו, כי המוות בכל עת ישלח חצו וברקו.
ואל תתמהמהי מעשות חוק דבר יום ביומו, כי כצפור נודדת מן קנה, כן איש נודד ממקומו.

הידידים הנאמנים היחידים - תורה ומעשים טובים
ב'פרקי דרבי אליעזר' (פרק לד) מובא:
"שלשה אוהבים יש לו לאדם בחייו, ואלו הן: בניו ובני בניו, וממונו, ומעשיו הטובים. ובשעת פטירתו מן העולם, הוא מכניס לבניו ובני ביתו ואומר להם: בבקשה מכם בואו והצילוני מדין המות הרע הזה, והן משיבין אותו ואומרים לו: ולא שמעת שאין שלטון ביום המות? ולא כן כתוב: 'אח לא פדה יפדה איש' וכו'? אלא לך לשלום, ונוח על משכבך וכו'.
"וכשהוא רואה כך, מכניס את ממונו ואומר לו: הרבה טרחתי עליך יומם ולילה, בבקשה ממך פדני מן המות והצילני. משיבו הממון: הלא שמעת 'לא יועיל הון ביום עברה'.
"אדם זה מכניס מעשיו הטובים, ואומר להם: בואו והצילוני מן המות הזה, והחזיקו אותי, ואל תניחוני לצאת מן העולם שעדיין יש לכם תוחלת עלי אם אנצל, והן אומרים לו: לך לשלום עד שלא תלך לשם אנו מקדימים אותך, שנאמר: 'והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך'".
משל משלו חכמים: משל לאדם שהיו לו שלושה ידידים: ראובן, שמעון ולוי.
יום אחד נקרא האיש להתיצב בפני המלך. סיבת הקריאה אל המלך לא היתה ידועה, לפיכך נבהל האיש מאד בחששו מפני הצפוי לו. "אולי הלשינו עלי", אמר, "ואם כן צפוי אני לעונש מוות".
בצר לו פנה אל חבריו בבקשה לבוא עמו אל המלך ולהמליץ טוב בעדו. לתדהמתו הרבה סירב ראובן שאותו חשב לידידו הנאמן - להלוות אליו. גם שמעון חברו השיב את פניו ריקם. הוא אמנם הסכים ללכת עמו כברת דרך אולם מראש אמר לו כי הוא מוכן ללוותו עד שער המלך בלבד.
בלית ברירה פנה אל לוי, אף על פי שלאחר ששני הידידים הגדולים סירבו להכנס עמו אל המלך ניתן היה לצפות שהשלישי בודאי לא יסכים. להפתעתו הרבה של האיש נענה לוי ברצון לבוא אל המלך ואף הבטיח שיעשה כל מאמץ כדי לסנגר עליו.
סופו של דבר: ראובן כלל לא הטריח את עצמו ללוות את הידיד. שמעון ליווהו עד פתח ארמון המלוכה כפי שהבטיח, אך לא נכנס פנימה, ולוי נכנס אל המלך, המליץ טוב בעדו והצילו.
הממון שחביב על האדם ביותר דומה לראובן. במשך כל ימי חיי האדם מתחזה הרכוש כידיד דגול של האדם ומוליכו שולל. לאדם נדמה, כי על ידי העושר והכבוד הוא מבטיח את עצמו מפני צרות וסבל, אך יום המוות שהוא שעת מבחן לידידות אמת חושף את המציאת האמיתית, וכמאמר התנא: "לפי שבשעת פטירתו של אדם, אין מלווין לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות, אלא תורה ומעשים טובים בלבד" (אבות פ"ו).
בני המשפחה והידידים משולים הם לשמעון במשל הנ"ל. הם אמנם אינם נוטשים את האדם בעת פטירתו, הם מבכים אותו ומלווים אותו עד הקבר. אך שם הם נפרדים ממנו ועוזבים אותו לנפשו.
תורה ומעשים טובים בלבד - הם הידידים הנאמנים הממשיכים ללוות את האדם עד כסא הכבוד.
יש מי שדרש על פי משל זה את הפסוק בפרשת כי תישא (שמות לד): "והיה נכון לבקר" - אם העולם הזה דומה ללילה והעולם הבא ליום, הרי ששעת בוא האדם לעולם האמת היא הבוקר. כל ימי חייו צריך האדם להכין עצמו לבוקר ההוא.
ומדוע? לפי שביום ההוא: "ועלית בבקר אל הר סיני ונצבת לי שם על ראש ההר", ונצבת - לדין. "ואיש לא יעלה עמך" - דע שחבריך ואוהביך לא יעלו עמך לראש ההר.
הם ילווך עד הקבר ולא יותר. "וגם איש אל ירא בכל ההר" - אל תצפה לעזרה כלשהי מהם. "גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא". אפילו הרכוש שחשבתו לידיד אמת לא יעזור. הוא לא יגיע אפילו עד "מול ההר ההוא".
דרכו של עולם, שכששני אוהבים נפרדים זה מזה, אזי ככל שאהבתם גדולה יותר, כן קשה עליהם יותר הפרידה. קשה מאוד היא פרידתם של שני חבירים האוהבים האחד את רעהו אהבת-נפש ואשר יש להם עניינים משותפים בחיים, וטובות רבות קיבלו זה מזה. אדם שחייו הגשמיים תלויים בטובו והונו של חבירו - מחבר כזה הפרידה קשה ביותר! לפי חשבון זה, הרי הכסף הוא הוא שצריך לקונן יותר מכולם על פטירתו של אדם. אין לך דבר בעולם שהאדם טורח ועמל להשיגו יותר מן הכסף. למען הכסף, אין האדם נח לא ביום ולא בלילה. לא בקיץ, ולא בחורף. למען הכסף, האדם אף מוכן להסתכן, לעבור ימים ונהרות ולחצות מדינות.
עתה - מעיר הגאון רבי צבי הירש זצ"ל, מגיד מישרים ומו"צ דוילנא (מובא בספר "קהלת יצחק") - צא וראה, כמה אכזרי הוא אותו הכסף שאדם כל כך מוסר נפשו למענו.
אין הכסף מתאונן ומצטער על פטירת האדם ומלווהו בדרכו האחרונה. כי על מה בעצם יצטער? הוא מוצא תחליף לאדם שנסתלק מן העולם, אדם נוסף אשר אף הוא עמל למענו בכל כוחותיו, כאותו האדם שנסתלק ולעתים אף יותר ממנו. ועל-כן אין הוא מלווה את האדם לבית-עולמו.
שלא כהכסף הם התורה והמצוות. הם חשים וכואבים את הסתלקותו מן העולם ואת הצער הגדול המתלוה לכך. התורה והמצוות הם-הם שמקוננים ומייללים אחר הצדיק בשברון-רוח כאוהבים נאמנים. כי לא בנקל הם ימצאו צדיק אחר שיעסוק בתורה ובמצוות כמותו, ובפרט לא בעיתים הללו שכולנו כצאן תעינו.
בספר "תורת הבית" מסופר:
"מעשה בחסיד אחד, שהיה מתייחד במקום מסויים והיה לומד בו במסכת חגיגה, מהפך בה וחוזר עליה כמה פעמים, עד שלמד אותה והיתה שגורה בפיו, ולא היה יודע מסכת אחרת מן התלמוד חוץ ממנה, והיה שונה בה כל ימיו.
"כיון שנפטר מן העולם, היה בביתו לבדו, ולא היה שום אדם שידע על פטירתו.
באה דמות אשה אחת, ועמדה עליו והרימה קולה בבכי ומספד.
"נתרבתה אנחתה וצעקתה, עד אשר נתקבצו ההמון, ותאמר להם: 'ספדו לחסיד הזה וקיברוהו וכבדוהו ותזכו לחיי העולם הבא, שזה כבדני כל ימיו ולא הייתי עזובה ולא שכוחה'.
"מיד באו כל הנשים וישבו עמה ועשו עליו מספד גדול ועצום. והאנשים התעסקו בתכריכיו וכל צרכי קבורתו וקברו אותו בכבוד גדול. ואותה אשה בוכה וצועקת.
"אמרו לה: 'מה שמך?'.
"אמרה להם: 'חגיגה שמי'.
"כיון שנקבר אותו חסיד, נעלמה אותה אשה מן העין. מיד ידעו שמסכת חגיגה היתה, שנראתה בצורת אשה, ובאה בשעת פטירתו לספוד לו ולבכותו ולקברו בכבוד, על שהיה שונה אותה תמיד ושוקד ללמוד בה תדיר".
כמאמר התנא (אבות פרק ו): "לפי שבשעת פטירתו של אדם אין מלווין לו לאדם...
אלא תורה ומעשים טובים בלבד".

פרק ב - היום האחרון עלי אדמות
"ביום שיזועו שומרי הבית"
ביום המיתה, ביום שבו עומד האדם להפרד מהעולם, אף אם במשך כל ימי חייו היה חוטא, עדיין יש תקוה שישוב לה' טרם יכבה נרו.
ביום ההוא, ביום המיתה, עיני שני המלאכים צופות ומתבוננות בו. היצר הרע חרד פן ישוב בתשובה, ונמצא שאיבד את כל מה שעמל עמו כל ימי חייו. וכן היצר הטוב דואג שאם היום לא יתקן את אשר עיוות, הרי אבדה תקוה ממנו. על זה אמר קהלת: "ביום שיזועו שומרי הבית" - יחילו וירעדו לדעת מה תהיה אחרית עמלם.
מובן, איפוא, שביום זה משקיע היצר הרע עמל רב כדי להכשיל את האדם.

שלוות נפש
"בסך הכל העברה מעולם אחד לעולם אחר"
"במחלתו האחרונה שנפטר בה ה'סבא מקלם' זצ"ל, סבל כאבים גדולים, שלפי תיאורו היו דוקרים אותו כמחטים, ובכל זאת היה שרוי במנוחה גמורה. רופאו הנכרי ד"ר גרוזד גילה לו שימיו ספורים, והוא היה מוכן לזה מבלי שתהיה ניכרת עליו כל עצבנות.
"כששאלו את הרופא למה סיפר לו על דבר מצבו, והלא זה יכול להשפיע לרעה על בריאותו, השיב שהוא מכיר את רש"ז ויודע כי אצלו כל ענין המוות הוא העברה מעולם אחד לעולם אחר.
"בערב שלפני פטירתו סח שיחה מוסרית לפני אנשי בית התלמוד על הנושא: 'טוב יום המוות מיום היוולדו'. שיחה זו כבר הרצה פעם בבית התלמוד, והוסיף אז שאושר לאדם לחשוב מחשבה זו ביום המיתה. ואמנם העלה על דעתו את הרעיונות האלה בשעותיו האחרונות.
"הוא גילה בשעותיו האחרונות את חפצו למות ביום שישי, כי לפי מקורות הקבלה יש ערך מיוחד לבוא לעולם האמת ביום השבת" ("תנועת המוסר").

"אני בסך הכל עובר מדירה אחת לשניה"
בערבית ימיו, נזקק רבי יהודה יהושע חיים צדקה, ראש ישיבת "פורת יוסף", לטיפולים.
"בשיחה שהתקיימה בינו ובין פרופ' חסין, במהלך הטיפולים, שאל אותו הרופא: האם כבוד הרב חושש מפני המוות? ורבינו השיבו: 'אינני מפחד כלל... הרי במקרה כזה אני בסך הכל עובר מדירה אחת לשניה... גם פה וגם שם אחסה בסתר כנפי הא-ל הטב, ישתבח שמו...".
ועוד: "הוא דיבר על יום המיתה בשלווה גמורה: 'ותשחק ליום אחרון'. בני-ביתו היו רגילים כל הימים לסגנון האופייני לו. הם גם ידעו, כי מכבר הכין לעצמו תכריכים וקנה אחוזת קבר מכספו. אף ערך צוואה קצרה לבניו (בה הזהירם בין השאר שימעטו לכתוב עליו תארים במצבה ויסתפקו ב'הרביץ תורה לתלמידים' שהיא תמצית חייו). ואת הכל עשה, לא מתוך עצבנות ודאגה, כי-אם במנוחת הנפש ובמחשבה צלולה, כמי שמקיים בהידור את דברי חז"ל (ברכות ה, א): 'יזכור יום המיתה' ומוכן ומזומן בכל יום, להיקרא ולבוא אל המלך" ("וזאת ליהודה").

עזיבת העולם מתוך אושר ושמחה
פעם, באחד מערבי החגים, ניגש אל ה"חפץ חיים" אחד התלמידים שעמד לחזור לביתו לחגים ונפרד ממנו מתוך שמחה וצהלת רוח.
ר' ישראל מאיר פנה אל התלמידים שעמדו סביבו ואמר: הביטו באיזה מצב רוח טוב ושמח שב אותו תלמיד לבית אביו. והאם לא צריך להרגיש כך כל יהודי העומד למות ומתכונן לשוב למעלה לאביו שבשמים!".

עזיבת העולם מתוך מנוחת נפש מוחלטת
הגאון רבי חזקיהו יוסף מישקובסקי מספר על חותנו b>רבי יצחק בלאזר כיצד נהג ביום האחרון: "בלילה ההוא ראו כולם בעליל את תוקף גודלו, עוזו ומעוזו. מנוחה שלימה כזו קשה לראות גם אצל מי שמכין עצמו לנסיעה לדרך רחוקה. כל ענין וענין סידר במנוחת הנפש. אילו היה נוכח איש זר, לא היה יכול להעלות על הדעת, שאין זה סידור לנסיעה בדרך רגילה, אלא דרך שממנה לא שבים. הלא כל ימיו היתה נפשו מלאת חרדה ואימת הדין, ונוכל להבין כמה גדולה חרדתו מעומק הדין בלכתו בדרך עולם.
"ובכל זאת בנוגע לאחרים, וגם למשפחתו בכלל, הסתיר את חרדתו מפניהם, ועל פניו ובכל דיבוריו היתה נסוכה שלווה מוחלטת כאילו לא קרה דבר. רושם לילה זה לא ימחה ממני לעולמים".

ניצול היום האחרון לעשיית מצוות רבות
בהספידו את חותנו, רבי שמואל רוזובסקי, סיפר הרב הקר את הדברים הבאים:
"ביומו האחרון - בשבת קודש - ביקש מאיתנו את הטלית כדי להתפלל בה את תפילות היום. משנתעטף בטלית עמד ר' שמואל והתפלל בכל כוחו ומרצו כמימים ימימה, מה שלא עשה זמן רב מפאת חולשת גופו.
לאחר שסיים את סדר תפילותיו, ישב עמנו ושוחח על הדברים שאמר הגר"א לפני פטירתו.
כידוע, נטל הגר"א זצ"ל לפני פטירתו את ציציותיו בידו, בכה ואמר: "כמה קשה להפרד מעולם המעשה הזה, אשר על ידי מצוה קלה כגון ציצית - שמחירה פרוטות מועטות - אדם עשוי להגיע למדריגות עליונות עד כדי קבלת פני השכינה. איפה נוכל למצוא זאת בעולם הנשמות?!", שאל הגר"א, והוסיף: "אפילו אם יתן אדם את כל כוחותיו עבור מצוה קלה, לא ישיגנה שם בעולם האמת

ביאורם של דברים, אמר רבי שמואל, מצד טבעו של עולם הולך רצון החיים של אדם ונחלש לעת זקנה. עם הכוחות הגופניים ההולכים ומתדלדלים נחלש גם הרצון לחיות. דברי הגר"א ברגעיו האחרונים מעידים, שגם אז היה לו רצון חיים חזק ואיתן כמו לנער צעיר המלא מרץ וחיות.

זהירות מאבק גזל גם בשעת הגסיסה
על רבי שמחה זיסל, הסבא מקלם, מסופר:
לפני פטירתו שמו מעל ראשו מניפה, בכדי להשיב מעט את רוחו. מכאוביו גברו מרגע לרגע וכבר התחילה הגסיסה. ובעוד שמץ ניד חיים באפו התאמץ להסיר בידיו את המניפה מעל ראשו במתינות רבה, כדי שלא תישבר ותתקלקל.
כל העומדים השתאו למראה המאמץ הנורא של הגוסס לא לקלקל אף חפץ פשוט שלא היה שלו, אלא שאול משכן. עד כדי כך גדולה היתה קדושתו וזהירותו לא להכשל, חלילה, באבק גזל, עד שהדבר נעשה אצלו טבע שני גם ברגעים האחרונים של יציאת נשמתו הטהורה.

"אל תפחד - המת איננו יכול להזיק מאומה"
אף ברגעים האחרונים כשידע רבי ישראל סלנטר ששעותיו ספורות, לא פסקה מחשבתו מעצות עמוקות במעשי ההטבה.
בעת מחלתו האחרונה בקניגסברג, העמידו לפניו אדם מיוחד לשמש אותו. ביום האחרון לחייו פתח רבי ישראל בשיחה עם אותו האיש, שהיה אדם פשוט, על דבר פחד הבריות להישאר לבד עם נפטר. הוא הסביר לו שהפחד הזה הוא פחד שוא, כי המת איננו יכול להזיק מאומה.
כעבור שעות אחדות נפטר ר' ישראל ושום אדם לא היה בחדרו מלבד אותו האיש, ונתברר למפרע שזו היתה כוונת שיחתו ברגעים אחרונים אלה, כאשר רבי ישראל הרגיש, כנראה, ששעתו מתקרבת.
באותה שעה בודאי היה ר' ישראל עסוק במחשבות נעלות בעניני תשובה ובחשבונות עם קונו, ובכל זאת לא נמנע מלדאוג לטובתו של משמשו, שמא בעת פטירתו יבהל הלה ויצטער, ומתוך כך מצא חובה לעצמו, ודעתו היתה צלולה לכך, להסביר לו שאין כל חשש להישאר עם המת, כדי להפיג את פחדו וסבלו (ספר "תנועת המוסר").

עזיבת העולם תוך כדי הטבה לזולת
בסוף ימיו סבל רבי אליהו מאיר פייבלזון ממחלה קשה. הוא עמד לנסוע לגרמניה, כי שם היו רופאים מומחים. שעה קלה לפני נסיעתו, התאמץ בשארית כוחותיו וכתב תשובה מפורטת בנוגע להיתר עגונה. לבקשת בני ביתו שידחה את הדבר, הוא השיב: וכי אדע מה ילד יום? עלול אני להפטר מן העולם, ואשה זו תשאר עגונה כל ימי חייה! כשחזר מנסיעתו, החמיר מצבו והוא שכב על ערש דוי. בימיו האחרונים שמע מהחדר הסמוך קול אשה אלמנה שבאה לביתו לבקש מכתב המלצה לשם הכנסת כלה לבתה. בשארית כוחותיו, הוא קם ממיטתו, וכתב את מכתב ההמלצה, בהסבירו: אשה זו אינה יודעת שאני חולה ורתוק למיטתי עפ"י ציווי הרופאים, ועלולה לחשוב כי אני נושא פנים לעשירים בלבד, ומשתמט מעניים, לפיכך התאמצתי לכתוב לה את המכתב (ספר "תנועת המוסר") באדר תרנ"ו הגיעו ימיו האחרונים של רבי יצחק אלחנן ספקטור, רבה של קובנה. באחד הלילות אחז בו השבץ. הרופאים קבעו שזוהי גסיסה גמורה. הם הרשו לפתוח את חדרו והתירו לכל הנאספים בבית להכנס, ולנהוג בו כדין גוסס, באמירת התפילות וקבלת עול מלכות שמים. פתאום פקח רבי יצחק אלחנן את עיניו וראה שאחד מעשירי העיר עומד ליד מיטתו.
בו ברגע הוא נזכר שעשיר זה הוא קרוב משפחה של תלמיד-חכם עני המשיא את בתו. פנה הרב לאותו עשיר והחל להפציר בו שירחם על קרובו ויסייע לו להשיא את בתו, וע"י כך הוא יקיים את מצות הכנסת כלה ואת מצות "מבשרך אל תתעלם".
ר' יצחק אלחנן המשיך להבטיח לעשיר, כי אם ימלא את משאלתו, הוא יהיה לו למליץ טוב בעולם האמת.
לאחר דקות ספורות שבה העוית שנית, גופו פירפר והוא החל שוב לגסוס...
(ספר "תולדות יצחק").

כשהגיע זמנו של רבי מנחם מנדל בן רבי יצחק מוורקא להפטר מן העולם, הלך מצבו והחמיר. הקרובים עמדו ליד המטה, אך הוא לא דיבר מילה. כמה מהם התכופפו אליו, אולי ישמעו מילים אחרונות, ואז שמעוהו אומר: "זכרו נא לתפור למשה'לה בגד חדש". משה היה ילד יתום שהרבי דאג עבורו ("עולם חסד יבנה" - סידרת תיקון המידות).
ימים אחדים לפני פטירתו ציוה רבי שמחה זיסל, הסבא מקלם, לכבס את כל בגדיו. הוא שיער שימסרו אותם לאחר פטירתו לעניים נצרכים, ודאג מראש שהעניים יקבלו אותם כשהם מכובסים ונקיים ("המאורות הגדולים").
כאשר רבי נתן צבי פינקל שכב על ערש דווי בירושלים, קרה מקרה שאחד התלמידים ששימש אותו טעה, ובמקום למזוג לו כף מים, מזג לו כף גדולה של ספירט נקי. הספירט כמעט החניק אותו. הבהילו מיד את הרופא, ורק לאחר כמה זמן הוא חזר לאיתנו. התלמיד עזב את המקום מרוב בושה וצער.
רבי נתן צבי הרגיש בהעדרו, וברגעיו הקשים ביותר דרש שיקראו לתלמיד. כשבא אליו התלמיד למחרת, הוא קיבל אותו בצהלת פנים, ואמר: "גרמת לי אמש שמחה, בתחילה נבהלתי מאד, ולאחר שהוקל לי ונוכחתי שאין בזה כלום, היתה לי שמחה רבה".

פרק ג - עמל התורה עד הפטירה
לימוד בעמל וביגיעת המוח כל זמן שנשמה באפו
הרמב"ם (הלכות תלמוד תורה, פ"א, ה"ה) פוסק: "עד אימתי חייב אדם ללמוד תורה? עד יום מותו! שנאמר: 'ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך!' וכל זמן שלא יעסוק הוא שוכח".
ותמה רבי יהודה יהושע חיים צדקה: "מדוע צריכים לימוד מיוחד שחייב אדם ללמוד עד יום מותו, הרי כל מצוה מתרי"ג נתחייב בה כל זמן שהוא בר דעת? זאת ועוד, הרי כתוב מפורש הוא: 'והגית בו יומם ולילה', ולמה זקוקים אנו לפסוק נוסף, ומדוע אינו מספיק אלא בצירוף הנימוק שאם לא יעסוק הוא שוכח?
"אלא, חזר ויישב, מפני שיש לימוד ויש לימוד, יש לימוד של גירסא בעלמא ויש לימוד מתוך התעמקות בעיון ובהבנה. וזה ההבדל ביניהם: הלימוד השטחי הפשוט, בקל הוא נשכח מלב, ואילו הלימוד בעמל וביגיעת המוח לא יישכח מהרה.
"וזה שבא הרמב"ם ללמדנו, כי החיוב ללמוד עד יום מותו מתייחס ללימוד כזה שלא ישתכח במהרה, דהיינו ללימוד בעיון. כי על כן, למרות הקושי ביום הפטירה, מחוייב איש יהודי אפילו להתיש כוחותיו ולתת נפשו על ידיעת התורה, עליו להרגיש בפועל 'כי הם חיינו' ולחשוש תמיד 'פן יסורו מלבבך', חס וחלילה" ("וזאת ליהודה").

ממה נפטר דוד המלך?
אחד מתלמידיו של רבי דוד פוברסקי, ראש ישיבת "פוניבז'" ובעל ה"ישועות דוד", מספר: "נכנסתי אליו בתחילת חשון תשנ"ט והיה יושב על כסאו מהורהר במחשבותיו עד שפנה אלי ואמר לי: אתה יודע ממה נפטר דוד המלך לבית עולמו?
"לכאורה, מעוונות הדור או מחטאים רמים ונשגבים. לא!!! "דוד המלך נפטר מביטול תורה!!!
"ואמנם דוד המלך אשר הודיעוהו כי זמנו יגיע באחד מימי השבת, ובשל כך ישב ועסק בתורה בכל יום שבת ושבת כדי שלא יוכל מלאך המוות להתקרב אליו, שהתורה מגנא ומצלא. אולם ביום שבת אחד, כשחפץ מלאך המוות להתקרב אליו, לא היה יכול לו, מפני שהיה גריס באורייתא תדירא ולא פסיק פומיה מגירסא.
"יצא מלאך המוות לבוסתן שבחצר, שם הוא ניענע את אחד האילנות, ובשומעו קול רעש מבין האילנות, יצא לראות מה קורה, ובעומדו על המדרגה - נפתחה המדרגה תחתיו ונפל ומת... (שבת ל, א). הנה לנו כי דוד המלך נפטר לבית עולמו לא מעבירות גדולות, ולא מביטול תורה גדול, אלא מקליינעקייט, מביטול תורה קטן עד מאוד...
"האם חשבת על כך... שדוד מלך ישראל שכבר ידע על יום מותו, ואף ידע כיצד להגן על עצמו מפני מלאך המוות, יסתלק מן העולם מביטול תורה של קליינעקייט...
נסיונות קשים עד מאוד אותם עבר בשלום, ואולם לא עמד ממה שהביא על עצמו את המוות...
"התבונן נא, מה היה צריך דוד המלך להעלות בדעתו ממה שלא חשב בכלל... כי אכן אין ביטחון לשום נסיון ולו הקל ביותר...
"ועל כן התפלל: הודיעני ה' את דרכיך...
"יעצט טראכט אוף וואס מיר דארפן טראכטן - עכשיו התבונן על מה אנו צריכים לחשוב!".

מה לי ול"מעבר יבק"
כה סיפר הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל על הגאון רבי אריה לייב, בעל ה"שאגת אריה", זצ"ל: בעת שפשטה בעיר מיץ השמועה שגאון הדור מרא דאתרא, שעותיו ספורות עלי אדמות, התאספו בחדרו של ה"שאגת אריה" חברי בית הדין, פרנסי הקהלה וראשי הציבור. הגאון שכב על מיטתו באפיסת כוחות, רק מידי פעם בפעם ביקש מסכת לעיין בה, ומשגמר לדפדף בה, ביקש אחרת.
קהל הנאספים עקבו בנשימה עצורה אחר תנועותיו של גדול הדור, שניצל גם את רגעיו האחרונים ללימוד התורה. והנה אחד מפרנסי הקהלה הורה לשמש שהגיש לרב את הספרים, שבמקום מסכתות מהש"ס, יעביר לידי המרא דאתרא את הספר "מעבר יבק", למען יגיד וידוי ויתר התפילות לפני יציאת הנשמה.
כשהרגיש ה"שאגת אריה" בדבר, שהחליפו לו מסכת ב"מעבר יבק", החזיר את הספר לשמש, באומרו בהבעת פנים של אושר עילאי: "לא מבעיא שלעבור עבירה ממש לא היה לי זמן, אלא אפילו להרהר על עבירה כלשהיא לא היה סיפק בידי, כי כל ימי טרוד הייתי במשנתי ובתלמודי, ומתי יכולתי לעשות עבירות!" ("האיש על החומה", ח"ב, עמוד 33).

"הגיעה העת שאחזור אשנה ואשלש>FJ
כל מה שלמדתי בחיותי"
בספר "חוט המשולש" (עמוד נה), מסופר על שעותיו האחרונות של ה"חתם סופר": "... והחולי הלך והתגבר, שינו את שמו ועשו גם כן פדיון נפש על השם החדש, והמהומה גדלה משעה לשעה. הרבו העם לרוץ אל בית החיים להתפלל על קברי הצדיקים, וכל בתי הכנסיות היו מלאים יום ולילה.
"בני ה"חברא קדישא" אשר היו אצלו, האמינו שכבר קרב העת, כי תמיד שכב ולא התנענע. כובעו היה משוך על פניו שלא יסתכלו בו בני אדם, והתחילו לומר תפילות, והרע לו הדבר.
"אמר ה'חתם סופר' בתלונה, לדודי הגאון מהרש"ס זצ"ל: 'איני יודע על מה המהומה, ילכו נא האנשים לבתיהם, נותר עוד זמן רב, ומחר נזכה עוד להתפלל בצבור'. הוסיף ואמר לדודי זצ"ל: 'האנשים מבטלים אותי, כי עתה הגיעה העת שאחזור על לימודי, לשנות ולשלש כל מה שלמדתי בעת חיותי, והמה מבלבלים אותי'.
"פנה לבניו ושאל: 'למה אתם בוכים, אשרי מי שבילה שנותיו כמוני, ואשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו'. עוד הוסיף ואמר, כי שישים שנים רצופות לא ביטל יום אחד מלימוד תורה ברבים מלבד ט' באב, וגם בליל יום הכיפורים למד ענייני עבודת יום הכיפורים.
"ביקש, שעל השולחן סמוך למיטתו ילמדו לומדי תורה, כדי שתעלה נשמתו מעלמא הדין לעלמא דאתי מתוך פלפול של תורה".

ויגווע וימות מתוך קריאה בספר תהלים>FJ
וקיום עצת חז"ל ביומו האחרון של רבי זלמלע מווילנא, השכימו כולם לבקרו לאחר ששמעו כי תש כוחו עד מאד. בבואם לביתו מצאוהו שוכב על מטתו, מתהפך בחוליו אשר ימות בו, וספר תהלים מונח לפניו והוא קורא בקול נעים.
ביקשוהו הנוכחים כי לא יתאמץ בקריאה כי תש כוחו עתה. השיב להם ר' זלמלע: חלילה לי, הלא תלמוד ערוך הוא על המקרא: "וזאת התורה אדם כי ימות באהל"
- אמר ר' יונתן: אל ימנע אדם עצמו מדברי תורה אפילו בשעת מיתה. ומי יודע אם לא לעת כזאת הגעתי.
וכל העומדים סביבותיו במסתרים בכתה נפשם, בראותם פאר ראשם נופל. ויען הצדיק ויאמר: אמרו חז"ל: "הזהר בשלשה דברים: אל תרבה בישיבה, שישיבה קשה לתחתוניות, ואל תרבה בעמידה, שעמידה קשה ללב, ואל תרבה בהליכה, שהליכה קשה לעיניים. אלא שליש בישיבה, שליש בעמידה, שליש בהליכה" (כתובות קיא.).
אחר כלותו לדבר כדברים האלה, התחזק וישב על המטה. אחר כך עמד וביקש מקל לסמוך עליו וללכת ארבע אמות, כדי לקיים עצת חז"ל. הושיטו לו מקל, ולא רצה לקחתו שלא מדעת בעלים. אחר כך בא בעל המקל ונתן לו רשות להשתמש בו.
לאחר שהלך ד' אמות נשען על המקל, התיישב על המטה, ויאסוף את רגליו ויגווע וימות (תולדות אדם).

"היכן הוא אוחז? - במסכת כלים"
שבועות מספר לפני פטירתו של רבינו הגר"א, בסוף שנת תקנ"ז, נפל למשכב ממנו לא קם. בני משפחתו ותלמידיו הפצירו בו וביקשו את הסכמתו להזמין אליו רופא מומחה. רבינו הגר"א לא נטה לכך, אולם לא יכול היה לראות בצרת נפש המעתירים, ונענה להם. הרופא המפורסם בימים ההם, ר' יעקב ליובאשיץ, הוזמן אליו לטפל בבדיקתו הרפואית.
לאחר הבדיקה, הקיפוהו בני הבית והתעניינו במצבו של רבינו הגר"א. "וואו האלט ער" - היכן הוא אוחז, שאלו, בהתכוונם למצבו הרפואי. והרופא השיב: "ער האלט אין מסכת כלים" - הוא אוחז, עוסק, במסכת כלים! שכן בשעה שהטה את אזנו אל לבו של החולה, האזין לקולו החלוש כשהוא חוזר על מסכת כלים. ועד שעותיו האחרונות, לא פסק פומיה מגירסא (הגאון החסיד מוילנא).

"אמות עם סברא של רבי עקיבא איגר, לפחות"
סח הגאון רבי חיים ברמן שליט"א: פעם הגיע b>מרן הגרא"מ שך זצ"ל להיכל הישיבה כשהוא חיור עד מאד וישב בלא כח במקומו. חרדתי לקראתו, ואמר שהרגשתו כה רעה, עד שאינו בטוח שיעבור את היום בשלום! היה זה בשעה עשר בבוקר. באחת עשרה ניגשתי אליו, והיה חלש ומותש עד כלות.
הצעתי שישוב לביתו. סרב, והמשיך ללמוד.
בשתים עשרה באתי שוב, שאלתי אולי בכל זאת יאות לחזור לביתו. לא היה בו כח לענות, רק הניד ראשו לשלילה.
בשעה אחת באתי, ממש התחננתי שישוב. הגביה ראשו ואמר בהתרגשות: "אם אשוב לביתי עתה, למות על מטתי - אזי אלך מן העולם בלא כלום! אבל כאן אני יושב עם רבי עקיבא איגר, עם סברא של רבי עקיבא איגר. אם אפטר כאן, חלילה, אמות עם סברא של רבי עקיבא איגר, לפחות זה"...
"אדם כי ימות באהל", באהלה של תורה!...

השמעת דברי תורה באוזני השכיב מרע
בשבת לפני עלות רבי יחזקאל אברמסקי למרומים נכנס לבקרו רבי ישראל זאב גוסטמן. באותה שעה כבר היה רבינו תשוש מאוד, איבריו לא נשמעו לו וכח הדיבור כמעט וניטל ממנו.
והנה קלטה אוזנו של רבינו את שאלתו של הרב גוסטמן: מה היה החידוש האחרון שחידש רבינו לפני שנכנס לבית החולים?
אחד מן הנוכחים, שעסק בעריכת ספריו של רבינו, ניסה לחזור על החידוש. נזדעזע רבינו ועשה תנועת ביטול כמוחה על שמשנים את דבריו, ובקול בוטח חזר על החידוש כאדם בריא לכל דבריו.
מנהל בית החולים "שערי צדק", בו היה רבינו מאושפז ימים רבים ובו החזיר את נשמתו הטהורה ליוצרה, זירז את תלמידיו של רבינו שבאו לבקרו ולסעדו, שיעסקו בפניו בדברי תורה, ואע"פ שלמראית עין אין רבינו מגיב על דבריהם, הוא חקר ומצא כי אין דבר מחזק ומעודד יותר את רוחו של רבינו מאשר להקשיב לפלפולי אורייתא (ספר הזכרון לרבי יחזקאל אברמסקי).

"בואו ונשאלהו, הוא יענה, הוא צריך לענות"
בעת שרבי יוסף רוזובסקי היה מוטל על ערש דווי, חסר הכרה, רק נשמתו באפו ותו לא, עמד אחיו רבי שמואל ליד מיטתו לראות ולפקח על פעולת האוטם, ונוכל לשער את גודל ועומק הצער של רבי שמואל ברגעים אלו.
באותו זמן אמר רבי שמואל: הבה ונאמר "תורה" משמו של רבי יוסף בסוגיה של "זה נהנה וזה לא חסר", יישוב דברי הרשב"א!!! והוא פתח בדברים כשכולו זורח באור התורה, והירצה אותם עם כל העמקות וההבנה שבענין. רגע קודם הוא מלא צער, ולפתע כולו זורח ביופי וגדלות ומדבר דברי תורה כאילו לא אירע דבר. יתר על כן, לפתע נתעורר ספק אם אחיו אמר כך או כך, ורבי שמואל אומר: "בוא ונשאלהו, הוא יענה, הוא צריך לענות"! ("כבוא השמש").

אל תדאג, אני אחכה לך ליציאת נשמה>FJ
עד שובך מהשיעור הגה"צ רבי משה טיקוצ'ינסקי זצ"ל, משגיח דישיבת סלבודקה, סיפר על אמו הצדקנית ע"ה, "כי בשעה שהיתה גוססת, ובעלה רבי יצחק זצ"ל היה צריך ללכת למסור את שיעורו הקבוע ונמנע מללכת בשעה קשה זו, ואמרה לו אשתו ע"ה לבל ימנע עצמו מהקביעות של שיעורו. והיא תחכה לו ליציאת נשמה עד עת שובו מן השיעור.
"וכך היה. לאחר שובו משיעורו הקבוע היתה עדיין בין החיים, ונפרדה ממנו ואחר-כך השיבה את נשמתה הטהורה לבוראה..." ("לשכנו תדרשו").

פרק ד - השעות האחרונות עלי אדמות
וידוי
על שעותיו האחרונות של רבי יצחק בלאזר, כותב חתנו רבי חזקיהו יוסף מישקובסקי:
עם פרוש הלילה במוצאי הצום (ט' באב), התחילו לבוא כמה אנשים מחשובי ירושלים לשאול לשלומו. בשעה שתים אחר חצות הזמין אותי ואת גיסי מר אהרן שצקס לחדרו, ואמר, יש לי מה לדבר עמכם. תיכף רעדה אחזה את כולנו, הבינונו שאין זו שיחה רגילה. נכנסנו לחדרו, ואז התחיל לדבר עמנו. ועד כמה שנשארו חרותים בזכרוני, זה שלושים ושמונה שנה, אלו דבריו: "רואה אני כי סבבוני וקשה להחלץ. יום זה נקרא בספר "יד אליהו" בצוואתו: "ההוא יומא". ובההוא יומא, הנה בגמרא קדושין מבואר: "אפילו רשע כל ימיו ועשה תשובה באחרונה - אין מזכירין לו רשעו", כמו שנאמר: "ובשוב רשע וגו'", ולפיכך חובתי הראשונה להתוודות ב"ההוא יומא".
הוא התחיל להגיד את הוידוי הקצר: אשמנו... בהגיעו ל"דיברנו דופי" התמרמר הרבה. בגמרו, אמרתי לו: הלא כלל גדול: "אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים", והוא השיבני: "אמנם כן, אני חושב על זה".

זהירות!!! מוקש!!!
בספר "שבט מוסר" מספר המחבר שהיה נוכח פעם בוידויו של ראש הגנבים בעירו שנטה למות. במעמד רעיו הגנבים שבאו להפרד ממנו, החל לומר וידויים גדולים והביע חרטה עמוקה על מעשיו הרעים. הדברים נגעו ללבם של הנוכחים, עד שכל החבורה התעוררה מווידויו והרהרו בתשובה.
לפתע שינה החולה את תוכן דבריו והחל לומר דברי כפירה ר"ל. וכותב ה"שבט מוסר" שכאשר שמע זאת, ניגש אליו ואמר לו: בני, אמור: 'שמע ישראל' וגו'. והשיב לו: ח"ו את זה לא אומר! האם אינך רואה שמישהו עומד כנגדי וחרבו שלופה בידו ומאיים עלי ואומר: אם תאמר 'שמע ישראל' אחתוך אותך לחתיכות. אבל אם תאמר את ההיפך אניח לך. וכמובן שהיה זה היצר הרע, "הוא השטן הוא מלאך המות".
אותו אדם שנתפס ברשתו לא היתה לו הזכות לעמוד כנגדו, ומת מתוך דברי כפירה ר"ל.

מסירת מודעה
לכן תקנו הקדמונים מסירת מודעה, שיודיע אדם ויאמר: "אני מאמין באמונה שלימה בבורא יתברך וכו'. ואם יבוא יצר הרע ביום הפרדי מן העולם ויבלבל אותי ח"ו, אני מוסר מודעה מעתה כי מחשבות ודיבורים שיעלו במוחי ח"ו נגד רצון הבורא יתברך הרי הם בטלים ומבוטלים".

"הכון לקראת ה' אלקיך"
וישב העפר על-הארץ כשהיה והרוח תשוב אל-האלהים אשר נתנה (קהלת יב, ז) בהקדמה לספר "גשר החיים" מתאר בן המחבר כיצד שבה רוחו של אביו הגה"צ רבי יחיאל מיכל טיקוצינסקי זצ"ל אל האלקים אשר נתנה: "משך כמה חודשים היה אאמו"ר מרותק של ערש-דוי מתוך מכאובים עזים שתקפוהו תכופות. אך לא השפיעו ביותר על מהלך חייו וסדריו. כאשר טרדוהו ייסוריו קיים בדומיה: 'חבי כמעט רגע עד יעבור זעם', וכאשר רווח לו במקצת שוב עיין בספרים והשתקע בעולם התורה והתעלם ממצבו הקשה.
"ככה שימשה לו התורה תריס בפני הפורענויות והכאבים בזמן האחרון, ממש כמו שהרגיש חיות ועוז בלימוד התורה בכל שנות חייו, בה מצא מרגוע לכל טרדותיו ותלאותיו השונות.
"גם בלילות נדודי-שינה לא המשיך לשכב במיטה. חבל על הזמן ההולך לאיבוד! אלא ירד מהמיטה, נטל את ידיו בחצות-הלילה ושקד על תלמודו, או כתב חידושי תורה עד שהתנמנם מתוך דברי תורה. בימי חליו האחרון, כאשר נכנס המבקר, לא היה מאמין שכאן לפניו חולה אנוש, כי מיטתו באותה שעה היתה שולחן-כתיבה ומדף-ספרים, בביתו ואף בבית-החולים...
"בימיו האחרונים כאשר הרגיש כבר בקיצו, היו שפתותיו דובבות בדממה דברי תורה וניכר היה שהוא מתרכז בתוך עצמו מתוך התכוננות נפשית שקטה לההוא יומא. לרופאו היה מבקש לבל יזריק לו זריקות מרדימות נגד הכאבים, כפי שהיה מסביר לו את הדבר: מוטב לו לסבול מכאובים ובלבד שיישאר עד הרגע האחרון בדעה צלולה ושיוכל לצאת מהעולם מתוך התבוננות ומחשבה.
"ביום שלישי ו' ניסן לפני פטירתו, התאספו אנשים בביתו ליד מיטתו אחרי שהיה ניכר על פניו מעין סימן של גסיסה, אך כשהתעורר מעט שאל: מדוע באו כאן האנשים הללו לבית - והם התפזרו כמובן.
"למחרת ביום רביעי, הביע את צערו שלא יכול להתפלל בציבור בבית-כנסת כי 'אם לא עכשיו אימתי'. התפלל שחרית מעוטף בטלית ומוכתר בתפילין. בגומרו את התפילה אמר לסגור את הדלת בפני רופאים. על שאלתי אמר לי: בני, הגיע כבר הזמן, זה כבר תשעים ותשעה אחוז! אין צורך ברופא.
"בכל זאת נקרא בבוקר רופאו הפרטי ד"ר מג'רו ובצהריים הובהל גם ד"ר היינמן כי חשבנו לתומנו אולי יש תקווה לחלצו ממצבו הנואש. אך אאמו"ר לא שעה כלל לרופאים וסירב לקבל מהם זריקה בשום אופן. לאמיתו-של-דבר הצדיקו הרופאים את עמדתו.
"הוא מסר אז בצלילות דעת למר דוד דוידוביץ, מהוצאת לוין אפשטיין, את הגליון האחרון מספרו "ארץ ישראל" אחרי שהגיהו. אמר בשמחה: גמרתי!
"התעניין עוד בידיעות שונות מהמתרחש. סיפרתי לו מענייני רבנות. כאשר בינתיים סיפר לו ידיד ידיעה מהעולם הגדול, אמר לו: עתה, זה כבר לא מעניין אותי...
"בצהרים נאסף מניין ידידים בבית, והרא"ל רוחמקין הי"ו עבר לפני התיבה והתפללו מנחה גדולה ואאמו"ר ענה קדושה ואמן דברכות וקדישים בכוונה עצומה.
במשך היום שכב לו בשלוות-התבוננות על מיטתו וניכר היה היטב כי מתקרב קיצו להיפרד מהעולם.
"כמה פעמים ביקש מאתנו להקימו מהמיטה, אך הרופא והגה"צ רבי אריה לוין
זצ"ל הסבירו שאי-אפשר להעמידו במצבו הרציני. תחילה הסכים לדבריהם, אולם אחר-כך עמד בתוקף על בקשתו. כדי למלא את רצונו ובהסכמתו של ד"ר היינמן הושבנו אותו והורדנו את רגליו לארץ. באותה שעה מיללו שפתיו תפילה חרישית במעומד מספר רגעים. אחר-כך אמר: נו, עכשיו אפשר כבר לשכב.
"כשאמר לד"ר היינמן שנמצא בקרבתו שאין צורך עוד ברופאים, שאלתיהו: אם-כן, מה לעשות? ענה: תפילה! העיר לי הרופא לאמר לו שיגיד 'אדון עולם'. בשמוע אבא את זה העלה חיוך על שפתיו: 'אני יודע מה להגיד'...
"בינתיים נטו צללי ערב ולפי המצב הרגשנו כי שמש חייו מתחילה לשקוע והשעות ספורות. רבים מידידיו ומכריו ושכנים וחוג משפחתו התחילו להתאסף להיות נוכחים ברגע הפרידה ויציאת הנשמה. כמובן שהיה קשה עליו הדיבור, אך שפתיו מיללו לחש-תפילה ודברי-תורה. כמה פעמים אמר לי, למשמע אוזניהם של הנוכחים, מתוך הצבעה על כסא שעמד סמוך למיטתו: 'מורי ורבי רבי שמואל, מורי ורבי רבי שמואל' - - - רעד עבר בין האנשים! "השמש נטתה לערוב ואאמו"ר מבקש ממני לתת לו כוס מים לשתות. לשאלתי ענה לי: 'כוס מליאה'. רציתי לתת לו על-ידי כפית קטנה אחרי שבימים האחרונים לא יכל לשתות מלוא לוגמיו. אך אאמו"ר התאמץ, לקח את הכוס בשתי ידיו וביקש לשים עוד כר למראשותיו, בירך 'שהכל נהיה בדברו' ושתה את החצי ואחר-כך את החצי השני, לתמהון כל הנוכחים, ויברך 'בורא נפשות וכו' ברוך חי העולמים' (לצורך ברכה זו שתה, כמובן, בכוס).
"אחר-כך ביקש מים ונטל את ידיו, ניגבן וחגר לו את מותניו מתוך התכוננות לקראת המעבר - 'הכון לקראת ד' אלוקיך' - - - "בלי התרגשות אמר לנו: 'הפנים למערב', ושאלתיו האם הראש למזרח? וענה 'כן', וסובבו את מיטתו כך שיהיה הראש למזרח והפנים פונות למערב. אחר-כך הורה: לפתוח החלון! ועשו כן, הוא דיבר בקול ברור עד שעה 6 בערב.
"חשכת הלילה משתררת לאט-לאט בחלל. בחדר הושלך הס. הודלק החשמל, וכולנו עומדים דרוכים מסביב למיטתו מתוך חרדת-צפייה לבאות.
"פתאום נתן לי את שתי ידיו והחזיק בשתי ידי זמן ממושך כששפתיו ממללות.
אחר-כך עזבני מתוך ידיו. כשרציתי לנגוע בו שוב - סירב (כדין גוסס שאסור לנגוע בו). אז יישר את ידיו ורגליו והתחיל נושם בכבידות - סימני גסיסה.
"באותה שעה ביקש על-ידי רמזים להטות אותו לצד ימין. כאשר העיר לו הרב רבי אהרן פרוש זצ"ל שבצד שמאל נמצאים יותר אנשים, פקח את עיניו היטב והסתכל בשני הצדדים עומדים האנשים - הראה בידו שכוונתו נטייה לצד ימין מאחר וגם שם יש אנשים, אז סבבתיו לימין והתיישבתי על-ידו.
"עברו עוד כמה רגעים ואנו משתאים מחרישים מבלי לדעת האם זוהי אמנם גסיסה והאם יש כבר להתחיל לומר איתו ווידוי, ואם שהיו מומחים לדבר כגון חברי החברא-קדישא וכדו', לא יכלו בכל זאת לקבוע את המצב. עמדנו ככה על-יד המיטה כשהוא שוכב ישר ופניו זוהרות ממש באור אצילות עילאית.
"לפתע הוציא לאט את ידו מתחת השמיכה והתחיל לדפוק על ליבו ללא כל סימן והתרגשות - ווידוי - - -
"בגומרו את אמירת הווידוי, יישר את ידו והמשיך למלמל בחשאי. נוכח הסימנים הברורים של הגסיסה התחיל לומר את הפסוקים המתאימים למעמד זה מתוך הסתכלות על נר-ד'-נשמת-אדם העומד לדעוך נגד עיניהם. ככה זה נמשך בערך כחצי-שעה.
"בשעה שבע בערב, אור ליום חמישי ח' ניסן, הוציא אאמו"ר את נשמתו בטהרה בהרגשת מעבר חיים בבחינת פושט צורה ולובש צורה, מתוך דברי תורה במעמד כמה מניינים רבנים, ראשי-ישיבות, מלמדים, בני-ישיבה, שכנים, ידידים וקרובים, כשפניו הקורנות מזוהר עילאי נאצל מוסבות כלפי העם, ועינינו רואות בהיכבות המנורה הטהורה שנרות חיי התורה הועלו בה מדי-יום ודלקה כשמונים ושלוש שנים - - - "הלומי-תדהמה עמדו האנשים על-יד מיטתו. כל אחד חרת בזכרונו חוויות עמוקות מהמעמד הנפלא הלזה. במו-אזניהם שמעו ובמו-עיניהם ראו לאיזו דרגה של עילאיות רוחנית יכול אדם להגיע בחייו בהקריבו את חושיו ומחשבותיו קודש לד' לבדו.
"כי להסתלקות כזו עם דעה צלולה ומחשבה זכה עד הרגע האחרון על ידי התכוננות עצמית מופלאה מתוך חשבון-נפש מדוקדק עד כדי מתן הוראות הלכתיות (בהתאמה נפלאה עם מה שכותב בספרו "גשר החיים") בשעות האחרונות - דרושים חיי תורה יום-יומיים, מסירות נפש על קיום המצוות ויגיעה על שקידת התורה! להסתכל על המוות בצלילות הדעת ובחישוב תורני - מן ההכרח לשים לילות כימים ולהמית את עצמו באהלה של תורה.
"אף הוא היה רגיל לומר בשם הזוהר הקדוש (נח סו): מהו המוות? - פשוטים בגד ולובשים בגד אחר! קל לומר זאת, אבל להגשים זאת בפועל ממש מתוך הסתכלות צלולה וחודרת על הפרידה מהחיים - כמה זה מבטא את גדלותו האישית אל אאמו"ר הגה"צ זצ"ל שפניו זהרו לקבל פני שכינה לחזות בנועם ד' ולהתדבק מתוך כיסופי נפש השבה למקורה ולשורשה באור העליון הנצחי האין-סופי - - -".

פרק ה - הרגעים האחרונים עלי אדמות
מסירת דין וחשבון
בספר "אוצרות אחרית הימים" (חלק רביעי, עמודים יג-טז) מובא: ברגעים האחרונים לפני פטירותו של אדם, עוברים לנגד עיניו כל מהלך חייו.
בשברירי בזק, במהירות מופלאה, אך בסדר כרונולוגי הוא רואה את כל המעשים שעשה, את כל הדיבורים שדיבר, במשך כל ימי חייו.
וכך מובא בדברי עמוס הנביא (ד, יג): "כי הנה יוצר הרים ובורא רוח, ומגיד לאדם מה שיחו", ופירש רש"י: "מה שיחו - כל מעשיו פורטין לפניו בשעת מיתתו".
הסיבה לכך היא, מכיון שבזמן פטירתו של אדם מתחיל דינו בשמים, לכן מראים לו ומציגים לפניו את כל מה שעשה בחייו.
למעשה, את הדין והחשבון על כל מעשיו מוסר האדם עוד בטרם פטירתו מהעולם הזה, בעוד גופו ונשמתו אגודים ונמצאים יחדיו.
הזמן המדוייק של מסירת הדין והחשבון הוא, כאשר האדם מתעלף ומאבד את הכרתו לפני מותו.
באותם רגעים האדם רואה שני מלאכים לנגד עיניו. מלאכים אלו כותבים לפניו את כל מעשיו שעשה בחייו, ואת כל אשר דיבר במשך כל ימי חייו.
כל מעשה ומעשה שנכתב על ידי שני המלאכים, בא ועומד לפניו ומעיד עליו ואומר: "אני מעשה פלוני שנעשה ביום פלוני", "אני דיבור פלוני שנאמר ביום פלוני".
לאחר מכן מבקשים ממנו המלאכים את חתימתו על הדין והחשבון המוצג לפניו.
האדם אינו מכחיש דבר ואינו מנסה להסתיר מאומה, אלא הוא מודה על הכל וחותם.
וכך מובא בספר איוב (לז, ז): "ביד כל אדם יחתום לדעת כל אנשי מעשהו", ופירש רש"י: "ביד כל אדם יחתום - כשאדם חוטא לפניו, האדם עצמו חותם בכתב ידו ביום מותו על עבירות שעבר הכתובות לפניו. לדעת כל אנשי מעשהו - להודיע על מה הוא נידון".
לדעות אחרות, החתימה על הדין והחשבון נדרשת מן האדם על ידי הקב"ה בכבודו ובעצמו ולא על ידי המלאכים.
וכך מובא בילקוט שמעוני (איוב, רמז תתקכב): "כיון שבא אדם להיפטר מן העולם, נגלה עליו הקב"ה ואומר לו: כתוב מעשיך, שאתה מת על מעשיך, והוא כותב והוא חותם".

שעת הפרידה
בספר "אוצרות אחרית הימים" (חלק רביעי, פרק ד, עמוד טז) מובא: רגעים אחדים לפני פטירתו של אדם, נראה אליו מלאך המוות. בראותו את מלאך המוות, כל גופו מזדעזע.
מרוב פחד ואימה הוא עוצם את עיניו בחוזקה כדי שלא לראותו. כיון שרואה שעצימת העיניים אינה מסייעת לו מאומה, הוא פוקח את עיניו ומביט במלאך המוות בעיניים פקוחות.
בו ברגע הולכת הנשמה אל כל איבר ואיבר ונפרדת ממנו סופית.
בהגיע הנשמה אל כל איבר ואיבר כדי להפרד ממנו, נופלת זיעה על אותו איבר והרוח מסתלקת ממנו, ומיד מת אותו איבר.
לאחר פרידת הנשמה מכל האיברים, שכינה מתגלית לנשמה.
בראות הנשמה את השכינה, מיד היא עוזבת את הגוף כדי להידבק בשכינה.

ראיית פני השכינה לפני הפטירה
בספר "אוצרות אחרית הימים" (חלק רביעי, פרק ה', עמוד יז) מובא: לפני שהאדם עוזב את העולם הזה, הוא מקבל רשות לראות את זיו השכינה (זוהר פרשת ויחי ריח, ב; ר"ש משאנץ על תורת כהנים).
לדעות אחרות, ראיית זיו השכינה לפני יציאת הנשמה מהגוף, הינה חלק בלתי נפרד מתהליך המוות.
וכך מובא בפרקי דרבי אליעזר (פרק לד): "ואין הנשמה יוצאת מן הגוף, עד שתראה השכינה".
בראות האדם את זיו השכינה, הוא מתמלא רצון עז להידבק בקדושת השכינה.
מחמת רצונו העז להידבק בקדושת השכינה, נשמתו יוצאת מגופו לקראת השכינה (זוהר פרשת מצורע נג, א).

צדיקים
לאחר שהצדיק רואה את זיו השכינה, אין השכינה עוזבת אותו עד שמוליכה אותו למקומו הראוי לו בגן עדן ומראה לו את שכרו המיועד לו בעולם הבא (מדרש רבה, חיי שרה, סב, ב).
וכך כותב הגאון מוילנא ("אדרת אליהו", בראשית יח, א): "לפני מותו רואה השכינה. ואם זוכה, אין השכינה מסתלקת מאצלו עד שמוליכתו למקומו, כמו שכתוב: צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו".

רשעים
גם הרשעים לפני פטירתם רואים את פני השכינה. וכך מובא במדרש (שוחר טוב, מזמור כב): "רבי יוחנן אמר... אחד צדיקים ואחד רשעים מקבלים פני שכינה, אלא שהרשעים שמרדו בהקב"ה, בשעת מיתתן מראים להם פני שכינה ואומר להם: בואו וראו פני המלך שהייתם מורדים בו שעתיד להיפרע מכם".
בספר "חסד לאברהם" מבואר, כי הרשע בעת פטירתו רואה את פני השכינה, כדי שיראה למי הוא חטא ויצדיק עליו את הדין.
זכות זאת, של ראיית פני השכינה בעת הפטירה, ניתנת לרשעים בזכות מצות הצדקה שקיימו בחייהם. וכך מובא במדרש (שוחר טוב, מזמור יז): "ראה מה כוחה של צדקה, בפרוטה שאדם נותן לעני - זוכה ומקבל פני שכינה... שנאמר: 'אני בצדק אחזה פניך אשבעה בהקיץ תמונתך'... ללמדך שאפילו רשעים ואין בהם אלא זכות של צדקה בלבד, זוכים ומקבלים פני שכינה, שנאמר (ישעיה מ, ה): 'ונגלה כבוד ה' - הכל רואים צדיק ורשע'".

לאחר מכן
מיד לאחר שהרשע רואה את זיו השכינה, השכינה עוזבת אותו ומפנה את מקומה למלאך המוות שמוציא את נשמתו ביסורים קשים.
וכך כותב הגאון מוילנא ("אדרת אליהו", בראשית יח, א): "ואם חס ושלום רשע הוא, אף על גב שמוכרח לראות השכינה, מכל מקום השכינה מסתלקת תיכף ואז מצער אותו מלאך המוות מאוד, ויוצאת כפיטורי בפי וושט".

תינוקות
אף תינוקות בעת פטירתם רואים את פני השכינה. וכך מובא במדרש (שוחר טוב, מזמור כב): "ואף הקטנים מקבלים פני השכינה, שנאמר: 'זרע יעבדנו יסופר לה' לדור'".

מי שעיניו משוטטות בשעת התפילה, אינו זוכה לראות
בפוסקים (ראה משנה ברורה צה, ה) מובא, כי מי שאינו עוצם את עיניו בתפילת שמונה עשרה, וגם אינו מסתכל בסידור, אלא עיניו משוטטות לכל עבר - אינו זוכה לראות את פני השכינה בצאת נפשו.

ראיית השכר המצופה בגן עדן לפני הפטירה
בספר "אוצרות אחרית הימים" (חלק רביעי, פרק ו', עמוד כ) מובא: ברגעים האחרונים לפני פטירתו של אדם צדיק, הקב"ה מוליכו למקומו הראוי לו בגן עדן ומראה לו את שכרו המיועד לו בעולם הבא, ועל כך נאמר בספר תהלים (פה, יד): "צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו" ("אדרת אליהו" בראשית יח, א).
וכך מובא במדרש רבה (חיי שרה סב, ב): "כל מתן שכרן של צדיקים מתוקן להם לעתיד לבוא, ומראה להם הקב"ה עד שהם בעולם הזה מתן שכרן שהוא עתיד ליתן להם".
וכן מובא בילקוט שמעוני (תהלים רמז תתעד): "אימתי מראה הקב"ה היוקר שהוא מתוקן להם? סמוך למיתתן".
משל למה הדבר דומה: למלך שערך סעודה גדולה, ולפני שהאורחים סעדו את לבם, המלך הראה להם את התפריט העשיר המוכן עבורם. כך גם הקב"ה, לפני שהוא מביא את הצדיק לגן עדן, הוא מראה לו, לפני פטירתו, את השכר שהוא עתיד לתת לו.
כאשר הצדיק רואה את מתן שכרו בעולם הבא, הוא עוזב את העולם הזה מתוך עונג נפלא, מתוך סיפוק שאין כדוגמתו ומתוך תחושה עצומה של "ותשחק ליום אחרון" (זוהר פרשת ויקהל).

פרק ו - עת למות
תליית המוות בסיבות שונות - דברי הבל
בקהלת (ג, ב) נאמר: "עת למות". בספר "מבאר העניינים" מבאר את הפסוק באופן זה: כאשר רואה אדם אנשים יוצאים ללוות את המת, והוא אינו מכירו, מיד הוא מתעניין לדעת בן כמה שנים היה הנפטר. כאשר שומע שנפטר בזיקנותו, חושב בלבו שהזיקנה היתה סיבת מותו. ואם אומרים לו שהלה נפטר בבחרותו, שואל מיד מהי סיבת המוות, משום שרוצה לתלות המוות בסיבה.
על כן אמר שלמה, כי לא כן הוא הדבר, אלא "עת למות", הואיל ובא עת פקודתו למות, הביא לו הקב"ה הסיבה שממנה ימות. אילו לא היה עתה עת מותו - כל הסיבות וכל החליים לא היו ממיתים אותו.

"כמה גדול היגון ועמוק הוא הצער באותה שעה"
"על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי בקשתיו ולא מצאתיו" (שיר השירים ג, א).
לילה - רומז לזמן שאחר פטירת האדם. לפי זה, אומר בעל ה"חפץ חיים" זצ"ל בספרו "תורת הבית" (פרק יד), משמעות "על משכבי בלילות", היא על שכיבת הנפטר בקבר.
אחרי שהחיים באו אל קיצם, אחרי שבעים שנה של אהבה ותשוקה למילוי חפצי הגוף; ולאחר שבכל תקופת החיים הסיח האדם דעתו מעניני הנפש, או-אז בעת פרידת הנשמה מן הגוף יתבונן הנפטר ויווכח כי כל ימיו עלו בתוהו ועוד מעט יובא לפני כסא הכבוד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים. כמה גדול היגון וכמה עמוק הוא הצער באותה שעה! מתוך תחושות ומועקות אלו, תתעורר באותה שעה הכמיהה אחר תחבולות ועצות כדי להנצל מכוחות הדין. היא תוליד את הביקוש אחר הדברים שאהבה נפשו - תורה ומצוות. אך כיון שמת אדם נעשה חפשי מן התורה ומן המצוות, לכן יבקשם ולא ימצאם.
מי יוכל לשער גודל הצער והיגון שיפקדו את הנפש בעת ההיא. על זה נאמר: "ונהמת באחריתך בכלות בשרך ושארך ואמרת איך שנאתי מוסר ותוכחת נאץ לבי"
(משלי ה).
הגר"א לופיאן זצ"ל המשיל על פסוק זה משל לעני שרצה לקנות לבוש לכסות בשרו ולא היה בידו כסף לשלם עבורו. מה עשה? לווה בריבית וקנה את הבגד. מחמת עוניו לא הצליח לחסל את חובו. במשך שנים רבות שילם בכל חודש את הריבית שהצטברה, אך הקרן של ההלוואה נותר בעינו.
חלפו שנים, הבגד נתבלה ונשחת וסופו שהושלך לאשפה, ועדיין נותר החוב של הקרן והריבית שולמה מידי חודש. וכך נמשך המצב עוד שנים ארוכות כאשר העני כבר שכח אפילו כיצד נראה הבגד. החוב בעינו עמד.
כך גם בענינינו. העני הוא האדם; והלבוש הוא הגוף הבשרי. אמר שלמה: "ונהמת באחריתך" - כאשר תבוא לעולם הבא, "בכלות בשרך ושארך" - כשיגיעו שנים אשר הגוף כבר נרקב ונהרס ולא יוודע זכרו, ואתה עדיין משלם טבין ותקילין ריבית עבורו...

מיתת הגוף - כמיתת חמור
פעם, בשיחה, אמר מרן הגרא"מ שך זצ"ל לפרופסור בלומנטל, מנהל מחלקת העינים באסותא: "דע, שאדם שאינו דתי חי שבעים שמונים שנה, ומת כמו חמור.
טומנים אותו בקרקע, והתולעים אוכלים את בשרו. הוא הופך להיות רימה ותולעה"...
תמה הפרופסור: "איני מבין, הלא גם אדם דתי מת לבסוף, גם הוא נטמן בקרקע, וגם אליו נטפלות התולעים"...
חייך מרן, והשיב: "לא, לא! אמשול לך משל למה הדבר דומה. אדם רכב על חמור, ולפתע רבץ החמור ומת. מה יעשה? יקום מעל החמור וימשיך את דרכו. יבואו התנים והצבועים ויאכלו את נבלת החמור - את האיש אין זה מעניין...
"מבין מר? אצלנו, העיקר היא הנשמה. היא מסגלת תורה ומצוות כל ימי היותה בגוף, וכאשר הגוף מת עולה היא למעלה וממשיכה בדרכה, אל העולם הבא עולם השכר. אבל אתם, שכל מעייניכם בחומריות, בגוף - כאשר הגוף יקרוס והחומריות תאבד, עם מה תשארו?!"...

"זכרונו לברכה"
בספר "מח ולב" מסופר: "כשהיה הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל מזכיר את שמו של מישהו שהלך לעולמו, היה עושה אתנחתא קלה לפני שהוסיף את המילים 'זכרונו לברכה'. השהות הקלה והנימה המיוחדת בה היה אומר את המילים, הבהירו היטב, כי רבי חיים חש את מובנן במלוא משמעותן, וכי 'ז"ל' לגביו אינו תואר-לוואי לשמות נפטרים, אלא מושג בעל משמעות-פנימית עמוקה...".

סגירת המעגל
"הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר" (קהלת ג, ב).
אומר הגרי"מ טוקצינסקי בספרו "גשר החיים":
חיינו הינם בבחינת גשר המגשר בין התקופה של עובר במעי אמו, לבין התקופה שבה ישוב הגוף אל האדמה אשר לוקח ממנה. גשר זה נקרא "חיים". הכניסה אליו מכונה "לידה" והיציאה ממנו - "מוות".
לאדם הצועד על גשר זה נדמה כי רק אלו הם החיים, אין לו כל ידיעה אודות עברו והוא חסר כל מושג מעתידו הארוך, לפיכך קשה לו לעכל את העובדה שגם בתקופות שלפני לידתו ושאחר מותו יש חיים.
יש להניח שאילו היתה לעובר במעי אמו יכולת חשיבה כמו הילודים, היה סבור בוודאי שאין עוד עולם אחר מלבד ה"עולם" הצר שבו הוא נמצא. אפשר לומר שישנו צד-שווה בין האדם החושב כי השהות הקצרה בעולם הזה היא כל עולמו, לבין ההשקפה המגוחכת של העובר הנ"ל.
דברים אלה יכולים להוות בסיס למשל לשני עוברים תאומים אשר לא ראו עדיין את אור העולם. אם ישאלו השניים זה את זה מה עתיד לקרות להם אחרי צאתם מהרחם, אין ספק שלא יוכלו להעלות בדמיונם אף שמץ ממה שעשוי להתרחש איתם, ומכל מה שיראו וישמעו פה עלי אדמות.
נתאר לעצמנו שאחד מהתאומים האלה מאמין במסורת הגורסת כי יש חיים אחר היציאה מהרחם. אחיו לעומתו, הינו "משכיל" שאינו מאמין רק במה ששכלו משיג.
לפיכך הוא אינו מכיר רק ב"עולם הזה" שאותו הוא חש. ]הוויכוחים בין השנים דומים להפליא להתנצחויות שבין מאמינים לבין כופרים אודות ההשקפה על החיים הנצחיים שלאחר המוות[.
כאשר יאמר האח המאמין את אשר קיבל מרבותיו שבצאתם מן הרחם יוולדו לחיים חדשים בעולם מרווח, שבו ילכו בקומה זקופה על כדור ארץ ענקי שבו ימים ונהרות, צמחים ובעלי חיים, שמים וכוכבים וכו', ילעג עליו האח ה"משכיל" ויבוז לו.
וכה יהיו דבריו: רק פתי יאמין לשטויות ולהבלים כאלה שאין השכל מבינם. לדעתי, יוסיף הכופר ויאמר, העתיד ברור לחלוטין! כאשר יפתח חלל עולמנו ונתנתק מכאן, ניפול אל תוך תהום שממנו לא נשוב, ונאבד לנצח! עודם מדברים, צירי לידה התוקפים את אמם מבשרים על תום תקופת שהייתם בבטן. ה"קרקע" נשמטת מתחת האח התם והוא מחליק ויוצא החוצה. ה"משכיל"
שנשאר בפנים מזדעזע בעקבות ה"אסון" שפקד את אחיו ומבכה אותו מרה: הוי אחי, איכה? איך נפלת שדוד? תומתך וכסלתך היו בעוכריך. ובטפשותך האמנת שיש כאן לידה ולכן לא התאמצת להיאחז לבל תישמט תהומה.
בעוד הלה מילל ומבכה על אובדן אחיו, מגיע לאוזניו קול הבכי של הנופל בעת צאתו לאויר העולם. לשמע הקול הוא קובע: אוי ואבוי, זוהי זעקתו האחרונה של אחי האובד. בעוד הוא מילל ונאנח על מות האח, נשמע בעבר השני - בבית היולדת - קול צהלה ורינה, הכל ששים ושמחים וקוראים בקול גדול: מזל טוב! מזל טוב! ילד יולד לנו, בן ניתן לנו.
ומן המשל לנמשל: כשם שידוע לנו שתשעת ירחי לידה אינם אלא תקופת מעבר לחיים רחבים ומרהיבים, כך - ואף במידה רבה יותר מזה - מהווים החיים הזמניים על אדמה, מעבר לחיים יותר נפלאים ומזהירים. וכשם שאנו מבינים שישנו הבדל עצום בין עולמו המצומצם של העובר לבין העולם הזה, כך עלינו להאמין שישנו הבדל גדול לאין ערוך בין עולמנו הזה לבין העולם הבא המוכן לנשמה לכשתצא ממסגרתה.
כדי לקבל מושג במה דברים אמורים, נעלה לנגד עינינו את היחס שבין עולמו הזעיר של העובר לעומת עולמנו הגדול הכולל את השמים וכל צבאם. מה גדול הוא המרחב של הארץ והשמים! ברקיע פזורים מליוני מליונים כוכבים, ומהם כוכבים אשר מליוני שנים יחלפו עד שאורם יגיע אלינו! כל זה אמור על הרקיע הראשון. היש, אם כן, אומר ודברים אודות היחס שבין ה"עולם" של העובר למול עוצם גודל העולמות העליונים כולם?! את זאת לא יכול האח ה"משכיל" להבין, משום שבעולמו המצומצם אי אפשר היה להשיג זאת. באותה מידה לא יוכל בן העולם הזה להשיג השגה מחיי הנפש אחרי היפרדה מהגוף. אי לכך, כל ההולך אחר שכלו וסובר שהבשר והעצמות הם משכן החיים, וכאשר ישובו לעפר אין עוד חיים, הרי הוא דומה לעובר ה"משכיל"
הרואה את שעת הלידה כקץ הימים.
מסקנה: היציאה מרחם, הינה לידת הגוף, והיציאה מהגוף היא לידת הנשמה.
תשעה ירחי לידה הם ההכנה ללידה הארצית. שנות חיי האדם הינם ההכשרה ללידתו השמימית. החיים ברחם הם פרוזדור לטרקלין הארצי המצומצם, והחיים על האדמה - פרוזדור לטרקלין העלאי האין-סופי.
הלידה, החיים והמיתה כרוכים זה בזה. הלידה מביאה את האדם לחיי העולם הזה, שבו הוא מכין את עצמו אל התכלית - העולם הבא. ואל העולם הבא, עולם הנצח והאור האמיתי, מובל האדם על ידי המיתה, לטוב לו כל הימים.

פרק ז - צוואות וירושות
"איזהו חכם - הרואה את הנולד"
סח ה"חפץ חיים" (אהבת חסד, חלק ג, פרק ד): לפעמים אדם חושב בלבו: בהגיע עת פטירתי אערוך צוואה ואצווה לבני אחרי שהם יתרמו בעבורי למוסדות תורה.
אולם, מחשבה זו לוקה במספר קילקולים: א. מי יודע אם לפני פטירתו יהיה בדעה צלולה. וכבר שמענו על אנשים רבים שנפטרו במיתות משונות וחטופות.
ב. מי יודע אם בניו יקיימו את צוואתו, שגם זה מאוד מצוי בעוונותינו הרבים, שחמדת הממון מעבירה את האדם על דעת קונו ודעת אביו.
לכן הזהיר שלמה המלך ואמר: "כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה", כלומר: תרום למוסדות תורה בעוד כוחותיך עמך, הוצא את הכספים מרשותך בחיים.
אז יקויים בך: "עולמך תראה בחייך".

"ממה נפשך"
המדרש מספר, שרבי מאיר היה סופר מעולה, והיה מרויח בשכרו שלושה סלעים כל שבוע. סלע אחד היה מוציא למזון ולשתיה, סלע נוסף לבגדים, ובשלישי היה מפרנס תלמידי חכמים.
תלמידיו ראו שהוא אינו חוסך כלל, ולכן שאלוהו: "כיצד אתה דואג לבניך?"
השיב להם: אם יהיו צדיקים, עליהם אמר דוד: "ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם". ואם לאו, מה אני מניח את שלי לאוייבי המקום.

"ועזבו לאחרים חילם"
במסכת גיטין (מז, א) מספרת הגמרא: כשנפטר ריש לקיש הוא השאיר קב כרכום בלבד. למרות זאת הוא קרא על עצמו את הפסוק (תהלים מט, יא): "ועזבו לאחרים חילם".
הלא מותר היה לו לריש לקיש להשתכר כדי להתפרנס מיגיע כפיו, ואין זה בכלל ביטול תורה. עם כל זאת, כשעמד להיפטר מן העולם, ועזב את קב הכרכום לאחרים, ללא הפקת תועלת ממנו, הצטער על אשר הפסיד זמן ויגיעה לריק.

"זה פשוט לא יאמן"...
בין דמויות המופת אשר פעלו בבני ברק והותירו בה את חותמם, נמנה הגאון הצדיק רבי בן ציון במברגר זצ"ל, שכיהן כמשגיח בישיבת פוניבז'. אישיות בעלת קומה היה הגאון הצדיק, יהודים רבים מצאו בו כותל לצרותיהם והוא מצידו עשה ככל שביכולתו להקל מעל סבלם ולעודדם בדרכו המיוחדת. לימים, הוקמה על שמו אגודת "עזר מציון", הידועה.
יהודי תושב בני ברק, שעבר תלאות רבות מינקותו, היה גם הוא מקורב אל הרב במברגר זצ"ל. אותו יהודי לא זכה ללמוד תורה מינקותו עקב מאורעות הימים ההם והנסיבות שהתגלגלו בעקבותיהם. הרב קירבו ועודדו כפי שנהג בכל מכריו הרבים.
לימים, הלך היהודי והזקן ונפל אל מיטת חוליו, כאשר מצבו הבריאותי מדרדר והולך. משהגיעה השמועה אל הרב במברגר זצ"ל, החליט כי מן הראוי לעשות כמין פסק זמן מעבודת הקודש בה עסק בישיבה, ולשים את פעמיו אל ביתו של אותו מכר חולה, לבקרו ולסעדו ולקיים בכך מצוות ביקור חולים בהידור.
ואכן, שעה של קורת רוח היתה לו לקשיש, שעה שמעטות כמוה חווה בחייו. פניני חכמה והארת פנים, שמחת לב והשתתפות בצער שיצאו מפי המשגיח, חברו להם למצוות ביקור חולים מהודרת.
לפני צאתו של המשגיח הנערץ ביקשו החולה כי ימתין מעט מאחר ובקשה לו אליו.
כמובן שרבי בן ציון נענה בלבביות האופיינית לו והמתין לדבריו של האיש.
הקשיש החווה בידו לעבר הכרית שלמראשותיו. "שם" - אמר - "נמצאים הזכויות שלי". רבי בן ציון קירב את אוזניו לשמוע את קולו החלוש של החולה שדיבר כממתיק סוד, וכה היו דבריו: "כבוד הרב הרי יודע כי מעודי תמיד עסקתי בעשר אצבעותי להביא טרף לביתי ולפרנסם כיכולתי. אולם, ללמוד תורת ה' בעצמי לא זכיתי לדאבוני. לכן, חסכתי לי קופה קטנה של מזומנים שישמשו זכות עבורי בבוא יומי".
תוך כדי דבריו שלף הישיש מעטפה עבה שהכילה בתוכה חבילה הגונה של שטרות מרשרשים והושיט אותה לרבי בן ציון כשהוא מוסיף: "בטוחני שכשאלך בדרך כל הארץ, כבוד הרב יידע אל נכון מהו הדבר הטוב והמועיל ביותר עבורי".
המשגיח, שהיה עדיין נרגש, הנהן בראשו וענה: "אכן כן, יהי לבך סמוך ובטוח כי אמלא רצונך בשלמות". השניים נפרדו בהתרגשות מרובה ולא עברו ימים מרובים ובדמעות שליש ליווה רבי בן ציון את הישיש למנוחתו האחרונה.
בשובו לביתו חכך הרב בדעתו מהו הדבר המועיל ביותר אשר ייטיב בתכלית לנשמתו של אותו יהודי יקר. לבסוף גמלה בלבו ההחלטה.
הימים, ימי תחילת ה"זמן", ובישיבה החלו ללמוד מסכת קידושין. כידוע, כפי ש"אין הקומץ משביע את הארי" כך אין הספרים מספיקים לבני הישיבה, לכן קם רבי בן ציון ועשה מעשה, ובכסף הרב שהופקד בידו רכש ארון ברזל בעל מדפים רבים ורחב מידות ובד בבד קנה גם גמרות רבות וספרי ראשונים כמו רשב"א וריטב"א וכדומה בכמות נכבדה לשימושם של בני הישיבה.
לאחר ימים מספר בהם הגו בני הישיבה בספרים החדשים, הגיע רבי בן ציון לישיבה ופניו אינם כתמול שלשום. "זה פשוט לא יאמן" - שמעו אותו מקורביו לוחש לעצמו שוב ושוב. רבי בן ציון ניגש אל ארון הספרים, וליטף את אחד הספרים החדשים שעמדו על המדף מולו וחזר ואמר: "זה פשוט לא יאמן".
"הלילה" - סיפר המשגיח - "ראיתי בשנתי את דמותו של היהודי הקשיש שהלך לבית עולמו, וכשהוא נמרץ ומלא חיות, החלה הדמות ללמוד בפני דפי גמרא ממסכת קידושין כשהוא מתבלם בדבריו הקדושים של הרשב"א. בוודאי" - אמר רבי בן ציון לקהל שהתאסף סביבו - "מאות הבחורים שלמדו בספרים שנרכשו בכספו לעילוי נשמתו, זיכוהו ומן השמים לימדוהו את הכתוב בהם, אף שמימיו לא למדם".

"וזה עיקר הירושה והצוואה שאדם צריך>FJלצוות את בניו"...
כה כתב הגאון רבי לייבצ'יק ברוידא, אחיו של הסבא מקלם, בצוואתו:
מלפנים זאת בישראל לצוות את בניו ובני ביתו אחריו, על אחר מאה שנים. ובאמת המנהג הוותיק הזה נובע ממקור נאמן, מאברהם אבינו ע"ה, דכתיב (בראשית יח, יט): 'למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו'.
אך ברבות הימים והשנים ובחליפות הדורות, נתמעטו הלבבות בעוונותינו הרבים, וכל הצוואות בדורות האלו כמעט המה על הונו ורכושו. ואם אמנם גם זה נחוץ מאוד, למען אשר לא יפלו קטטות ומריבות בין יוצאי חלציו אחר מאה שנים, אבל לא זה היה צוואת אברהם אבינו ע"ה. דכתיב: 'למען אשר יצוה וגו' ושמרו דרך ה'' וגו'. וזה עיקר הירושה והצוואה אשר האדם צריך לצוות את בניו, ואך בזה הוא מטיב את בניו ובניו מטיבין אותו.
וכבר ידוע מאמר חז"ל בסנהדרין (קד, א): 'ברא מזכי אבא'. ואם כי אוי לו לאב המצפה לשולחן בניו, ובפרט במילי דשמיא, אם לא הכין את עצמו בתורה ומעשים טובים בעולם הזה.
אבל באמת אין להם לבנים לחשוב כי אביהם מצפה בזה לשולחנם. כי גם איש נכרי, אם יכול להטיב לעצמו, ובזה הוא מטיב לאחרים גם כן עמו, בודאי יגל וישמח לבו בזה אחרי אשר אין לו שום הוצאה וטירחה יתירה עבורם. כאמרם ז"ל בקידושין (מ, א): 'לעולם יראה אדם עצמו חציו חייב וחציו זכאי, וכן את כל העולם וכו', עשה מצוה אחת - אשריו שהכריע עצמו ואת כל העולם לכף זכות, עבר עבירה אחת - אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה'. ובודאי שמחה לאיש אם יכריע גם את כל העולם כולו, במצוה שעשה לעצמו.
ובפרט הבן לאביו, מה מאוד יש לו להשתדל להטיב דרכיו בתורה ובמעשים טובים, אשר בזה הלא מטיב לעצמו ולאביו לעד ולעולמי עולמים. וזהו רק לעשות טובה, על אחת כמה וכמה במקום שהאב בצרה ח"ו, והבן יכול להוציאו מצרה לרווחה בהטובה אשר הוא מטיב לעצמו. לכם בניי החביבים, די בהערה זאת.
ועל כן אתם, בניי החביבים לי כבבת עיני... ציירו נא ברעיונכם ציור פשוט. אם בן יראה אחד מכה את אביו מכות נוראות, מענה ומיצר אותו ביסורים קשים ח"ו, הלא אף איש פשוט שבפשוטים בלי ספק לא יוכל להתאפק לעמוד מנגד, ולא די בהונו ורכושו, כי גם ימסור נפשו להציל את אביו מידו.
ובפרט אתם בניי, הנכבדים החמודים, אשר מעודי טיפחתי וריביתי אתכם בישיבות על ברכי התורה והיראה, ומסרתי נפשי עליכם גם בהוצאות גדולות להוציא אתכם מיד האומות, למען תוכלו לעבוד את הבורא יתב'. ונפשי קשורה בנפשכם בעבותות האהבה, בודאי לא תעמדו מנגד במקום שתוכלו להציל מצרה את אביכם החביב לכם, כמסורה בידינו: "ברא מזכי אבא".
והלא ידוע מאמר הכתוב בקהלת (ד, א): "ושבתי אני ואראה את כל העשוקים וכו' ואין להם מנחם". ועיין היטב היטב בפרש"י שם. ובמה תוכלו להוציא את אביכם מהצרה הזאת? רק בעסק התורה ובמעשים הטובים.
וכל מה שתתנו צדקה ותעשו מעשה טוב, תאמרו נא גם בפיכם לפחות שנה ראשונה: 'הנני עושה דבר זה עבור נשמת אבי'.
ואני מבקש מכם שתקראו הדברים האלה מדי יום ביומו בחודש ראשון, ואח"כ עד כלות השנה לא פחות מפעם אחת בשבוע, ואח"כ לעיתים, למען לא תשכחו את אביכם מלבכם כל ימי חייכם, לאורך ימים...

מסירת כל הרכוש ללומדי תורה - טעות
מעשה שהיה באדם שלא זכה לבנים צדיקים ההולכים בדרך התורה והמצוות, וכאשר הגיע לימי הזקנה הגיע לביתו של אחד מגדולי הדור וביקשו שיערוך לו צוואה בה יהיה כתוב שהוא מוריש את ביתו לישיבה פלונית.
הבית היה שווה הון רב, ולכולם היה ברור שהבנים יערערו על הצוואה. אותו גדול אמר לאב שיבוא אליו למחרת היום עם עורך דין, כדי שזה יערוך את הצוואה בצורה כזו שתתפוס גם לפי החוק האזרחי, "ואני אכין את הצוואה שתחול גם לפי דין תורה", אמר.
יצא האיש מבית הגדול שמח וטוב לב ובא בדברים עם עורך דין כדי שלמחרת יעלו שניהם לבית הרב.
ויהי, למחרת היום, יוצא הרב מביתו לתפילת שחרית, ומה מאוד הזדעזע לראות מודעות אבל המבשרות על פטירתו בליל אמש של אותו זקן... שלא הספיק לבצע את הצוואה.
היו אנשים שהלכו אחרי מיטתו שידעו מכל העניין, ונדו לניפטר בראשם, באומרם: "כמה אומלל איש זה שלא הספיק לבצע את הדבר הניפלא שביקש לעשות".
כאשר שאלו את הגר"י זילברשטיין האם מחשבה זו נכונה, הוא השיב שהם שוגים בכך. שהרי נאמר בגמרא במסכת בבא בתרא (דף קלג, ב): "הכותב את נכסיו לאחרים והניח את בניו, מה שעשה עשוי אלא שאין רוח חכמים נוחה הימנו". משום כך, המצווה הנפלאה שביקש לעשות על ידי הענקת הדירה לישיבה, אינה כה נפלאה, שכן היא בניגוד לרוח חכמים.
וייתכן שדווקא משום כך גילגל הקב"ה את מהלך העניינים למצב כזה שבו יתקיים לדידו מאמר חז"ל (ברכות ו, א): "אמר רב אשי: חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה - מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה". טרפו לו, אפוא, ליהודי זה, את מחשבתו, ולא הניחוהו לערוך את הצוואה שביקש, כדי שייחשב לו הדבר ש'חשב לעשות מצוה ולא עשאה', והרי זה כאילו עשאה ויקבל שכר עליה.
ומאידך, כיוון שבסופו של דבר לא יצאו הדברים לפועל, והילדים קיבלו את הדירה (ומי יודע, אולי ייצא מהם זרע ברך ה', שגם ייהנו מדירה זו), לא ייקרא שעבר על רצון חכמים.

>"אין מה לדאוג, אתם תזכו במשפט"...
כה סיפר הגר"י זילברשטיין: המעשה אירע לפני שנים רבות עם אשה אלמנה שלא נתברכה בילדים ולפני פטירתה ביקשה לתרום את דירתה, לקופת גמ"ח. היא אמנם העבירה סכומי כסף לא גדולים לשלושת אחייניה, כדי לקיים את דין הירושה, אבל על הדירה עצמה מינתה וועד שמנה חמישה חברים, ובהם רב פלוני ואנוכי הקטן.
לאחר פטירת האשה, כשראו האחיינים שהדירה לא נמסרה להם, שכרו עורך דין מפורסם ומוכשר, שהיה ידוע בהצלחותיו בבתי המשפט, וביקשו ממנו לערער על צוואת האשה. עורך הדין 'למד' את הצוואה ומצא בה, לדעתו, שלושה פגמים.
האחד, כיוון שהצוואה ניכתבה יומיים לפני פטירת האשה, יש חשש סביר שהדברים לא ניכתבו ביישוב הדעת וממילא הצוואה אינה ברת תוקף.
את הפגם השני מצא עורך הדין בעובדה שאותם שני רבנים החברים בוועד אמורים גם 'ליהנות' מהכסף, שהרי הם ישתמשו בו להקמת קופת הגמ"ח, ויש בכך משום ניגוד אינטרסים.
את הפגם השלישי מצא עורך הדין המלומד במחיקות שהיו בצוואה, וכמדומני שבכתב הערעור שהגיש לבית המשפט מצא פגמים נוספים, כגון שהאשה לא שלטה בשפת העברית כדבעי.
בסיום הערעור מבקש הפרקליט לתת רק עשרה אחוזים מערך הדירה לקופת הגמ"ח, ואילו את כל השאר להעביר למרשיו, קרובי האשה.
עד שיתברר העניין בבית המשפט - מוסיף לספר הגר"י זילברשטיין - פניתי למרן הסטייפלער זצ"ל כדי להיוועץ עימו בעניין. הסטייפלער אמר בפה קדשו: "אין לך מה לדאוג. אתם תזכו במשפט".
כשהמשכתי לשאול האם לדרוש הכל או לעשות פשרה, ייעץ הסטייפלער להגיע לפשרה.
בהגיע עת המשפט, מנה עורך הדין אחד לאחד את הפגמים שמצא בצוואה, ולאחר מכן שאלני השופט מה יש לי לומר בעניין. קמתי ממקומי ואמרתי לשופט, שבאשר לטענה הראשונה, שכתב הצוואה ניכתב שלא ביישוב הדעת, "אם לא הייתי בטוח שהדברים ניכתבו בדעה צלולה, לא הייתי ניכנס לכל הנושא, בגלל חשש גזל מן היורשים, ועשיתי זאת רק כדי לקיים את מצוות קיום דברי המת", וכיוצא באלו דברים המושמעים בדרך כלל בבתי דין 'שלנו' ולא בבתי המשפט.
כך גם באשר לטענה השנייה שכביכול הרבנים אמורים ליהנות מכסף הצוואה, הכרזתי בבית המשפט שאני והרב הנוסף מדירים את עצמנו מכל הנאה בכסף זה, וכו'. את טענת המחיקות ניסיתי לפרוך באמצעות הגמרא במסכת בבא בתרא (דף קס"ד) האומרת, שאין העדים חותמין אלא אם כן נמחק בפניהם, והמחיקות בצוואה נעשו בפנינו.
היושבים בבית המשפט לא האמינו שהדברים יתקבלו על ליבו של השופט.
ובמציאות, הוכיח לנו הקב"ה שאם הולכים בדרך התורה ומשתדלים לקיים את מצוותיו, אזי גם אדם שאין לו כל ידע במערכת המשפט מסוגל לגבור על עורך דין מיומן ובעל וותק.
השופט השתכנע ככל הניראה שאין לנו כל עניין בהנאה כלשהי מכספי הצוואה, ולכן פנה אל עורך הדין בדברים נחרצים ואמר לו: "אם הינך סבור שאתחשב בפגמים הפרוצדורליים שהצגת בפניי, הינך טועה. האשה הזו ביקשה לעשות מצוות, ורצתה גן עדן לעצמה, ולא ארשה לך לקחת זאת ממנה". גם מושגים אלה לא נישמעים בדרך כלל בבית משפט...
במהלך המשפט גילה השופט, ששמו היה ד"ר שילה, הזדהות מוחלטת אתנו, ודרש מפרקליטם של בני המשפחה להגיע לפשרה עם הוועד, ואם לאו - יחליט הוא, השופט, מה לעשות.
עכשיו רדף הפרקליט אחרינו והחל להתמקח על גובה הפשרה, ולבסוף הגענו לסיכום של שלושים אחוזים למשפחה, ושבעים אחוזים לקומת הגמ"ח. הדברים ניכתבו ונחתמו לאחר מכן בלשכת השופט וקיבלו תוקף של פסק דין.

מסירת הרכוש מותנית באמירת הקדיש
מעשה שהיה ביהודי עשיר שניפטר באמריקה והוריש הון רב לבנו שהיה כופר גדול, ובצוואתו היתנה את מסירת הרכוש רק אם הבן יאמר עליו קדיש.
התנאי לא מצא חן בעיני הבן, שראה בעניין התפילה לעילוי נשמת האב משום...
כפייה דתית רח"ל, ופנה לבית משפט.
השופט הגוי האמריקני ביקש לפני הכל לדעת מה כלול בטקסט של הקדיש. מארץ ישראל שיגרו לבית המשפט את התרגום של הקדיש באנגלית, ומשראה השופט מה כתוב שם, התפלא מאוד, באומרו: כיצד מעז הבן הזה לטעון שיש באמונה בהשראת הנפש משום כפייה דתית? הרי אין כאן מילה אחת הקשורה לניפטר, והקדיש אינו מדבר על עילוי נשמה של המת, אלא רק על התפשטותו של מוסר השי"ת בעולם, על החוקים היפים שיש בתורה שיתגדלו בעולם, ועל השלום - "יהא שלמא רבא מן שמיא" - ועל כך שהעיקרים הכתובים בתנ"ך, המקובל על כל גויי הארצות, יתפשטו בכל רחבי תבל, ותורת השם יתברך ומעשיו הטובים עם הבריות יתפרסמו בעולם.
השופט לא הסכים לתביעתו של הבן, וציווה עליו לומר קדיש... ואם יסרב תופקע זכותו לממון.

חלוקת הירושה תתבצע רק בעוד... מאה ועשרים שנה
מעשה שהיה בבעל שרעייתו ניפטרה והשאירה לו בן אחד. האיש הצליח להינשא בזיווג שני עם אשה בת טובים, שניהלה את הבית על מי מנוחות, ילדה לו עוד ארבעה ילדים והבית תיפקד בצורה הראויה ביותר שאפשר להעלות על הדעת.
רק בעייה אחת העיבה על שלום הבית. האשה לא מצאה שפה משותפת עם בנו של בעלה, ופיתחה נגדו רגשות לא חיוביים, תוך שהיא מנשלת אותו מזכויותיהם של שאר הילדים, אחיו החורגים. המדובר היה בבעל עשיר שהביא עימו נכסים רבים וכולם עמדו לירושה בפני הילדים.
והנה, בערוב ימיו, חלה האיש את חוליו האחרון, ואשתו שרצתה לנשל את הבן הזה גם מהירושה הגדולה נקטה בטכסיס מרושע עד מאוד. מצד אחד, כל פעם שהגיע הבן לבקר את אביו החולה, מנעה את כניסתו בתירוצים מתירוצים שונים.
פעם אמרה שהאבא ישן וכניסתו של הבן תפריע לו, פעם התנצלה שיש ביקור רופאים, וכיוצא בהנה, עד שהבן לא ניכנס ולו פעם אחת אל אביו שהיה כבר על ערש דווי.
מאידך, ניגשה האשה לבעלה והסיתה אותו נגד בנו באומרה לו שהנה אפילו עכשיו, כשהינך במצב כה קשה, הוא לא מגיע לבקר אותך...
בכך השתדלה האשה להטות את לב בעלה שיכתוב את הירושה רק על שמם של ילדיהם המשותפים תוך נישולו המוחלט של בנו שלו. לאחר מסכת הלחצים שהפעילה עליו, לא היתה לבעל החולה כל ברירה, ולמרות שהבין שאשתו נקטה כאן בטכסיס כלשהו, כתב וחתם בצוואה שלאחר מאה ועשרים שנותיו הוא מוריש את נכסיו לילדיה של האשה, ואת שמו של הבן שלו לא הזכיר כלל, ולו ברמז.
לאחר הפטירה שמע הבן שאביו לא הזכירו כלל בצוואה, ותפס מיד שידה של אימו החורגת היתה במעל הזה. הוא ניגש אל הרב הנקין ושטח לפניו את צרתו הגדולה, תוך שהוא מתאר את האהבה ששררה בינו ובין אביו, "ולא ייתכן שאבא ינשל אותי מהירושה, אלא אם כן התערבה אשתו והפעילה עליו לחצים", אמר.
הרב הנקין שמע את הדברים והתרשם שדברי אמת הם, ולאחר שהתבונן בצוואה הבטיח לבן לטפל בעניין על הצד היותר טוב.
והנה, בהגיע זמן המשפט בו היה השופט צריך לתת את הכרעתו בעניין הצוואה, ביקש הרב הנקין את רשות הדיבור והצביע בפני השופט על המילים החריגות - שהוא מעניק את נכסיו "לאחר מאה ועשרים שנה" - שהכניס האבא בצוואתו.
בהלכה היהודית, אמר הרב הנקין, לא מקובל לכתוב מילים כאלו בצוואה ובכל קניין שהוא, ואם האב הכניסן בכל זאת לנוסח הצוואה, אות ברור הוא שבכך התכוון לרמוז שדעתו לא היתה נוחה מדברי השכנוע של אשתו, ולפי דעתי התכוון לומר שחלוקת הירושה תתבצע רק בעוד מאה ועשרים שנה...
למול טיעון שכזה אחזה תדהמה בבני המשפחה שהתכוונו כבר לקבל את הכסף לידיהם, ואילו הרב הנקין האריך להביא בפני השופט דוגמאות נוספות ל'פטנט' שכזה של השחלת מילים לתוך טקסט במטרה לרמוז על דבר מסויים.
גם במקרה זה, קבע הרב הנקין, העובדה שהבעל ציווה להכניס בצוואתו את המלים "לאחר מאה ועשרים שנה", מצביעה בפנינו על המצוקה שהיתה לו, ובכך התכוון לעכב את העברת הירושה עד לאחר מאה ועשרים שנה מיום פטירתו.
השופט התרשם מנכונות הדברים והורה לעכב את ביצוע הצוואה עד לאחר מאה ועשרים שנה. עתה, משהבינו בני המשפחה לאיזו צרה ניקלעו, באו הם אל הבן וביקשו להסתדר עימו, ואף הציעו לו לקבל שווה בשווה מכספי אביו.
כאשר שמע השופט את דבר הפשרה, הבין שאכן היתה כאן מרמה גדולה וידה של האשה היתה במעל, והורה לתת לבן את חלקו כבכור, דהיינו חלק כפול ומכופל...

פרק ח - דברים שמחלצים את הנפטר>FJ מדינה של גיהנם
לימוד משניות לזכות הנפטר
בספר מגן האלף מובא: "וכתבו בספרים הקדושים, שלימוד משניות עבור נפש המת, היא טובה גדולה לו. ואמרו רז"ל, שאשר בן יעקב אבינו ע"ה יושב על פתח גיהנם, ולכל הלומד משנה - מצילו. והוא הדין אם אחר לומד בשבילו. וזה שאמר הכתוב: 'מאשר שמנה לחמו' - 'שמנה' אותיות משנה, זהו לחמו".
רבים הם גדולי ישראל וגאוני הדורות, אשר בצוואתם שבכתב בקשו מבניהם, מתלמידיהם ומחבריהם שילמדו משניות לזכותם ולעילוי נשמתם:
הגאון רבי עקיבא איגר כותב בצוואתו: "אם אגווע... יודיעו את פטירתי בעיתונים, עם ההערה שהריני מבקש את תלמידי וחברי ללמוד במשך השנה הראשונה, כל יום ויום, פרק אחד משניות לזכות את נשמתי, וכן ביום היאהרצייט בכל שנה ושנה".
הגאון רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל כתב במכתב תנחומין לנכדיו: "נכדי היקרים, מחובתכם עתה להשתדל עבור אביכם ע"ה, אשר מסר זמנו ועיתו עבורכם... ללמוד משניות בכל יום עבור נשמתו הקדושה".
בספר "תורה אור" מובא: "ולימוד משניות הוא תיקון יותר גדול מלהתפלל לפני התיבה".
בהסבר הקשר שבין לימוד משניות לבין עילוי נשמת הנפטר - כתב השל"ה, ש"משנה" אותיות "נשמה".
הגאון רבי אהרן לייב שטיינמן הוסיף, שהמעלה המיוחדת בלימוד משניות לעילוי נשמת נפטרים היא היות שהמשניות הן תמצית של כל התורה שבעל פה.

נתינת צדקה לזכות הנפטר
"'כפר לעמך ישראל אשר פדית' - אלו המתים שנפדים בממון החיים...
ובפסיקתא גרסינן: גדולה צדקה שמוציאה מגיהנם, שנאמר: 'כפר לעמך ישראל'. יכול כיון שמת אדם אין לו תקנה בצדקה, תלמוד לומר: 'כפר' - מלמד שזורקין אותו מדינה של גיהנם" (שו"ת הרשב"א ז, תקלט).

הזכרת נשמות
"ומה שנהגו במקצת מקומות לזכור המתים, מצאנו סמך בירושלמי, כשם שהחץ יורה הקשת כך מעלים צדיקים מדינה של גיהנם, לכך נוהגים לזכור אותם בבית הכנסת" (שו"ת הרשב"א שם).

קדיש
"מעשה ברבי עקיבא שראה אדם אחד שהיה ערום ושחור כפחם והיה טוען על ראשו מטען עשרה טעונין, והיה רץ במריצת הסוס. גזר עליו ר' עקיבא והעמידו ואמר לו לאותו האיש: למה אתה עושה עבודה קשה כזאת? אם עבד אתה ואדונך עושה לך כך - אני אפדה אותך מידו, ואם עני אתה - אני מעשיר אותך. אמר לו: בבקשה ממך אל תעכבני שמא ירגזו עלי אותם הממונים עלי.
אמר לו: מה זה ומה מעשיך? אמר לו: אותו האיש (הכוונה לעצמו) מת הוא, ובכל יום ויום שולחים אותי לחטוב עצים ושורפין אותי בהם.
אמר לו: בני, מה היתה מלאכתך בעולם שבאת ממנו? אמר לו: גבאי מס הייתי, והייתי מראשי העם ונושא פנים לעשירים והורג עניים.
אמר לו: כלום שמעת מן הממונים עליך, אם יש לך תקנה? אמר לו: בבקשה ממך אל תעכבני שמא ירגזו עלי בעלי פורענות, שאותו האיש אין לו תקנה. אלא שמעתי מהם דבר שאינו יכול להיות: שאמלא היה לו לזה העני בן שהוא עומד בקהל ואומר "ברכו את ה' המבורך", ועונין אחריו "ברוך ה' המבורך לעולם ועד", או יאמר "יתגדל", ועונין אחריו "יהא שמיה רבא", מיד מתירין אותו האיש מן הפורענות. ואותו האיש לא הניח בן בעולם, ועזב אשתו מעוברת ואינו יודע אם תלד זכר מי מלמדו, שאין לאותו האיש אהוב בעולם.
באותה שעה קיבל עליו ר' עקיבא לילך ולחפש אם הוליד בן כדי שילמדו תורה ויעמידו לפני הציבור. אמר לו: מה שמך? אמר לו: עקיבא. ושם אנתתך (אשתך)? אמר לו: שושניבא. ושם קרתך (עירך)? אמר לו: לודיקא.
מיד נצטער ר' עקיבא צער גדול והלך ושאל עליו. כיוון שבא לאותו מקום שאל עליו. אמרו לו: ישתחקו עצמותיו של אותו רשע! שאל על אשתו. אמרו לו: ימח זכרה מן העולם! שאל על הבן. אמרו: הרי ערל הוא, אפילו מצות מילה לא עשה.
מיד נטלו ר' עקיבא ומלו והושיבו לפניו, ולא היה מקבל תורה עד שישב עליו ארבעים יום בתענית. יצתה בת קול ואמרה: ר' עקיבא, לך ולמד לו! הלך ולמדו תורה וקריאת שמע ושמונה עשרה וברכת המזון, והעמידו לפני הקהל ואמר: "ברכו את ה' המבורך", וענו הקהל: "ברוך ה' המבורך לעולם ועד", "יתגדל... יהא שמיה רבא".
באותה שעה מיד התירו המת מן הפורעניות. מיד בא לר' עקיבא בחלום ואמר: "יהי רצון מלפני ה' שתנוח דעתך בגן עדן שהצלת אותי מדינה של גיהנום". מיד פתח ר' עקיבא ואמר: "ה' שמך לעולם ה' זכרך לדור ודור". וכן מצא מורי הר' אלעזר מוורמשא בתנא דבי אליהו רבא: הקטן האומר "יתגדל" מציל אביו מן הפורענות"
("אור זרוע", ח"ב, הלכות שבת, סימן נ).

בספר "יש נוחלין" מובא בשם זוהר חדש, שבבוא האיש בחלום לר' עקיבא אמר לו: "בשעה שאמר בני הפטרה, הקילו לי מדינה של גיהנום. ובשעה שעבר בני לפני התיבה להתפלל בציבור ואמר קדיש, קרעו לי גזר דיני מכל וכל. ובשעה שנתחכם וזכה לתורה, נתנו לי חלק בגן עדן.
בספר "הליכות והנהגות ממרן בעל קהילות יעקב" זיע"א מסופר: אברך ירא שמים נפטר, והשאיר אחריו ילד קטן בגיל חמש בערך. הילד התבייש לומר קדיש ולא הועילו ההפצרות וההבטחות שניתנו לו. שאלתי את רבינו זיע"א מה לעשות. אמר רבינו, הבא אותו אלי ואני אנסה להשפיע עליו. נכנסתי עם הילד אל רבינו, ולפני שהתחיל לדבר עם הילד אמר לי, שאמנם הוא אינו מנוסה בדברים כגון דא, אבל ה' יעזור ואולי הדברים ישפיעו על הילד.
התחיל רבינו לדבר אל הילד בחמימות ואמר לו: אביך נמצא בעולם האמת. אין שם דבר ששווה לו, ואם יתנו לו כל כסף וזהב שבעולם אין זה שווה לו מאומה. שם שווה לו רק ה"קדיש" שאתה תאמר עליו. אתה יודע כמה הוא מחכה ל"קדיש" שלך?! כדאי לך להגיד, זוהי ההנאה הגדולה ביותר שאתה יכול לעשות לאבא שלך. אחר כך סיפר לו את המעשה בר' עקיבא שאמר לאחד שיגיד "קדיש" על אביו, ועל ידי זה יצילו מגיהנם.
הדברים השפיעו על הילד, ומיד למחרת החל להגיד "קדיש" מידי יום ביומו עד סוף שנת האבל.
בספר "האיש על החומה" (חלק א', עמוד 543) מובא מעשה נפלא בעניין אמירת הקדיש: אשה מכובדת, בעלת עסק מבוסס בעיר פרשבורג שבהונגריה, היתה נוהגת במשך שנים רבות מדי פעם בפעם לתרום תרומה הגונה לישיבה, בתנאי שיגידו בישיבה קדיש תמידי לעילוי אותן נשמות גלמודות שאין מי שיגיד אחריהן קדיש; והנהלת הישיבה מינתה אדם מיוחד שאמר קדיש לזכות נשמות אלו.
לימים הסתלק לעולמו בעלה של אותה אשה. מכיון שהוא ניהל את העסק עמה, פגעה פטירתו בעסק, והוא נצטמק והלך עד שנתחסל. מצבה הכלכלי של האשה הלך והחמיר, וברבות הימים נפל עליה עול נוסף - כאשר הגיעו שתי בנותיה לפירקן, וכסף מנלן?
נשאה האשה את סבלה בדומיה, קיבלה עליה את הדין באומץ והשלימה עם גורלה.
אולם על דבר אחד לא יכלה לוותר ולבה היה מר עליה ביותר והכאיב לה עד מאד - זה היה ענין שמירת הקדיש, שעלול היה להתבטל מאחר שהפסיקה את הקצבתה למטרה זו. במר נפשה פנתה להנהלת הישיבה ושטחה את בקשתה שהישיבה תאות להמשיך גם הלאה את שמירת הקדיש לעילוי נשמות גלמודות, עד שירחיב ה' את גבולה ותחזור לתמוך בישיבה כמקודם.
נתרגשו מאד ראשי הישיבה מתום לבה וצדקת נפשה של אלמנה זו, והבטיחוה למלא את מבוקשה לשמור את אמירת הקדיש כמו עד כה. הבטחה זו מילאה את נפשה אושר לאין קץ, וכשברק של אושר מנצנץ מעיניה הנוגות, נפרדה מראשי הישיבה ופנתה ללכת לדרכה.
מעתה לא העיק עליה כל כך מצבה, ואף לא מצב שתי בנותיה שהגיעו לפירקן כבר מזמן. מאז הובטח לה ענין הקדיש לנשמות הגלמודות, כמעט שלא חסר לה כלום בעולמו של הקב"ה. ובענין שתי בנותיה שמה מבטחה בה', אבי יתומים ודיין אלמנות, הרחום וחנון, שבוודאי יראה בעוני בנותיה, ויזמין להן את זיווגן ואת כל צרכיהן.
בצאתה לרחוב, בא למולה יהודי ישיש בעל הדרת פנים נדירה וזקן צח כשלג יורד לו על פי מידותיו, ובירכה לשלום. הופתעה האשה מהסברת הפנים הלבבית של הזקן הבלתי מוכר לה. הפתעתה גדלה שבעתיים בעת שהזקן נכנס עמה בדברים, תוך התעניינות במצבה ובמצב בנותיה.
נאנחה האשה קשות ושטחה לפניו את מר גורלה ואת נפילתה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, עד שאין לה את האמצעים ההכרחיים להשיא את בנותיה הבוגרות. מהו הסכום המשוער הדרוש לך להוצאות נישואיהן של בנותיך? שאל הזקן. לשם מה חשוב לכבודו לדעת, למאי נפקא מינה? השיבה האשה בתמהון ונקבה בסכום המשוער. שלף הזקן גליון נייר ורשם הוראה לבנק המקומי לשלם לאשה את הסכום שנקבה.
אולם בטרם יחתום הביע משאלה: הואיל ומדובר בסכום גדול מאד, רצוי שתהא חתימתו בנוכחות עדים שיראו במו עיניהם כשהוא חותם אישית על ההמחאה, ויאשרו זאת בחתימת ידם.
נרגשת ומופתעת ממה שהתרחש, עלתה לאולם הישיבה ובקשה משני בחורים להתלוות אליה. כשראה אותם הזקן, ביקשם להתבונן כיצד הוא שם את חתימתו על הוראת התשלום, וליתר בטחון ביקש מהם פיסת נייר ורשם עליה את חתימתו למזכרת ולדוגמא. במסרו לידי האשה את ההמחאה על הסכום הנכבד, הורה לה שתלך לפדות את ההמחאה למחרת בבוקר.
כל הענין נראה לאשה ההמומה תמוה ומוזר: מה ראה הזקן הזר הבלתי מוכר להסביר לה פנים כל כך ולהראות רוחב לב כזה, עד כדי כיסוי הוצאות השאת שתי בנותיה? אף על פי כן, נזדרזה למחרת לסור את הבנק ובלב פועם ניסתה את מזלה.
כשבחן פקיד הבנק את ההמחאה, תקע בה ובאשה מבט תוהה, מסתכל פעם ופעמים וכולו נבוך ומשתאה. תוך הבעת סימני מבוכה ביקש מהאשה להמתין, וכשההמחאה בידו נכנס לחדרו של מנהל הבנק, שהיה גם בעליו. אז התרחש משהו דרמטי ביותר: כשראה מנהל הבנק את ההמחאה, צנח מכסאו והתעלף...
בבנק קמה מהומה. הפקידים ששמעו על המתרחש, הכניסו מיד את האשה לחדר צדדי והפקידו עליה שומר לבל תתחמק, תוך חשד למעשה מרמה.
אחרי שוב רוחו של מנהל הבנק אליו, ביקש לראות את האשה שהגישה את ההמחאה לפרעון. בהכנסה שאלה בבהילות, אימתי וכיצד קיבלה את ההמחאה. רק אתמול קיבלתיה מיהודי מכובד, בעל הדרת פנים, ואף יש שני עדים שראו את כותב ההמחאה כשהוא חותם עליה, ענתה האשה כמתנצלת.
האם תוכלי לזהות את האיש אם אראה לך אותו בתמונה? שאל המנהל.
בוודאי אזהה אותו, ואין לי כל ספק שגם שני הבחורים יוכלו לזהות אותו, ענתה.
הורה המנהל להביא לפניו את תמונת דיוקנו של אביו המנוח, וכשהוצגה התמונה בפני האשה, הצביעה ללא היסוס עליו כעל האיש שנתן לה את ההמחאה.
ציווה המנהל לפרוע את ההמחאה ושיחרר את האשה. אחר לכתה, סיפר המנהל לנוכחים את פשר הפרשה המוזרה שהתחוללה לנגד עיניהם.
האיש שמסר את ההמחאה לאשה, לא היה אלא אביו, שהלך לעולמו לפני כעשר שנים.
בלילה הקודם הופיע אביו בחלומו ואמר לו בזו הלשון: דע לך שמאז סרת מדרך הישר והתחתנת עם נכרית והפסקת לשמור את הקדיש, לא מצאה נשמתי מנוח, עד שבאה אשה אלמונית וציוותה להגיד קדיש לזכות נשמות שאין אומרים קדיש אחריהן, וזכותה עמדה לי שהקדיש הזה שאמרו בישיבה לפי פקודת האשה גרם עילוי ונחת רוח לנשמתי. אשה זו תופיע מחר בבוקר בבנק שלך עם המחאה שמסרתי לה לכיסוי הוצאות נישואי שתי בנותיה. כשקמתי בבוקר נפעם מהחלום, ספרתיו לאשתי, שלעגה לכל הענין. אולם משהופיעה האשה עם ההמחאה נתאמת לי שאכן החלום אמת היה.
וסיים מורנו - הגאון רבי חיים זוננפלד זצ"ל - מי היו שני הבחורים? אני הקטן וחברי ר' יהודה גרינוואלד.
האיש נהיה בעל תשובה, אשתו נתגיירה כדין, וזכו להקים בית נאמן בישראל.
סיפר רבי מרדכי גיפטר: הוזמנתי על ידי אחד מתלמידי להשתתף בשמחת כלולותיו. מאחר והחתונה נערכה במקום מרוחק ממקום מגורי, שיגר התלמיד כרטיסי טיסה עבורי ועבור עוד שמונה מחבריו שהוזמנו גם כן לחתונה.
ביום המיועד יצאנו לדרך בהקדם כדי להגיע בזמן לחופה, אך משהתקרבנו למקום הנחיתה התברר כי המטוס לא יוכל לנחות שם מפאת הערפל הכבד ששרר במקום.
על כרחנו המשכנו לטוס עד שהגענו לשדה תעופה במקום רחוק מהמקום שבו נערכה החתונה.
משנוכחנו לדעת כי לא נספיק להגיע לחופה בשעה המיועדת, ואף לתפילת מנחה בציבור לא נזכה, נערכנו לתפילת מנחה ביחידות בנמל התעופה. ביקשנו מאחד הסבלים שנקרה בדרכנו להפנות אותנו למקום שבו נוכל להתפלל באין מפריע. הסבל האלמוני נעתר לבקשתנו והביא אותנו לחדר צדדי בנמל התעופה. עמדנו להתפלל והסבל נשאר בפתח החדר והשקיף על תשעה המתפללים.
משסיימנו את התפילה שאל הסבל להפתעתנו: מדוע לא אמרתם קדיש?
משהשבנו לו כי חסר לנו העשירי למנין, חזר והקשה: וכי אני אינני יהודי, ומיד עמד ואמר קדיש.
אחר כך סיפר להם האיש בהתרגשות: היום הוא יום השנה לפטירת אבי ז"ל. זה זמן רב פרקתי מעלי עול תורה ומצוות, ומובן שגם אינני מתפלל. בלילה שעבר נגלה אלי אבי ז"ל בחלום ואמר לי: היום הוא יום היאהרצייט, וגוזרני עליך לומר עלי קדיש. אמרתי לו: איני מתפלל, ואפילו אם הייתי רוצה לומר קדיש אינני יכול, הואיל ובמקום שאני נמצא אין מנין יהודים. אך אבא חזר ואמר: אני אדאג לכך שיהיה לך מנין, ואתה תאמר קדיש.
כשקמתי בבוקר אמרתי לעצמי: אני לא אומר קדיש! אבל עכשיו משראיתי כיצד מתגשמים דברי אבי, ובסייעתא דשמיא הובאו לכאן תשעה יהודים כשרים ממרחק רב, לא יכולתי להימנע מלומר: יתגדל ויתקדש שמיה רבא...
בעובדות רבות חוזרות ומבקשות נשמות הנפטרים שיאמרו אחריהם קדיש, אשר בכוחו לעזור להם מאוד בדין הנעשה עמהם.
אמנם, כאשר אומרים את הקדיש בהבלעה ובחיסור אותיות, התועלת מהקדיש מעטה מאוד.
כמו כן, אם האומרים את הקדיש הם רשעים ומחללי שבתות, התועלת הנגרמת לנשמת הנפטר היא מעטה מאוד.
כוחה של אמירת קדיש, להגן ולהציל את נשמת הנפטר, הוא רב מאוד. ברם, אסור לכוון באמירת הקדיש לתועלת נשמת הנפטר, לפי שעיקר הקדיש הוא שבחים ותפילות שיתגדל שמו יתברך.
אולם, בשני מקומות ניתן לכוון לתועלת נשמת הנפטר: א. באמירת "יהא שלמא רבא... ועל כל ישראל", אפשר לכוון בכלל "כל ישראל"
גם על נשמת הנפטר.
ב. באמירת "עושה שלום במרומיו", יש לכוון שגם לנשמת הנפטר תהיה ברכת שלום מאת ה', העושה שלום במרומיו (עולת תמיד עמוד נ, בשם דרכי חיים).
ענין נוסף יש באמירת הקדיש, והוא: צידוק דינו של ה' יתברך. שכן כאשר הקב"ה נפרע מהאדם על חטאיו, שמו של הקב"ה מתקדש, שנאמר: "ונשפטתי" ולאחר מכן: "והתגדלתי והתקדשתי", לכן עומד בנו של הנפטר ואומר: "יתגדל ויתקדש שמיה רבא" (שם, בשם ספר החיים).
חומר נוסף על כך, ועל כל אשר יארע לאדם לאחר פטירתו, ניתן למצוא בספר "אוצרות אחרית הימים", כרך שני.
יהי רצון שיקויים בנו במהרה: "בלע המוות לנצח ומחה ה' אלקים דמעה מעל כל פנים".
עוד בנושא מסכת החיים

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il