בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • הארץ ופירותיה
קטגוריה משנית
  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • ספר תהלים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

אריה יעקב בן משה יוסף ז"ל

undefined
9 דק' קריאה 39 דק' צפיה
הקדמה
רוב מועדי השנה משלבים התייחסות הן לעולם הטבע, והן לעניינים לאומיים שקרו לעם ישראל. יש חגים בהם העניין הטבעי בולט יותר, כמו חג הסוכות שמאוד בולטת בו השמחה בטבע במצוות הסוכה וארבעת המינים, ויש חגים שבהם בולט יותר הענין הלאומי, כמו חג הפסח שבו יצאו ישראל ממצרים. באופן פשוט, ט"ו בשבט הוא יום של התעסקות בטבע ובמצוות התלויות בארץ, אך אין לו משמעות לאומית.

אמנם גדולי ישראל עשו חשבונות לפיהן בט"ו בשבט יש דברים שקשורים לבריאת העולם, שהרי נחלקו התנאים האם בתשרי נברא העולם או בניסן נברא העולם, ויש שאמרו שניסן הוא תחילת השנה מצד ישראל, ואילו תשרי הוא תחילת השנה מצד אומות העולם. והנה, לשיטה שסוברת שבניסן נברא העולם נמצא שט"ו בשבט חל ארבעים יום קודם תחילת בריאת העולם בכ"ה אדר, ולכן אפשר לראות בט"ו בשבט גם קשר מיוחד אל עם ישראל.
נלמד את פרק י"ט בתהלים, שעוסק בהתרשמות מן הטבע, ובסוף נחבר את הדברים לט"ו בשבט.

מבנה פרק י"ט בספר תהלים
לאחר פסוק הפתיחה של הפרק "לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד", ניתן לראות שהפרק מחולק לשלשה חלקים.
החלק הראשון עוסק בשירה שעולה מהמפגש שלנו עם הטבע:
(ב) הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ: (ג) יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אֹמֶר וְלַיְלָה לְּלַיְלָה יְחַוֶּה דָּעַת: (ד) אֵין אֹמֶר וְאֵין דְּבָרִים בְּלִי נִשְׁמָע קוֹלָם: (ה) בְּכָל הָאָרֶץ יָצָא קַוָּם וּבִקְצֵה תֵבֵל מִלֵּיהֶם לַשֶּׁמֶשׁ שָׂם אֹהֶל בָּהֶם: (ו) וְהוּא כְּחָתָן יֹצֵא מֵחֻפָּתוֹ יָשִׂישׂ כְּגִבּוֹר לָרוּץ אֹרַח: (ז) מִקְצֵה הַשָּׁמַיִם מוֹצָאוֹ וּתְקוּפָתוֹ עַל קְצוֹתָם וְאֵין נִסְתָּר מֵחַמָּתוֹ:

החלק השני עוסק בהתייחסות לתורה:
(ח) תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ עֵדוּת ה' נֶאֱמָנָה מַחְכִּימַת פֶּתִי: (ט) פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב מִצְוַת ה' בָּרָה מְאִירַת עֵינָיִם: (י) יִרְאַת ה' טְהוֹרָה עוֹמֶדֶת לָעַד מִשְׁפְּטֵי ה' אֱמֶת צָדְקוּ יַחְדָּו: (יא) הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים:

החלק השלישי הוא המסקנה של הדברים האמורים לפני כן. לא מדובר באדם שרק שר ומתלהב, אלא באדם שהדברים שהוא מתפעל מהם גורמים לו גם לקבל אחריות.
(יב) גַּם עַבְדְּךָ נִזְהָר בָּהֶם בְּשָׁמְרָם עֵקֶב רָב: (יג) שְׁגִיאוֹת מִי יָבִין מִנִּסְתָּרוֹת נַקֵּנִי: (יד) גַּם מִזֵּדִים חֲשֹׂךְ עַבְדֶּךָ אַל יִמְשְׁלוּ בִי אָז אֵיתָם וְנִקֵּיתִי מִפֶּשַׁע רָב: (טו) יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ ה' צוּרִי וְגֹאֲלִי:
נתבונן בכל חלק בפני עצמו, ואחר כך נראה מה היחס בין החלקים.

ההתפעלות מעולם הטבע
הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ:
בחלק הראשון אנו רואים אדם שמתלהב ומתפעל מעולם הטבע, ויש לשים לב לכך שהוא לא מתפעל מהארץ אלא מהשמים. השמים מהווים תמיד ביטוי לתחושת האינסופיות של העולם והבריאה. כשמסתכלים על הארץ רואים משהו מוגבל, אבל בשמים רואים מרחבים עד אין קץ. גם אדם שעולה לחלל יודע שיש עוד הרבה חלל, וגם אחרי שעולים לחלל אפשר לומר 'השמים הם הגבול'...

הסתכלות השמימה יכולה לייצר את תחושת האמונה. ידוע שתכונת האמונה טבועה בתוכו של ילד קטן. מהיכן היא צומחת? ננסה ללכת יום שלם בגובה של הילד, כולם יראו לנו גדולים. המצב הזה, שהתינוק הוא קטן וכולם גדולים ממנו, מטביע בו את התכונה של התלות והאמונה. מציאות החיים שהקב"ה מכניס אותנו אליה עוזרת לנו לרכוש את תחושת האמונה. באותו אופן, אם אדם גדול מסתכל על סביבותיו ונושא את עיניו השמימה, הרי באופן טבעי מעורר אצלו הדבר את תכונת האמונה.

יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אֹמֶר וְלַיְלָה לְּלַיְלָה יְחַוֶּה דָּעַת:
אחרי הדבר הכללי ביותר, השמים והרקיע, עובר המזמור לעסוק בענין הזמן, ככלות הכל ואחרי הכל. יום ליום יביע אומר - כל יום האדם רואה משהו אחר, לכל יום יש 'אומר' מיוחד. אולם בלילות האדם אינו רואה, "ולילה לילה יחוה דעת". מסביר הרב קוק בספר 'עולת ראי"ה', שיש מעלה בכך שהאדם אינו רואה, כי בראיה יש הגבלה מסוימת, וכאשר האדם אינו רואה הדבר יכול לגרום לו להרחבת הדעת. בלילה יכול אדם לדמיין את ה'אומר' שהוא ראה ביום בצורה רחבה יותר. כשאדם ישן אז כל הציורים שהוא ראה ביום כציורים מוגבלים מקבלים את הדעת והמרחב שלהם.

אֵין אֹמֶר וְאֵין דְּבָרִים בְּלִי נִשְׁמָע קוֹלָם:
יתכן שמשמעות הפסוק היא, שלפעמים שתיקה מבטאת יותר מאשר מה שיכולה לבטא אמירה. בספר 'איש צדיק היה' מסופר שפעם היתה לרבי אריה לוין שאלה, והוא הלך להתייעץ עם הרב קוק שהיה בישיבה הישנה. הוא מחכה לרב, ובנתיים הגיע הרב הנזיר, מתיישב בשולי בית המדרש, ומתחיל לעבוד בפינתו את עבודת ה' התמידית שלו. ר' אריה לוין רואה שהרב משתהה, ובנתיים באיזו דרך מופלאה הוא רואה שהבעיה שהוא חשב שהיא כה גדולה - נפתרה. הלך ר' אריה לוין לביתו, ולימים כשנזדמן לבית הרב הוא סיפר לו מה שהיה. אמר לו הרב - וכי אתה חושב שהדברים נפתרו מאליהם? הרי הנזיר היה לידך, הוא דיבר איתך בשפת החכמים, שהיא שפת השתיקה. 'אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם' - יש בכך בחינה שהתלהבות האדם לקבל את הגודל של הטבע היא מעל ומעבר ליכולת לבטא את הדברים בדיבור.

בְּכָל הָאָרֶץ יָצָא קַוָּם וּבִקְצֵה תֵבֵל מִלֵּיהֶם, לַשֶּׁמֶשׁ שָׂם אֹהֶל בָּהֶם:
גודלו של הטבע מגיע לכל מקום ומקום. מספרים על מלך שלקח יהודי ועוד שני גוים, נתן לכל אחד מהם חדר ואמר שמי שימלא את החדר שלו בצורה הטובה ביותר יזכה בפרס. לקח אחד החכמים הגוים עפר, טחן אותו עד דק, ומילא את החדר. בא החכם השני, לקח חומר שיכול להיטחן עוד יותר טוב מהאדמה, ומילא את החדר שלו. הגיע תורו של היהודי, והוא אינו עושה דבר. מגיע היום, המלך קורא ליהודי ושואל אותו במה אתה ממלא את החדר? סגר היהודי את דלת החדר, לקח גפרור, וכל האור התפשט בחדר. האור הוא בעל יכולת התפשטות כה גדולה, שלכל מקום הוא מגיע. "לַשֶּׁמֶשׁ שָׂם אֹהֶל בָּהֶם" - האור של השמש הוא כל כך חזק, ולכן אי אפשר להסתכל בשמש - שהיא מקור כל האור - באופן ישיר. חייבים לשים אוהל, כדי שהאדם יוכל לקלוט את האור הזה.

וְהוּא כְּחָתָן יֹצֵא מֵחֻפָּתוֹ יָשִׂישׂ כְּגִבּוֹר לָרוּץ אֹרַח: הַשָּׁמַיִם מוֹצָאוֹ וּתְקוּפָתוֹ עַל קְצוֹתָם וְאֵין נִסְתָּר מֵחַמָּתוֹ:
כאשר אנו רואים חתן אנו רואים אותו רק כלפי חוץ, אבל מי יודע מה יש בליבו? ודאי שיש הרבה יותר ממה שרואים. כך גפם מה שאנחנו רואים מעולם הטבע הוא מעט מאוד מהעוצמה האצורה בו. הגיבור הוא דוגמא נוספת לאדם שכל כך בטוח בעצמו.

התורה
מכאן אנו עוברים לחלק השני של הפרק, שמתאר במבנה יפה ופשוט את מעלת התורה. בכל פסוק יש שתי צלעות, וכל צלע מורכבת משני חלקים: כינוי לתורת ה', עם תכונה מסוימת שהיא עושה משהו.

תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ
עֵדוּת ה' נֶאֱמָנָה מַחְכִּימַת פֶּתִי:
פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב
מִצְוַת ה' בָּרָה מְאִירַת עֵינָיִם:
יִרְאַת ה' טְהוֹרָה עוֹמֶדֶת לָעַד
מִשְׁפְּטֵי ה' אֱמֶת צָדְקוּ יַחְדָּו:
הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים:

הרבה פירושים נאמרו בביאור המשמעות של כל ביטוי. מדוע דוקא התמימות של התורה 'מייצרת' השבת נפש, מה היא 'עדות' וכיצד העדות מחכימה את הפתי, וכו'. בכך ראוי לעסוק בעומק ובהרחבה לפני חג השבועות. באופן כללי ניתן לומר שהפסוק הראשון שמדבר על התורה והעדות עוסק בתורה, הפסוק השני שמדבר על פיקודי ומצוות ה' עוסק במצוה, והפסוק השלישי שמדבר על יראת ה' ומשפטי ה' עוסק במידות ובמוסר. כולם יחד "נחמדים מזהב ומפז רב, ומתוקים מדבש ונופת צופים".

המסקנות המעשיות
החלק השלישי של המזמור עוסק במסקנות המעשיות, והוא נראה מקביל לחלק השני: "גַּם עַבְדְּךָ נִזְהָר בָּהֶם בְּשָׁמְרָם עֵקֶב רָב" - המצוות, "שְׁגִיאוֹת מִי יָבִין מִנִּסְתָּרוֹת נַקֵּנִי" - בלימוד התורה, "גַּם מִזֵּדִים חֲשֹׂךְ עַבְדֶּךָ אַל יִמְשְׁלוּ בִי אָז אֵיתָם וְנִקֵּיתִי מִפֶּשַׁע רָב" - אולי דברים אלו הם כנגד החלק השלישי שמדבר על המוסר, וכאן הבקשה היא שמבחינה מוסרית אוכל להתמודד עם הרשעה שיש בעולם.

מי הם הזדים? במפרשים יש שני הסברים, יש אומרים שהכוונה היא לזדים שהאדם עצמו יוצר, כלומר העבירות שהוא עושה במזיד, ויש אומרים שהכוונה היא לזדים שבאים מבחוץ, ומונעים מהאדם לעבוד את ה'. האדם מתפלל שלא יהיו לו מפריעים, ואז הוא לא יצטרך להשקיע את האנרגיות במלחמות עם האויבים אלא הוא יוכל להשקיע אותן בעבודת ה'. המזמור חותם בבקשה "יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ ה' צוּרִי וְגֹאֲלִי".

מהו היחס בין חלקי הפרק?
וכאן יש לשאול שאלה יסודית: מהו היחס בין חלקי הפרק? האם הפסוק החותם את החלק השני "הנחמדים מזהב ומפז רב" בא לומר שהחלק הראשון, העוסק בעולם הטבע, אינו כל כך נחמד? שאלה נוספת שיש לשאול היא האם החלק השלישי שבו האדם מקבל על עצמו לשמור את דברי ה' נובע רק מהתורה, כפי שנראה מהתוכן שלו שעוסק רק בתורה ובמצוות, או גם מעולם הטבע, שאם לא כן - לשם מה הוזכר החלק הראשון?

עולם הטבע ולימוד התורה - שני גורמים לעבודת ה'
היה ניתן לומר שהפרק מתאר שני דברים שצריכים לגרום לאדם לעבוד את ה', התבוננות בעולם הטבע ולימוד התורה. הקב"ה ברא לא רק את התורה אלא גם את עולם הטבע כדי שהוא יעודד לקיום תורה ומצוות. כשם שהתורה היא חכמתו של הקב"ה כך גם עולם הטבע. במקומות רבים ניתן לראות את ההשוואה בין החכמה שנצרכה לבריאת העולם ובין החכמה שנצרכה לעולם התורה, וכך לדוגמא בספר משלי 1 : תחילה עוסק המזמור בחכמת התורה "אַשְׁרֵי אָדָם מָצָא חָכְמָה וְאָדָם יָפִיק תְּבוּנָה... יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים וְכָל חֲפָצֶיךָ לֹא יִשְׁווּ בָהּ, אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ בִּשְׂמֹאולָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד, דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבֹתֶיהָ שָׁלוֹם, עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר". מיד אחרי העיסוק בחכמת התורה עובר המזמור לעסוק בחכמה שבה נברא העולם "ה' בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה", ומכאן שאותה החכמה שהיא חכמת התורה היא גם החכמה של בריאת העולם.

האם אפשר לאפיין מה תפקיד עולם הטבע בעבודת ה', ומה תפקיד התורה? המזמור נותן על כך תשובה ברורה. ההסתכלות הטבע צריכה לתת לאדם תחושה כללית של יראת שמים, לא הדרכות מעשיות כיצד להתנהג באופן פרטני, אלא הכרה כללית בגודל האלוקי. התורה היא זו שמתרגמת את התחושה הכללית הזו למשהו ממשי, מעשי ומפורט.

מרחק וקרבה
באופן מעט שונה ניתן לומר, שעבודת ה' צריכה להיות בנויה מצד אחד על המרחק שיש לנו ביחס לה', ומצד שני על הקרבה אליו. בחלק הראשון שעוסק בטבע כלל לא מוצאים את האדם, האדם אינו מדבר על עצמו ועל מה שהוא עושה, אלא מספר ממה הוא מתפעל. זוהי היראה. התורה היא זו שפונה אל האדם בעדינות ברגש, היא משיבת נפש, מחכימת פתי, משמחת אותו ומאירה את עיניו, היא זו שמדברת אל האדם במגע חם ואוהד. שתי התחושות הללו, שנוצרות מההתבוננות בטבע ומהמפגש עם התורה, יכולות לייצר את המסקנה שהאדם יעבוד את ה'.

התורה - עוד יותר נחמדה מעולם הטבע
רבי יהודה הלוי, בספר הכוזרי 2 , בחר ללמוד את הפרק בצורה אחרת. הפרק כולו עוסק בשבח התורה, והפסוק "הנחמדים מזהב ומפז רב, ומתוקים מדבש ונופת צופים" נועד להנגיד את תורה אל מול עולם הטבע. הזהב מבטא את היופי החיצוני, בו משתמשים לצפות מבחוץ את כלי המקדש. הפרק אומר: תסתכל על עולם הטבע ותראה כמה שהוא נחמד ויפה, והתורה היא עוד יותר נחמדה מעולם הטבע.

התורה - השגחה פרטית
מכאן אנו באים להסבר השלישי לפרק, שנוגע גם לט"ו בשבט. הפרק אינו אומר רק שהתורה משובחת לא פחות מעולם הטבע, אלא הוא מעמיד את התורה מול עולם הטבע. ההבחנה הגדולה שיש בין עולם הטבע לתורה היא, שאין בעולם הטבע השגחה פרטית, אין בו פניה אל האדם הפרטי. יש הופעה של כוח עצום שהוא מאיר הכל, אבל ההארה הזו יכולה להיות גם הרסנית, כמו שאומר הרד"ק בפירושו לפרק: "ואמר ואין נסתר מחמתו ולא אמר ואין נסתר ממאורו, כי יוכל האדם להיסתר מאורו ולא מחומו, כי אפילו בחדרי חדרים ישיגנו חומו". אי אפשר להתחמק מהשמש, ולפעמים היא מזיקה. עולם הטבע אינו יכול לתת את מה שהוא צריך לתת בכפיות המדודות והמדוייקות.

ממשיך הרד"ק:
ויש מפרשים הטעם שסמך התורה לשמש להגדיל תועלתה על תועלת השמש, כי יש דברים שהשמש מזיק, והתורה מועילה בכל הדברים, ולפיכך אמר תורת ה' תמימה שלמה היא, כי בכל דרכי העולם הזה והעולם הבא ימצא האדם תועלת בה, ואמר משיבת נפש כי השמש כשישב האדם לחומו יותר מדאי שמא יחלה חולי מוות, כמו שאמר ביונה ותך השמש על ראש יונה ויתעלף, והתורה לא כן כי היא משיבת נפש לגוף ומתקיים בה. ופעמים שהשמש יכנס בחומו של אדם וישתגע, והתורה לא כן אלא מחכימת פתי..."

הזהב והפז מייצגים את עולם הטבע כולו, שהוא אמנם נוצץ ומלהיב אבל לא תמיד מביא תועלת לאדם, ואילו התורה מביאה תמיד ברכה, ולכן היא נחמדה יותר מזהב ומפז. כאשר הלבוש החיצוני עומד רק כלבוש חיצוני הוא יכול להזיק.

עץ חיים היא למחזיקים בה
אין לנו יום שבו אנו חווים את חווית עולם הטבע דרך השמים. החויות שלנו מעולם הטבע הן תמיד דרך הארץ, דרך העץ והפרי. למה דוקא עץ ופרי?

התורה נמשלת לעץ: "עץ חיים היא למחזיקים בה". גם הארון שבו היו לוחות הברית היה עשוי מעצי שטים המצופים זהב. כאשר יש עץ אפשר לתת משמעות גם לפז ולזהב, אבל אם אין את עצם הדבר - אין גם את הפרי. לעץ יש שרשים שטמונים באדמה ולא רואים אותם, ומשמעות הדבר היא שלעץ יש דברים נסתרים עמוקים שאינם בולטים כלפי חוץ.

העץ כשלעצמו נראה כדבר שאין בו משהו מתוק, הוא הביטוי לעבודה הקשה ולמעשים קטנים, ולפעמים גם התורה נתפסת כך. התורה נמשלת לעץ משום שרק דרך העץ אפשר להגיע לפירות, לדבר המתוק. לאחר שירת הים אנו רואים שהמים המרים מומתקים דוקא על ידי העץ - העץ נראה כדבר מר, אבל תכונתו היא להמתיק את המים.

לחבר את העץ והפרי
ט"ו בשבט מתייחס גם לענין העץ, וגם לעניין הפרי. בדרך כלל, יש מתח ופער גדול בין ההתייחסות שלנו לעץ, שנראה מר, לבין ההתייחסות שלנו לפרי, שנראה מתוק. הפער הזה נובע מכך שאנו לא נמצאים בעולם אידיאלי, שבו טעם העץ כטעם הפרי 3 . כשאנחנו עובדים אנו לא מרגישים את מתיקות הפירות, וכשאנחנו אוכלים פירות אנו לא עובדים על ידי האכילה. האתגר שלנו הוא להפוך את כל עולם הטבע לעולם שהעץ והפרי מתחברים בו, והכלי לעשות זאת הוא התורה, שהיא עץ החיים. התורה יכולה לקשר את העץ לחיים, והיא יכולה להיות מצד אחד נחמדת מזהב ומפז רב, אך מצד שני גם מתוקה מדבש ונופת צופים. ולואי שנזכה ונחוש את המדרגה של 'טעם העץ כטעם הפרי'.


^ 1 פרק ג, יג-יט.
^ 2 מאמר ב, אות נו.
^ 3 כדברי רש"י לספר בראשית פרק א, פסוק יא.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il