ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

סליחות - למען שמו באהבה

בית מדרש חגים וזמנים ימים נוראים סליחות Bookmark and Share



גירסת הדפסה
שלח לחבר

אלול תשס"ט

סליחות - למען שמו באהבה


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
יוסף בן גרסיה

סליחות מעומק הלב - מלה במלה עם הצבור
השו"ע אומר בסעיף ראשון בהלכות ראש השנה (סימן תקפא סעיף א) "נוהגים לקום באשמורת לומר סליחות ותחנונים מראש חדש אלול ואילך עד יום הכפורים". לפי דעת הרמ"א ומנהג בני אשכנז אומרים סליחות באשמורת הבוקר מיום ראשון שלפני ראש השנה. אם חל ראש השנה בימים שני או שלישי - מתחילים מיום ראשון שבוע שלפניו. והעיד רבי חיים ויטאל ז"ל על האר"י הקדוש שהיה אומר סליחות כמנהג הספרדים: "ענין הסליחות של בני ספרד באשמורת הבוקר ליל חדש אלול עד יום הכיפורים. העיד לי כבוד הרב רבי יצחק שאגיש ז"ל שהוא ראה למורי ז"ל שהיה אומר מלה במלה עם הצבור". (שער הכוונות, דרושי ראש השנה הקדמה).
ולמה היה אומר מילה במילה את הסליחות. הרי "שומע כקורא" ויכול האדם לשמוע את התפילה משליח הציבור ולצאת ידי חובה. צריך לומר שאין העניין כאן לצאת ידי חובה אלא להתעוררות הנפש, וכשאדם קורא הסליחות בפיו הוא מתעורר יותר. מעין מה שאמרו לעניין שבת ומצוות אחרות "מצווה בו יותר מבשלוחו". אע"פ שבגלל זה הוא מבטל קצת לימודו. למה? כי גופו עוסק במצוות וזו מעלה יותר גדולה. (קידושין מא ורש"י שם. טור רנ"א). על כך כתב בפרי עץ חיים את מנהגו זה של האר"י כהדרכה לכלל הציבור. לאמר הסליחות "מלה במלה עם הצבור". וכך הכוונה הרבה יותר גדולה. והסליחות עושות יותר רושם.

סליחות ותשובה - גם לתלמידי חכמים
כתב החיד"א "וראיתי כמה ת"ח בימים האלה מפסיקים ללמוד שאלות ותשובות, לפלפל, ואומרים סליחות תפילות ותחנונים. ועוסקים בספרי מוסר" (ברכ"י ו'). תלמידי החכמים הללו הלכו בעקבותיו של האר"י ז"ל שגם הוא ביטל לימודו על מנת לומר הסליחות עם הציבור. גם מורים ומלמדים צריכים להתאמץ לומר סליחות עם הציבור. וראוי להם לישון מוקדם על מנת שלא לפגוע בתלמידיהם וכד'. (רמ"א יו"ד רמה סע' יז).
וצריך לומר כי סליחות ותשובה הם צורך של דתיים כמו של חילונים, ושל רבנים ותלמידיהם לפחות כמו שאר הציבור. ולא יאמר אדם אני לא צריך תשובה שהיא רק לחילונים או לבעלי בתים בלבד. שהאומר כן - אין טועה יותר ממנו. שתשובה שייכת בכולם. כמו שאומרת הגמרא במסכת סוכה על יצר הרע שנקרא "צְּפוֹנִי" והוא "יֵצֶר הָרַע - שֶׁצָּפוּן וְעוֹמֵד בְּלִבּוֹ שֶׁל אָדָם". והיצר הזה "הִגְדִּיל לַעֲשׂוֹת" - אָמַר אַבַּיֵי, וּבְתַלְמִידֵי חֲכָמִים יוֹתֵר מִכֻּלָּן". שהוא מסתתר בתוך ליבם.

התשובה של רבינו סעדיה גאון

מספרים על רבי סעדיה גאון שנמלט מהקראים, כי הוא יצא נגדם בשצף קצף והם רדפו אחריו והיה כוחם גדול. יום אחד הוא התאכסן אצל אדם אחד, והמארח לא ידע מי מתארח אצלו, אבל כבדו כהוגן וכשורה. והנה באו הקראים ודפקו על דלתו ושאלו את בעה"ב האם מתארח אצלך רבי סעדיה גאון? ענה להם: לא. ורבי סעדיה גאון כששמע את השיחה יצא מן הבית בחשאי ונסע משם. רדף אחריו בעל הבית וקרא לו שיעצור. עצר רבי סעדיה גאון את העגלה ושאלו לשם מה בא? נשתטח בעל הבית לפני רגליו ובכה והתחנן. שאל הרב את בעה"ב על מה הוא בוכה ומבקש סליחה, והוא השיבו על שלא כבדתי אותך כראוי. אמר לו הרב כיבדת אותי כראוי. ענה האיש לוּ ידעתי שזה כבודו הייתי מכבדו כהוגן יותר.
ישב רבי סעדיה גאון ובכה, שאלו בעל הבית לפשר בכיו, ענה לו: ממך למדתי. אתה כיבדת אותי כראוי ויפה ביותר. למרות זאת אתה בוכה על כך שלא כיבדת אותי כראוי. ואני חושב על עצמי. כל יום ויום אני מכיר את הקב"ה יותר ויותר. אני בוכה מדוע אתמול לא עבדתי אותו כמו שאני מרגיש את גדולתו היום.

סליחות בשעת רצון - רק אחרי חצות לילה
בשער הכוונות בדרושי תפילת ערבית (דרוש א) "גם דע כי בחצות לילה הראשונה אין ראוי לומר כלל שום סליחות ולא להזכיר י"ג מדות דויעבר, זולתי בליל יום הכפורים". "גם אין ראוי לומר שום קינה ולא לעורר שום בכיה על חורבן הבית רק אחר חצות כנזכר בזוהר פעמים רבות פרשת ויקהל. כי בחצות הלילה אז מתעוררת הבכייה למעלה על חורבן בית המקדש ואז זמנה האמיתית".
וזה עניין הסליחות שהוא התעוררות כפולה. גם של מעלה וגם של מטה. כמו שיבואר לקמן בעניין "אני לדודי ודודי לי" שהוא לא רמז בלבד אלא עניין הלכתי. לומר שרק בשעה שבשמים יש התעוררות לבכיה על מצבם של ישראל, אנו מתעוררים פה בתשובה גדולה. ולכן השעה של הסליחות היא חשובה. שתהיה ההתעוררות ביחד.
אמנם אם לא אמרו הסליחות באשמורת הבוקר או בחצות הלילה. יכולים לאמרם במשך היום. אך אינו השעה הראויה כמו בלילה. ובכל מקרה לא יאמרו סליחות לפני חצות הלילה כי הסליחות הם מהתעוררות הרחמים העליונים. ומי שלא יכול לומר סליחות עם הציבור - יאמרם ביחיד בזמנם או במשך היום. וכשאומר ביחיד או כשאומרים ואין מנין - יאמרו י"ג מידות בטעמים כקורא בתורה.

שני וחמישי - עת רצון
מי שלא יכול לומר סליחות כל השבוע מחמת אילוצים, יאמר לפחות סליחות בשני וחמישי. ולמה דווקא בימים אלו? כי בהם עלה משה להר סיני לרצות רחמים על ישראל אחרי חטא העגל. כך כתוב בתוס' (בבא קמא פב.) "אמר במדרש: משה רבינו עליו השלום עלה בחמישי לקבל לוחות האחרונות וירד בשני ונתרצה לו המקום. ולפי שהיה עת רצון באותה עלייה וירידה קבעו בשני וחמישי. ולכך נמי נהגו להתענות בשני וחמישי".
ומה שאמרו כי ימי שני וחמישי הוא יותר "עת רצון" מובא ברש"י כי שלוש פעמים עלה משה להר ושהה שם ארבעים יום. פעם ראשונה עלה לקבל לוחות ראשונים וזה היה בשמחה. פעם שניה עלה לכפר על חטאתם שלא ישמידם וזה היה בכעס. ופעם שלישית עלה בר"ח אלול ארבעים יום עד יום כיפור ועליהם נאמר (רש"י שמות לג יא) "מה הראשונים ברצון אף האחרונים ברצון. אמור מעתה אמצעיים היו בכעס. בי' בתשרי נתרצה הקב"ה לישראל בשמחה ובלב שלם ואמר לו למשה: סלחתי כדבריך. ומסר לו לוחות האחרונות, וירד והתחיל לצוותו על מלאכת המשכן וכו'".
פעם שאלנו את מו"ר הרב שליט"א איך צריך לומר סליחות והוא אמר לנו "בשמחה". ואע"פ שלפעמים סליחות אומרים בבכי ובשברון לב. אין זה סותר כי עיקר העיקרים של הסליחות הוא "עת רצון" ואע"פ שיש כעת ריחוק ובגללו הסליחות והבכי. אין זה בכי של יאוש חלילה, אלא בכי של רצון לתיקון מתוך ידיעה כי גם אנו רוצים וגם הקב"ה רוצה לחדש ימינו כקדם. מעין האמור בשיר השירים. שהוא אותו עניין בדיוק והוא נאמר בשירה.

התפילה של חודש אלול - להחזיר אהבת עולם
עד כמה העת הוא עת רצון אפשר ללמוד מהרמז של האר"י ז"ל על חודש אלול שהוא ראשי תיבות "אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי" (פרי עץ חיים ושער הפסוקים) והוא לא רמז סתם של ראשי תיבות אלא בא "לרמוז כי בחדש אלול הקב"ה מתרצה עם ישראל, ונעשה דוד להם לקרבם בתשובה, והוא קרוב לקוראיו בחדש זה". "ונהפך הקב"ה ידיד ואוהב אל האדם השב בתשובה" (עץ הדעת טוב - כי תצא).
המלים "אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי" לקוחות מתוך שיר השירים (ו) שכולו תחינה של כנסת ישראל ודודה להחזיר ביניהם אהבת עולם שהייתה במתן תורה והתקלקלה בחטא העגל. "ואותם דודים עודם ערבים עליהם מכל שעשוע. ומובטחים מאתו להופיע עוד עליהם לבאר להם סוד טעמיה ומסתר צפונותיה (של התורה). ומחלים פניו לקיים דברו. וזהו 'ישקני מנשיקות פיהו'".
אחרי חטא העגל נלקחה מישראל אותה אהבת עולם שהייתה במעמד הר סיני. והם הצטערו ביותר. בארבעים יום אלו שמראש חודש אלול עד יום כיפור הצטרפו בני ישראל לתפילת משה בעת שהוא היה בהר. תקעו בשופר והתפללו יחד איתו לכפר חטאתם ולהחזיר את אהבת העולם שהתבטאה במילים "אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי".
הרמז של האר"י ז"ל בא ללמד כי זו סגולתו של חודש אלול קיימת גם היום, לעורר את האהבה להקב"ה "בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם". במיוחד שבאהבה הזאת תלויות כל המצוות וכל הברכות המביאות את חזרתנו לארץ, כמבואר בקריאת שמע: "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם: וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ: וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ".
ומאידך, הרבה חטאים באים רק מתוך שבני ישראל מרגישים שהם מורחקים מהקב"ה. שכך היה בחטא העגל, שחשבו בני ישראל כי משה עזב אותם ולא יחזור יותר, והנה הם מורחקים מהקב"ה. ובמדרש כתיב שהראה להם השטן את מיטתו של משה ברקיע וחשבו שח"ו מת משה רבינו. והרגישו רחוקים וחטאו בחטא העגל. וגם חטא המרגלים בא להם מתוך שחשבו בטעות נוראה שה' שונא אותם. "וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ". (דברים פרק א כז). מילים נוראיות אלו הן בסיס חטא המרגלים. ולכן עיקר התיקון של יהודי הוא לדעת כי הקב"ה אוהב אותו אהבת עולם. כמו שאנו מזכירים לעצמנו כל יום פעמיים, בבוקר ובערב "אהבת עולם אהבתנו ה' אלוקינו". והוא על סמך נבואת ירמיהו שגילה לנו שאלוקים אוהב אותנו כל כך הרבה. " וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ עַל כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד" (ירמיה לא).

סליחות - אהבת עצמנו או אהבת הבורא?
אנו צריכים להזכיר לעצמנו את אהבת העולם שאלוקים אוהב אותנו בכל פעם שאנו אומרים סליחות. כי יש שני אופנים לאמירת סליחות אחד טוב ואחד יכול לעורר קטרוג, חלילה.
א] סליחות מתוך אהבת עצמנו - לומר סליחות כי אנו יודעים שבראש השנה נפתחים ספרי צדיקים ורשעים ובינונים, בראש השנה יכתבו וביום כיפור יחתמו. לכן אנו מתקנים את מעשינו בחודש אלול, מבקשים סליחה כדי שיגזור עלינו הקב"ה פרנסה טובה. חיים. שלום. ושלא יגזור עלינו גזירות רעות ח"ו.
ב] סליחות מתוך אהבת הבורא - לומר סליחות לעורר בתוכנו את אהבת ה'. שכשעם ישראל נמצא בגלות - זה חילול השם. "וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי, בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם ה' אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ" (יחזקאל לו ובעוד מקומות רבים). השכינה בצער גדול. שמו של הקב"ה לא שלם. אנו מתפללים בסליחות "להקים שכינתא מעפרא" שיהיה קידוש ה' בעולם. שתתגלה מלכותו יתברך. אנו קוראים בסליחות בקול גדול: "ה' מלך" להכריז ש"ה' הוא האלוקים".
כל זה הוא הכנה לתפילות ראש השנה ויום כיפור שבהן אנו מבקשים בכל התפילות "וְתִמְלֹךְ אַתָּה הוּא ה' אֱלֹהֵינוּ מְהֵרָה עַל כָּל מַעֲשֶׂיךָ. בְּהַר צִיּוֹן מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶךָ. וּבִירוּשָׁלַיִם עִיר מִקְדָּשֶׁךָ". לומר שהמלכות של הקב"ה בעולמו היא דרך ירושלים עיר הקודש. שהוא מולך דרך עם ישראל שתפקידם ללמד את כל העולם לדעת את ה'. "וּבְכֵן יִתְקַדֵּשׁ שִׁמְךָ ה' אֱלֹהֵינוּ עַל יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ וְעַל יְרוּשָׁלַיִם עִירֶךָ וְעַל צִיּוֹן מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶךָ וְעַל מַלְכוּת בֵּית דָּוִד מְשִׁיחֶךָ וְעַל מְכוֹנָךְ וְהֵיכָלָךְ".
סליחות - עֲשֵׂה לְמַעַן שִׁמְךָ
עֲשֵׂה לְמַעַן שִׁמְךָ - עשרות פעמים בסליחות
מנוסח הסליחות אנו למדים שהעיקר בתפילת הסליחות היא להגדיל את שמו של הקב"ה בעולם. עשרות פעמים אנו מבקשים בסליחות למען הגדלת שמו של הקב"ה בעולם. "ה' עֲשֵׂה לְמַעַן שִׁמְךָ: אָתָאנוּ עַל שִׁמְךָ. ה' עֲשֵׂה לְמַעַן שִׁמְךָ: בַּעֲבוּר שִׁמְךָ. כִּי אֵל מֶלֶךְ חַנּוּן וְרַחוּם שְׁמֶךָ" ובגלל ששם ה' נקרא עלינו - עם ישראל. אנו מבקשים את הגאולה של עם ישראל "שִׁמְךָ נִקְרָא עָלֵינוּ. ה' אֱלֹהֵינוּ: שִׁמְךָ נִקְרָא בְּקִרְבֵּנוּ. אַל תַּנִּיחֵנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ".
אנו מתחילים את הסליחות בפסוקים אלו שהאר"י ז"ל אומר כי סודם גדול. וכל זה על מנת להדגיש לנו שעיקר הסליחות - להרבות כבוד שמים. לקדש שמו של הקב"ה בעולם. זו היא הדרך הנכונה להתפלל, בודאי את התפילות של ראש השנה וימים נוראים. זו מדרגה שכל יהודי צריך לשאוף אליה שהרי בכל יום כל יהודי מזכיר לעצמו את הציווי "ואהבת את ה' אלהיך".

חושב רק על טובת עצמו, כמו כלב ח"ו
הזכרנו קודם שיש שתי דרכים לומר את הסליחות ואת התפילה עצמה. אמנם הרבה אנשים משתפים בתפילה גם בקשה לכבוד הבורא וגם בקשה לכבוד לעצמם. והדרך הנכונה היא להתפלל את שתי הבקשות הללו כשהן קשורות זו בזו. דהיינו אנו מתפללים לכבוד ה' - "עשה למען שמך". וכיון ששמו של הקב"ה נקרא עלינו - אנו צריכים להתחזק ולהתרומם. בבריאות, בפרנסה, בגאולה שלמה. ובכל הבקשות שנראות כאילו הן פרטיות - באמת הן כבוד שמים. "שִׁמְךָ נִקְרָא עָלֵינוּ". "שִׁמְךָ נִקְרָא בְּקִרְבֵּנוּ".
אמנם, מי שחושב רק על עצמו הרי הוא כמו אדם שמתחתן וכל הזמן חושב רק על מה שהוא יכול לקבל. אין לו "ואהבת לרעך כמוך". זו טעות חמורה, עליה נאמר בזוהר שאדם זה הוא ח"ו כמו כלב: "כולהו צווחין בצלותין ביומא דכיפורי ככלבים: הב הב לנא מזונא וסליחה וכפרה וחיי, כתבנו לחיים" (תיקונין תיקון ו' עמוד כ"ב). לכן צריך כל אדם להשתדל להרבות בתפילה על כבוד שמים ועל הקמת שכינתא מעפרא. להתפלל על קידוש שם ה' בעולם. ולהשתדל בזה בכל כוחו.

צריך אדם לשאוף בעיקר לכבוד ה'
הצדיקים המיוחדים מייחדים את בקשתם רק לכבוד ה' יתברך. כך מובא בתנא דבי אליהו רבה (ד) "כל חכם וחכם מישראל שיש בו דברי תורה לאמתו, ומתאנח על כבודו של הקב"ה ועל כבודן של ישראל כל ימיו, ומחמד ומתאוה ומצפה על כבוד ירושלים, ועל בית המקדש, ועל הישועה שתצמיח בקרוב בימינו, ועל כינוס גליות - מיד שורה רוח הקודש בקרבו. שנאמר: "וַיִּזְכֹּר יְמֵי עוֹלָם מֹשֶׁה עַמּוֹ. אַיֵּה הַמַּעֲלֵם מִיָּם אֵת רֹעֵי צֹאנוֹ? אַיֵּה הַשָּׂם בְּקִרְבּוֹ אֶת רוּחַ קָדְשׁוֹ?" (ישעיהו סג).
מכאן אמרו כל ת"ח שעוסק בתורה בכל יום תמיד בשביל להרבות כבוד שמים אינו צריך לא חרב ולא חנית ולא כל דבר שיהיה לו שומר אלא הקב"ה משמרו בעצמו ומלאכי השרת עומדין סביב לו וחרב ביד כולם ומשמרין אותו. שנאמר (תהילים קמט) "רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם" וגו'.
אומר על כך בעל המסילת ישרים: "נמצאת למד שזאת היא הכוונה המעולה שהיא רחוקה לגמרי מכל הנאת עצמו" ואינה אלא לכבודו של מקום ולקידוש שמו יתברך המתקדש בבריותיו בשעה שעושים רצונו. וגם לכבודם של ישראל, לשלותן, ולחזרתם בתשובה של הרשעים. "שאין הקב"ה חפץ באבדן הרשעים" אלא להחזירם בתשובה.
"כי אין הקב"ה אוהב אלא למי שאוהב את ישראל וכל מה שאדם מגדיל אהבתו לישראל, גם הקב"ה מגדיל עליו. ואלה הם הרועים האמתיים של ישראל שהקב"ה חפץ בהם הרבה, שמוסרים עצמם על צאנו, ודורשים ומשתדלים על שלומם וטובתם בכל הדרכים, ועומדים תמיד בפרץ להתפלל עליהם ולבטל הגזירות הקשות ולפתוח עליהם שערי הברכה". (מסילת ישרים פרק יט).

מהו פירוש "שמו" של הקב"ה?
בשני מקרים אנו אומרים "השם" וצריך להבדיל ביניהם. א] לפעמים אנו אומרים "השם" במקום לומר "אדנ-י". כשאנו לומדים או מדברים על תפילות או פסוקים או ברכות ולא רוצים לומר "אדנ-י" מחמת קדושתו. ב] ולפעמים אנו אומרים "השם" ו מתכוונים ל"שם" ממש - דהיינו ה"שם הטוב" של אלוקים. וכמו שאצל בני אדם יש אדם טוב שיש לו שם טוב, ויש אדם טוב שיש לו שם רע. ויש אדם טוב שאף אחד לא מכיר אותו, כך ששמו לא מוכר כלל בעולם. כך גם עם הקב"ה. כשאומרים: "ברוך שמו". מתכוונים לפרסום מציאותו. שיכירו בו כל בני האדם או רובם. כך מתפרשים המילים "עשה למען שמך". שהעולם יתוקן "וְכָל בְּנֵי בָשָׂר יִקְרְאוּ בִשְׁמֶךָ" "יַכִּירוּ וְיֵדְעוּ כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל. כִּי לְךָ תִּכְרַע כָּל בֶּרֶךְ. תִּשָּׁבַע כָּל לָשׁוֹן" וכו', כל האמור בעלינו לשבח על כך ש"יקַבְּלוּ כֻלָּם אֶת עֹל מַלְכוּתֶךָ. וְתִמְלֹךְ עֲלֵיהֶם מְהֵרָה לְעוֹלָם וָעֶד. כִּי הַמַּלְכוּת שֶׁלְּךָ הִיא וּלְעוֹלְמֵי עַד תִּמְלֹךְ בְּכָבוֹד. כַּכָּתוּב בְּתוֹרָתֶךָ. ה' יִמְלֹךְ לְעוֹלָם וָעֶד".
כשאנו מתפללים בסליחות על שמו של הקב"ה, אנו מתפללים לבטל את שליטתו של עמלק ותלמידיו בעולם. כי כשעמלק שולט בעולם, "אין השם שלם". אנשים לא יודעים שאלוקים ברא את העולם, שהוא מנהל אותו. זה נקרא חילול השם. וצריך לדעת כי עד ימות המשיח נפגע "שמו" של אלוקים. שלא מכירים אותו כל באי עולם, זה נקרא "חילול השם".

חילול השם וקידוש השם
חילול השם קורה גם כאשר אנשים שנושאים את שמו של אלוקים גורמים לאנשים אחרים להתרחק ממנו. כך מובא בגמרא (יומא פו) וגם ברמב"ם (הלכות תשובה פרק א)
"שָׁאַל רַבִּי מַתְיָא בֶן חָרָשׁ אֶת רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה בְרוֹמִי, שָׁמַעְתָּ אַרְבָּעָה חִלּוּקֵי כַפָּרָה שֶׁהָיָה רַבִּי יִשְׁמָעֵאל דּוֹרֵשׁ?! אָמַר לוֹ, שְׁלֹשָׁה הֵן, וּתְשׁוּבָה עִם כָּל אֶחָד וְאֶחָד. א. עָבַר אָדָם עַל מִצְוַת עֲשֵׂה, וְעָשָׂה תְשׁוּבָה, אֵינוֹ זָז מִשָּׁם עַד שֶׁמּוֹחֲלִין לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, (ירמיה ג) "שׁוּבוּ בָנִים שׁוֹבָבִים, אֶרְפָּא מְשׁוּבֹתֵיכֶם". ב. עָבַר אָדָם עַל מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה, וְעָשָׂה תְשׁוּבָה, תְּשׁוּבָה תוֹלָה, וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, שֶׁנֶּאֱמַר, (ויקרא טז) "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם". ג. עָבַר אָדָם עַל כְּרֵיתוֹת וּמִיתוֹת בֵּית דִּין, וְעָשָׂה תְשׁוּבָה, תְּשׁוּבָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים תּוֹלִין וְיִסּוּרִים מְמָרְקִין, שֶׁנֶּאֱמַר, (תהלים פט) "וּפָקַדְתִּי בְשֵׁבֶט פִּשְׁעָם" וְגוֹ'. ד. אֲבָל מִי שֶׁיֵּשׁ חִלּוּל הַשֵּׁם בְּיָדוֹ - אֵין כֹּחַ לֹא בִתְשׁוּבָה לִתְלוֹת, וְלֹא בְיוֹם הַכִּפּוּרִים לְכַפֵּר, וְלֹא בְּיִסּוּרִין לְמָרֵק, אֶלָּא כֻלָּן תּוֹלִין, וּמִיתָה מְמָרֶקֶת, שֶׁנֶּאֱמַר, (ישעיה כב) "וְנִגְלָה בְאָזְנָי ה' צְבָאוֹת, אִם יְכֻפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמֻתוּן" וְגוֹ'".

ובהמשך הגמרא מובאת ברייתא
"תַנְיָא "וְאָהַבְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ" - שֶׁיְּהֵא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְאַהֵב עַל יָדֶךָ; שֶׁיְּהֵא אָדָם קוֹרֵא וְשׁוֹנֶה וּמְשַׁמֵּשׁ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים וְדִבּוּרוֹ בְנַחַת עִם הַבְּרִיּוֹת, וּמִקְּחוֹ וּמַתָּנוֹ בַשּׁוּק נָאֶה, וְנוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בֶּאֱמוּנָה. מַה הַבְּרִיּוֹת אוֹמְרִים עָלָיו? אַשְׁרֵי פְלוֹנִי שֶׁלָּמַד תּוֹרָה, אַשְׁרֵי אָבִיו שֶׁלִּמְּדוֹ תוֹרָה, אַשְׁרֵי רַבּוֹ שֶׁלִּמְּדוֹ תוֹרָה. אוֹי לָהֶם לִבְנֵי אָדָם שֶׁלֹּא לָמְדוּ תוֹרָה - רְאִיתֶם פְּלוֹנִי שֶׁלָּמַד תּוֹרָה - כַּמָּה יָפִים דְּרָכָיו, כַּמָּה מְתֻקָּנִים מַעֲשָׂיו. עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר, (ישעיה מט) "וַיֹּאמֶר לִי, עַבְדִּי אָתָּה, יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר".
"וּבִזְמַן שֶׁאָדָם קוֹרֵא וְשׁוֹנֶה וּמְשַׁמֵּשׁ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, וְאֵין דִּבּוּרוֹ בְנַחַת עִם הַבְּרִיּוֹת, וְאֵין מַתָּנוֹ וּמַקָּחוֹ נָאֶה בַשּׁוּק, וְאֵינוֹ נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בֶּאֱמוּנָה, מַה הַבְּרִיּוֹת אוֹמְרוֹת עָלָיו? אוֹי לוֹ לִפְלוֹנִי שֶׁלָּמַד תּוֹרָה, אוֹי לוֹ לְאָבִיו שֶׁלִּמְּדוֹ תוֹרָה, אוֹי לוֹ לְרַבּוֹ שֶׁלִּמְּדוֹ תוֹרָה, אַשְׁרֵי בְנֵי אָדָם שֶׁלֹּא לָמְדוּ תּוֹרָה - פְּלוֹנִי שֶׁלָּמַד תּוֹרָה, רְאוּ כַּמָּה מְכֹעָרִים מַעֲשָׂיו, כַּמָּה מְקֻלְקָלִים דְּרָכָיו. עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר, (יחזקאל לו) "בֶּאֱמֹר לָהֶם, עַם ה' אֵלֶּה, וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ".

ברוך הוא וברוך שמו
מכאן נבין שכשאנו אומרים "ברוך הוא וברוך שמו" כוונתנו. גם אלוקים ברוך וגם הפרסום של שמו בעולם מתגדל ומתרבה. כמו שעשה אברהם אבינו שקרא בכל מקום בשם ה' אל עולם. פרסם לכולם שיש אלוקים בעולם. כך התפרסם שמו של אלוקים בין בני האדם.
כמו אברהם, גם אנחנו מגלים לבני האדם בעולם שיש אלוקים בשמים, שהוא לא עץ ואבן. שהוא לא שמש וירח. לכן אנו אומרים ש"שמך נקרא על עמך". כי זהו עיקר תפקידו של עם ישראל. להביא ברכה לכל באי עולם כמו שאנו אומרים בכל תפילה ותפילה. "הוֹדוּ לה' קִרְאוּ בִשְׁמוֹ הוֹדִיעוּ בָעַמִּים עֲלִילוֹתָיו: שִׁירוּ לוֹ זַמְּרוּ לוֹ שִׂיחוּ בְּכָל נִפְלְאוֹתָיו" (תהילים קה).
זהו עיקר תפקידו של בית המקדש בעולם, להודיע לכל באי עולם את מציאות ה'. "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם: וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם". (ישעיהו ב) לכן עיקר שמו של בית המקדש בתורה הוא "המקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם". לכן אנו קוראים לבית המקדש בתפילה - "הבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו". מהטעם הזה גם "ירושלים" נקראת בשם ה'. כי היא עיר המלכות של ישראל. ומלכות ישראל נועדה להכיר לכל באי עולם את ה'. גם הצדיקים נקראים בשם ה' כמו אברהם אבינו, שדרכם העולם למד להכיר את ה' ואת דרכיו. בודאי התורה נקראת בשם ה'. כולם מפרסים את מציאות ה' בעולם.

בְּרִיךְ שְׁמֵהּ דְּמָארֵי עָלְמָא - ברכת בית המקדש
כשאנו אומרים בפתיחת ההיכל: "בְּרִיךְ שְׁמֵהּ דְּמָארֵי עָלְמָא" - ברוך שמו של אדון העולם. אנו מתכוונים לכל הדברים ששם ה' נקרא עליהם. במיוחד לבית המקדש "וְהִתְפַּלְלוּ אֶל ה' דֶּרֶךְ הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בָּהּ וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנִתִי לִשְׁמֶךָ" (תפילת שלמה - מלכים א ח).
אנו מברכים את שמו של הקב"ה - בית המקדש, דווקא בשעת פתיחת ההיכל, כי ההיכל מכוון בכל בית כנסת לכיוון המקום של המקדש, כיוון התפילה. התורה שבארון הקודש בבית כנסת היא העתק של התורה שנמצאת בקודש הקדשים בבית המקדש. בהרבה מקומות גם מציירים על ארון הקודש את לוחות הברית, להדגיש שאנו מכוונים אל ליבנו לבית המקדש דרך ארון הקודש. לשם אנו צריכים לכוון את ליבנו בכל תפילה. בכל פעם שאנו מסתכלים על הארון של בית הכנסת.
כל המילים של בריך שמיה מכוונים למקום המקדש. בְּרִיךְ כִּתְרָךְ - ברוך הכתר שלך. כתר הוא עניין של מלכות. ומלכות ה' נעשית מבית המקדש כמו שאומרים במפורש בתפילה, "וְתִמְלֹךְ אַתָּה הוּא ה' אֱלֹהֵינוּ מְהֵרָה עַל כָּל מַעֲשֶׂיךָ. בְּהַר צִיּוֹן מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶךָ". וְאַתְרָךְ - ברוך המקום שלך. המקום של ה' בתורה הוא תמיד בית המקדש על אברהם נאמר "וירא את המקום מרחוק" כשראה את הר המוריה. על יעקב נאמר "ויפגע במקום". ביחס למקום המקדש כתוב: "כי אם אל המקום אשר יבחר ה'".
יְהֵי רְעוּתָךְ עִם עַמָּךְ יִשְׂרָאֵל לְעָלַם - יהיה רצונך עם עמך ישראל. כי בית המקדש הוא מקום הרצון העליון. כמו שאומרים כל יום בתפילה. "רְצֵה ה' אֱלֹהֵינוּ בְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְלִתְפִלָּתָם שְׁעֵה. וְהָשֵׁב הָעֲבוֹדָה לִדְבִיר בֵּיתֶךָ". וּפוּרְקַן יְמִינָךְ אַחְזֵי לְעַמָּךְ בְּבֵית מִקְדָּשָׁךְ - וישועת ימינך תראה לעם שלך בבית המקדש שלך. כי שמה מקום האור. כי ירושלים אורו של עולם לְאַמְטוּיֵי לָנָא מִטּוּב נְהוֹרָךְ - להביא לנו מהטוב של האור שלך. כי שם המקום שכל התפילות מתקבלות דרכו וּלְקַבֵּל צְלוֹתָנָא בְּרַחֲמִין - לקבל את התפילות ברחמים.
יְהֵא רַעֲוָא קֳדָמָךְ דְּתוֹרִיךְ לַן חַיִּין בְּטִיבוּ - יהי רצון מלפניך שתתן לנו חיים טובים. כי במקום הזה הקב"ה נתן חיים לאדם הראשון. "ויפח באפיו נשמת חיים". זה מקום השפעת החיים לעולם. וְלֶהֱוֵי אֲנָא עַבְדָּךְ פְּקִידָא בְּגוֹ צַדִּיקַיָּא - שאזכה להיות עבדך, נמנה עם הצדיקים. כי בית המקדש הוא המקום שבו לומדים ליראה את ה'. "וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם - לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כָּל הַיָּמִים". לְמִרְחַם עָלַי וּלְמִנְטַר יָתִי וְיַת כָּל דִּי לִי וְדִי לְעַמָּךְ יִשְׂרָאֵל - לרחם עלי ולשמור אותי ואת כל מה שיש לי ויש לעמך ישראל. לכן נאמר על יעקב כשהיה בהר המוריה "והנה ה' נצב עליו" - "לשמרו". (בראשית כח ורש"י שם). על כן נקרא שמו "הר המוריה" בגלל שהוא מטיל מורא על כל אומות העולם. אַנְתְּ הוּא זָן לְכֹלָּא וּמְפַרְנֵס לְכֹלָּא - אתה זן את כולם ומפרנס את כולם. כי מהמקום הזה יורד השפע לעולם. אַנְתְּ הוּא שַׁלִּיט עַל כֹּלָּא. אַנְתְּ הוּא דְשַׁלִּיט עַל מַלְכַיָּא וּמַלְכוּתָא דִילָךְ הִיא - אתה שולט על הכל. אתה שולט על המלכים והמלכות שלך היא. כי המקדש הוא מקום המלכות. כמו שאנו אומרים ב"לכה דודי" - "מקדש מלך, עיר מלוכה". שהמקדש הוא מקום המלכות, וכמו שאומרים בתפילות כל הימים הנוראים "וְתִמְלֹךְ אַתָּה הוּא ה' אֱלֹהֵינוּ מְהֵרָה עַל כָּל מַעֲשֶׂיךָ. בְּהַר צִיּוֹן מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶךָ". וכך מתפרש כל בריך שמיה עד סופו.

יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ - בבנין המלכות, הגאולה והמשיח
גם קדיש מדבר על גידול שמו של הקב"ה. יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא איך יתגדל ויתקדש שמו של הקב"ה בעולם שברא כרצונו? על ידי המלכות שלו, הגאולה והמשיח שלו. "וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵיהּ. וְיַצְמַח פֻּרְקָנֵיהּ. וִיקָרֵב מְשִׁיחֵיהּ". (שימו לב לדגש המפיק באות ה'). מהם המלכות הגאולה והמשיח של ה'?
הכוונה במלכות ה' - למלך ישראל. כשמולך מלך ישראל - הוא יושב על כסא ה'. "וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא ה' לְמֶלֶךְ תַּחַת דָּוִיד אָבִיו, וַיַּצְלַח וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו כָּל יִשְׂרָאֵל" (דברי הימים א כט). גם ירושלים בימות המשיח נקראת כסא ה'. "בָּעֵת הַהִיא יִקְרְאוּ לִירוּשָׁלַם כִּסֵּא ה', וְנִקְוּוּ אֵלֶיהָ כָל הַגּוֹיִם לְשֵׁם ה' לִירוּשָׁלָם, וְלֹא יֵלְכוּ עוֹד אַחֲרֵי שְׁרִרוּת לִבָּם הָרָע" (ירמיהו ג). ממנה ילמדו כל הגויים לא ללכת אחרי שרירות ליבם הרע. זה התפקיד של מלכות ישראל - להמליך את ה' בעולם.
גם גאולת ה' היא גאולת ישראל. שנאמר: "וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה" (דברים). מכאן למדו חכמינו שהקב"ה כביכול גואל את עצמו. כך מביא שם רש"י למה כתוב "וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ"? "היה לו לכתוב "והשיב את שבותך". רבותינו למדו מכאן כביכול שהשכינה שרויה עם ישראל בצרת גלותם. וכשנגאלין הכתיב גאולה לעצמו, שהוא ישוב עמהם".
גם המשיח שעתיד למלוך על ישראל נקרא "משיח ה'". כך קורא דוד המלך לשאול כמה וכמה פעמים ובגלל זה הוא נמנע מלפגוע בו. "חָלִילָה לִּי מֵ ה' מִשְּׁלֹחַ יָדִי בִּמְשִׁיחַ ה'" (שמואל א כו). אפילו כששאול המלך חוטא ומבקש להרוג את דוד. ובספר איכה מקונן ירמיהו על החורבן בכך שזה חורבן גם כלפי שמיים. "רוּחַ אַפֵּינוּ מְשִׁיחַ ה' נִלְכַּד בִּשְׁחִיתוֹתָם" (איכה ד).
סליחות מתוך הברית והשבועה
לא להפוך את סדר הסליחות
יחיד שאומר סליחות, אינו רשאי לומר שלש עשרה מידות בדרך תפילה ובקשה, אלא רק בדרך קריאה בתורה בניגון ובטעמים, וכשאומר "אל מלך" יאמר רק עד "וכן כתוב בתורתך" (עיין בא"ח כי תשא ט) וגם את הבקשות שהן בלשון ארמי כגון מחי ומסי וכו', מרנא דבשמיא וכו', ישתדל לומר במנין, אמנם אם אי אפשר לומר במנין - יאמרן גם ביחידות (עיין "תורה לשמה" וכה"ח תקפא ס"ק כו). אמנם אומר מו"ר הרב שליט"א כי אם אין מנין בשעה שמתחילים את הסליחות, יתפללו כסדר ויאמרו י"ג מידות בטעמים, וכשיהיה מנין יאמרו ג' פסוקים וחצי קדיש ואחר כך ימשיכו (לבוש וא"ר תקפא). אבל לא יהפכו את הסדר של הסליחות לומר קודם את סוף הסליחות ואחר כך את ההתחלה.

סדר הסליחות - להתחיל בברית ובשבועה
מי שמתבונן בסדר הסליחות של אלול ותשרי יראה שהוא הפוך מסדר הסליחות של שני וחמישי. שבכל שני וחמישי אנו מתחילים בוידוי, נפילת אפים ואבינו מלכנו, אחר כך אנו אומרים י"ג מידות ואל מלך ותחינות. ואילו בסליחות של חודש אלול אנו מתחילים באל מלך י"ג מידות ותחינות, ורק אחר כך אנו אומרים וידוי, נפילת אפים ואבינו מלכנו. טעם העניין הוא שאי אפשר להתחיל תפילה בלי להזכיר את הברית שאלוקים כרת עימנו. רק מכוחה יש לנו רשות להתפלל. אלוקים נשבע לאבותינו וכרת איתם ברית שיגאל אותנו, לכן אנו מורשים להתפלל ולבקש על כך.
אפשר לראות שבתחילת תפילת שחרית אנו מזכירים את הברית הזאת כמה פעמים. בתחילת הקרבנות - "את הברית ואת החסד ואת השבועה שנשבעת לאברהם אבינו בהר המוריה". בתחילת פסוקי דזמרא - "אשר כרת את אברהם ושבועתו ליצחק ויעמידה ליעקב לחוק לישראל ברית עולם". בתחילת תפילת י"ח - "זוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה".
כך גם בתחילת הסליחות אנו מזכירים את הברית שאלוקים כרת עם אבותינו. "קיָמֵהּ" - זו שבועתו של ה'. אנו מזכירים ברית שלוש עשרה. שאלוקים כרת ברית למשה שהזכרת י"ג מידות אינם חוזרות ריקם. אנו מזכירים את כל אלה שאלוקים נשבע להם: "רַחֲמָנָא אִדכַּר לָן קיָמֵהּ דּאַבְרָהָם רחִימָא, רַחֲמָנָא אִדְכַּר לָן קיָמֵהּ דּיִצְחָק עֲקֵידָא, רַחֲמָנָא אִדְכַּר לָן קיָמֵהּ דּיַעֲקֹב שׁלֵימָא, רַחֲמָנָא אִדְכַּר לָן קיָמֵהּ דּמֹשֶׁה נבִיאָה, רַחֲמָנָא אִדְכַּר לָן קיָמֵהּ דּאַהֲרֹן כַּהֲנָא".
לכל אלה אלוקים נשבע או כרת ברית. לכן אנו אומרים"קיָמֵהּ" . אמנם לא מצאנו שאלוקים כרת עם יוסף הצדיק או עם שלמה, לכן כתוב אצלם: "רַחֲמָנָא אִדְכַּר לָן זכוּתֵהּ דּיוֹסֵף צַדִּיקָא" וכן לשלמה "רַחֲמָנָא אִדְכַּר לָן צלוֹתֵהּ דִּשְׁלֹמֹה מַלְכָּא". מה שאין כן לדוד ופנחס שלהם אלוקים כרת ברית. רק אחרי הזכרת הברית והשבועה. אפשר לבקש ואפשר לתקן את מעשינו. "לֹא בְצִדְקָתְךָ וּבְישֶׁר לְבָבְךָ אַתָּה בָא לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצָם, כִּי בְּרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה ה' אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ וּלְמַעַן הָקִים אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב" (דברים ט).
ברכת השיבנו
איך מבקשים "השיבנו" הרי יראת שמים בידי האדם
יש שואלים איך ניתן לבקש "השיבנו ה' אליך ונשובה". הרי "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים". זה תפקיד שלנו. ושמעתי פעם ממו"ר הרב שליט"א כי בכל תשובה יש שני חלקים. גם של האדם וגם של הבורא יתברך שמו. שהוא שולח לאדם התעוררות של תשובה. והאדם אחר כך צריך לקחת את ההתעוררות שלו לתשובה שלימה, ללמוד וללמד.
ועשרות פעמים שמעתי ממו"ר הרב שליט"א שבדורנו זה הקב"ה שולח הרבה אותות של התעוררות לאנשים. כי זה הדור של "ומל ה' אלוקיך את לבבך ואת לבב זרעך" ואפשר לפעמים לראות זה בחוש. וכמה וכמה אנשים מרגישים בליבם פנימה השתוקקות לאלוקים אבל לא יודעים איך לממש את ההתעוררות הזו לתשובה. והדתיים שמכירים קצת יותר את דרכי הבורא צריכים להאיר פנים לאחים שלהם ולא חלילה להרחיק או להחמיץ פנים. ובודאי לא לחלל את ה'. ואין לאדם ערך לשער כמה חשוב הדבר הזה לפני הקב"ה. ואילו היו יודעים בני האדם כמה זה חשוב - היו רודפים אחרי אחיהם לקרב אותם אל ה' ולחבק אותם באהבה.
ועוד יש בתפילה הזאת בקשה לה' שיקבל את תשובתינו. שהרי אנו מבקשים עשרות פעמים בסליחות ואומרים "עננו" כי יכול אדם להתפלל והקב"ה יחסום את השמים מלעבור תפילתו. "סכות בענן לך מעבור תפילה". אבל אנו מבקשים "פתח שערי שמים לתפילתנו" ו"קבל ברחמים וברצון את תפילתנו".

סגולה להחזרת אדם בתשובה
ולהבין כוחה של תפילת השיבנו ראה מה שהביא בספר פרי עץ חיים (שער העמידה כ) משם האר"י ז"ל כי מי שרוצה להתפלל על קרובו שיחזור בתשובה שיכוון בתפילת "השיבנו אבינו לתורתך". וכך כתוב שם: "שמעתי שמורנו הרב משה אלשייך ביקש ממורי זלה"ה על אודות בנו להחזירו בתשובה. וציווהו מורי זלה"ה שיכוין בתפילתו בהשיבנו וכו', שידוע הוא שהבינה הוא התשובה. ושיאמר כך בברכה זו: "יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו, שתחתור חתירה מתחת כסא כבודך, ותקבל בתשובה את פלוני בני, כי ימינך פשוטה לקבל שבים".
ובספרים אחרים כתוב שהבן של המהר"ם אלשייך יצא מדת ישראל ואחרי התפילה של אביו - חזר לדת ישראל. וזה היה אחרי שלושים יום של תפילה בחודש אלול. על כן כל מי שיש לו קרוב או אדם שקרוב רוחנית - יכול להתפלל עליו בימים אלו של אלול להחזרה בתשובה שלימה.

תחילה תלמד תורה ואחר כך תדע מהי תשובה
מו"ר הרב שליט"א תמיד מביא את דברי המהר"ם אלשייך עצמו שאמר למה מתפללים "הֲשִׁיבֵנוּ אָבִינוּ לְתוֹרָתֶךָ" ואחר כך "וְקָרְבֵנוּ מַלְכֵּנוּ לַעֲבוֹדָתֶךָ" ורק בסוף "וְהַחֲזִירֵנוּ בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ". ועונה כי אם אין אדם לומד תורה הוא לא יודע מה ואיך לחזור בתשובה. ודברים אלו מקורם בזוהר הקדוש (כרך ב פרשת וארא כו:). וז"ל "רבי אלעזר ורבי אבא הוו שכיחי ליליא חד בבי אושפיזייהו בלוד (רבי אלעזר ורבי אבא נקלעו יחד לילה אחד בבית מלון). קמו לאשתדלא באורייתא (קמו ללמוד תורה בלילה) פתח רבי אלעזר ואמר (דברים ד) 'וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים'. האי קרא הכי מיבעי ליה, וידעת היום כי ה' הוא האלהים והשבות אל לבבך". כלומר, שהפסוק לא מובן, והיה צריך להכתב בסדר הפוך, שהרי כתוב שהשבות אל לבבך קודם ואחר כך כתוב שה' הוא האלוהים - ולכאורה, היה צריך להיות הפוך, שקודם צריך לדעת שה' הוא האלהים ואחר כך השבות אל לבבך?
אומר על זה הזוהר "אלא זכאה הוא מאן דישתדל באורייתא" (אשריו הוא מי שלומד ועמל בתורה). תו (תא חזי) והשבות אל לבך מבעי ליה, אלא אמר משה אי את בעי למיקם על דא ולמנדע כי ה' הוא האלהים והשבות אל לבבך וכדין תנדע ליה". כלומר, שצריך לשבת וללמוד תורה, ואז תבין מה זה תשובה, ואיך חוזרים בתשובה. ואז תדע כי ה' הוא האלהים.

ביאור ברכת "השיבנו" על פי הבן איש חי
בהלכות פרשת בשלח פירש הרב ז"ל את הברכה על פי מ"ש רבינו האר"י ז"ל שהאדם על ידי עונותיו גורם לסלק אור הקדושה הנמשך עלינו מן התורה ומן התפלה והמצוות. ולזה מתפללין "השיבנו אבינו לתורתך" - הוא אור הקדושה הנמשך עלינו ע"י עסק התורה. ו"קרבנו מלכנו לעבודתך" הוא אור הקדושה שנמשך עלינו מתפלה ומצוות, דהם נקראים עבודה. ו"החזירנו בתשובה שלימה לפניך" היא תשובה עילאה המגעת עד כסא הכבוד". שהחוטא פוגם בארבע אותיות הוי"ה ח"ו הרמוזים בארבעה חילוקי כפרה שהבאנו לעיל.
ואנו חותמים בברכה "הרוצה בתשובה" כי הקב"ה בעצמו רוצה בכך קודם שהחוטא יתעורר לשוב בתשובה.

נטילת ידים בעלות השחר אחרי הסליחות
אם באורות עסקינן, צריך להזכיר כאן מה שמביא הרב שליט"א משם הראשון לציון הרה"ג יצחק ניסים זצוק"ל בספרו יין הטוב. ששאל עלפ י מה שכתב מרן בשולחן ערוך (סימן ד' סעיף יד) "השכים קודם עמוד השחר, ונטל ידיו, יש להסתפק אם צריך ליטול ידיו פעם אחרת כשיאור היום להעביר רוח רעה השורה על הידים. הגה - ויטלם בלא ברכה". כלומר שטוב ליטול את ידיו בבוקר לפני ברכות השחר ואפילו אם היה ניעור כבר מלפני עמוד השחר.
אם כן היינו צריכים ליטול ידיים אחרי הסליחות קודם התפילה בגלל הרוח רעה של הלילה. אע"פ שנטלנו ידיים קודם הסליחות וברכנו כבר ברכות התורה. ואומר על זה הרב זצוק"ל שבשם מהרח"ו חלקו השמועות, יש שאמרו בשמו שלא צריך ליטול את ידיו שוב פעם, ויש שלמדו שצריך לקום וליטול ידיים בעמוד השחר. ולמעשה, פוסק שאם אדם אמר סליחות או שישב ללמוד תורה, כח התורה שומר עליו שלא תשרה טומאה על ידיו. אבל אם לא למד אלא חלם או שעסק בדברים שאין בהם קדושה, הדין הוא שצריך שוב ליטול את ידיו בעמוד השחר. שבלילה יש כחות וטומאה חזקה שולטת בו, ואם אין תורה - אין הגנה.
ויהי רצון שתתקיים בנו הבטחת ה' האמורה מפי יחזקאל הנביא (פרק יא יט)
"וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב אֶחָד וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי לֵב הָאֶבֶן מִבְּשָׂרָם וְנתַתִּי לָהֶם לֵב בָּשָׂר: לְמַעַן בְּחֻקֹּתַי יֵלֵכוּ וְאֶת מִשְׁפָּטַי יִשְׁמְרוּ וְעָשׂוּ אֹתָם וְהָיוּ לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים". אכי"ר.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il