ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מחורבותייך אבנך

בית מדרש סיפורים ותולדות צדיקים סיפורים נוספים Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

אלול תשס"ט

מחורבותייך אבנך


סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
אסתר בת רחל

העיר טריפולי בלוב היתה שרויה בעלטה. מעטים נראו ברחובותיה, ובהם יהודי אחד שהתענג על האוויר הצלול של הבוקר ושמח להיות בין עשרת הראשונים המשכימים לבית המדרש.
לפתע צדה עינו דמות חריגה ברחוב בשעות הבוקר המוקדמות. אישה נוצרייה זקנה וכפופה באה לקראתו, ומתוך הליכתה ניכר כי עשתה כברת דרך ארוכה. היא התנהלה בכבדות ונשאה סל מלא. רחמי היהודי נכמרו למראה הזקנה, אך כאשר התקרבה, נוכח לראות שפניה אינם מביעים סבל, אלא שמחה ושביעות רצון.
תמה האיש בלבו: מעניין מה מעשיה של הזקנה בשעה כזאת?! הוא המשיך בדרכו, ובהגיעו לבית המדרש שכח מכל העניין.
למחרת, באותה שעת בוקר מוקדמת, שוב ראה היהודי את הזקנה משתרכת לעומתו ונושאת את משאה בסל הכבד, וכמו אתמול נראתה גם הפעם שמחה ביותר. הרהר האיש שזה דבר פלא ושוב המשיך בדרכו לבית המדרש.
למחרת חזר המחזה על עצמו בשלישית. הבין האיש שיש דברים בגו, והחליט לעקוב אחרי הזקנה התימהונית. חרש פנה אחורנית ועקב אחריה, ונדהם לראותה צועדת לעבר גל אשפה גדול שניצב בקצה העיר, שם הפכה את סלה עליו. צרור אשפתה הצטרף אל הגל הגדול.
התפלא היהודי: מה מניע את הזקנה להביא את הפסולת שהצטברה בביתה דווקא לכאן? האם נטרפה עליה דעתה? ביקש האיש לברר את הסיבה למעשה חסר הפשר שראו עיניו, ופנה אל הזקנה:
"אמרי נא לי אישה טובה, מאין את?"
"מדרך רחוקה באתי", ענתה בשלווה, "המכיר אתה את המקום בו ניצבת קשת מרקוס אורליוס?"
"כמובן שאני מכיר מקום זה", ענה בתדהמה. קשת מרקוס אורליוס הינה שריד עתיק למבנה שבנו הרומאים לכבודו של הקיסר המפורסם. הזקנה הלכה לפחות שעה תמימה בטרם הגיעה לכאן!
"האם אין בשכונתכם מקום המיועד לזריקת אשפה?" שאל האיש. חידת מעשיה של האישה נעשתה מסקרנת יותר. הזקנה חייכה באומרה:
"ברור שיש אצלנו מקום לאשפה!"
"מה מניע אותך איפוא לשאת את הסל הכבד עד לכאן?"
ענתה הזקנה בקול חגיגי:
"קיבלתי מאבות אבותיי, שבמקום שבו ניצב גל האשפה האדיר, עמד פעם בית כנסת יהודי מפואר. במרוצת הדורות חרב הבניין, וכדי למנוע מהיהודים לשקמו, תיקנו ראשי הנוצרים בעירנו לשפוך כאן את האשפה כדי להשכיח מלב כל את העובדה שזו אדמת קודש. אני כבר זקנתי ולא נותר לי זמן רב לחיות, לכן אני משתדלת לקיים את התקנה בכל יום".
"ומדוע את יוצאת לדרכך לפני שעלה השחר?" שאל האיש.
"ההליכה בצהרי היום קשה עבורי. כעת האוויר קריר ונעים יותר".
היהודי נדהם. מעולם לא עלה בדעתו כי מצבורי האשפה הענקיים מסתירים מתחתם חרבות מקדש מעט מימים עברו. נסער ונרגש מיהר לבית המדרש, ומיד לאחר התפילה אסף את אנשי הקהילה וסיפר להם מה שנודע לו זה עתה מפי הזקנה המוזרה.
מאזיניו נדהמו אף הם, ולאחר שהתאוששו טענו בזעם: "כיצד העזו שונאי ישראל להשכיח את מקום התפילה מלב התושבים היהודים, ועוד בצורה כה מכוערת ומשפילה?!"
הם לא הסתפקו בכעסם, והבינו שעליהם לעשות מעשה שיכפר על כל השנים ארוכות בהן היו שרידי בית הכנסת טמונים מתחת לתלוליות הדומן. טובי העיר התכנסו מיד לאסיפה והחליטו פה אחד לנקות ולטהר את המקום הקדוש מהלכלוך שהצטבר בו ברבות השנים, ולהקים עליו בית תפילה יפה ומהודר מאין כמוהו.
אמרו ועשו. במקום נבנה בית הכנסת הגדול, הוא 'צלה לכבירה' - המפורסם והגדול ביותר מבין עשרים ואחד בתי התפילה בטריפולי. בארון הקודש המפואר והרחב שכנו שלושים וארבעה ספרי תורה, ובאולם הענק והגבוה התאספו מדי ערב כאלף תלמידי תלמוד תורה לתפילת מנחה וערבית, ובין תפילה לתפילה נהגו לקרוא פרקי תהלים. בכל שבת התקיימה בו דרשה על פרשת השבוע מפי הרב יוסף לביא זצ"ל, ובה השתתפו מאות מבני הקהילה. בית הכנסת עמד על כנו והיווה מקום מרכזי לתורה ותפילה, עד שגולת יהדות לוב עלתה לארץ הקודש.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il