פרשת תרומה | הרה"ג אברהם יצחק הלוי כלאב | בית המדרש

פרשת שבוע ותנ"ך
תרומה

קטגוריה משנית

3 דק' קריאה

נאמר בתחילת הפרשה:

"דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי. וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחשת..."

שלש פעמים נאמרה כאן תרומה. ואמרו רבותינו (הובא ברש"י, מירושלמי שקלים פרק א, הלכה א):

"אחת, תרומת בקע לגולגולת, (כשמנו את ישראל נתן כל אחד מחצית השקל) שנעשו מהם אדנים. אחת, תרומת המזבח בקע לגולגולת, לקופות לקנות מהן קרבנות ציבור. ואחת תרומת המשכן נדבת כל אחד ואחד מישראל. שלשה עשר דברים האמורים בענין. שכולם הוצרכו למלאכת המשכן, או לבגדי כהונה".

לפי זה מובן מדוע נאמר, "מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי", והרי נדבת המשכן נתקבלה גם מנשים ולאו דוקא מאנשים, ואפשר היה לכתוב, מאת אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי, איש המוזכר בפסוק. אולם, כיון שמדובר על תרומה הבאה ממנין ישראל, שהוא לאנשים בלבד. וכן מחצית השקל שניתנה לקופות לקרבנות הציבור, אף בה נתחייבו אנשים בלבד, לפיכך נאמר בפסוק כל איש.
אולם, עדיין יש להבין המשך הפסוק, "כל איש אשר ידבנו לבו", הרי מפקד ישראל ומחצית השקל לקופות, אינו תלוי בנדבת הנותן. כמו ששנינו (שקלים פרק א, משנה ג) "ממשכנין על השקלים". שכל מי שאינו רוצה לתת, לוקחים ממנו בעל כורחו. והוא הדין מחצית השקל למנין העדה. אלא חלק הפסוק ודורשהו. ויקחו לי תרומה מאת כל איש. לא נאמר ויתנו לי, אלא ויקחו לי. כי מדובר שלוקחים ממנו גם אם אינו רוצה לתת, מאת כל איש. תרומות אלה, שהן של אנשים אינן תלויות ברצונם. אשר ידבנו לבו זו תרומת המשכן, שאינה מיוחדת לאנשים, והיא תלויה בנדבת לב הנודב.

אכן יש לשים לב, שיצור האדנים, מכסף שנתנו העוברים על הפקודים נעשה. ואילו מחצית השקל לקופות לקרבנות הציבור, לא נתנו ישראל את הקרבנות עצמן, אלא נתנו כסף לקופות ומהן קנו את הנצרך לקרבנות הציבור. ואם יחיד התנדב, או רבים שהצטרפו לתת כבש בשווי חיובם למחצית השקל, לא קבלו מהם, כי היו צריכים לתת דוקא מחצית השקל, והמקדש קנה את הנצרך. ועל תרומת המשכן, כתב ספורנו: "וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחשת..., צווה שלא יקבלו כל שווה כסף, כגון פרות ומרגליות ואבנים טובות שאינן כאבני האפוד והחשן. אבל יקבלו תרומה שגופה נכנסת למלאכת המשכן, והם שלושה עשר דברים האמורים בענין". דהיינו לתרומת המשכן לא קיבלו דברים שמהם לא עשו את הנצרך למשכן. ומי שהתנדב כסף רב, שבו אפשר היה לקנות זהב ונחשת לצורך המשכן, לא קבלו ממנו. נמצא, שהנצרך לבנין המשכן, כולל האדנים, נעשה ממה שנתנו הציבור, ולא מתמורתו. מלבד מחצית השקל לקרבנות הציבור, שנתנו תמורתו והציבור קנה מה שהוצרכו. ומדוע.

אלא כידוע נדבת הלב של כל אחד ואחד מישראל אינה דומה אחת לשניה. כי יש נותן מתוך כוונה יותר שלמה ויש נותן בכוונה פחותה, ולפי שהמשכן נועד להשראת שכינה בתוכם, דהיינו בתוכם של כל אחד ואחד מישראל, ולא רק במשכן עצמו, בודאי שלא היתה השראת השכינה אצל כל אחד שווה. כי אם לפי כוונתו ושלמות מעשיו של כל יחיד.
לכן גם בנית המשכן שממנו נמשכה השכינה לכל אחד, שיקפה את תרומת כל אחד בפועל. ועוד, חביבה היא תרומתם של ישראל, שממנה עצמה נבנה המשכן. ולא שנידבו דבר אחד שנמכר ובמקומו הביאו דבר אחר, שלא מודגש בזה מעלתו של הנודב. ובודאי כל נודב ביטא את מעלתו הרוחנית בנדבתו. שיש שנדב זהב לארון, ויש שנדב נחשת למזבח, ויש שנדב צמר ליריעות וכדו'. כל אחד ומעלתו הנפשית האישית, ניכרו במשכן.

ברם האדנים, שהם הבסיס של המשכן, היו משותפים לכולם. כי כל הדרגות הרוחניות, גם הפחותה ביותר, שוה היא לעליונה ביותר, כדי ליצור את האפשרות שיהיה לישראל מקום מקדש בו תשרה השכינה. וכן קרבנות הציבור, שווים הם לכל העדה, הן לעשירים בדעת והן לעניים בה, שכולם חייבים בלא פחות ממנה, ולכן אין להבליט את הדרגות השונות בעבודת ה' שבישראל הנערכת בתפקוד המשכן והמקדש.

יש עוד לשים לב, שבנין המקדש, שזו מצוה על הציבור כולו (ולא כל יחיד חייב בה, כמבואר בחינוך מצוה צה) וגם נשים נדבו להקמת המשכן והמקדש. ואילו הקרבנות שמקריבים הציבור במשכן, לא נצטוו בהן הנשים, שאינן חייבות במחצית השקל, אף על פי שאם נדבו מקבלין מהן. ולאמור הדבר מובן, כי הקמת המשכן הוא משיכת הקדושה והשראת השכינה לכל אחד לתוכו, וכמובן שגם נשים נמצאות בכלל זה. משאין כן הקרבת הקרבנות שהיא אחת ממצות עשה, שנשים לא נצטוו ברובן ובעיקר לפי מה שנתבאר אצלנו בעזרת השם יתברך שעיקרי הקרבנות והשראת השכינה במשכן לצורך המשך התורה בישראל, שזו מצוה שלא נצטוו בה נשים והם זוכות לכך דרך בעליהן ובניהן שעוזרות להם ללמוד תורה. (עיין בדברנו בענין סגולת חתן וכלה).

______________________
ניתן לרכוש את הסט 'אבני ברקת' בחנויות הספרים
ובטלפונים: 9972675-02 /050-7126758
או באימייל: [email protected]

תרומה