ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

שבת הראי"ה ראש השנה

דף הבית בית מדרש מדורים שבת הראי"ה Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר הורד דף מקורות

תשרי תש"ע

שבת הראי"ה ראש השנה

גליון מס' 92



סוכם על ידי תלמידים

מוקדש להצלחת
עם ישראל

אורות המועד
"מן המיצר קראתי י-ה, ענני במרחב י-ה" [תהילים קיח, ד]. השופר פיו צר והוא הולך ומתרחב. דרך התשובה - שהשופר רומז עליה לפי דברי הרמב"ם ז"ל - היא: תשובת הפרט ואחר כך תשובת הכלל. הראשונה הקדמה לשניה. התשובה של חודש אלול היא הקדמה לתשובה של ראש השנה. באלול אנו עוסקים בתשובה הפרטית, אולם בראש השנה אנו מתרוממים למדרגת חפץ התשובה לא רק של העם כולו "אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם" [ר"ה טז.], אלא של כל העולם כולו - "מלוך על כל העולם כולו בכבודך" [מרן הראי"ה, מובא ב'מועדי הראי"ה', עמ' ס'].

אורות הראי"ה
"מתנגד שנהפך למעריץ"
קשריו של הגאון ר' נחמן שלמה גרינשפאן זצ"ל
עם מרן הראי"ה זיע"א (ח"ב)
בשבוע שעבר עסקנו בדמותו של הגאון ר' נחמן שלמה גרינשפאן זצ"ל, ראש ישיבת 'עץ חיים' בלונדון, שהיה מגדולי הדור הקודם. סיפרנו על קשריו עם גאוני הדור - הרידב"ז, ר' חיים מבריסק ועוד. גם סיפרנו על השגותיו החריפות על הראי"ה קוק, בפולמוס השמיטה, ועל המהפך שעבר בעקבות פגישתו הראשונה עם הראי"ה, שמאז והלאה הפך להיות חסידו הנלהב.

ספר אורות - קודש קדשים
כשהוציא מרן הראי"ה את ספרו 'אורות', אותו כתב ברוח קדשו הנשגבה, התקבל הספר בברכה ובשמחה אצל ציבור החרדים שהסתופפו בצילו של הרב. אך הקנאים, קצרי הדעת ורעי הלבב, שביקשו עילה להילחם בקדוש ד' מרן הראי"ה זיע"א, החליטו לנצל את העניין לפגוע בו. לשם כך הם כתבו חוברת פלסתר בשם 'קול שופר', ובו הובאו בצורה מקוטעת ומסורסת משפטים מתוך ספר ה'אורות', וכן דברי התנגדות לספר, ושלחו זאת למספר רבנים קנאים ע"מ שיוסיפו את חתימתם על חוברת זו. שנים מרבני ירושלים, הרב זוננפלד והרב דיסקין, שהיו עד אז בידידות עם מרן הראי"ה, צירפו את חתימתם לנוסח הראשוני (שהיה מתון יחסית) שקבלו מאת הקנאים. אח"כ הוסיפו הקנאים לחוברת דברי חירוף וגידוף נגד הראי"ה, ככל שעלה בדמיון רוחם.
את החוברת, עם חתימות הרבנים ודברי הגידוף, שלחו את
הקנאים לרבנים מסויימים בחו"ל, בבקשה לדון את הספר 'אורות' כדין סופרי קוסמים, שחייבים שריפה. במקומות מסויימים, וביחוד בפולין, בה לא ידעו ולא הכירו את הראי"ה, נזדעזעו הרבנים מהחוברת שציירה את הראי"ה בצורה כזו.
כאשר נודע בירושלים מהרעש בין רבני פולין, שלח הגרי"מ חרל"פ שני מכתבים ארוכים להרגיע את רוחם, וגילה בהם את פרצופם האמיתי של בעלי החוברת.
פרשה זו מתוארת בפירוט בספר 'בתוך החומות', לרב מנחם מנדל פרוש זצ"ל, ושם מובאים מכתבי הגרי"מ חרל"פ זיע"א, בהם הוא זועק על חוסר הצדק המשווע, ופזיזותם הנמהרה של כותבי הפלסתר:


"אני הצעיר מעולם הייתי מתאבק בעפר רגלי חכמים, ומורא כל ת"ח עלי מאוד, בכן אני שואל בפחד גם על ת"ח דעיר קדשנו החתומים ב'קול שופר', מדוע לא פנו עצמם ישר למרן שליט"א, לשאול ממנו קושיותיהם? [...] ואחדים מהצעירים המרקדים הדפיסו את מכתבם של הרבנים בלי ידיעתם כלל, שלא היו מרהיבים להדפיס גדול או קטנה בלי הודעה למרן שליט"א, אבל העזי פנים הצעירים יודעים כי אם יבואו הרבנים הגאונים הזקנים בשאלה למרן שליט"א יש לאל ידו להסביר להם שלא יקשה להם מאומה, ואז יפסידו לגמרי [...] על כן הקדימו להדפיס בלי ידיעת הרבנים. [...] מרן שליט"א ואני הצעיר כשנודע לנו הפצתו של ה'קול שופר' קבלנו באהבה את הייסורים, וחשבנו לנכון כי כל ישר לב יכיר וידע את זיופו מתוכו, [...] איך לא שאלו אותנו
כלל, וכי מעבר לים אנו יושבים שאינם מוצאים אותנו?! וכי חשודים אנו לסרב להשיב להם?! ובטח יכיר כל בן דעה כי כל זה לא נברא כ"א לשם המחלוקת".
ואכן, היו אנשים כאלה אשר הדברים הנשגבים היו למעלה מהשגתם, ובקשו להבין דעת קדושים ולקבל הסבר לדברים. כך למשל רבי יצחק אייזיק בן טובים זצ"ל, חובב ציון ותיק, אשר ליווה את הגר"ש מוהליבר זצ"ל בבקורו בארץ בשנת תר"ן וזכה אחר כך לעלות ולהשתקע בארץ. הוא פנה אל הגרי"מ חרל"פ, וקיבל תשובה ארוכה ומפורטת, הנקראת בשם 'טובים מאורות', קונטרס עמוק ונשגב שנכתב באלול תר"פ ונדפס בשנת תרפ"א (הופיע מחדש ב'מי מרום' - מעייני הישועה, ירושלים תשל"ז).

מכתב הקנאים מגיע לגרי"ח דייכעס זצ"ל

גם אל העיר לידעז, בה התגורר הרב גרינשפאן, הגיעו מכתבם של הקנאים. המכתב היה ממוען אל רבה של העיר - הגאון ר' ישראל חיים דייכעס זצ"ל, שהיה מגדולי הדור באותה תקופה. הקנאים ביקשו להפיל גם אותו ברשתם, וציפו כי הוא יענה לבקשתם: החרמת ספרו של הראי"ה.
מה שהקנאים לא ידעו, זה שהגרי"ח דייכעס הינו חסיד נלהב של הראי"ה...
קשרי ידידות והערכה מיוחדים במינם, היו בינו לבין הראי"ה. כך לדוגמא, בפתחו של אחד מספריו הרבים של הגרי"ח דייכעס, מובאת הסכמה מרגשת של הראי"ה, אותו מכנה הרב דייכעס: "ידיד נפשי הגאון הגדול האמיתי, תפארת ישראל, אוצר תורה יראה ותבונה, חוקר ומקובל, כקש"ת מו"ה אברהם יצחק הכהן קוק שליט"א, רב הכולל בעה"ק ירושלים תובב"א" [עוד על קשריו עם הראי"ה, ראה במסגרת בעמוד הבא].
בתור ידיד נאמן של מרן הראי"ה, לא היה סיכוי שהגרי"ח דייכעס יפול ברשתם של הקנאים. אדרבא, הוא הזדעזע ממעשיהם המגונים, ומחה על כך בחריפות.

זעזוע ממעשי הקנאים
גם הרב גרינשפאן, בראותו את כתב הפלסתר של הקנאים, לא התפתה לחשוב כי מדובר במחלוקת לשם שמים, או בהתנגדות עניינית לתורת הרב קוק (כפי שניסו להציג זאת הקנאים ואף ההיסטוריונים שמחוגיהם). "טעות נכזבה היא לדמות שהמחלוקת תלויה באמת באותם האמתלאות והנימוקים", כתב הגרי"מ חרל"פ באותם ימים, וכך תפס הרב גרישפאן. הוא הבין כי מדובר בסך הכול במסע השמצות בניצוחם של הקנאים, שבעווה"ר נלכדו בו גם מעט מזקני הדור. וכך הוא מתאר את המציאות המרה במכתבו לעורך העתון 'הדרך', כשמבעד למילים זועק הכאב הגדול על חילול כבודו של הרב, ועל העלמת האמת:

"[...] מתנפלים בפרהסיא כנגד איש המופת (הראי"ה) [...] שרכש לו מעריצים לאלפים בכל שדרות העם במשך שבתו במדינתינו. גם המכתבים הבאים מירושלים לעתון הדרך, הרגשנו הרבה פעמים נטיה בלתי סרה להמעטת דמותו של הרב הגדול הנ"ל. ובימים האחרונים קיבל ידידי הרב דייכעס שליט"א מכתב מירושלים חתום בידי הרב דיסקין והרב זאנענפעלד אשר בו מבקשים את הרב דייכעס להמנות עמהם להחליט לדון את ספר "אורות" לשרפה "כספרי קוסמים" חלילה. מעולם לא ראיתי כתב פלסתר כזה. הדבר הזה הרעיש את כל עירנו. הרב דייכעס החליט לצאת במחאה נמרצה כנגד התנפלות מגונה כזו, אבל בינתים חלה. (בפ"ש כי הוטב מצבו). על החכם יעבץ, והוא חושב את עצמו כתלמיד הרב קוק נ"י, [...] סילק את ידיו מרעיון האגודה (אגודת ישראל) כל זמן שלא יוכר שנוי לטובה בהתייחסות האגודה למעלת הרב קוק שליט"א. בהיות כי רעיון האגודה חביב עלי מאוד, הנה נעתרתי לבקשת ידידי הנ"ל לערוך מכתב אל כת"ר ולהודיעו שורש הענין ולבקשו שיואיל בטובו למען השלום לתת מקום בעתון הדרך למאמרי: "לבקורת הספר אורות". לדעתי חובה על ראשי האגודה בכל אתר ואתר להשתדל לבוא לידי הסכמה עם כל ההסתדרויות האורתודוכסיות, כדי לעבוד יחד לטובת עמנו על יסוד התורה, למנע מן כל מחלוקת באיזה תמונה שהיא, והאמת והשלום יהיו נר לדרכה, וסוף סוף יעמוד על ההכרה הברורה, שרעיון האגודה, הוא הרעיון האמיתי, המקורי, שבכוחו לאגד את עמנו באגודה חזקה למטרת קיומו החומרי והמוסרי.
אבקש את כת"ר, באם לא ימצא לנכון להדפיס את המאמר, יואיל בטובו להשיב אותו אלי [...]. חותם בד"ש וברגשי כבוד נחמן שלמה גרינשפאן ר"מ דפה ליעדז".
(את המאמר הנ"ל 'לבקורת הספר אורות' שכתב הרב גרינשפאן, נביא בעז"ה בשבוע הבא).
הרב גרינשפאן לא הסתפק במכתבו זה, ושלח מכתב בהול אל מרן הראי"ה, בו הוא מתאונן על חוצפת הקנאים, ומבקש הסבר למצב הנורא שבירושלים.
בגבורת רוחו, מתאר הראי"ה לרב גרינשפאן בצורה מדוייקת את סיבות קנאותם של מחרחרי הריב, ואת המציאות הכאובה שבירושלים:

"ירושלים, ת"ו, [חשון] תרפ"א.
לכבוד ידי"נ הרב הגאון אוצר תו"י וחכמה, מוהרנ"ש גרינשפאן שליט"א ר"מ בק' לידז יצ"ו וכא"ל שוי"ר.
אחרי אשר באחור זמן כתבתי לכת"ר את מכתבי יום אמש, הגיעני מכתבו היקר, ע"ד כתב הפלסתר אשר הוציאו נגדי ונגד ידי"נ הרב הגאון הצדיק, ר"י משה חרל"פ שליט"א שהוא אחד השרידים אשר ה' קורא בדורנו. והנה כל הענין הוא בא מתוך קנאה בכבוד והשפעה אשר חנני ה', כי הרב דיסקין רצה בהתמנות של הרבנות פעה"ק, ומשרתיו ועושי רצונו עסקו בזה, ולא עלתה בידם מפני המיאון של הצבור בכללו. ואנכי מפני כך עכבתי כמה חדשים ולא קבלתי את הכת"ר [כתב רבנות], שחששתי לכבודו, ביחוד מפני זקנותו המופלגה, וכבוד אביו הגאון מבריסק זצ"ל. אבל כאשר גם אחרי שלא קבלתי את הכתב הוסיף להתעבר בקנאה, כי יודע הוא שאין מעלה ומוריד כלל ענין קבלת הכת"ר, כי עקר הדבר הוא פה האמון וההשפעה על הקהל, ע"כ יחפשו תואנות, נעתרתי לקבל, ונתחברו קצת אנשים להתפלג בפ"ע, וספח עמו את הרב זוננפלד שהיו בתחילה במחלוקת זה על זה, ויסדו להם ב"ד מיוחד, וקורין אותו בשקר "ב"ד לכל מקהלות אשכנזים", ואין לו השפעה וערך כלל באופן כללי, ואנכי הנני ב"ה מהנעלבים ואינם עולבים, ואין דבריהם עושים עלי שום רושם ולא ע"ד הקהל ות"ח ויראים אמתיים. ומשהדפיסו פה הרבנים ובתי הדינים וראשי המוסדות מחאה ע"ז הוא ג"כ נגד רצוני, רק לא אוכל לעצור את חפץ הציבור החושבים שכבודי הוא כבודם, והם בעצמם פה מתכחשים ואומרים שאינם יודעים מכל זה, ובטעות בא הדבר מצדם ובכ"ז הנם עושים את מעשיהם במחשכים. אבל כל מה שאני מצטער מזה הוא רק מפני כבוד ירושלים וכבוד התורה שמתחלל ע"י מעשיהם, אבל בעצם הענין, לא בפנים ולא בחוץ, נכרת השפעתם. ואדרבא חזותם מוכיח כי על כזב ומרמה מיסדים הם את התנגדותם, הבאה מתוך קנאה של תחרות של כבוד המדומה, וה' יטהר לבנו להעשות אגודה אחת, לעבדו באמת בהר קדשו סלה, כל ישראל חברים, ונזכה לראות בויעוד בית מקדשנו וברוממות קרן עם ה' גוי קדוש על אדמת קדשו בב"א, כנה"ר וכו', הק' אברהם יצחק ה"ק" ['אגרות הראי"ה' ח"ד אגרת א'סו].

במקביל למכתב זה, שולח הראי"ה מכתב לבנו יחידו הרצי"ה, ובו הוא כותב בקצרה על דבר האירועים בירושלים, ומרגיע אותו כי הקנאים לא הצליחו בנסיונם להשתיק את אמיתה של תורה:

"ב"ה יום א' לחודש מרחשון תרפ"א.
בני מחמדי שליט"א,
[...] ימי החגים עברו עלינו ב"ה כשורה, רק שהציבור הי' תוסס מפני הנבלה של הפמפלט [חוברת], קול השופר של מחרחרי הריב, שהזקנים נתאדקו בהם כ"כ. אבל ת"ל לא פעלה כל השתדלותם, להצר את הצעדים של דרך הקודש שאנו הולכים בה, בתמימות לבב וברעיון טהור, כ"א להרחיבם בע"ה".

כיצד הגיב מרן הראי"ה
על התנגדות הקנאים לספר 'אורות'?
"על דבר הרוגנים בענין ה'אורות' אין לשים לב, ככה הוא הדרך של אנשים הרגילים שלא לעיין בהלכות דעות, שמתרגזים נגד כל ביאור והארה שנראה להם כחדשה. אף על פי שבאמת יסוד הדברים עתיקים הם וממקור הקודש הם יוצאים, וגדולים וטובים ממני בכמה דורות נצטערו בצער זה. לי די שהישרים המבינים, שיראת שמים אמיתית היא אוצרם, הם יתבסמו בדברים שאני חושב לתועלת כללית וטובה רוחנית גדולה לפרסמם לפעמים.
לבאר את המקורות אין תועלת, על פי רוב אין המקורות מבארים להדיא את המחשבה שלי, אלא הם מראים על זה אחרי התבוננות והרגשה עמוקה. ואלה הנרגנים, או אפילו תמימי הלב שלא הורגלו ברעיונות כאלה, לא יקבלו את התוצאות גם כשיראה להם המקור שממנו הדברים נובעים.
מאוד אבקש מכבודכם, הורי היקרים, שלא יהיה לכם מכל הדברים הללו צער כל דהו, זאת היא החובה של עבודת הקודש עבודת ד' אשר חותמו אמת, שלא לגור מכל רוגן ומעליב. ואני איני מתרעם כלל עליהם, ביחוד את התמימים מהם, שאני משתתף בצערם, אלא שאני רואה שהנני מחוייב לבאר את הדברים שיביאו תועלת כללי וכבוד לעם ד', וחיזוק לתורה".
['אגרות הראי"ה' אגרת א'מט].

"חושש אני שכל יסודה של התמיהה היא בנויה על איזה בסיס של קטנות ושל רוגז הלב, היונקים על פי רוב מאיזה עכירות הדעת במושגי הקודש, שכאשר הדברים מסתעפים צריכים הם לבאורים גדולים ורחבים מאוד, ועל פי רוב, מהדברים שהעבודה קשה עלי לבאר את עומק המחשבה בשפה ברורה. ובפרט שאחר כל הביאורים, עקרן של דברים הנם עומדים למעלה מההכרה, ונסמכים למעין השירה והאמונה העליונה, אשר הם הם סוד ישרים, יראי ד' וחושבי שמו בטהרת אמת, ובצפיית ישועה" [שם, א'עו].
"אין שום דבר מהדעות והמחשבות שלי, שאין לו מקור בכתבי האריז"ל"
['לשלושה באלול' סימן מו].

***
"אשרי העם יודעי תרועה" - שיודעים ומכירים את כח התשובה, הבא על ידי סגולת התרועה, המתגלה בימי רצון אלה, לתיקון הלב בתשובה, ועל ידי ידיעתם והכרתם זו הם ממשיכים אותה גם אחרי שעברה מלפני עיניהם, וגם בכל השנה אור ד' מאיר לפניהם, להורות להם דרך החיים והטוב - "ד' באור פניך יהלכון" [מרן הראי"ה, 'עולת ראיה', ח"ב עמ' שכט].

***
"אבינו מלכנו החזירנו בתשובה שלמה לפניך". מאי משמע תשובה שלמה? זאת אנו למדים מהבקשה הסמוכה "שלח רפואה שלמה לחולי עמך", ברוב המקרים המחלה היא סימפטום של מצב לא תקין של הגוף כולו, ואם הריפוי יתרכז רק בגילוי החיצוני של המחלה, תהיה זו פעולה לא גמורה, לא שלמה. רק אם יתחקה הרופא אל שרשי המחלה, ויגיש לחולה אמצעי ריפוי מקיפים, אז יזכה החולה לרפואה שלמה.
והוא הדין תשובה שלמה - לא תשובה חלקית, קטועה, המתייחסת לחטא המוגדר והמסויים. אלא מבקשים אנו שהקב"ה יחזירנו בתשובה שלמה, תשובה המגיעה עד לסיבות החטא ושורשיו, תשובה המחזירה את האדם לשלמותו [מרן הראי"ה, מובא ב'מועדי הראי"ה' עמ' סו].

הגרצ"פ פראנק: "נתלבשו במסווה הצביעות"
דברים אלו שכותב הראי"ה בקיצור לרב גרינשפאן, מוסברים בהרחבה במכתב שכתב הגרצ"פ פראנק זצ"ל באותם ימים, והנה הוא לפניכם:

"הנה הגאון מוהרא"י הכהן קוק שליט"א נתקבל פה לרב מרוב מנין של קהלת הקדש דפה (ירושלים), ובני כולל אונגרן כבר ידוע כי עינם צרה באחינו גולי רוסיא ופולין וביותר שכדי שתגדל הכנסתם המיוחדת דוקא לבני אונגרין לא טוב להם שהרב הכולל של עה"ק יהיה שלא מבני אונגרין, ומה עשו אחדים מבני כולל אונגרין? נתלקטו מתי מספר מהם [...] ובראשם הנער הזקן [...] ועשה תעמולה לייסד ועד אשכנזי, והנער הזקן הזה הוא מומחה גדול לסדר בחירות בדעות נעלמות מכל, וגלויות אליו, לכל סדר הבחירה שהוא עושה בבחינת רואה ואינו נראה, וקשה לתאר בכתב כל חריצותו בענין זה באופן שהוא מסדר לו רשימה של ועד גדול וגם ועד הפועל הכל בסדר נאה מבחוץ ומקור משחת מבפנים, כי מבני אונגרין וגאליציען הוא בוחר בצעירים [...] ביותר, ומשאר הכוללים הוא כמלקט שבלים בראש ההר כאשר הוא רואה איזה זקן או שוטה שלא יבין מעשה תעתועיו הוא מכניסו בתוך הועד, ובכן יוצא הבחירה הסתומה מן העין שהוא המזכיר הראשי ואברך צעיר [...] יו"ר.

והם כותבים וחותמים לאלפים ולרבבות בכל אמעריקא ובכל העולם בשם כל האשכנזים שבירושלים [...] כי "הרב ר' חיים זאננפעלד הוא הרב דפה", במקום שהכל רואים ויודעים כי ר' חיים זה לא היה מעולם רב (פה) ולא יהיה, כי הוא איש זקן וחלוש ואי אפשר לו להתערב בעניני העיר כלל, ורק זה הנער הזקן משתמש בו ובשמו לכלי חפץ להחריב עיר ומלואה, את הגאון קוק שליט"א יבזה הוא ואחוזת מרעיו רקים ופוחזים בראש כל חוצות בחציפות נוראה מאד תצלנה אזנים משמוע.

והנער הזקן הנזכר נתחבר אל סופרים צעירים באי בית הישיש הרב ר' יצחק ירוחם דיסקין נ"י, כי על הזקן הזה רובצת השפעת נערים סופרים שהם עם [...] יטוהו לכל אשר יחפצו ומקבלים ממנו חתימות על כל תעלוליהם, ולפי השערתי אין הוא אשם כלל כי הוא אינו רואה בכתב וגם החתימה קשה לו, והסופרים עשו לו חתימת ידו בדפוס של חותם ממש בכתיבת ידו והם כותבים וחותמים כל מה שירצו, ואוי לו לדור אם סופרים ונערים כאלה ושועלים קטנים המה מנהיגיו.

זה כששה שבועות דברתי עם הרב ר' חיים זאנענפעלד, ובתוך הדברים שאלתו באיזה צדק הוא חותם על עצמו כי הוא רב לאשכנזים שבפעה"ק? [...] השיב לי כי בעצמו באמת אינו חותם כך רק הם עשו לו חותם וכתבו עליו כן.

הנני מדלג מענין לענין [...] אבל שם באמעריקא עשו שגיאה גדולה כי משם הודיעו כי בתוך הועד שיבחר ע"י הרב אבראמאוויטץ יהי' גם אנשים מצד דיסקין וזאנענפעלד וזה היה פגיעה גדולה בכבודו של הגאון מהרא"י קוק שליט"א שהוא הרב פה וכל המוסדות היותר גדולות המה תחת נשיאותו, והוא רב העיר ונושא עבודת הציבור, והמה שמו מרחוק פה אנשים חדשים שלא ניסו כלל לשאת עליהם עבודת הצבור, ורק נותנים חרב פיפיות ביד אלו החנפים ועזי פנים המתחככים להנאתם אצל הזקנים הללו ובפעולות אלו הם מחריבים הכל [...] ובדברי חנף של הצעירים מן האונגארין והנלוים עליהם נמשך הרב אבראמאוויטץ להם והוא כנגד גאון עוזנו הרב קוק נ"י.

הדברים האלה כתבתי בחפזי בלי סדר כי הוא לא לפי רוחי לטפל בדברים כאלה, והקיצור הוא אם יכול מע"כ להשפיע ולפרסם את האמת כי הזקנים הנזכרים כבודם במקומם מונח אינם אנשים ציבוריים ואין לעמוד כלל על חתימתם וכל עניני הצבור הירושלמי בכלל ובפרט הן מילי דמתא והן כל דבר הנוגע לדת והוראה אין שייך כלל לא להזקנים ולא לאנשיהם שברובם המה אנשים פשוטים שנתלבשו במסוה הצביעות ומכריזים כי מקנאים המה קנאת ה' ומשתמשים רק בשמות הזקנים לסמות העינים וכל מבין רואה כי לא נוכח האמת דרכם, משתמשים בכתבי פלסתר להרבות מחלוקת בישראל. אם מע"כ יוכל להשפיע לפרסום האמת הזה יגולגל זכות על ידו ויעשה תקון גדול לעיה"ק" [שו"ת 'מלכי בקודש' ח"ד עמ' 44].

כיצד התייחס ה'חפץ חיים' לפשקווילים?
ה'חפץ חיים' הכיר מקרוב את גדלותו של מרן הראי"ה, ומשום כך לא התפתה להאמין לשמועות הרעות. הוא הגיב בצורה חריפה ביותר כנגד כתבי השטנה ששלחו אליו הקנאים, ונאמן לדרכו - דרך השלום - התרחק מבעלי מחלוקת אלו, עד כדי כך שכאשר באו לבקרו, לא הסכים לומר להם שלום. "אין שלום לרשעים".
כאשר נודעו לו האירועים של עזות פנים וחציפות נגד גדולי ישראל שאירעו בירושלים, הוא התרגש מאוד ובמשך כמה רגעים מרט שערותיו. מרוב צדקותו וקדושתו, נשאר עצור פנים, ואחר כך אמר: "אלו ערלעכע יידן שבירושלים?!" - אלו יהודים חרדים שבירושלים?! "אלו תלמידי חכמים שבירושלים?!". חזר על זה כעשר פעמים, ואז הוציא מפיו מילים מזעזעות אלה, שקשה לחזור עליהן: "די קינדער פון די ערלעכע יידן וועלן זיך אויסשמאדן". ילדי הצדיקים האלה יהיו משומדים!
מספר חתנו, הגאון ר' אהרן כהן זצ"ל: "ביודעי שאדוני מורי וחמי ה'חפץ חיים' שליט"א המוקיר ומחבב מאוד את כבוד מרן הגרא"י הכהן שליט"א שנפשו היה דאבה מאוד עליו בשומעו אודות הרדיפות עליו בכ"ז לא יצא במחאה גדולה ע"ז באומרו כי שתיקה בדברים כאלה ומעוט פרסומם זהו תקנתם להקטין ולמעט בערכם. אם כי דברי שמצה הנוגעים בכבוד מרן הגרא"י קוק שליט"א לא העיז אף אחד לאמר בפניו ומכתבי הפלסתר היה סר עיניו בבוז מבלי לפותחם " [סיפורים נוספים על החפץ חיים והראי"ה - בספר 'בין שני כהנים גדולים', מאת מנחם קמפינסקי].

הגאון ר' ישראל חיים דייכעס זצ"ל
במכתבו למרן הראי"ה:

"יש לי געגועים אליו עד למאוד!"
בתוך מכתבו של הרב גרינשפאן בעניין הספר 'אורות', המתפרסם בעלון זה, מוזכר כי הגרי"ח דייכעס זצ"ל היה מאותם רבנים שעמדו לימין מרן הראי"ה כנגד הקנאים. בדברים שלהלן נספר בקצרה עליו ועל קשריו עם מרן הראי"ה.
הגרי"ח דייכעס, זקן רבני אנגליה, היה מגדולי דורו ונודע בגאונותו הרבה. כבר מצעירותו היה נועד לגדולות, וזכה להתקרב לגאוני ישראל ר' ישראל מסלנט ור' יצחק אלחנן מקובנא. לספריו קיבל הסכמות מר' יוסף דובער מבריסק, ר' יצחק אלחנן, הנצי"ב מוולוז'ין, ר' שמואל מוהליבר ועוד.
בעת שכיהן הראי"ה כרבה של קהילת 'מחזיקי הדת' בלונדון, הגיע שמעו אל הרב דייכעס, והוא החליט ליסוע אליו כדי לקבל מאורו ולבקש תורה מפיו. על ביקור זה הוא מספר במכתב שכתב בשנת תרע"ו למרן הראי"ה:

"בשם ד', אב תרע"ו יום ב' לסדר "וברכך ולך תהיה צדקה" לפ"ק.
השוכן בציון וירושלים יכתוב בספר חיים, בספרן של צדיקים גמורים, את כבוד ידיד נפשי ה"ה הרב הגאון הגדול, תפארת ישראל, בקי בכל חדרי תורה, בנגלה ובנסתר ידו הדה, צדיק יסוד עולם, כש"ת מו"ה אברהם יצחק הכהן קוק שליט"א, ורעייתו הדגולה מרבבות תחי'. שלום עד בלי ירח!
אחדשה"ט ושלום תורתו הק' באהבה רבה!
ידיד נפשי, את העונג שהיה לי בהימים אשר הייתי בחברתו אין לאל ידי לתאר לו עלי גליון, והנני אומר לכבוד גאונו כי יש לי געגועים אליו עד למאוד, לא אוכל להאמין כי ישכח ממני את הימים אשר ישבתי בביתו והתענגתי עונג מכל אשר ראיתי ושמעתי מפיו פה מפיק מרגליות, אשר נוכחתי לדעת את רוחב לבבו וגודל ידיעתו בכל מקצועות התורה והחכמה וביחוד בחכמת הקבלה, יתן ד' ונזכה להתראות עוד הפעם לבלות הימים כמו הימים שהייתי בביתו, ומלב וקרב עמוק הנני נותן לכבוד גאונו יחי' תודה וברכה ולרעייתו בעלת מדות תרומיות אשר לא ראיתי כמוה, יתן ד' כי ישיבהו אל נוהו בארץ אבותינו, ויבלו בטוב ימיהם ושנותיהם בנעימים עד זקנה ושיבה, וירוו נחת ועונג מצאצאיהם כחפצם [...].
הנני לבקש מאת ידיד נפשי, כי כאשר הנחתי בהספר "לשם שבו ואחלמה" א' ליטרא שטערלינג דמי דירה, נא אל ישיבנו אלי בחזרה, כי הנני אומר לכבודו כי יגרום לי צער ועוגמת נפש, ומי האיש אשר זהיר לגרום צער לזולתו ככבוד גאונו יחי', ואם לא יחפוץ לקחתו יעשה בזה מה שלבו חפץ, והנני חותם מכתבי זה בברכות והודאות לכבוד גאונו יחי' ולרעיתו תחי' העולה על כל בנות גילה, אוהבו בלב ונפש המכבדו ומוקירו כערכו הרם והנישא, ישראל חיים דייכעס החופ"ק ליעדס" ['אגרות לראי"ה', אגרת פג].

"חפצו הטהור נחשב אצלי לחובה ולמצוה"
הרב דייכעס כתב ספרים רבים במקצועות התורה, ולאחד מספריו, הנקרא 'לקוטי מהרי"ח', הוא זכה להסכמה מיוחדת ומעניינת של ידידו מרן הראי"ה, אותו מכנה הרב דייכעס: "ידיד נפשי הגאון הגדול האמיתי, תפארת ישראל, אוצר תורה יראה ותבונה, חוקר ומקובל, כקש"ת מו"ה אברהם יצחק הכהן קוק שליט"א, רב הכולל בעה"ק ירושלים תובב"א". כדאי לעיין בהסכמה זו במילואה, שהרבה יש ללמוד מתוכנה. והנה חלק קצר ממנה:

"ב"ה, ירושלים ת"ו, יום כ"ז לחודש שבט תר"פ.
לכבוד רב רחימאי, הגאון הגדול, פאר הדור, אוצר תורה יראה וחכמה מו"ה ישראל חיים דייכעס שליט"א, רב דק' ליעדז יצ"ו, ולכל אשר לו, שלום וברכה מקודש.
אחדשה"ט באהבה רבה!
הפתיעני כבוד הדר"ג באור יקרת גליונות הקודש מספרו הגדול 'דרשות מהרי"ח' ונתמלא כל הבית אורה, ועם המוני המניעות עברתי בין נחלי עדניו ונתבסמתי מריח בשמיו, והנה ענותו דמר תרבני להגיד את משפטי על הספר, והנה לולא שחפצו הטהור נחשב אצלי לחובה ולמצוה, הייתי מסרב מאוד בזה מפני כבודו הגדול דמר הדר"ג, חד מגדולי זקני גאוני דורנו שליט"א, ואין זה השבח הראוי לכתבי קדשו יוצא מאיש צעיר שכמוני, אך זאת אשיב אל לבי כל חיבת הקודש של מקום בית חיינו עיר עוז לנו, אשר חנני צור עולמים ב"ה בחסדו לשבת בה, דין גרמא להצעתו דמר, ומטעם זה הנני לפקודת קדשו, ובלי משוא פנים, כבקשתו, אומר להדר"ג שליט"א שהספר בכללו עשה עלי רושם נעלה מאוד, מאמריו בשמעתא הרי הם כדרכו בקודש מאז הראה חזותו לרבים, ממולאים בתרשישי החריפות, הישרות והבקיאות, ישוב הדעת והסברא הישרה שהדר"ג מצטיין בהם בכל ספריו החשובים אשר זכהו ה' להוציא עד כה לאור עולם [...].
אברך בכל לב את הדר"ג, שיאירו דברי קודשו ויתמימו, ויזריחו ביקרת תפארתם כערכם המרומם והנקדש [...] וספרו הנעלה ימצא את ערכו בעולם כראוי לו".

תנועת דגל ירושלים
בתקופה בה עבד מרן הראי"ה להקים את תנועת 'דגל ירושלים', הגיע גם לעיר לידעז, מקום רבנותו של הרב דייכעס. על ביקורו בעיר, סיפר הראי"ה לבנו, במכתבו מתאריך י"ט אלול תרע"ח:

"בשבוע העבר הייתי בליעדז, דברתי בכנופיה גדולה של אולם רחב ידים שהתקינו לכך, ומרבני העיר תמכו בנאומיהם את הסברת רעיוננו, והתחילה תעמולה שנקוה ממנה תוצאות לטובה בעה"י. [...]. נקוה לד' שוכן ציון ובוחר בירושלים, המעורר עת גאולה לעם קדשו, כי חפצו בידינו יצליח, והמחשבה העדינה והקדושה ורגש החיים הטהורים הכמוסים במעמקי רעיון התנועה "הירושלמית" ילכו הלך ואור, והיו לאור ישראל ולזוהר ונוגה אורים לעמים רבים, אשר ילכו כולם באור ד' צור ישראל וגואלו".

רבים מאנשי העיר, וביניהם גם רבנים ות"ח חשובים, הצטרפו לתנועה זו, בעקבות נאומיו של הראי"ה. גם רב העיר, הרב דייכעס, הצטרף לתנועת זו, כפי שנראה במכתב ששלח למרן הראי"ה:

"ישאו הרים שלום וברכה אל כבוד ידיד ד' וידיד כל יראיו וידי"נ עוז ה"ה הרב הגדול, פאר ישורון, אוצר היראה והתבונה, וכו' כקש"ת מו"ה אברהם יצחק הכהן שליט"א, רב ואב"ד דק"ק מחזיקי הדת בלונדון הבירה יצ"ו.
אחדשה"ט ושלום תורתו הק' באהבה רבה ונאמנה!
את החוברת "דגל ירושלים" השניה קבלתי ועברתי עליה בשום לב, ומאד מצאה החוברת הזאת חן בעיני, כי דבריו נכונים וישרים המה לכל אשר ידאג למצב היהדות לימים יבואו בארץ אבותינו הק', והנני נמנה להיות חבר לאגודה הזאת. [...] הנני ידידו באמת אוהבו לב תמים מוקיר את שמו ותורתו ומכבדו כערכו הרם, ישראל חיים דייכעס, החופ"ק ליעדז".
[אגרות הראיה ג', נספחות, א'. ועיין עוד: 'אגרות הראי"ה', ח"ג עמ' קצט, ח"ד עמ' יב].

השתדלותו של האדמו"ר מגור להשכין שלום - גילויים חדשים

"איני רואה שום תקוה לשלום"
בעת ביקורו של האדמו"ר מגור בעל ה'אמרי אמת' בארץ, בשנת תרפ"א, ניסה להשכין שלום בין הראי"ה ובין הקנאים. בעקבות פגישתו עם מרן הראי"ה, פרסמו הקנאים פשקווילים נוראיים נגד האדמו"ר בעצמו, שזעזעו את העולם היהודי.
הקרע בין הראי"ה והקנאים היה חריף מאוד, והיה נדמה שאפסו הסיכויים להביא שלום בירושלים. "לבי נשבר בקרבי מפירודי הדיעות בין החרדים", כותב ר' דב בער עפשטיין זצ"ל (בנו של 'ערוך השולחן'), "כעת נמצא פה הרבי מגור שליט"א, ורצונו לקרב השלום, ושאל גם אותי בזה, ואמרתי לו כי בהתחלת הפירוד חשבתי כי עוד יש עצה לזה, והרבה עמלתי בהבאת שלום ולקרב את הרחוקים, ומסיבת השועלים לא עלתה בידי. אך עתה, במשך שנה נתרחקו מאוד, עד כי כשאני לעצמי, אינני רואה שום פתח תקוה לשלום. ואולי הוא, הרבי, מטעם "סוד ד' ליראיו" ימצא דרך השלום. אמנם חושב אני כי גם הרבי, כאשר בא כן ילך, וד' יברך את עמו בשלום וכו'" ['זבד טוב', עמ' קכג].
לאחר השתדלות גדולה, הגיעו הצדדים להסכמה מסויימת בין הצדדים, עליה מספר מרן הראי"ה במכתבו לרב חיים הירשנזון זצ"ל:
"אבקש מכבוד גאונו שליט"א שלא יצטער כלל ועיקר כל מה שכתב במכתביו על דבר מה שעבר ביני ובין הרב הצדיק מגור שיחיה. כי אמנם אולי יותר מדאי ויתרתי מפני השלום, אבל לא בעקרי דעות חס ושלום נגעו הדברים, כי אם בשאלת סגנון הלשון , שהוא אמר לי בשם אלה המעוררים, שלדעתם סגנון הלשון בקצורו באיזה מקומות מספר האורות מביא אותם לידי תרעומות, ועל זה רשמתי לו פתקא קצרה, שתכנה הוא שאם אמת הדבר שנמצאים לשונות כאלה שמביאים בקצורם צער לתמימי לב מאיזה סוג שיהיה, הנני מצטער על אשר לא בארתי יותר את כונתי, וגם זה היה בתנאי שמצדם של המעוררים, גם הם יפרסמו נוסח של חרטה, על אשר נתנו יד לפגום בדברי קודש ודעות טהורות האמורות בספר הנ"ל , ושאר חוברות שנתפרסמו ממני, אבל התנאי לא נתקיים, ומצדם לא נעשה שום דבר לקרב השלום. ואת ענין הפתקא שלי ניתן לפרסום, איני יודע אם כצורתו או באיזה נוסח תמציתי שמסופקני אם עמד טעמו בו" ['אגרות הראי"ה' אגרת א'קפד].

מה באמת היה נוסח הפשרה?
באגרת הנ"ל רומז הראי"ה כי יתכן וחלו 'תיקונים' בטיוטה עליה חתם, וכוונתו סולפה. ואכן - חששו היה מוצדק: היו קנאים שפרסמו שכביכול הראי"ה חוזר בו מתורת קודשו בספר 'אורות'. כמובן, דבר זה לא היה ולא נברא; הראי"ה היה איש אמת שאין כדוגמתו, ולא העלה על דעתו לבטל את הדברים בספר 'אורות', אותם קיבל ברוח קודשו. גבורתו ועוז רוחו, שהיו לשם דבר, לא נכנעו בפני מספר קנאים בריונים וצרי דעת.
הדבר המפתיע הוא, שגם בין האדמו"ר מגור ומרן הראי"ה הייתה אי הבנה בנקודה זו. במהלך הפגישה בין מרן הראי"ה וה'אמרי אמת', כתב הראי"ה מכתב בו הוא מתנצל על סגנון הדברים שבספר אורות, שראוי להסבירו יותר. למכתב זה הוסיף את חתימת ידו הקדושה. מנגד, כתב גם ה'אמרי אמת' טיוטת-פשרה, אך בסגנון ומשמעות שונים לגמרי, וממנה מובן כביכול הראי"ה חוזר בו מדברי התורה שבספר 'אורות'. על פתקה זו הראי"ה לא חתם מעולם!
הנה לשון מכתבו של ה'אמרי אמת': "התחלתי בשלום ופעלתי אצל הרה"ג רא"ק שי' ונתן לי כתוב וחתום בתחימת ידו לאמור, שהגם שכוונתו היה לשם שמים, עם כל זה, כאשר שמע שיש ח"ו חלול השם ומיעוט כבוד שמים ע"י לשונות שבספריו, ולזאת למען כבוד שמים הוא מבטל לשונות ודברים הללו " [ועיין עוד שו"ת 'מלכי בקודש' ח"ד עמ' 259].
במכתבו של אחד מראשי הקנאים שירדו לחייו של מרן הראי"ה ר"ל, הוא כותב לאדמו"ר מגור: "ואת זה אשר כתב (הראי"ה) בחתימת ידו לבטל הלשונות והדברים [...], אין זה רק וידוי פה לפנים, אבל מעולם לא הודה שטעה, רק שלא היה צריך לפרסם זה ברבים" ['מרא דארעא דישראל' ח"ב עמ' של]. אך כאמור, אין כל הגיון שהראי"ה "יחזור בו מדבריו", ומאידך ימשיך להפיץ את תורתו! ובאמת, נוסח זה של פשרה מגוחכת ומיותרת - מעולם לא יצא מעטו של מרן הראי"ה.

סיפור לא מוכר על הערכתו של הראי"ה ל'אמרי אמת'
מי שתיווך בין הראי"ה לבין ה'אמרי אמת' באותה תקופה, היה הרב מנדל לב זצ"ל, שמשו של האדמו"ר בעת שהייתו בארץ. הוא היה גם מקורב למרן הראי"ה ואף למד בחברותא עם הגרי"מ חרל"פ. העברת המכתבים בין שני גדולי עולם אלו, התבצעה דרכו.
סיפר לנו אחד מבניו (יבלחט"א) של ר' מנדל, שבאחד הימים רצה הראי"ה לכתוב מכתב לאדמו"ר בעניין הפשרה הנ"ל, וביקש מר' מנדל שינסח לו טיוטה למכתב זה. ר' מנדל עשה זאת, ובתוך הטיוטה הכניס ביטויי הערצה גדולים בייחס לאדמו"ר. אחר כך, ישבו שניהם יחד לערוך את הנוסח הסופי של המכתב, ור' מנדל הציע לראי"ה למחוק את ביטויי ההערצה שבטיוטה. הוא חשב שהראי"ה אמור לכתוב את הדברים כדעתו וכסגונו, ושמא הביטויים המופלגים בייחס לאדמו"ר לא ישקפו את דעתו. אך הראי"ה, בהערכתו הגדולה לאדמו"ר, התעקש לשמור על הנוסח הראשון שבטיוטה, וכך היה.

(בעז"ה בקרוב נביא סיפורים נוספים על האדמו"ר מגור ומרן הראי"ה, מתוך חומרים שלא פורסמו עד כה).

מועדי הראיה- ראש השנה
ביום הראשון של ראש השנה היה הראי"ה מתפלל בבית מדרשו, עם המתפללים הקבועים, ואילו ביום השני היה בא להתפלל במנין של ישיבתו בבנין ישיבת 'עץ חיים' בשכונת מחנה יהודה.
בעל המוסף היה ר' אריה לוין זצ"ל. רבי אריה, שכל תפילתו הייתה ברגש רב, היו לו גם כמה מנגינות מיוחדות, ובאחת השיחות סיפר, שנוסח תפילתו בצרוף מנגינותיה, מסורת היא בידו מבעל התפילה שעבר לפני התיבה בישיבת וולוז'ין (שבה למד ר' אריה בתקופתו של הגאון ר' רפאל שפירא זצ"ל).
בבית מדרשו היה הראי"ה נאלץ לקצר מפני טורח הציבור, לא כן בישיבה שמעיקרם נקבעו בזה זמני תפילה ארוכים יותר, כאן היה הרב מאריך בתפילתו ובכוונותיו. ללא הגבהת קול וללא התרגשות חיצונית, היה עומד ומתפלל כשאותו השקט האצילי והשלוה הפנימית המאפיינים אותו תמיד, מלוים אותו גם עכשיו, אלא שפניו מרוכזים יותר ומבטו עמוק יותר, ולא פעם הרגישו הנוכחים שאע"פ שבגופו הוא עומד אתם, הרי אליבא דאמת שרוי הוא בעולמות גבוהים ['מועדי הראי"ה' עמ' נט].
סיפר תלמידו הגאון ר' יצחק אריאלי זצ"ל: "בראש השנה היה מאריך בתפילת שמונה עשרה עד זמן ברכת כהנים".

מספר הרמ"צ נריה: "במשך שנים היה מרן הראי"ה נוהג לתקוע בעצמו בשופר. אכן באחרית ימיו היה הדבר קשה לו, והיה רק מקריא לתוקע. לפני התקיעות היה טובל במקווה טהרה. את הפסוק "מן המצר" היה קורא בהתרגשות של שברון לב, ואילו את הפסוק "שש אנוכי על אמרתך" היה קורא בשמחה רבה. והיה זה מופלא לראות כיצד הפנים הרציניות שחרדת הדין נסוכה עליהם מתחילות פתאום לנהור בעליצות, והעיניים מאירות בנהירו עילאה".


סיפר רבי מרדכי אריה רבינוביץ זצ"ל, רבה של בני ברק:
"ביום שנסע הגה"צ ר' מאיר אלטר זצוק"ל בנו של האדמו"ר מגור זצוק"ל מירושלים לחו"ל, סיפר לי כי היה אצל הרב הגאון מוהרא"י קוק זצ"ל לקבל ממנו ברכת פרידה, והיתה השיחה ביניהם משיטות הב"ח שפסק להחמיר בספיקא דרבנן בספר תורה מפני כבוד השי"ת אף שבכל מקום הדין לקולא, [...] ובאמצע השיחה היה משבח הרה"ג קוק זצ"ל דברי השפת אמת זצלה"ה שאמר הטעם שלא נתחייבו ישראל לעלות לרגל ביום טוב דראש השנה, על פי דברי חז"ל [ר"ה כו.] בשופר "כיון דלזכרון הוא כבפנים דמי", א"כ בכל מקום שהיו בני ישראל שרויין, על ידי מצוות שופר היו כבפנים, כיוון דלזכרון הוא" ['קרני ראם' עמ' קצב].
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il