בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • משפטים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

אשר ישעיהו בן רבקה

לפרשת משפטים

"אוזן ששמעה בהר סיני עבדי הם..."

פרשתינו מתחילה בדינים ובהלכות של עבד עברי. מדוע מייד אחרי מתן-תורה התורה דנה בדיני עבד עברי? ביאורים וקושיות על המאמר: "אוזן ששמעה בהר סיני עבדי הם... והלך וקנה אדון לעצמו".

undefined

הרב דוד דב לבנון

פרשת משפטים תשס"ב
9 דק' קריאה
פרשת משפטים פותחת בהלכות עבד עברי (שמות פרק כא):
"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם: כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבד ובשבעת יצא לחפשי חנם".

סמכה התורה פרשת עבד עברי למתן תורה, ויתרה מזאת, הדגישה התורה את חבור הפרשיות, כפירוש רש"י:
"ואלה המשפטים - כל מקום שנאמר אלה פסל את הראשונים, ואלה מוסיף על הראשונים, מה הראשונים מסיני, אף אלו מסיני".


בסופה של הפרשה מסופר על דם הברית ואמירתם של ישראל נעשה ונשמע, (שמות פרק כד) "ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע: ויקח משה את הדם ויזרק על העם ויאמר הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם על כל הדברים האלה:", כל זה היה לפני מתן תורה, ולפי זה פירש רש"י (שמות פרק יט פסוק יא) "ובחמישי בנה משה את המזבח תחת ההר ושתים עשרה מצבה, כל הענין האמור בפרשת ואלה המשפטים, (שמות כד ד) ואין מוקדם ומאוחר בתורה", היינו, שכל פרשת משפטים נאמרה לפני מתן תורה, ולכן אמר משה לפני עלותו להר לקבל את התורה "מי בעל דברים יגש אליכם", שהיו יכולים לדון על פי המשפטים שמסר להם.

נמצאנו למדים, שפרשת משפטים אחודה ודבוקה לפרשת קבלת התורה, ובפרט מצווה הראשונה בפרשה, ויש לעיין מה ענין עבד עברי אצל הר סיני?

נאמר בתורה "ואם אמר יאמר העבד אהבתי את אדני את אשתי ואת בני לא אצא חפשי: והגישו אדניו אל האלוקים והגישו אל הדלת או אל המזוזה ורצע אדניו את אזנו במרצע ועבדו לעלם".
פירש רש"י:
"ומה ראה אזן להרצע מכל שאר אברים שבגוף, אמר רבי יוחנן בן זכאי (קדושין כב, ב) אזן זאת ששמעה על הר סיני לא תגנוב, והלך וגנב, תרצע. ואם מוכר עצמו, אזן ששמעה על הר סיני (ויקרא כה נה) כי לי בני ישראל עבדים, והלך וקנה אדון לעצמו, תרצע. ר' שמעון היה דורש מקרא זה כמין חומר מה נשתנו דלת ומזוזה מכל כלים שבבית, אמר הקב"ה דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים כשפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות ואמרתי כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו, ירצע בפניהם".


מאמר חז"ל זה טעון הסבר:
א. "אזן זאת ששמעה על הר סיני לא תגנוב" - הלא לא תגנוב שבעשרת הדברות מדבר בגונב נפשות, שחייב מיתה ולא בגונב ממון?
ב. ועוד, מדוע לא רוצעים את אזנו מיד כשגנב?
ג. ועוד, מדוע לא רוצעים אזנו של מי שעובר על שאר עברות שבעשרת הדברות?
ד. "אזן ששמעה על הר סיני (ויקרא כה נה) כי לי בני ישראל עבדים" - פסוק זה לא נאמר בעשרת הדברות, אלא בספר ויקרא, ואע"פ שכל התורה רמוזה בעשרת הדברות, אין הדברים מפורשים עד שיאמרו, ואם כן מהו "אזן ששמעה על הר סיני"?
ה. "דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים כשפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות ואמרתי כי לי בני ישראל עבדים" - שאלה דומה יש לשאול גם כאן, הרי פסוק זה "כי לי בני ישראל עבדים", לא נאמר עדין במצרים?
ו. ועוד, מדוע רוצעים את אזנו רק אחרי שבוחר להשאר אצל אדונו, ולא מיד כשמוכר עצמו לעבד?
נקדים ונאמר, שאין עבד עברי דומה למה שמפורסם בעולם על סחר בעבדים, דינו דומה יותר לשכיר כפי שנאמר בתורה "שני שכיר עבדך", זכויותיו כבן חורין, אם רבו יזיק לו יעמוד לדין וישלם, (לא כעבד כנעני שיוצא בשן ועין), וכן יש לו "יד" לקנות לעצמו, ולא נאמר עליו ההלכה הקיימת בעבד כנעני "מה שקנה עבד קנה רבו".
בגלל היותו עבד, יש לנהוג בו ברגישות רבה, בכבוד ובטוב, ולהשוות אותו לרבו בכל תנאי החיים:
א. בענין להשוותו לרבו - אמרו בגמרא (קידושין דף כ עמוד א): "דתניא: (דברים טו) כי טוב לו עמך - עמך במאכל ועמך במשתה, שלא תהא אתה אוכל פת נקיה והוא אוכל פת קיבר, אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש, אתה ישן על גבי מוכים והוא ישן על גבי התבן, מכאן אמרו: כל הקונה עבד עברי, כקונה אדון לעצמו".
ובתוספות שם "כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו - וקשה מאי אדון די לו להיות כאדונו ויש לומר כדאיתא בירושלמי דפעמים אין לו אלא כר אחת אם שוכב עליו בעצמו אינו מקיים כי טוב לו עמך ואם אינו שוכב עליו וגם אינו מוסרו לעבדו זו מדת סדום נמצא שע"כ צריך למסור לעבדו והיינו אדון לעצמו".

ב. וכן אסור לרדות בו בפרך, כפי שפסק הרמב"ם הלכות עבדים פרק א הלכה ו:
"כל עבד עברי אסור לעבוד בו בפרך, ואיזו היא עבודת פרך זו עבודה שאין לה קצבה ועבודה שאינו צריך לה אלא תהיה מחשבתו להעבידו בלבד שלא יבטל, מכאן אמרו חכמים שלא יאמר לו עדור תחת הגפנים עד שאבא שהרי לא נתן לו קצבה, אלא יאמר לו עדור עד שעה פלונית או עד מקום פלוני, וכן לא יאמר לו חפור מקום זה והוא אינו צריך לו ואפילו להחם לו כוס של חמין או להצן ואינו צריך לו אסור ועובר עליו בלא תעשה שנאמר לא תרדה בו בפרך, הא אינו עושה לו אלא דבר קצוב שהוא צריך לו...".


ג. בענין לנהוג בו כבוד, כתב הרמב"ם שם:
"כל עבד עברי אסור לישראל שקנהו להעבידו בדברים בוזים שהם מיוחדים לעשות העבדים כגון שיוליך אחריו כליו לבית המרחץ או יחלוץ לו מנעליו שנאמר לא תעבוד בו עבודת עבד אינו נוהג בו אלא כשכיר שנאמר כשכיר כתושב יהיה עמך, ומותר לספר לו שערו ולכבס לו כסותו ולאפות לו עיסתו אבל לא יעשה אותו בלן לרבים או ספר לרבים או נחתום לרבים, ואם היתה אומנותו זאת קודם שימכר הרי זה יעשה אבל לא ילמדנו בתחלה מלאכה כלל אלא אומנות שהיה בה הוא שעושה כשהיה עושה מקודם, במה דברים אמורים? - בעבד עברי מפני שנפשו שפלה במכירה, אבל ישראל שלא נמכר מותר להשתמש בו כעבד שהרי אינו עושה מלאכה זו אלא ברצונו ומדעת עצמו".


הרי לנו, שדברים שמותר לעשות בשכיר, אסור לעשות בעבד בגלל רגישותו המיוחדת, שלא ירגיש מושפל.
לא פלא הדבר, שמתוך יחס זה של האדון לעבד, מתהפך הרגש הטבעי שלו (שבדרך כלל רוצה לברוח מאדונו), לרגש של אהבה, והוא מסוגל לומר "אהבתי את אדוני".
אפשר לראות בדיני התורה על עבד עברי מצווה של חסד, לשקם "נמכר בגנבתו" עבריין שנפל לפשע של גניבה, ולהיות לו ולמשפחתו כעין משפחה אומנת, שהרי האדון חייב במזונות אשתו ובניו. וגם לשקם "מוכר עצמו", שנשאר בלא מחיה, ועתה יהיה לו בית שידאג לכל מחסורו.

הלכה שאין עבד עברי נוהג רק בזמן שהיובל נוהג, כפי שכתב הרמב"ם שם "אין אמה העבריה נוהגת ולא עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג בין עבד עברי שמוכר עצמו בין זה שמכרוהו בית דין וכבר ביארנו מתי בטלו היובלות". משמע שגם מצווה זו של עבד עברי יש בה יעוד שיתקיים לעתיד לבוא, כשיתקבצו הגלויות בזמן הגאולה נזכה שוב לקיום מצוות עבדים, מפני כל הצדדים החיוביים שבמצווה זו כפי שאמרנו.
אם נתבונן נראה שגם כלפי עבד כנעני שעבודו גדול יותר וגופו קנוי לגמרי לרבו, אפשר לראות שהתורה התחסדה עמם, למרות שחם בן נח נתקלל ע"י אביו "עבד עבדים יהיה לאחיו", יש גם ברכה עמו. וכך אמרו חז"ל (יומא דף עה עמוד א) "תניא, אמר רבי יוסי: בוא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם. מדת בשר ודם, מקניט את חבירו - יורד עמו לחייו, אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן... קלל את כנען - אוכל מה שרבו אוכל, ושותה מה שרבו שותה...".

משמעות הדבר גם ברכה רוחנית, הנה אליעזר עבד אברהם אמר כיון שנגזר עלי להיות עבד, מוטב לי להיות עבד אצל אברהם ולא להיות עבד אצל ברברי אחד, ואכן זכה להיות דולה ומשקה מתורת רבו, עד שהארור שלו הפך לברוך. וא"כ אפשר שהעבד העברי יאמר אהבתי את אדוני, גם בגלל המצב הרוחני שזכה לו ע"י רבו, ואעפ"כ התורה אינה רואה זאת באופן חיובי, שהעבד יהיה תלוי ברצונותיו ברבו, ועליו לשאוף שכל רצונותיו יהיו משועבדים רק לאביו שבשמים.

וכך כתב השפת אמת (משפטים תרנ"ז):
"לכן זה העבד, הגם שיוכל להיות טוב לו אצל רבו, ויוכל לקיים את המצוות כפי מה שהוא... אבל בני ישראל נבראו להיות מוכנים לשמוע דבר ה', וצריכין לצפות לגאולה כדי לשמוע מצוותיו בכל עת, אפילו שנהיה בסכנה ביותר כל הקרב אל משכן ה', לכן האומר אהבתי כו' לא אצא חופשי פוגם בשמיעה".

כלומר, העבד מבחינה מסוימת חי חיים בטוחים יותר, ללא דאגה וללא אחריות, כולו תלוי בדעת אחרים, אולם ה' חפץ בבחירה חופשית ובנטילת אחריות על מעשיו לשם שמים.

לפי מה שאמרנו לעיל, כל ההבדל בין עבד עברי לשכיר, הוא בשעבוד רצונותיו לאדון, והדבר בא לידי ביטוי הלכתי בכך, שהשכיר חוזר בו בחצי היום, משום "עבדי הם - ולא עבדים לעבדים", והעבד משועבד לעבוד שש שנים ואינו חוזר בו באמצע עבודתו. וגם בענין זה מצאנו שהעבד יוצא בגרעון כסף, ואם ישלם יצא לחופשי, וא"כ מה החילוק בינו לבין הפועל השכיר? מתרץ הרמ"ה בטור חושן משפט, סימן שלג, שבפועל אף אם שלם לו המשכיר את כל כספו מראש אין הוא משועבד להמשיך בעבודה ויכול לחזור בו בחצי היום. ועל שעבוד הרצון הזה אמרה תורה, שאין זה נכון שיהיה עבד לבשר ודם.

גם היום שאין עבד עברי נוהג, יש הלכות שמרחיקות אותנו מהנהגה של עבד, מובא בשולחן ערוך (חושן משפט סימן שלג סעיף ג) "התחיל הפועל במלאכה, וחזר בו בחצי היום, חוזר, ואפילו קבל כבר דמי שכירותו ואין בידו לשלם לבעל הבית, יכול לחזור בו והמעות חוב עליו, שנאמר: כי לי בני ישראל עבדים (ויקרא כה, נה), ולא עבדים לעבדים. הגה: ומהאי טעמא אסור לפועל, אפילו מלמד או סופר, להשכיר עצמו להיות בבית בעל הבית בקבע שלשה שנים (הגהות מרדכי פרק האומנין)".
הבדל נוסף במעמדו האישי של העבד, שמותר בשפחה כנענית, ורבו מוסר לו אשה (שפחה כנענית) להוליד לו ילדים. ודבר זה מלמד על כך שרצונותיו האישיים ביותר משועבדים לרבו.
לפי זה נראה להסביר שאין העבדות עבירה, כאשר היא הכרח אשר לא יגונה, כשנמכר בגנבתו בעל כורחו, או כאשר אין לו ממה להתקיים מרוב עוניו, אולם לאחר שש שנים של עבדות, כאשר הוא בוחר להשאר עבד ברצון, עד שאומר "אהבתי את אדוני", הוא מגלה חוסר רגישות להיות עבד לבשר ודם, ויש בכך שכחת עבדותו לבוראו, ובמכרוהו בית דין בגנבתו, הוא הפך להיות עבד בגלל שעבוד נפשו לחומר, עד שהגיע לידי כך שגנב, וכשבוחר להשאר אצל רבו הוא מראה שלא למד את החומרה של מעשה הגניבה, שהיא שעבוד לחומר, ועבדות לבשר ודם. ולפי זה מובן מה שאמרו חז"ל "אזן זאת ששמעה על הר סיני לא תגנוב, והלך וגנב, תרצע. ואם מוכר עצמו, אזן ששמעה על הר סיני (ויקרא כה נה) כי לי בני ישראל עבדים, והלך וקנה אדון לעצמו, תרצע", כי את האוזן לשמוע את השלילה בעבדות לבשר ודם רכשנו בסיני, שאז הכירו ישראל במלכותו יתברך, ואמרו "נעשה ונשמע". ולפי ר' שמעון את האוזן הזאת לשמוע שאנו עבדי ה' רכשנו כשיצאנו ממצרים לחרות עולם, על מנת להיות עבדי ה'. (ולכן לא צריך הדבר להאמר בפירוש בעשרת הדברות, ולא קשה מה ששאלנו שלא תגנוב המפורש בעשרת הדברות מדבר בגונב נפשות), ולפי זה מובן מה שאמרו בתלמוד ירושלמי (מסכת ראש השנה פרק ג דף נח עמוד ד) "דא"ר שמואל בר רב יצחק וידבר יי' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל על מה ציום על פרש' שילוח עבדי' ואתיא כהיא דא"ר הילא לא נענשו ישראל אלא על פרשת שילוח עבדים הדא הוא דכתיב מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי וגו".

לכאורה הציווי הזה על שלוח עבדים אינו מפורש התורה ביציאת מצרים? אלא צריך לומר, שביציאת מצרים הם קלטו את המסר הזה של עבדי הם ולא עבדים לעבדים, והיו צריכים להבין בעצמם את האסור להיות עבד לבשר ודם.
העבדות לבשר ודם נובעת מהיות האדם עבד ליצריו, אמרו במדרש (בראשית רבה (וילנא) פרשה לו) "וירא חם אבי כנען, אמר להון ואגיד להון, אמר להון אדם הראשון ב' בנים היו לו, ועמד א' מהן והרג את חבירו, וזה יש לו ג', והוא מבקש לעשותן ד', אמר להון ואגיד להון, א"ר יעקב בר זבדי: מה טעם עבד יוצא בשן ועין, מהכא וירא ויגד". למדונו חז"ל שעונשו של חם להיות עבד נבע מכך שהיה עבד ליצריו, משועבד למראה עיניו ולא שלט על דבורו, ולכן ננזר עליו להיות עבד. ותקונו בא ע"י שהוא משתעבד לבשר ודם וטועם טעם קושי העבדות, עד שנפגע בעינו או בשינו, והיסורים מעמידים אותו על מקומו, ובכך הוא יוצא לחירות. אמרו בגמרא (ברכות דף ה עמוד א) "דבר זה מתורתך תלמדנו; קל וחומר משן ועין: מה שן ועין שהן אחד מאבריו של אדם - עבד יוצא בהן לחרות, יסורין שממרקין כל גופו של אדם - על אחת כמה וכמה".

העבד העברי יוצא בשנה השביעית וביובל. שפת אמת (משפטים תר"ס) מפרש שיש שתי בחינות של שחרור העבד, בשנה השביעית בחינת תפילה, וביובל בחינת תורה. נראה לבאר את הדברים:
א. היציאה בשנה השביעית היא ע"י שמכיר בכך שהקב"ה ברא את העולם והוא משגיח ועושה את כל המעשים, וממילא אין להשתעבד אלא אליו, לעשות רצונו, ולבקש ממנו כל משאלותיו. זוהי יציאה בשנה השביעית, הרומזת לשבת בראשית. ויש לכך רמז בפרשה (שמות פרק כג,כה) "ועבדתם את ה' אלוקיכם וברך את לחמך ואת מימיך והסרתי מחלה מקרבך". ואיזו עבודה שבלב זו תפילה, וע"י עבודה זו האדם משתחרר מעול דרך ארץ.
ב. היציאה ביובל היא ע"י שעוסק בתורה הוא משתחרר מעול דרך ארץ, כמו שאמרו חז"ל (שמות רבה פרשה מא):
"שנאמר והלוחות מעשה אלוקים המה חרות על הלוחות, מהו חרות, ר' יהודה ור' ירמיה ורבנן, ר' יהודה אומר אל תקרי חרות אלא חירות מן גליות, ר' נחמיה אומר חירות ממלאך המות, ורבותינו אומרים חירות מן היסורין".

וזוהי יציאה ביובל, שזמנה ביום הכפורים יום מתן לוחות שניות.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il