בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • משפטים
קטגוריה משנית
  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • שקלים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

אשר ישעיהו בן רבקה

undefined
6 דק' קריאה
פרשת משפטים
בסוף הפרשה מסופר על השלב השני של מעמד הר סיני (המתואר בפרשת יתרו),כיצד כרת הקב"ה ברית בינו ובין ישראל "ויקח משה את הדם ויזרוק על העם, ויאמר הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם על כל הדברים האלה" (שמות כד,ו), "ויקח את ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע" (שמות כד,ז).
חז"ל ממשילים את הברית הזאת למעין נישואין בין כנסת ישראל והקב"ה, ומבוסס על הפסוק בשיר השירים "צאנה וראנה בנות ציון במלך שלמה... ביום חתונתו וביום שמחת לבו", "ביום חתונתו - זה מתן תורה" (סוף תענית).
ומובא בספר התשב"ץ (קטן, סוף סי' תס"ז): "נקוט האי כללא בידך כל המנהגים של חתן וכלה אנו למדים ממתן תורה, ששם היה מראה עצמו כחתן נגד כלה לישראל".

מובא בפרקי דרבי אליעזר מ"א: "בחודש השלישי... ויצא משה למחנה ישראל והיה מעורר אותם משנתם. אמר להם: עמדו משינתכם כבר בא החתן ומבקש את הכלה להכניסה לחופה וממתין לה כדי ליתן להם את התורה. בא השושבין והוציא את הכלה כאדם שעושה שושבינות לחברו... והחתן יוצא לקראת הכלה ליתן להם את התורה" 1 .

עוד מבואר בחז"ל, שהלוחות היו כעין כתובה, או טבעת נישואין, ולכן בזמן שחטאו ישראל בחטא העגל שבר משה את הלוחות כדי שיחשבו כפנויה (שמות רבה מ"ב) 2 .
נראה ללמוד מדברה ראשונה "אנכי " על מהות הברית הזאת. רש"י (שמות פרק כ פסוק ב) כתב שלושה פרושים על"אנכי ה' אלקיך" :
"אשר הוצאתיך מארץ מצרים - כדאי היא ההוצאה שתהיו משועבדים לי.
דבר אחר: לפי שנגלה בים כגבור מלחמה, ונגלה כאן כזקן מלא רחמים, שנאמר (שמות כד י) ויראו את אלוהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר, זו היתה לפניו בשעת השעבוד, (שם) וכעצם השמים, משנגאלו, הואיל ואני משתנה במראות אל תאמרו שתי רשויות הן, אנכי הוא אשר הוצאתיך ממצרים ועל הים.
דבר אחר: לפי שהיו שומעין קולות הרבה, שנאמר, (להלן פסוק טו) את הקולות, קולות באין מארבע רוחות ומן השמים ומן הארץ, אל תאמרו רשויות הרבה הן. ולמה אמר לשון יחיד, אלהיך, ליתן פתחון פה למשה ללמד סניגוריא במעשה העגל, וזהו שאמר (שמות לב יא) למה ה' יחרה אפך בעמך, לא להם צוית, לא יהיה לכם אלהים אחרים, אלא לי לבדי".


ולכאורה פרושים אלו יש בהם רעיונות הפכים. לפי פירוש ראשון דבור זה מסמל את קבלת עבדותו יתברך באופן מוחלט, כפי שהיו עבדי פרעה כך ישראל עתה עבדי ה'. ולעומת זאת, לפי פרוש שני מתגלית כאן שיא אהבתו אליהם, כזקן מלא רחמים שזוכר את סבלם, וכביכול תמיד תחת רגליו "הלבנה" המזכירה את שעבודם במצרים. וכן לפי הפרוש השלישי ברש"י, מונח בדבור זה הלמוד זכות על ישראל שחטאו בעגל, וכפי שמשה טען כלפי הקב"ה, אותי ציוית ולא אותם. (לכאורה טענה שאינה מתאימה לעבד, שהיא כפריקת עול?!), וכל זה מראה על גודל האהבה של הקב"ה לישראל. וכפי שדרשו חז"ל את הדבור " אנכי" בנוטריקון א נא נ פשי כ תבית י הבית" (ילקוט יתרו), שכביכול נתן להם חלק מעצמיותו, בשעה שנתן להם את התורה.

אם נצרף את כל הפירושים כאחד, נמצא שהא בהא תליא, העבדות לקב"ה נובעת מגודל אהבתו אלינו, ונוצרה ברית של מחויבות הדדית בינינו אליו.
וכך גם ביחסי חתן וכלה, אמרו חז"ל"אשה כשרה עושה רצון בעלה" , אולם מובא בספרי חסידות שאישה כשרה עושה לבעלה רצון, שיעשה כל מה שהיא רוצה, כי יש כאן תהליך של אחדות, שהאישה מתקשרת לבעלה עושה לו כל רצונו עד שהוא עושה לה כל רצונה.

ואפשר על פי זה להסביר מה שהזכרנו לעיל מפרוש רש"י, שכביכול צווה " אנכי" בלשון יחיד למשה ולא לישראל, ולכאורה אינו מובן, בודאי שצווה זאת לישראל, אלא שהציווי הזה מורה על התקשרות כל כך עמוקה בין הקב"ה וישראל שיש בה סוד פנימי, שהוא נושא הפכים, יראה ואהבה, סוד העבדות מצד אחד, וסוד האהבה העליונה מצד שני, וסוד זה לא היה מושג לישראל די צורכו כפי שהיה מושג למשה, ועל זה טען משה כלפי הקב"ה בלמדו זכות עליהם "לא להם צוית, אלא לי לבדי".

ראש חודש אדר
מובא במדרש (שמות רבה לג, א):
"משל למלך שהיה לו בת יחידה בא אחד מן המלכים ונטלה ביקש לילך לו לארצו וליטול לאשתו אמר לו בתי שנתתי לך יחידית היא, לפרוש ממנה איני יכול, לומר לך אל תטלה איני יכול לפי שהיא אשתך אלא זו טובה עשה לי שכל מקום שאתה הולך קיטון אחד עשה לי שאדור אצלכם שאיני יכול להניח את בתי, כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל נתתי לכם את התורה לפרוש הימנה איני יכול, לומר לכם אל תטלוה איני יכול אלא בכל מקום שאתם הולכים בית אחד עשו לי שאדור בתוכו שנאמר ועשו לי מקדש".


ולכאורה קשה הנמשל, הרי אורייתא וקוב"ה חד הוא, ומה הטענה של הקב"ה"לפרוש ממנה (מהתורה) איני יכול" ? אלא שאת המסר הזה גופא הקב"ה בא לעורר אצלנו, שהתורה וקוב"ה חד הוא, והצורך לעורר אותנו על כך הוא מפני שהתורה ניתנה לישראל להגות בה לפי הבנתם, (לא בשמים היא), ואפשר חלילה לטעות ולחשוב שהדברים מנותקים מנותן התורה, ולכן אומר הקב"ה עשו לי קיטון אחד ואדור עמכם. היינו שאנו מצווים לבנות מקום דירה בלבנו לזכור שהתורה היא תורתו יתברך.

ואומר השפת אמת שחודש אדר הוא מלשון דירה "עשו לי קיטון ואדור עמכם", ונראה לפרש, משום שחודש אדר היו בו נסים בדרך הטבע, וכדי להבחין בהם להאמין שהשכינה שורה בתחתונים, ולראות איך הדברים נפעלים בהשגחה עליונה, והדבר תלוי בנו אם אנו מפנים לקב"ה מקום בלבנו, "קיטון" שיוכל לדור בו. "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" בתוך כל אחד ואחד.
נמצא, שחדש אדר הוא הזמן המסוגל להשרות שכינה בינינו.

מחצית השקל
אמרו חז"ל שמשה התקשה בענין מצות מחצית השקל עד שהראה לו הקב"ה מטבע של אש ואמר לו "זה יתנו", וצריך להבין במה יתקשה, תינח בעשית המנורה יש מה להתקשות בענין עשיתה מקשה אחת, אבל בענין המטבע מה קושי בדבר? ובודאי כוונתם ז"ל לענין המחשבתי הטמון במחצית השקל.
ידוע מה שאמר ר' שלמה אלקבץ (ואחריו כל ספרי הדרוש) ש"מחצית השקל" רומז לכך שכל אדם הוא רקבה מחצית, ובהצטרף אליו חברו, אפשר להגיע לשלמות, ולפי זה מובן הקושי שנתקשה משה בענין מחצית השקל, מפני שהוא מרמז על ענין האחדות שהוא דבר קשה לבצוע, כפי שאנו רואים היום, ועובדה שעדין לא נבנה הבית, שנחרב בגלל שנאת חנם, הרי לנו שעוד לא תקנו חטא זה. ויש אומרים ש"מחצית" רומז על כך שאנו רק מחצית בלא הקב"ה! ואפשר לחבר את שני הפרושים כאחד ולומר, שאי אפשר להגיע לאחדות בינינו בלא החבור אל הקב"ה שהוא אב אחד לכולנו, והאמונה בו מאחדת אותנו.

וכך אפשר להסביר את מדרש תנחומא פרשת כי תשא סימן ג:
"וכן משה למד תורה לישראל והדריכן למצות ונתן להם סדרי תורה ופרשיות שקוראים בהם בכל שבת ובכל חדש וחדש ובכל מועד והם מזכירים אותו בכל פרשה ופרשה, ובפרשת שקלים אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע משאני מת אין אני נזכר, א"ל הקב"ה חייך כשם שאתה עומד עכשיו ונותן להם פרשת שקלים ואתה זוקף את ראשן כך בכל שנה ושנה שקוראין אותה לפני כאלו את עומד שם באותה שעה וזוקף את ראשן, מנין ממה שקראו בענין וידבר ה' אל משה לאמר כי תשא את ראש שא את ראש לא נאמר אלא כי תשא".


וצריך להבין מדוע דווקא במצוה זו חשש משה שלא יהיה נזכר, והיה צריך הקב"ה להבטיחו שבכל שנה יהא נזכר? אלא שמשה הוא הרועה הנאמן שורש נשמות ישראל, שמאחד את כל ישראל כאחד. וכאשר הוא חי מציאותו משפיעה לאחדות העם, ומשה חשש שמא במותו יהיה נשכח ו"תפרד החבילה", והבטיחו הקב"ה שמצוה זו תזכיר אותו לפניהם, ובזכותו יגיעו לתקון זה הרמוז במחצית השקל, וזה ע"י שיחיו את דמותו בלבם ויראו אותו כאילו הוא עומד עליהם באותה שעה וזוקף את ראשן.
ולפי זה מובנים דברי חז"ל בגמרא (מגילה יג:) "אמר ריש לקיש: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהן לשקליו". ולכאורה מה הקשר בין הדברים? אלא שהמן הוא ה"מפריד אלוף", הוא שאמר עליהם: "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים", והקדמת השקלים שלהם היא תקון לאותו קטרוג, שהם מביאים לאחדות העם.

נמצא, ששלושת הפרשיות שנקראות בשבת זו רעיון אחד טמון בהם והוא הברית המאחדת בין כנסת ישראל לקב"ה, וזה על ידי קבלת התורה למצותיה, והדברים מתממשים על ידי שישראל עושים לקב"ה "קיטון אחד", משכן בינינו. ויסוד המשכן בתרומת מחצית השקל, שבו אנו מביעים את הבנתנו שאנו רק מחצית בלא בעל בריתנו - הקב"ה, וגם זה היסוד המאחד אותו ככנסת ישראל, כנסיה לשם שמים.


^ 1 המגן אברהם מביא מכאן מקור לתקון ליל שבועות, לתקן את החטא שישראל ישנו והיה צריך לעוררן. אולם מזה שהמדרש מדמה את משה לשושבין שדרכו לבקש את הכלה להכניסה לחופה וממתין לה, משמע שכך היה צריך להיות כדרך הארץ, שהיוזמה היא של החתן לקרוא לכלה, כך ישראל מדרכי הענוה מחכים לקריאה של הקב"ה שיזמין לקבל את התורה.
^ 2 שמות רבה (וילנא) פרשה מג ד"ה א ויחל משה
"למה"ד לשר ששלח לקדש אשה עם הסרסור הלך וקלקלה עם אחר, הסרסור שהיה נקי מה עשה נטל את כתובתה מה שנתן לו השר לקדשה וקרעה אמר מוטב שתדון כפנויה ולא כאשת איש, כך עשה משה כיון שעשו ישראל אותו מעשה נטל את הלוחות ושברן".

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il