ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

עניינו של ניסוך המים ;">

בית מדרש חגים וזמנים סוכות מעמד הקהל וניסוך המים Bookmark and Share
גירסת הדפסה האזן לשעור (45 ד') הורד mp3
שלח לחבר צפה בשיעור (45 ד')

כ"א תשרי תש"ע

עניינו של ניסוך המים

לימוד ליל הושענא רבה בישיבת בית-אל תש"ע



נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
רוברט חי בן מרים

ניסוך המים מוריד גשם
חג שמח. פגישה עם בני הישיבה והבוגרים עושה שמחת חג. זה עניינו של החג, עליה לרגל, ושם נפגשים. "שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ" (שמות כג, יז), אך גם נפגשים אחד עם השני וזה אירוע משמח מאוד. שמחת בית השואבה קשורה לניסוך המים. ניסוך המים בא כדי להמשיך את ברכת הגשמים, כמו שאומרת הגמרא במסכת ראש השנה (טז.): "ומפני מה אמרה תורה נסכו מים בחג - אמר הקדוש ברוך הוא: נסכו לפני מים בחג, כדי שיתברכו לכם גשמי שנה". הזוהר אומר שכל מעשה שאנו עושים בעולם הזה ממשיך אחר כך שפע מהשמיים.
בחג הסוכות היו מנסכים מים במקדש בזמן שהיו מקריבים את קרבן התמיד, מלבד היין שאותו היו מנסכים כל השנה. את המים היו מביאים מהשילוח וסביב ההבאה הייתה שמחת בית השואבה. מה המקור למצוות ניסוך המים, הרי אין לזה מקור מפורש בתורה - עונה הגמרא במסכת תענית (ב:)
רבי יהודה בן בתירה אומר: נאמר בשני: "וְנִסְכֵּיהֶם" (במדבר כט, יח) ונאמר בששי: "וּנְסָכֶיהָ" (שם, לא) ונאמר בשביעי "כְּמִשְׁפָּטָם" (שם, לג) - הרי מ"ם יו"ד מ"ם, הרי כאן מים. מכאן רמז לניסוך המים מן התורה.
בכל יום כתוב שמביאים עם הקרבן נסכים בלשון "ונסכה", אך ביום השני כתוב "ונסכיהם", ביום השישי "ונסכיה" וביום השביעי "כמשפטם". ולכן לדעת רבי יהודה בן בתירה מתחילים להזכיר גשמים ביום השני של החג, שאז מתחיל הרמז לניסוך המים. והזכרת גשמים קשורה לניסוך המים, שהיא מביאה את שפע הגשמים.
מקור אחר מביאה הגמרא (שם ג.), רבי נתן אומר: "בַּקֹּדֶשׁ הַסֵּךְ נֶסֶךְ שֵׁכָר לַה'" (שם כח, ז) - בשני ניסוכין הכתוב מדבר; אחד ניסוך המים ואחד ניסוך היין.
ויש דעה שלישית: "רבי אמי אמר רבי יוחנן משום רבי נחוניא איש בקעת בית חורתן: עשר נטיעות, ערבה, וניסוך המים - הלכה למשה מסיני". (תענית שם)
הלולב והגשמים
גם מצוות הלולב קשורה לירידת הגשמים. המשנה אומרת: "מאימתי מזכירין גבורות גשמים - רבי אליעזר אומר: מיום טוב הראשון של חג" (תענית א, א). ושם נאמר: "הואיל וארבעת מינין הללו אינן באין אלא לרצות על המים. וכשם שארבע מינין הללו אי אפשר בהם בלא מים - כך אי אפשר לעולם בלא מים" (גמ' שם). גם הנענועים שאנו עושים עם ארבעת המינים עניינם להמשיך שפע של גשמים כיוון שארבעת המינים הללו זקוקים באופן מיוחד להרבה מים ובמיוחד הערבה.
להלכה אנו לא נוהגים כרבי אליעזר אך מכאן נלמד שיש קשר בין נענועי הלולב לירידת גשמים. וכך רואים גם בגמרא במסכת סוכה (לז:): "אמר רבי חמא בר עוקבא אמר רבי יוסי ברבי חנינא: מוליך ומביא - כדי לעצור רוחות רעות, מעלה ומוריד - כדי לעצור טללים רעים".
שמחת בית השואבה

המשנה במסכת סוכה (ה, א-ד) מתארת את שמחת בית השואבה:
אמרו כל מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו: מוצאי יום טוב הראשון של חג ירדו לעזרת נשים ומתקנין שם תקון גדול ומנורות של זהב היו שם וארבעה ספלים של זהב בראשיהן וארבע סולמות לכל אחד ואחד וארבעה ילדים מפרחי כהונה ובידיהם כדים של שמן של מאה ועשרים לוג שהן מטילין לכל ספל וספל: מבלאי מכנסי כהנים ומהמייניהן (אבנטים) מהן היו מפקיעין ובהן היו מדליקין ולא היה חצר בירושלים שאינה מאירה מאור בית השואבה: חסידים ואנשי מעשה היו מרקדים לפניהם באבוקות של אור שבידיהן ואומרים לפניהן דברי שירות ותשבחות והלוים בכנורות ובנבלים ובמצלתים ובחצוצרות ובכלי שיר בלא מספר על חמש עשרה מעלות היורדות מעזרת ישראל לעזרת נשים כנגד חמשה עשר שיר המעלות שבתהלים שעליהן לוים עומדין בכלי שיר ואומרים שירה. ועמדו שני כהנים בשער העליון שיורד מעזרת ישראל לעזרת נשים ושני חצוצרות בידיהן... והולכין עד שמגיעין לשער היוצא מזרח. הגיעו לשער היוצא ממזרח הפכו פניהן למערב ואמרו: אבותינו שהיו במקום הזה אחוריהם אל היכל ופניהם קדמה והמה משתחוים קדמה לשמש, ואנו ליה עינינו. ר' יהודה אומר היו שונין ואומרין אנו ליה וליה עינינו:
שמחת בית השואבה מתקשרת עם הירידה לניסוך המים. והיו מנסכים את המים בשיתין – חורים בצד המזבח. והגמרא מספרת מה עניינם של השיתין:
אמר רבי יוחנן: בשעה שכרה דוד שיתין, קפא תהומא (עלה התהום מעלה) ובעי למשטפא עלמא (רצא לשטוף את העולם), אמר דוד: מי איכא דידע אי שרי למכתב שם אחספא ונשדיה בתהומא ומנח? (האם מותר לכתוב את שם ה' על חרס ולהניחו בתהום שישקע) ליכא דקאמר ליה מידי (אף אחד לא אמר לו). אמר דוד: כל דידע למימר ואינו אומר - יחנק בגרונו. נשא אחיתופל קל וחומר בעצמו: ומה לעשות שלום בין איש לאשתו, אמרה תורה: שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים, לעשות שלום לכל העולם כולו - על אחת כמה וכמה. אמר ליה: שרי. כתב שם אחספא, ושדי לתהומא, ונחית תהומא שיתסר אלפי גרמידי (ירד התהום שש עשרה אלפי אמות). כי חזי דנחית טובא (ראה שהתהום ירד יותר מידי), אמר: כמה דמידלי טפי מירטב עלמא. אמר חמש עשרה מעלות ואסקיה חמיסר אלפי גרמידי, ואוקמיה באלפי גרמידי. (סוכה נג.)
מכאן אנו יודעים מה הטעם שאומרים את שירי המעלות בשמחת בית השואבה.
במדרש כתוב: כאשר בא דוד לחפור יסודות למקדש חפר ט"ו מאות אמות ולא מצא תהום. לבסוף מצא עציץ של חרס רצה להרימו. אמר: אין אתה יכול להרים אותי שאני מכסה על התהום. שאל אותו דוד: ממתי אתה כאן? אמר לו: מהר סיני. בזמן שאמר ה': אני ה' רעדה הארץ ושקעה, ואני נחתתי כאן לכסות על התהום. אף על פי כן לא שמע דוד בקולו והרים את החרס ועלה התהום לשטוף את הארץ. ואז ביקש דוד שמי שיודע לעצור את התהום יעשה זאת. אחיתופל עשה זאת, וירד התהום חמש עשרה אמה. ראה דוד שירד יותר מידי ונחסר רטיבות בעולם אמר חמישה עשר שירי המעלות ועלה חמש עשרה אמה. מכאן שיש קשר בין השיטין שבמקדש למים, שהרי דוד חפר כדי להגיע למים.
המים – מקור החיים
הרב צבי יהודה היה מדגיש את עניינם של הערבה שאין בה טעם וריח וניסוך המים בסוכות, שהם מבטאים דבר טבעי. היין הוא דבר מעובד, משקה מיוחד. והמים הם דבר פשוט, משקה בסיסי שאינו עולה הרבה כסף. התורה נמשלה למים, יין וחלב (תענית ז.), בלי מים העולם לא יכול להתקיים, אך על יין וחלב ניתן לוותר. כך בלי תורה אין קיום לעולם, אי אפשר להסתדר, ועם התורה יש את מלוא השמחה כמו שיין משמח לבב אנוש. הפסוק אומר: "לוּלֵי תוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי אָז אָבַדְתִּי בְעָנְיִי" (תהלים קיט, צב) – או שעשועים או אבדתי בעוניי, בלי תורה אין כלום. בלי תורה אבדתי, ועם תורה יש שעשועים.
התורה אומרת שלפני בריאת העולם היה רק מים, "וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם" (בראשית א, ב), המים הם הדבר הבסיסי, היסודי, ראשית הבריאה. אחר כך מתחילה התפרטות: הקב"ה מבדיל בין מים למים "בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ" (שם, ז) אחר כך ישנה חלוקה במים אשר בארץ כיוון שהמים מכסים את הכול. ואז מגבילים את המים למקום מוגדר "וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה" (שם, ט).
כל בריאת העולם היא התפרטות. בתחילה הכול היה גנוז בתוך מציאות אחת כמו גרעין שממנו גדל עץ וממנו ענפים ועלים ואחר כך גדלים פרח ופרי, ובעצם הכול היה גנוז בגרעין. כך כל הבריאה הייתה בצורה ראשונית כמים ואחר כך הכול התפרט מזה. הרב בהגדה של פסח (עולת ראיה, עמ' רנז) כותב שתפקיד המים הוא להעביר את המזון ממקום למקום, אין למים תכונה שהם עצמם מזינים, אך בכל זאת כל החיות היא מהמים.
דברי הלכה משולים ללחם ודברי אגדה למים כדברי הגמרא:
כל משען לחם - אלו בעלי תלמוד, שנאמר: לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי, וכל משען מים - אלו בעלי אגדה, שמושכין לבו של אדם כמים באגדה. (חגיגה יד.)
המים הם הצד החי שבמציאות והחי צריך לתת את התוכן במציאות. המים הם נותנים את החיות שבמציאות כמו שהתורה מחיה את כל המציאות.
לכאורה זה לא מכובד לנסך מים על המזבח. הרי יין זה משקה חשוב, ולעומתו המים הם פשוטים. הנה לא ניתן לעשות על המים קידוש, ואין למים ברכה בפני עצמה - אלא שזו התבוננות חיצונית. בשורש הפנימי המים הם השורש ויסוד המציאות, ולכן צרפו לעניין זה את השמחה, השמחה נותנת את החיות לכל פעולה שאדם עושה. אדם שעושה מעשה מתוך שמחה, המעשה מקבל משמעות וחיות.
על מה השמחה
מה פרוש המלים שמחת בית השואבה האם זה קשור רק לניסוך המים - הירושלמי אומר שמשם מהשמחה בבית במקדש היו שואבים רוח הקודש שהרי השכינה שורה מתוך שמחה דכתיב "ויהי כנגן המנגן ותהי עליו רוח ד' " עובדה ביונה הנביא שהיה מעולי הרגלים ובשמחת בית השואבה שרתה עליו רוח הקודש. אדם שרוי בשמחה של מצווה והיא מביאה אותו להתרוממות גדולה ולרוח הקדש. וכך ראינו במשנה: "חסידים ואנשי מעשה היו מרקדים לפניהם באבוקות של אור שבידיהן ואומרים לפניהן דברי שירות ותושבחות". והגמרא מספרת מי היו אותם חסידים: רבן שמעון בן גמליאל הנשיא היה נוטל שמונה אבוקות של אור, וזורק אחת ונוטל אחת ואין נוגעות זו בזו. וכאשר השתחווה היה נועץ שתי אגודליו בארץ ונושק את הרצפה וזוקף ואין שום בריה יכולה לעשות כן (סוכה נג.). מתי הוא למד לעשות זאת? אולי בבין הזמנים...
במשנה רואים שרק החסידים ואנשי מעשה, תלמידי חכמים גדולים בעלי דרגה רוחנית גבוהה היו רוקדים, ושאר כל העם נשים וטף היו צופים. והסיבה היא כיוון שעל ידי שמחה זו היו מגיעים לרוח הקודש ומי שאינו בר הכי לא שייך בזה. "חסידות מביאה לידי לרוח הקדש" (משנה סוטה ט, טו). לפי ה'מסילת ישרים' זו לא המדרגה הכי גבוהה אך זה אחד השלבים הקרובים. זו שמחה המבטאת עבודת ה'. עומדים לפני ריבונו של עולם ושמחים.
הרמב"ם אומר שכאשר עומדים לפני ה' לא עושים חשבונות האם זה נעים לקפץ ולכרכר כמו שדוד המלך רקד לפני ארון ה'. מיכל בת שאול לא הבינה דבר זה, אך לפני ריבונו של עולם אין מקום לכבוד אישי, וכמה שאפשר לבטא את השמחה הגדולה בעבודת ה', זה מה שצריך לעשות. ברמב"ם משמע ששמחה זו באמת לא הייתה קשורה לשאיבת המים וניסוכם כי הרמב"ם מביא את ההלכה לשמחה זו בהלכות לולב ולא בהלכות תמידים ומוספים שם מובאים הלכות הקרבנות. יש בזה גם נפקא מינה לדינא שאם שמחה זו קשורה לעבודת בית המקדש מובן איך השתמשו בבלאי מכנסי כוהנים לשמחה זו, הרי יש איסור מעילה גם בבלאי הבגדים - 'תוספות' (שבת כא. ד"ה שמחת) שואלים שאלה זו ועונים: "הואיל ולכבוד הקרבן היו עושין דכתיב: וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן (ישעיה יב, ג) צורך קרבן חשוב ליה". ובתחילה רצו לתרץ שהיה תנאי שאחר שהבגדים יבלו יוכלו להשתמש בהם. ניתן לומר שתירוצים אלו נחלקו האם שמחת בית השואבה עיקרה לשמחת החג, או שעיקרה על שאיבת המים. שתי הדעות מתחברות יחד כיוון ששאיבת המים מיוחדת בכך שהיא קשורה בשמחה, ביסוד המחייה את כל המציאות כולה, אבן השתייה והשיטין שהם יסוד העולם ולשם מנסכים את המים, מחברים את המציאות לשורשה, ואז השמחה מגיעה לשיא השיאים.
עניינו של הושענא רבה
אנו בליל הושענא רבה. במקורות הראשונים – בגמרא, זהו אחד מימי חג הסוכות וגם בלילה זה היו רוקדים כל הלילה, כדברי הגמרא:
תניא, אמר רבי יהושע בן חנניה: כשהיינו שמחים שמחת בית השואבה לא ראינו שינה בעינינו. כיצד? שעה ראשונה - תמיד של שחר, משם - לתפלה, משם - לקרבן מוסף, משם - לתפלת המוספין, משם - לבית המדרש, משם - לאכילה ושתיה, משם - לתפלת המנחה, משם לתמיד של בין הערבים, מכאן ואילך - לשמחת בית השואבה. איני? והאמר רבי יוחנן: שבועה שלא אישן שלשה ימים - מלקין אותו וישן לאלתר! - אלא הכי קאמר: לא טעמנו טעם שינה, דהוו מנמנמי אכתפא דהדדי. (סוכה שם)
הם לא ישנו כל שבעת הימים אלא היו מנמנמים תוך כדי ריקוד אחד על כתפו של חברו.
בהמשך הדורות גילו לנו סודות שכנראה היו שמורים אצל יחידי סגולה, שהושענא רבה הוא זמן חיתום הדין. בראש השנה יש פסק דין, ביום כיפור יש גזר דין, ואחר כך כותבים את הדברים ושולחים את השליחים לבצע את גזר הדין. הזוהר אומר שעד הושענא רבה יש דין ולכן שמיני עצרת הוא יום מיוחד שבו נגמר הדין לישראל ומתחיל החסד. ולשאר האומות ההפך - מאז מתחיל הדין. עבודת ה' בזמן הראשונים הייתה בשמחה, רקדו שבעה ימים ועשו מהפכה בכל הדינים, ואז כל הדינים נגזרו לטובה. ובהמשך הדורות גילו שיש להכיר שביום זה יש עוד הכרעה ולכן יש צורך ביחס מיוחד ליום הזה. יש נוהגים לקרוא בלילה את כל ספר דברים ואחר כך מהזוהר ותהילים.
האושפיזין
הלילה האושפיזין של דוד. האושפיזין נמצאים. אנו אומרים עולו אושפיזין. יש שרואים אותם ויש שלא. אומרים שהרב אלפנדרי בצעירותו היה אצל ה'חתם סופר' בסוכה והוא מספר שכאשר נכנסו לסוכה ראו את כל שבעת האושפיזין. הסוכה היא צילה דמהמנותא ויש בה השראה רוחנית הנמשכת משבעת הרועים, מכל היסודות של האומה.
עניין הישיבה בסוכה חשוב מאוד. יש שגרים בקומות גבוהות או ליד הכביש ולא נעים להם לשכב בסוכה, אך אי אפשר לוותר על זה כי הסוכה היא צילה דמהמנותא כפשוטו - ענני כבוד. הרמח"ל (דרך ה', פרק ד) אומר שענני הכבוד שהקיפו את ישראל במדבר, לא היו רק כדי להגן עליהם מפני החום והקור, אלא היה להם גם תפקיד רוחני. עם ישראל יצאו ממצרים בשפל המדרגה הרוחנית בגלל השפעת המצרים. והקב"ה היה צריך להביאם אליו לארץ ישראל, והיה צריך בשביל זה עבודה רוחנית גדולה מאוד, ובתוך ענני הכבוד הייתה אווירה רוחנית של קודש. רואים את ריבונו של עולם מכל הצדדים וכך מתעלים. ומכוח עילוי זה נמשך הקשר של כל הדורות עם ריבונו של עולם, ואז בכל שנה בחג הסוכות יש מעין רוממות זו.
שנזכה לשנה גשומה. עסקנו בניסוך המים "ונשלמה פרים שפתינו".



חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il