בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • תולדות
לחץ להקדשת שיעור זה

פרשת תולדות תשמ"ט-נ"א

קשיים או אתגרים? תכונות יצחק מול אלו של אברהם. מדוע רצה יצחק לברך את עשיו?

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

תשמ"ט-נ"א
9 דק' קריאה
דרכים שונות בראיית המציאות
על השתלשלות המאורעות בפרשת תולדות, ניתן להשקיף בשתי דרכים. ניתן לראות בפרשה זו, פרשה מלאה סיבוכים וקשיים. פרשה הפותחת בעקרות ארוכה של רבקה, מריבות בין רועי אבימלך לרועי יצחק, המגיעות עד גירושו של יצחק מסביבתו, ומסיימת בקשייו של יעקב בקבלת הברכות המיועדות לו, עד שנאלץ לרמות את אביו, ולברוח מפני אחיו החפץ להרגו. אם-כן, לפנינו פרשה של צרות, מתחילתה ועד סופה.

לעומת זאת, קיים גם מבט אחר, זה הרואה בפרשה מהלכי התקדמות ממדרגה למדרגה, שלב אחר שלב. יצחק נושא את רבקה, והם מבינים כי ביתם אינו בית רגיל, מבית זה עתידים לצמוח שתי דרכים בנהגת עולם- עשיו ויעקב. לצורך הולדת הזרע המיוחד, העתיד להנהיג עולם, נדרשת הכנה מרובה, התקדמות רוחנית אישית, ותפילה. לבסוף, זוכים ההורים מכוח תפילתם והתפתחותם הרוחנית להולדת הבנים. הצלחתו של יצחק אינה יכולה עוד להתגדר לתחומים הרוחניים בלבד, והיא מוצאת לה ביטוי גם בהצלחה גשמית רבה, למרות התנאים הטבעיים הקשים-בארץ קשה, ובשנה קשה 1 . הצלחה זו, מעוררת בתחילה קנאה והתנגדות של שכניו של יצחק, אולם עצמתו של יצחק גוברת, והשכנים באים לידי הכרה בעצמה המיוחדת של יצחק אבינו, וכורתים הם עמו ברית, מתוך הכרה במקור כוחו של יצחק-"ראו ראינו כי היה ה' עמך" 2 . ברכת הבכורה, הראויה באמת ליעקב אבינו, מתעכבת, ולכאורה מבקש יצחק לתת אותה לעשיו. עיכוב זה נועד על-מנת לגלות ליצחק, ליעקב, ולעולם כולו, את שייכותן המוחלטת של הברכות ליעקב אבינו, שייכות אלוקית שאין ביכולתו של בן אנוש לשנותה.

גם בחייו האישיים של כל אדם, ניתן להשקיף על הקשיים בשתי דרכי מבט. ניתן לראות בעולם מקום מלא קשיים וצרות, התוקפות את האדם על לא עוול בכפו, ומבקשות רק להרע לו. אולם, ניתן גם לראות בעולם מקום מלא אתגרים, אתגרים שתפקידם לאלץ את האדם למצות את כוחותיו, ולהביא את כשרונותיו לידי ביטוי מלא, לטובת בניינו ותיקונו של עולם.

יצחק אבינו
שוני ניכר קיים בין תכונות האישיות של יצחק אבינו, לתכונות אביו אברהם. במהלך חייו של אברהם פוגשים אנו באדם פעיל ביותר, ההולך ומפיץ את האמונה בא-ל אחד לכל העולם, אברהם מגייר את האנשים, ושרה את הנשים 3 . פעילותו משפיעה על סביבתו הקרובה והרחוקה, ובתחילת דרכו אף מסכנתו, כאשר מתנגדיו מבקשים להשליכו לכבשן האש 4 .

יצחק לעומתו, הוא טיפוס נפעל, סביל. במהלך חייו אין אנו רואים התמודדות של ממש עם סביבתו, אפילו הצורך למציאת אישה ראויה, "מסודר" עבורו ע"י עבד אביו. על פניה, נראית תכונה זו כחיסרון, חוסר מעשיות, שאינה יאה לאדם בוגר, ממנו היינו מצפים שיהיה אדון לגורלו. אולם הבנה מעמיקה של תכונתו של יצחק ותפקידו בעולם, תביאנו להכרה, שדווקא מפאת מעלתו של יצחק אבינו, קיים הכרח לפנותו מדאגות הקיום בעולם הזה, על-מנת לאפשר לו למצות את תפקידו בשלמות.

מידתו המרכזית של יצחק אבינו היא מידת הדין, שעניינה הוא- יכולת הביטול המוחלט של האישיות כלפי הרצון האלוקי. תכונה זו מגיעה לשיא ביטויה בעקידה, שבה מכין יצחק את עצמו למסירת נפשו בפועל, עבור קיום צו ה'. נטילת צורך העיסוק בדאגות הקיום מיצחק, מאפשרת ליצחק להתקדש ולרומם רוחו למדרגת עולה תמימה, בביטול מוחלט של אישיותו כלפי ריבונו של עולם. התקדשות זו, לא לאישיותו של יצחק בלבד היא תורמת, אלא היא מרוממת את העולם כולו, ואף משפיעה ברכה לעולם כולו הן בשפע רוחני, והן בשפע גשמי.

אחר פטירתו של מורנו ורבנו הרב צבי יהודה זצ"ל, נתבקש הרב שלמה גורן זצ"ל להספידו. בהספד, חזר הרב גורן כמה פעמים על כך שביחס לרב צבי יהודה, הייתה הרגשה של פחד מלהמרות את מצוותו, ומלחלוק על דבריו. הרגשה זו, הייתה גם נחלתם של ראשי הקהל וגדולי הדור. והסביר הרב גורן ששורשה של הרגשה זו נעוץ בקביעת חכמינו ז"ל 5 - "כל מי שיש בו יראת שמים, דבריו נשמעים". כאשר יש באדם תכונה של יראת שמים, כאשר הוא מבטל עצמיותו בפני הרצון האלוקי, מרגישים הסובבים אותו במשמעת העצמית הפנימית שלו, המשמעת קורנת מתוכו, ומשפיעה על הסובבים לקבל את דבריו, ולהישמע למרותו.

כך מוצאים אנו אצל יצחק אבינו. הוא מבטל רצונו בפני הרצון האלוקי, מפתח את תכונת יראת שמים שבו, ומתוך התגדלות פנימית זו, הוא משפיע רב ברכה על חיי המעשה, והוא מתגדל ומתעשר, עד שכל הסובבים אותו מכירים בגדולתו, וגם אבימלך מבקש לכרות עמו ברית.
מקביל תפקידו של יצחק אבינו באנושות לתפקיד השבת ביחס לזמנים. השבת היא זמן של מניעת מלאכה, ניתוק מוחלט מחיי המעשה, הבא על-מנת לאפשר התעלות רוחנית ודבקות בה'. התעלות זו, היא מקור הברכה גם לששת ימי המעשה, וכך, התעלותו של יצחק היא מקור ברכה לעולם כולו 6 . ומתוך התעלותו של יצחק, זוכה הוא באופן לא טבעי לעושר מופלג - "וימצא בשנה ההיא מאה שערים" 7 , "וילך האיש הלוך וגדל" 8 .

הולדת יעקב ועשיו
אחר עמידתו המוצלחת של יצחק בניסיון העקידה, ואחר הצלחת אברהם באמצעות עבדו במציאת הזיווג הראוי עבור יצחק אבינו, מצפים היינו להמשך התקדמותו של יצחק בהמשך בניין ביתו, ללא קשיים וסיבוכים. אולם, לא כך הם פני הדברים. יצחק מתקשה בהעמדת זרע של קיימא, רבקה עקרה. מדברי חז"ל 9 למדים אנו כי לא עקרות מקרית יש כאן, אלא חיסרון גופני חמור שהיה ברבקה- רבקה היא נטולת רחם, וממילא, חסרת כל סיכוי להביא ילד לעולם. על אף חיסרון זה, מתפללים יצחק ורבקה לה' שימלא את חסרונה של רבקה ויברא בא את כלי ההולדה המתאימים. את תפילתו של יצחק אבינו בעניין זה מתארת התורה בביטוי-"ויעתר יצחק" 10 ונדרש ביטוי זה במדרש 11 לפרשתנו:

"ר' יוחנן וריש לקיש. ר' יוחנן אמר: ששפך תפילות בעושר. ר"ל אמר שהיפך את הגזירה, ולפום כן (לפיכך) קריין ליה עתרא (קוראים לו עתר) דאפיך אידרא [=שמהפך את התבואה] 12 ".

מדרגתו של ר' יוחנן היא מדרגת צדיק גמור. כל ימיו חי בארץ ישראל, האריך ימים, כל ימיו הוא בתהליך של התעלות מתמדת, ללא מהפכים. לכן, מבין ר' יוחנן את הביטוי "ויעתר" כמרמז על עושר בתפילות, בכמות, ובאיכות. לעומתו, ר"ל מכיר מדרגה גבוהה מזו של ר' יוחנן 13 , מדרגת ההתדבקות בקב"ה במסירות נפש ובגבורה, מדרגה שבאמצעותה ניתן לחולל מהפך במציאות, כפי שאכן ביצע ריש לקיש בחייו, שחזר בתשובה, ותחת היותו ראש לליסטים, הפך להיות מעמודי התווך של תורה שבעל-פה. לכן, מבין ריש לריש את הביטוי "ויעתר", כרומז על עבודה מיוחדת, על מסירות נפש המהפכת את המציאות 14 ויכולה לברוא בעקרה את איברי ההולדה החסרים בה 15 .

רבנו, הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, לימד כי סגולתה המיוחדת של ארץ ישראל היא להפוך מציאות, להפך רע לטוב, טמא לטהור, ואסור למותר. שבחה של ארץ-ישראל, שהיא "ארץ זבת חלב ודבש" 16 , מרמז על סגולה זו. החלב, מעיקר הדין ראוי היה להיות אסור באכילה או משום שהוא דבר היוצא מן החי בעודו חי, האסור באכילה או משום ש"דם נעכר ונעשה חלב" 17 , כלומר חלב הוא תוצר הדם, ודם הרי אסור באכילה, או 18 משום שחלב הוא כאבר מן החי האסור באכילה. ואכן, דנו חז"ל בדבר זה במסכת בכורות 19 , והסיקו ע"פ גזירת הכתוב 20 להתיר את החלב לשתיה. "דבש", כמובן עיקר כוונתו לדבש תמרים, אולם כלול במילה גם דבש דבורים. דבש הדבורים, גם הוא אמור היה להיות אסור באכילה על פי הכלל הקובע ש"כל היוצא מן הטמא טמא". וגם היתר אכילתו הוא חידוש שלמדו חז"ל 21 מגזירת הכתוב 22 . הרי שמציינים החלב והדבש את הכוח להפך את הטמא לטהור ואת האסור למותר 23 , סגולתה המיוחדת של ארץ-ישראל כאמור. לפיכך, סייעו ליצחק אבינו מידת הגבורה ומסירות הנפש, בצירוף עם כוחה של ארץ-ישראל שבה דבק וממנה לא יצא מכוח הציווי האלוקי-"שכון בארץ" 24 , להפך את מציאות העקרות של רבקה, ולהביא להולדת יעקב ועשיו 25 .

יעקב ועשיו
בסופו של דבר, מתעברת רבקה. אולם, לא בכך תמה מסכת הייסורים, ההריון הוא קשה ומסובך-"ויתרוצצו הבנים בקרבה" 26 . וחכמינו ז"ל דרשו 27 , שכאשר הייתה רבקה מתקרבת לבתי כנסיות ובתי מדרשות, היה יעקב מבקש לצאת, וכאשר הייתה מתקרבת לפתחי עבודה-זרה, היה עשיו מבקש לצאת. יש להבין את פשר ההתרוצצות בתקופת עיבורה של רבקה אמנו. הלא ההכרה, ויותר מכך, ההבחנה ביון טוב לרע, מתפתחת באדם בשלב מאוחר, זמן רב אחר יציאתו לעולם 28 , אם-כן, קשה לכאורה לקבל את דברי חז"ל המתארים את עשיו המבקש לצאת מבטן אמו אל פתחי עבודה זרה, ואת יעקב המבקש לצאת אל בתי המדרשות שבחוץ. אם-כן, ברור שעשיו לא הבין בהיותו בבטן אמו שקרוב הוא לפתח עבודה זרה, כשם שיעקב לא הבין באותו זמן שאמו מתקרבת לפתח בתי כנסת ובתי מדרש. אם-כן, מהו פשר ההתרוצצות?!

הבנה עמוקה של המבדיל בין יעקב לעשיו תביאנו להבנת פשר ההתרוצצות. ההבדל בין יעקב לעשיו, אינו נובע מהבדלי השקפות עולם. ההבדל בין יעקב לעשיו הוא הבדל מהותי, עצמותי. כביכול, יש כאן שני סוגי בריות שונות 29 . יעקב, מטבעו נמשך אל עולם הרוח. הגשמיות עבורו היא אמצעי לפיתוח כוחותיו הרוחניים. לעומתו, עשיו נמשך מטבעו אל הגשמיות. הכוחות הרוחניים הקיימים באדם לדידו, הם אמצעים לפיתוח כוחותיו הגשמיים. היות וההבדל בין יעקב ועשיו הוא מהותי, וטבעי, גם טרם הייתה בו דעת, נמשך יעקב מטבעו אל בתי הכנסת ובתי המדרש, ועשיו נמשך מטבעו, לפתחי עבודה-זרה.

לידת יעקב ועשיו אינה דומה לכל לידה. שני דרכים מחולקות נולדות כאן, שתי תפיסות מנוגדות, העתידות להנהיג עולם, כל אחת בדרכה. הסיבוך שבלידה נובע מן הצורך בבירור שלם של הדרכים השונות. בירור שלם, קשה הוא לעיתים, וצורך הכנה מרובה. על רקע זה עלינו להבין את הסיבוך שבלידת עשיו ויעקב.

ברכת הבנים
אין כל ספק, כי יעקב אבינו, הוא ההמשך הטבעי והאמיתי של יצחק אבינו. לכן, מתבקש היה שאת הברכה העיקרית, המסמלת את ציונו של ממשיך הדרך, יקבל יעקב, אולם גם כאן, הדבר הטבעי ביותר, והנכון ביותר, לא בא בקלות. גם כאן, פוגשים אנו בסיבוכים, ויעקב נאלץ לזכות בברכת הבכורה על-ידי הערמה על אביו. הקורא שואל את עצמו - מדוע זהו סדר הדברים? מדוע חייב הסדר הטבעי להתעקם? ובעיקר, מהי הסיבה לכך שדווקא יצחק אבינו מבכר את עשיו על פני יעקב?!

פרשנים רבים ניסו להסביר את התנהגותו של יצחק אבינו, אולם, נדמה כי לקח גדול יש לנו ללמוד דווקא על ידי השארת שאלה זו ללא מענה. הברכות הנתונות ליעקב ע"י יצחק, אינן שייכות ליצחק. הברכות, במהותן, שייכות ליעקב ולזרעו. יצחק ממלא רק את תפקיד השליח בהעברת הברכות ליעקב. אין הברכות תלויות בהחלטה של אדם, ואפילו יהא גדול כיצחק אבינו. אין יכולת ביד אנוש לשנות את הקביעה האלוקית המשייכת את הברכות באופן מוחלט ליעקב ולזרעו. וכך, דווקא מתוך הסיבוך בהענקת הברכה ליעקב, למדים אנו את הבירור העמוק בדבר השייכות העצמית של ברכות הבכורה אל יעקב.

הברכה שמקבל יעקב היא ברכה חומרית. לכאורה, ברכה המתאימה יותר לחקלאי מאשר ל"בחור ישיבה". יעקב מתברך ב"טל השמים ומשמני ארץ" 30 , עשיו מתברך בצורה דומה, ואף-על-פי כן, לכשנדקדק בברכות, נשים לב להבדלים 31 . ברכותיו של עשיו הן ברכות גשמיות, הטל הוא טל חומרי המסייע לפיתוח גשמי, אולם הטל של יעקב אבינו הוא טל רוחני, שפע אלוקי היורד על האדם, ומסייע לו לפתח את כוחותיו הרוחניים.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il