ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

הקושי בלימוד הקבלה ;">

בית מדרש ספרי אמונה וחסידות עמוד העבודה Bookmark and Share
גירסת הדפסה האזן לשעור (60 ד') הורד mp3
שלח לחבר צפה בשיעור (60 ד')

י"א חשוון התש"ע

הקושי בלימוד הקבלה

עמוד העבודה עמ' 16-20



נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
שמחה בת חנה

אותיות א-ב
בספרי המקובלים מובא החיוב ללמוד קבלה. הספרים שמזכיר הרב המחבר: 1. ספר 'שומר אמונים' - מפשיט הגשמיות כלומר מביא את הקבלה כמות שהיא. והוא לחכמים הגדולים (ספר עמוד העבודה הוא יותר מסביר ומחנך). 2. ספר 'בית אלוקים - שער השמים' לר' אברהם איררא והוא מסביר ומפרט יותר. י"א שהיה מאנוסי ספרד וכשהצליח לצאת משם כתב את ספרו אבל ספר זה הועתק מערבית לעברית ולכן לשונו קשה וקשה להבינו (לפי ידיעתנו היום, הועתק מספרדית לעברית. ואומנם נכתב בספרדית כדי להתאים לאנוסים שחזרו ליהדות כמו משפחתו של הרב אברהם איררה). בגלל סיבות אלו קשה מאוד ללמוד מן הספרים האלו ולהבינם. אגב, בעמוד העבודה הרב המחבר מסביר שמעלת הנביא היא שהוא רואה ויודע לפרש מה שהוא רואה. לכן כאשר פרעה רואה חלום ויוסף מפרשו עיקר מעלת הנבואה שייכת ליוסף המפענח ולא לפרעה הרואה.

אותיות ג-ו
שאלת השואל - דבר ראשון שואל על ענין המקום איך יתכן שהרוחניים לא תופשים מקום. ה'שומר אמונים' מתעסק הרבה בעניין ההגשמה בתחילת הספר, ורק אח"כ מגיע לשאלת המקום - איך זה שדבר שהוא נמצא ויש לו מציאות אינו תופס מקום בעולם. והרי כל נמצא במציאות המוכרת תופס מקום. וכאן המחבר מתחיל דווקא בשאלת המקום. הסיבה לכך היא שזה משהו בלתי מובן ונתפס לאדם, שיש משהוא שלא תופס מקום. ולמרות שלנו זה נראה פשוט בדורנו, כי אנחנו גדלנו על ההבנה הזו, אבל גם בדורנו צריך לשנות בזה תפיסה. ומביא השואל מספר 'שומר אמונים' ששם נשאלה שאלה זו וענה שם שאי אפשר ליחס לרוחניים מקום. אבל לא הסביר שם איך זה יתכן. והוסיף לבאר שם שמקום גשמי כולל בתוכו את המקום שלמטה ממנו וכמו כן ברוחניים העליון כולל את כל מה שתחתיו - כל ספירה כוללת את מה שתחתיה ולכן נקראת מקום למה שלמטה ממנה. אגב, הרמב"ם מסביר ב'מורה נבוכים' שמקום פירושו מָעַלַה, על דרך השאלה כמו שאנו אומרים שהקב"ה הוא מקומו של עולם פירושו שהוא במעלה שהיא למעלה מכל העולם וכוללת כל העולם. השואל מבקש שיבאר לו יותר באריכות כי זה לא כ"כ מובן. בתהליך עד לתשובה מסביר הרב המחבר 'המשיב' את דרכו עד שמגיע לתשובה בפועל, ומסביר לשואל שהוא משווה את הרוחני לגשמי, כלומר, מנסה לתפוש המושגים הרוחניים בעזרת עולם מושגים מגושם, אבל לא באמת מבין את מהות הרוחנים.
השואל אומר שהוא צריך להבין את עניין ההפשטה שע"י כך יוכל להבין יותר את דברי המקובלים. ואומר שאם ינתן לו אפילו דוגמא של משל אחד ונמשלו יוכל להקיש מזה על יתר הנמשלים. דברים אלו מחזקים מה שאמרנו לעיל (בשיעור הקודם, החלק בשני של ההקדמה) שהשמוש במשלים והצורך לפתור אותם מפתח באדם יכולת שהיא חשובה לא פחות מהמשל הספציפי בו עוסקים, לכן אפילו דוגמא של משל אחד ופתרונו הבהיר יקנו ללומד דרך ללִמוד כל שאר המשלים ולהשגת שאר העניינים.
המשיב אומר שהבאור הוא בדרך הארוכה כי אחרת לא יובן ולכן באמת האריכות היא הדרך הקצרה.
נראה לומר שהאריכות כאן יש לה תפקיד משמעותי, שהרי אמרנו שעיקר העניין אינו ידיעה של התוכן הרוחני כשלעצמו אלא העיקר להרגיל המחשבה לחשוב כך. התהליך חשוב יותר מהמסקנות ולכן האריכות מרגילה ופותחת את האדם לשנוי תפישה לשינוי פרדיגמה, כלומר מעבר מתפישה גשמית לתפישה רוחנית.
בתניא בפתיחה מופיע, שיש דרך קצרה ויש דרך ארוכה. יש מסורת בחסידות שדרך קצרה הכוונה הסתכלות יותר רגשית, וארוכה זה התבוננות עמוקה שכלית. ונראה שבא לרמז לספור המופיע בחז"ל שלפעמים דרך שנראית קצרה היא בעצם ארוכה ולפעמים דרך שנראית ארוכה היא בעצם קצרה. כך בעבודה הרוחנית הדרך הקצרה- ההתעוררות הרגשית מתגלית לבסוף כארוכה שהרי הפרי שלה אין לו קיום לאורך זמן, ואילו הדרך הארוכה- ההתבוננות השכלית מתבררת לבסוף כקצרה שהרי דוקא היא יוצרת קניין ממשי בנפש שנשאר לאורך זמן. כך גם הדרך הארוכה בה נוקט המחבר מתבררת כקצרה כי דוקא על ידה נוכל להרגיל המחשבה לצורת החשיבה שהוא מבקש להעלותנו אליה.

אותיות ז-ט
השואל מבקש מהרב שיכתוב את הדברים. ההבדל בין דיבור לכתיבה הוא שבכתיבה יש יותר חדות ובהירות וסדר עניני, ובדבור יש יתרון שכל העניין מופיע בבת אחת, בדבור הכל קשור להכל. [יש מאמר מעניין של חביבה פדיה שאומרת שבעלי המדרש למדו בעל פה ורואים שאצלם כל המקרא וכל הידיעות מונחות מולן בבת אחת ולכן הכל מתקשר להכל. בכתיבה יש יותר מקום לסדר ושם הקשר של הדברים אחד לשני יותר מוגבל- קשר מסוים אפשרי, קשר אחר לא. נוסיף ונאמר, בלימוד בעל פה יש לפי זה יותר את המעיין הנובע, את חופש הדרישה, דרכו הופיע בימים הקדמונים שהיינו ראויים לכך, דבר ד'] ויש בו יתרון של הבעות הפנים של המדבר, וכן את התקשורת הישירה בין המדבר לשומע. מניסיון אני יכול לומר, שקשה מאד באמצעות כתיבה להעביר את כוונתו המדויקת של הכותב, מה שאין כן בדבור פנים אל פנים.

אותיות י-יב
אומר הרב המשיב, ההקדמה הראשונה החשובה היא שצריך לדעת שיש דברים שאין בכוחנו להבין וגם אם יש לנו שאלה שאנו לא מצליחים להבין, אסור לנו לעזוב את האמונה בגלל זה. הקדמה זו אינה רק הקדמה טכנית כדי לסלק טענה שהעולמות הרוחניים שאיננו משיגים, אינם קיימים חלילה, אלא היא עצמה שלב חשוב בהתרגלות לחשיבה מופשטת. שהרי אחת ההנחות הראשונות של המגשים היא שאין שום דבר מעבר למה שהוא תופש ברגע הראשון. אם ירגיל האדם את עצמו למחשבה שיש דברים שהוא איננו משיג, זה גופו מכווין אותו למחשבה שישנם דברים שאינם מושגים בחוש החיצוני, והרי זו תחילת טהרת המחשבה. מביא המחבר דוגמא לעניין בשאלת הידיעה והבחירה, שאין לנו בה הבנה בשכלנו. אולי כוונתו כאן לא בהכרח שאין לזה תשובה אלא שלא מיד בהתחלה מבינים את זה. ידועים דברי הרמב"ם שתשובת שאלה זו קשורה להבנה שאיננו משיגים את דעתו של השם יתברך. ובאר ר' צדוק שאין כוונת הרמב"ם לומר שאיננו יודעים את התשובה אלא אדרבא זוהי גופא התשובה, ההבנה שדעתו של השי"ת היא באופן אחר לגמרי מאשר ידיעתנו. בספר הפרד"ס מובא שיש עולם של בחירה ויש עולם של ידיעה. בעולם של ידיעה כביכול אין בחירה וכו'. כששאלו את הרצי"ה זצ"ל אם הרמב"ם למד קבלה, אמר שהיה 'מקובל גדול'. כי באמת דבריו קרובים לעומק דברי המקובלים למרות הניסוח השונה, כמו בדוגמא שלפנינו, שידיעתו = "העולם של הידיעה" הם מדרגה אחרת מהמציאות שאנו פוגשים בדרך כלל. וידיעה באופן כזה כמו שהוא שם אינה סותרת את חופש הבחירה.
בתוך הדיון הזה מביא הרב המחבר הערה מוסרית נפלאה אותה נראה להלן (בשיעור הבא).

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il