בימים אלו התקיים דיון מעמיק בין קבוצת רבנים בשאלת יחסנו לממשלה הנוכחית. הרבנים, תלמידי ישיבת "מרכז הרב", הרואים במדינה היהודית בארץ-ישראל את ראשית צמיחת גאולתנו, דנו בכובד ראש בשאלת היחס לממשלה, המסיגה אותנו אחור מחלקי ארץ-ישראל המקודשים ופוגעת בערכי התורה; ממשלה הפועלת בניגוד ובהיפוך לתפקידה האמיתי של ממשלה יהודית. במקורותינו ראינו, שאליהו הנביא, שהוכיח את אחאב על עוזבו את מצוות ד' ועל היותו עובד את הבעלים, בכל זאת נהג כבוד במלך אחאב ורץ לפניו לכבודו. האם ניתן ללמוד מזה על היחס לשלטון היום? האם המצוה "שום תשים עליך מלך" עולה גם על מלכות של היום?
לעניות דעתי, גם אילו היה השלטון היום בידי אנשי תורה, גם אז היה משטר דמוקרטי שונה במהותו ממלכות, ואין להקיש מזה על זה. על-כן יש להבדיל בין היחס למדינה ובין היחס לממשלה. המדינה היהודית קודש, המדינה - קידוש ד'. איני מדבר על ההתנהגות של הפרטים, אלא על מציאותה של מדינה יהודית עצמאית בארץ-ישראל. כאשר הוסר עול הגויים מעל צווארנו והגלויות באות ומתקבצות לארץ-ישראל והארץ מתיישבת ומעמדו של עם ישראל בעולם מתחזק, כל זה הוא קידוש ד'. אבל לא כן הממשלה.
מורנו ורבנו הרב צבי יהודה, זכר צדיק לברכה, שאהב את המדינה ולחם על כבודה, אמר על הממשלה בלשון זו (ארץ-הצבי כרוז י): "הממשלה הזאת היא בשביל העם, ולא העם בשביל הממשלה. וכאשר הממשלה בוגדת בעם ובארץ מולדתו וחייו, אז על אחת כמה וכמה שהעם החי והמרגיש אין לו שום שייכות לממשלה הזאת". ובמקום אחר אמר (שם יא): "אנחנו מצווים להתנחל... ובשום אופן לא תצליח הממשלה האומללה הזאת, ...לנשל אותנו מאחיזתנו בארץ חיינו ומולדתנו. אנחנו מצווים על-פי התורה ולא על-פי הממשלה. התורה קודמת לממשלה, התורה היא נצחית, והממשלה הבוגדת הזאת היא עוברת ובטלה...".
בשלטון דמוקרטי ההנהגה מסורה בידי העם, הממשלה מתחלפת. מהות השלטון הדמוקרטי היא: ביקורת חופשית נוקבת, חופש דיבור וחופש ביטוי, וזו עדות לבריאות המשטר ולא לחולשתו. המיעוט רשאי וחייב ללחום על עמדותיו בכל הדרכים שהחופש הדמוקרטי מקנה, וכל מה שמותר מבחינה דמוקרטית, מותר מבחינה תורנית, כי אין בזה פגיעה במשטר ובמדינה, אלא להיפך, בזה מתבטא דוקא חוזקו של המשטר. ועל-כן, דוקא אלה שיקרה להם המדינה ויקר להם השלטון היהודי בארץ-ישראל, חייבים להיות הלוחמים העיקריים להצלת המדינה מפני הממשלה המקולקלת, המסכנת את קיומה של המדינה. דוקא ההכרה שעם ישראל אחד ומאוחד, - ושלמרות כל הפערים הגדולים והתהומיים שבתוכו, הוא עם שאינו יכול להיקרע ולהיחלק, - דוקא ההכרה האחדותית הזאת, מחייבת ללחום בצורה החלטית ביותר, ולבלום את המפולת שהממשלה מביאה עלינו, גם בביטויים נוקבים ומכאיבים. וכמובן יש ללחום בחכמה ושכל טוב, ובדרך המועילה ולא מזיקה.
לאור גישה זו, החלטת גדולי הרבנים שליט"א, ובראשם הרב אברהם שפירא, הרב שאול ישראלי והרב משה צבי נריה, לקרוא לסירוב פקודה, אם חס-ושלום תינתן פקודה לפינוי איזה יישוב בארץ-ישראל, - החלטה זו לגיטימית ומעוגנת בזכות הבסיסית שלא לציית לפקודה בלתי-חוקית-בעליל, ואפילו תהיה זו פקודה של הממשלה כולה. פקודה לנשל יישוב יהודי בארץ-ישראל היא בלתי-חוקית, בלתי-אנושית ונגד התורה, והיא אינה תופסת. העם לא יקבל זאת, וממשלה דמוקרטית אינה יכולה לכפות את הדבר על העם בניגוד למצפונו ולעקרונותיו הבסיסיים. במימשל דמוקרטי בריא יש אפוא חופש ביקורת; הוא טוב ורצוי והכרחי במצב של היום, ואינו מנוגד להלכות מלכות בישראל.