ישיבה
בית המדרש
- משפחה חברה ומדינה
- בעקבות הגירוש
- בירורי אמונה
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
עם ישראל
ירושלים עיה"ק תבנה ותכונן
לתלמידנו וידידנו היקר
הרב יואל קלינג שליט"א
ולאחינו הגבורים מגוש קטיף ומצפון השומרון לאוי"ט
כבר מזמן שלא הייתי בקשר אתכם, אך עדיין אתם בלבנו, וגם מכתב זה הוא, לפי חשבוני, מכתב ה"לב" שאני כותב לכם...
לאחרונה התבוננתי בהבדלים בין ה"דתיות" של משה רבנו, או ליתר דיוק, של תורת משה רבנו, לעומת אברהם אבינו. כלומר, מהי ה"רגישות הדתית" הייחודית לכל אחד מהם? גם נתתי שיעור על כך לאחרונה. והדגשתי שני היבטים, המשלימים זה את זה.
1. נסיון של אברהם אבינו: "לך לך". נסיון של משה רבנו: "כזה ראה וקדש"
נסיונו של אברהם אבינו מתמקד בציויי: "לך לך". ציויי זה בא לביטוי הן ב"לך לך ... אל הארץ אשר אראך" (בראשית י"ב, א') והן ב"ולך לך אל ארץ המוריה" (בראשית כ"ב, ב'). בשניהם הוא מתבקש לעזוב את מה שנראה כיקר לו ביותר, על שלושת מרכיביו: פעם ראשונה: "מארצך, ממולדתך, ומבית אביך". פעם שניה: "קח נא את בנך, את יחידך, אשר אהבת". ובשניהם הוא מתבקש ללכת אל הבלתי נודע. פעם: "אל הארץ אשר אראך", ופעם: "אל ארץ המוריה".
וזוהי גדלותו ורוממותו של אברהם אבינו, ובעקבותיו, של היהודים לאורך הדורות: הנכונות לעזוב את היקר להם ביותר, בכדי ללכת אל הנעלם, אל הבלתי נודע, לקיים מצות ד'.
"נסיונו של משה רבנו", אינו בעזיבת היקר ביותר למען האלוקות, אלא להיפך, לחיות בתוך העולם בו הוא נמצא, אך לקדש אותו. ואין כמו ה"מבחן" האחרון של אומות העולם, כפי שמסופר לנו בתחילת מסכת עבודה זרה, כדי להמחיש את הדברים. אחרי הטרוניא שלהם, לעתיד לבוא, שלא ניתנה להם תורה, מנסה אותם הקב"ה ב"מצוה קלה", שאין בה חסרון כיס, וסוכה שמה. ואחרי שכל אחד נוטל והולך ועושה סוכה בראש גגו, מקדיר עליהם הקב"ה חמה של תקופה תמוז, ומיד כל אחד ואחד מבעט בסוכתו. ואמנם נכון הוא ש"מצטער פטור מן הסוכה", אך "בעוטי מי מבעטי"?!
ולמה נבחרה דווקא מצות סוכה כ"מבחן" אחרון? דומה שדווקא בגלל שבה מצאנו את הדין המיוחד ש"מצטער פטור".
[וכבר סיפרתי במספר הזדמנויות את הסיפור, כפי ששמעתיו בעצמי, מפיו של מו"ר הגאון הרב יחיאל יעקב ויינברג זצ"ל, בעל ה"שרידי אש". פעם, בזמן סוכות, הוא הזדמן לווילנא ובא לבקר אצל הגאון ר' חיים עוזר גורדזנסקי זצ"ל. ההוא קבלו בחלוק, והתנצל מאד שלא יוכל ללוותו לסוכה שבחצר, כי מצונן הוא, אך ביקש שרב ויינברג ילך לשם ויתכבד במיני מתיקה. ולפתע הופיע ר' חיים עוזר בסוכה והתיישב לשוחח עם הרב ויינברג בדברי תורה. שאל אותו הרב ויינברג: והרי אמרת לי שאתה מצונן. ור' חיים עוזר שתק ולא ענה. אמר לו הרב ויינברג: אני אגיד לך למה באת. אמנם מצטער פטור מן הסוכה, אך לא כתוב באף מקום שמצטער פטור מהכנסת אורחים...].
ומה איפוא הסיבה של פטור זה? נראה לומר שמצוות סוכה היא ייחודית, כי אין היא דורשת מן האדם שום פעולה מיוחדת, יוצאת דופן. האדם אוכל ושותה וישן ומקיים מצוה. רק צריך הוא להרגיש מוקף ב"ענני הכבוד"... מצד אחד זוהי "מצוה קלה", כי אין האדם נדרש לשום "מעשה דתי", עליו לחיות את חיי יום יום, לאכול ולשתות ולישון, אין הוא נדרש לשום "הוצאות" ע"מ לקיים את חובתו הדתית, אך דא עקא, בזה מונח כל האתגר. להיות מסוגל גם אז לחוש את הקדושה. וכאן מתברר שאומות העולם הכזיבו. יכולים הם לעשות "מעשה דתי", אף למסור את נפשם על כך במידת הצורך, אך לא לחיות חיים רגילים ולהתחבר לבורא עולם. וכשהתברר להם ש"מצטער פטור" - שלשבת בחום הכבד בתוככי הסוכה לא מביא להם שום שכר, הם בעטו בה...
[מו"ר בעל ה"שרידי אש" היה מספר מעשה על הגאון רבי ישראל סלנטר זצ"ל שהזדמן פעם לעיירה, וסיפרו לו שיש יהודי צדיק שיושב יום ולילה בבית המדרש, ומסתגף בסיגופין ובעינויים, ואינו זז ממקומו. אמר ר' ישראל שהיה רוצה לראות אותו. בא לבית המדרש, וכשהתבונן בו, הוא החל לבכות. תלמידיו חשבו שהוא בוכה כי לא זוכה "לעמוד במחיצתו", אך בכל זאת פנו אליו ושאלו מה פשר הבכי? ענה להם הרבי: אני רואה יהודי זה שמצטער ומסתגף יומם ולילה, והנה יגיע יום ויבוא לעולם האמת, והוא לא יקבל שום שכר על כל סיגופיו, וצר לי עליו...
ומענין לענין, פעם הזדמן לשויצריה רבאיי קונסרבטיבי מארה"ב. הוא ניצל את ההזדמנות ע"מ לבקר את הגאון המפורסם, בעל ה"שרידי אש", במונטרה. כשנכנס לחדרו ראה הוא את הרב ויינברג יושב ושולחן ערוך בידו, הלכות בשר בחלב. אמר לו הרבאיי: אתה יודע מה ההבדל בינינו הרבנים הקונסרבטיבים וביניכם הרבנים האורטודוקסים. אמר לו הרב ויינברג, דבר. אמר לו הרביי: אנחנו אנשי הרוח, ואתם אנשי הקיבה... כל היום אתם מתעסקים בטיפת חלב שנפלה לקדירה... אמר לו הרב ויינברג: "דע לך שאיש הרוח הנעלה ביותר, כשקם בבוקר הוא אוכל ארוחת בוקר". במילים אחרות, "איש הרוח", עובר משך היום תהפוכות לאין סוף: איש החומר, איש הרוח, איש החומר איש הרוח. אנחנו יודעים להפוך גם את ארוחת בוקר לענין יהודי, לענין רוחני!].
והנה אברהם אבינו, ב"לך לך", ובפרט ב"לך לך" בו הצטוה לעקוד את יצחק, חשף, כאמור, נכונות עילאית של וויתור על כל היקר לו. ואמנם, גם אומות העולם היו מקריבים את בניהם למולך. אך דווקא משום כך היה צורך להוכיח קבל עם ועולם שגם אברהם אבינו מסוגל הוא להיאחז ולהידבק באותה מסירות דתית עילאית הקיימת לכאורה אצלן, ועוד באופן הרבה יותר משכנע: את בנו, את יחידו, אשר אהבו, ושציפה לו עשרות בשנים, שבא לעולם אחרי שכלתה כל תקות אנוש, ושעל ידו אמורה היתה להתממש דרכו של אברהם אבינו ע"ה.
[ונראה שנכונות זו של אברהם אבינו היתה מחוייבת המציאות, כי עפ"י הכרת האנושות כפי שרווחה בעת ההיא, הבעת נאמנות טוטלית לאל יכולה לבוא רק בדרך זו. ואף היום, כשבארצות תרבותיות בטל המנהג של קרבנות אדם, עדיין רווחת ההסכמה שנאמנות מוחלטת לאל משמעה וויתור על כל היקר לנו למען האידיאל הדתי.
ועי' יבמות ע"ט,א שמקשה היאך מסרו ביד הגבעונים את צאצאיו של שאול למען יעשו בהם נקמה (ראה שמואל ב', פרק כ"א), והא כתיב "לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות, איש בחטאו יומתו" (דברים כ"ד, ט"ז). ומתרצת הגמ': מוטב שתיעקר אות אחת מן התורה ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא. ומפרש רש"י: "שיהיו האומות אומרים אין אומה זו ראויין לידבק בה שהרי פשטו ידיהם בגרים ליטול מזונותיהם ולא עשו בהן נקמה". ובהמשך מפליגה הגמ' ואומרת: "מוטב שתיעקר אות אחת מן התורה ויתקדש שם שמים בפרהסיא, וכו'". ולכאורה, היום אדרבה, למסור בנים וצאצאים למיתה על עוון אבותיהם הוא חלול של צלם אנוש, ומי שינהג כך יגרום לחלול הקודש נוראי. אלא שאז, הכרת המוסר שונה היתה עד כדי כך, שאם לא היו נוהגים לפי התפיסה הרווחת, ולא היו מוסרים את צאצאיו של שאול לנקמת הגבעונים, זה היה נחשב כפגיעה אנושה במוסר...
וכבר התבטא פעם ד"ר יצחק ברויאר זצ"ל: חוק התורה של אתמול הוא המוסר האנושי של היום, והוא עתיד להיות חוק האנושות של מחר...].
ונראה דרק אחרי שאברהם אבינו גילה את נכונותו הדתית בדרך האמורה, לאחר שהיה בהלך נפש של הקרבה טוטלית, נהיה הוא ראוי, ודרכו האנושות כולה, לקליטת הצו מלמעלה: "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה" (בראשית כ"ב, י"ב), ל"ספיגת ההלם" - שאין זה רצון הא-ל. וזה הכשיר את הקרקע למסירות נפש בדרך אחרת, בדרך של משה רבנו! ודרך זאת מקבלת את ביטוייה המלא רק בארץ ישראל, כי שם ניתנת אפשרות לחיות חיים מלאים, בתוככי הארץ, לזרוע לקצור לדוש ולטחון, ולרומם את הכל כלפי שמיא (כבר הערתי פעם, שעל המן ברכו, כפי הכתוב בספרים, "המוציא לחם מן השמים", אך הרבה יותר קשה לברך "המוציא לחם מן הארץ"...), לבנות מלכות דארעא כעין מלכות דרקיע.
2. בחינתו של אברהם אבינו: אינו מצווה ועושה. בחינתו של משה רבנו: מצווה ועושה
זכורני שלפני כעשרים שנה שהיתי כחודשיים וחצי בלנינגרד (שבבריה"מ דאז), ולימדתי שם שיעורים בעברית, ודרכם ניסיתי להעביר קצת מסרים תורניים, ולקבוצת קטנות יותר, שיעורים בכתבי הקודש. אחרי תקופת מה החליטו כמה מבני הנוער לארגן בשבילי סידרת הרצאות בביה"כ הגדול בלנינגרד. כיון שהיתה זו שעתה הגדולה של התעוררות היהודים מתרדמה עמוקה בה היו שרויים משך עשרות בשנים (כעין חוני המעגל שהתעורר מתרדמתו לאחר שבעים שנה, עי' תענית כ"ג,א. ואמנם כיון דבציבור עסקינן, זוכין הם לסיעתא דשמיא מיוחדת), נמשכו הם בהמוניהם למודעות שהודבקו בראש חוצות, והיו כמה מאות אנשים שבאו לשמוע את ההרצאות. היתה ממש תחושה של תחיית העצמות היבשות.
והנה, רובם של השומעים לא ידעו דבר וחצי דבר על יהדות. וביניהם, היו כמה ששמעו על היהדות רק דרך הצינורות של הנצרות, שספריה היו במקצת פתוחים לפניהם בספריות העירוניות. ואחד מהם פנה אלי ב"שאלה": משה רבנו הכניס את החוקה בעם היהודי, אך בא הנביא של הנצרות והוא התקדם צעד הלאה: הוא אמר שהעיקר הוא הלב! ולמה אתה בא להחזיר אותנו אחורנית? ב"ה חשתי שהיתה לי סיעתא דשמיא גדולה באותו רגע, והשבתי לו: אתה טועה, יהודי בלב - זה היה אברהם אבינו. משה רבנו הוא שהתקדם והכניס את החוקה. בא הנביא של הנצרות והוא הוא שהחזיר אותנו אחורנית, לתקופה של אברהם. אין זו התקדמות אלא נסיגה... וכולם השתתקו באותו רגע מכריע...
[החזן מלוזן, ר' זכריה ברקוביץ היה אומר: "אם החרש תחרישי בעת הזאת, רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר" (אסתר ד', י"ד) - אם אנו מחרישים בעת שפונים אלנו בשאלות נוקבות, הרי יעזבו אותנו וילכו למקומות אחרים, לתרבויות אחרות, למצוא את התשובות...].
במילים אחרות, אברהם אבינו, גם אם קיים את התורה, הרי קיים אותה בתורת "אינו מצווה ועושה". כי עיקרו של אברהם אבינו היתה בהכרת לבו, וכמעט כל מה שעשה היה מכוח אותה הכרה. בא עידן משה רבנו, ואז קיבלנו תורה מסיני, ונהיינו "מצווה ועושה". ו"גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה" (עי' קידושין ל"א,א ועוד). אך האתגר הגדול הוא להיות משה רבנו מתוך אברהם אבינו, לצרף את הלב ואת המעשה, בבחינת "עשה רצונו כרצונך" (אבות פרק ב').
ואחד מהנסיונות הגדולים של "מצווה ועושה", וכאן אנו מתחברים לרעיון הראשון, הוא ליישם את החוקה בתורת עם, היינו בארץ ישראל, ושם להתחבר לאברהם אבינו, וד"ל.
"לך לך" לאורך הדורות
ומתוך כך חוזרים אנו אל הראשונות. נסיונו של אברהם אבינו התמקד ב"לך לך". אצל משה רבנו הוא בבחינת "כזה ראה וקדש". והנה אצל אברהם אבינו, לפחות היתה "גלולה" שהמתיקה את הנסיון. את ה"לך לך" קיבל הוא כצו ממרומים. ידע הוא מי הוא המצווה אותו.
היהודים לאורך הדורות נצטוו אין ספור פעמים ב"לך לך". הם גורשו ממקום למקום. בראש וראשונה הגרוש הגדול של הגלות, בפניה המשתנות. ולאח"ז "אין ספור" גירושים שליוו אותנו בתוככי הגלות.
[יש סיפור ידוע ששאלו פעם את הכנר המפורסם יהודי מנוחים, למה בחר במקצוע זה. ותשובתו: אילו הייתי פסנתרן, לא הייתי יכול לטלטל עמי את הפסנתר בעת הפוגרומים...].
אך גם הם, היה להם במי לתלות את קללת הגרוש. אם מדובר בגלות ראשונה או שניה, ידעו והשכילו שזוהי גזירת עליון, כפי שהתבשרנו מקדמת דנא בתורה עצמה: "העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ כי אבוד תאבדון מהר מעל הארץ אשר אתם עוברים את הירדן שמה לרשתה, וכו'" (דברים ד', כ"ו), וזאת מתוך שלא השכלנו למלא את ייעודנו כראוי בארץ הקודש.
ואם היה זה גזירת גירושין בתוככי הגלות, שוב הבינו שזהו חלק מאותה גזירת עליון: "ובגויים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך" (דברים כ"ח, ס"ה).
וגם אם קשה היה להם לחוש בכל נימי נפשם את הצו ממרומים, יכלו לתלות זאת ב"הלכה היא בידוע שעשיו שונא ליעקב" (עי' ברש"י בראשית ל"ג, ד'), כלומר לתלות זאת באנטישמיות בפניה המשתנות.
[וכבר אמר החזן מלוזן, ר' זכריה ברקוביץ, ואח"כ נאמר לי שכבר הקדימו אותו ב"ווארט", שבעל מימרה זאת של "הלכה היא בידוע שעשיו שונא ליעקב" הוא רבי שמעון. והוא הוא שבעלמא דורש הוא טעמא דקרא (עי' בבא מציעא קט"ו,א). וכאן הוא אומר, שהלכה היא בלא טעם. כי כל טעם שתאמר, תבא ההיסטוריה ותוכיח שיש פנים אחרות... פעם שנאו אותנו מתוך שאנו מייצגים את הקאפיטל, פעם מתוך שאנו מייצגים את הסוציאליזמוס, פעם מתוך שאין אנו עובדי אדמה, פעם מתוך שעובדי אדמה אנו, כשחזרנו לארץ ישראל, וכו' וכו'].
גם במקורותנו מצאנו פנים שונות לאותה "הלכה" של שנאת עשיו ליעקב. פעם בגלל שהתרחקנו מדבר ד', כפי שמורים הפסוקים הנ"ל, ופעם מתוך שמייצגים אנו את דבר ד'. כן הוא בשבת פ"ט,א בשם רב חסדא ורבה ברי' דרב הונא: "מאי הר סיני, הר שירדה שנאה לעכו"ם עליו", ופירש"י: "שלא קבלו בו תורה". ובפשטות, כוונתו, שמקנאים הם בנו שיש לנו תורה ולהם אין.
ועי' ג"כ במדרש רבה לפרשת פקודי (שמות פרשה נ"א): אמר ר' חייא בר אבא, למה העובדי כוכבים דומין, לאדם שהיה שונא למלך והיה מבקש לשלוט בו ולא היה יכול, מה עשה, הלך אצל אנדריאנטוס (פירוש: כמין צלם של המלך) וביקש להפילו והיה מתירא מן המלך שיהרגנו, מה עשה, נטל את הצפורן של נחושת והיה חופר הכותל שתחתיו, אמר: מתוך שאני מפיל את הבסיס אנדריאנטוס נופל. כך העובדי כוכבים באים להתגרות בהקדוש ברוך הוא ואינן יכולין והם באים ומתגרים עם ישראל".
וכבר אמר דודנו ר' יהודה נחשוני זכרונו לברכה, מח"ס הגות בפרשיות השבוע, שלא חשוב מה היתה הסיבה הראשונית לאנטישמיות, היום היא מזינה את עצמה מיניה וביה, בבחינת גלגל חוזר בעולם. כי כל פעם שהגויים האנטישמים רואים את היהודים, הרי הם מזכירים להם את אלה שכבר נרצחו על ידם, ורוצים הם להעלים את הנותרים ע"מ שלא יישארו עדים לשפלותם המוסרית...
*
והנה כל זה נכון בשעה שנתקלים אנו ב"לך לך" מצד אומות העולם. יש כאן איזושהי נחמה בהבנת התופעה. הן אם היא באה על רקע גזירת עליון, שמביאה אותנו לחשבון נפש, הן אם היא באה על רקע ה"הלכה" של עשיו שונא ליעקב, שגם היא, לעומקו של דבר, מכוח גזירת עליון...
אך קשה היא שבעתיים גזירת "לך לך", גזירת גירוש, כשבאה היא מכוח יהודים עצמם. כי "לך לך" בזה האופן לא שמענו באופן ישיר, ע"י צו ממרומים, כמו אברהם אבינו, וגם היא לא באה מכוח "גזירה אנטישמית", עכ"פ במתכונת שחוינו אותה מקדמת דנא. ומה שמעמיס עוד יותר את קושי הגזירה - שהיא באה דווקא אל יהודים שכבר גילו באופן מופלא את הכושר לעמוד בנסיונו של משה רבנו, נסיון של "כזה ראה וקדש", נסיון להפריח את אדמת ארץ ישראל ולקדש את כל תחומי החיים. והנה לפתע נתבעים הם לחזור אחורה אל עידן אברהם אבינו, ולחוות מחדש, באיזושהי צורה, את נסיונו הגדול לעזוב את היקר לו ביותר: "לך לך".
ויה"ר שהשי"ת יתן לכם את הכוח את העוז ואת הגבורה לעמוד בנסיון הגדול, תגלו כושר עמידה במצב שלא הכיר עמנו מעודו, תקדשו שם שמים, תמשיכו לבנות את ארץ ישראל, ובזה תהיו לאות ולמופת לכל עם ישראל, עד שישוב השי"ת ויראה לכם, ודרככם לנו, פנים שוחקות, במהרה בימנו.
אברהם אבא וינגורט
הרב אברהם אבא וינגורט
ר"מ בישיבת "היכל אליהו", כוכב יעקב.
ואנחנו קמנו ונתעודד ביתי נשרף, אך אלוקים שלי חי וקיים!
מכתב לאחינו הגיבורים שבגוש קטיף וצפון השומרון - בשעת השריפה
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.
לנתיבות ישראל יסודות האמונה ואהבת ישראל שלמה
לנתיבות ישראל א' , מאמר מ"ז (א)
השיעור עוסק בחשיבות קבלת עול מלכות שמיים ולימוד התורה כבסיס לתיקון רוחני שמתחיל מתוכנו. מתוך כך מודגשת החובה לאהוב כל אדם מישראל ללא תנאי, מתוך הכרה בנשמתו הפנימית ובאחדות האומה.
מידות הראי"ה מידת הברית: מוסר טבעי ומושכל
ברית א'
השיעור עוסק במושג הברית כהטבעה מוסרית פנימית ובלתי תלויה, המהווה את טבעו הבסיסי והישר של האדם. בהמשך מוסבר כיצד פגם הברית מערער את הטבעיות הזו, ומדוע תיקונו דורש מעבר לעבודת ה' תבונית ומאומצת הנובעת מתוך שכל ותשובה מאהבה.
וירא מהכנסת אורחים ועד בירור הייעוד
שיחת מוצ"ש פרשת וירא
השיעור עוסק בגדריה ומשמעותה של מצוות הכנסת אורחים ככוח של קירוב וחסד, תוך השוואה בין מקורות שונים והעמקה בדמותו של אברהם אבינו. בהמשך נבחנים הניסיונות וההיפרדויות בחיי אברהם כמסע של בירור רוחני, המחדד את ייחודו ומעלתו של עם ישראל.
שם משמואל על הפרשה ההבדל בין יצחק לאברהם
שם משמואל על הפרשה - וירא - חלק א'
תפקיד של כל אחד מהמלאכים שבאו אל אברהם. לידת יצחק, שהוא מידת הגבורה, לאברהם, שהוא מידת החסד, בהתאם לציווי ה' לאברהם על מצוות מילה. כשצדיק נמצא בעיר הוא מושך אליו קדושה שמביאה שפע ודוחה את החושך.
שיעורים בספר יהושע הטבע והנס בארץ ישראל
יהושע פרק ג'
למה חשוב לומר שתהליך מעבר הירדן מתחיל בבוקר? מהי חשיבותו של ארון הברית באירוע מעבר הירדן? כיצד נכנסו כל עם ישראל יחד בין שני בדי ארון הברית, ואיך זה מסתדר עם דברי יהושוע שאמר לעם להתרחק מארון הברית?
מאמר שלישי מדרגת החסיד וראיית המלאכים
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק במדרגתו הרוחנית של ה'חסיד' בספר הכוזרי, החווה השגחה אלוהית מתמדת ומודעות עמוקה לבורא בכל תנועה ודיבור. מתוך כך נידונה המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן ולריה"ל סביב ממשות ההתגלות של מלאכים בעולם והשגתם על ידי יחידי סגולה.
וירא הכנסת אורחים בפרשה ובהפטרה ובשורת הולדת בן באורח ניסי - פרשת 'וירא'
אברהם אבינו והאישה השונמית מכניסי אורחים, ושניהם מתבשרים בהולדת בן, אשר אינם יודעים מה יעלה בגורלו. שרה והשונמית גבורת האימהות.
רביבים לימוד גמרא ועיון לנשים
חובה לנשים להרחיב ולהעמיק בלימוד התורה וההלכה, תוך הבנת ההיגיון הפנימי שבתורה, כפי שעולה מהתלמוד ומפרשיו | בכלל זה חובה ללמוד באופן כללי גם את המצוות שאינן נוגעות למעשה | פסקו הראשונים שאין ללמד את הבת תורה, שמא מתוך לימודה תורֶה היתר בדברים אסורים | אולם אישה שרוצה ללמוד מעצמה, רשאית ללמוד תנ"ך ותורה שבעל פה בעיון, ויש לה שכר על כך | בכל הדורות היו נשים שלמדו תורה והגיעו בה לרמה גבוהה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת וירא תשפז
בְּאֵלוֹנֵי מַמְרֵא – הוּא שֶׁנָּתַן לוֹ עֵצָה עַל הַמִּילָה . איך שאל אברהם אע"ה עצה אם לקיים ציווי המקום. וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים - אצל אברהם המלאכים נדמו כאנשים, גם אצל לוט נדמו כאנשים דכתיב וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ. והכתוב קראם מלאכים מה הטעם לשינוי לשון הכתוב. בְּיוֹם הַמִּשְׁתֶּה הֵבִיאוּ הַשָּׂרוֹת בְּנֵיהֶן עִמָּהֶן וְהֵנִיקָה אוֹתָם שרה. קשה איך היתה מותרת להניק את התינוקות של הגויים. ונפסק בשו"ע ישראלית לא תניק לבן עובד כוכבים אפילו בשכר.
וירא פרשת וירא – שותפים עם השם
איך ייתכן שהקב"ה בורא העולם אומר שאינו יכול להפוך את סדום מבלי לגלות זאת תחילה לאברהם אבינו? מה ההגיון?
