ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מצות אהבת ישראל

בית מדרש מידות ובין אדם לחברו הלכות בין אדם לחברו Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

כסלו תש"ע

מצות אהבת ישראל


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
אסתר בת שמחה

מקור ויסוד המצוה
מצות אהבת ישראל מורכבת ממצות עשה "ואהבת לרעך כמוך" [ויקרא יט, יח]. וממצות לא תעשה "לא תשנא את אחיך בלבבך" [ויקרא יט, יז]. ופירש רש"י על ואהבת לרעך כמוך. אמר רבי עקיבא זה כלל גדול בתורה (תו"כ). והביאור הוא כמו שאמר הלל לאותו נכרי שבא להתגייר ע"מ שילמד אותו כל התורה כולה כשהוא עומד על רגל אחת, דעלך סני לחברך לא תעביד זו היא כל התורה כולה ואידך פירושה הוא זיל גמור [שבת דף לא.].
ובעיקר שפתי חכמים הוסיף, שהשומר מצות שבין אדם לחברו ישמור בוודאי שאר מצות התורה שהן בין אדם למקום.
והכלי יקר הסביר שכפי הנראה הגר היה גר צדק ולא היה מהתל התולים לומר בדרך שחוק שילמדו כל התורה בעוד שהוא עומד על רגל אחד ממש, אלא ודאי ביקש ממש שיעמיד לו כל מצות התורה על יסוד אחד, דהיינו רגל אחד אשר עליו יעמיד לו כל המצות כדי שלא יבא לידי שכחה המצויה בגר אשר לא למד מנעוריו כלום ממצות התורה, על כן ביקש ממנו שימסור לו כלל אחד הכולל כל התורה, ועל דרך המליצה אמר כשאני עומד על רגל אחד, וכוונתו למסור לו דבר הנאמר מהרה בלשון קצר והיינו גם כן יסוד ורגל אחד ועל ידי שיזכור כלל זה יזכור את כל מצות ה'.

הגדרות המצוה
הגדרת מרן החפץ חיים: "ואהבת לרעך כמוך", כשם שאוהב אתה את עצמך למרות כל מגרעותיך ומעשיך, ומי כמוך מודע לחסרונותיך, כך תאהב את חברך למרות כל מגרעותיו וחסרונותיו!.. [ספר חפץ חיים החדש על התורה, מספר "מועד כל חי" המצטט את דברי הגאון רבי יוסף הכהן שוורץ זצ"ל בהספדו על רבינו החפץ חיים, ששמע בשמו שאמר בכנסיה הגדולה הראשונה שנערכה בוינה באלול תרפ"ג].

עוד כתב החפץ חיים בספרו "שמירת הלשון" [שער הזכירה סוף פרק יא, וצוטט גם בספר חפץ חיים החדש על התורה] שנינו בגמרא (תענית כב.) שאליהו הנביא התגלה לרבי ברוקא חוזאה בשוק של לפט. שאלו רבי ברוקא: האם יש בשוק זה בן העולם הבא, [אדם המזומן לחיי העולם הבא]. אמר לו: אין כאן אדם שהוא בן העולם הבא. הגיעו שנים, ואמר לו אליהו הנביא: אלו בני העולם הבא הם. הלך אצלם ושאל מה מעשיהם. אמרו לו: אינשי בדיחי אנן, אנשים שמחים ומשמחים אחרים. כשאנו רואים אדם עצוב אנו משמחים אותו, וכשאנו רואים שנים רבים משכינים אנו שלום ביניהם.
והנה המחלוקת מגונה היא והבאת שלום מצוה היא. אך מה המצוה לשמח בני אדם. ברם, מצוה רבה היא להפיג צערו של אדם, ובכלל מצות "ואהבת לרעך כמוך" היא. וגורמים בכך נחת רוח לאבינו שבשמים, משל לאדם שבנו מתגורר בעיר אחרת ונודע לו שאפפוהו צרות ושוקע הוא בצער ויגון. ודאי ישמח האב אם ימצא שם אדם שיפכח צער בנו, יחזק לבו ויעודדו ואף ישמחו ויצהיל פניו. והרי בנים אנו לה' אלוקינו ובכל צרתנו לו צר, ושמח הוא בשמחתנו ובשמחנו את בניו אהוביו.

ב"מכתב מאליהו" [חלק ג עמוד 88] מביא הרב דסלר זצ"ל שלשה פירושים עמוקים למצות "ואהבת לרעך כמוך".
א. פירוש הרמב"ן, שיבטל את הקנאה מלבו וירצה שתהיינה לחברו כל הטובות שהוא רוצה עבור עצמו.
ב. שירגיש את חברו כגופו ממש בהזדהות מוחלטת בלב וברגש, כיון שכל ישראל גוף אחד הן.
ג. אהבת אדם הבאה דרך הדבקות בקב"ה, שירגיש התבטלות כלפי רעהו שהרי בראו השי"ת בדמותו.

את מי מצוה לאהוב ואת מי מצוה לשנוא

דוד המלך ע"ה כתב בתהילים פרק קלט פסוקים כא, כב. "הלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט, תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי". ויש להבין באלו מקרים יש לנהוג על פי "ואהבת" ו"לא תשנא", ובאלו מקרים על פי "הלא משנאיך ה' אשנא"?

וביותר קשה דהגמ' בסנהדרין דף מה. ודף נב.: בענין חייבי מיתות ב"ד, דורשת מ"ואהבת לרעך כמוך" ברור לו מיתה יפה. ומפרש היד רמה על דף נב: ד"ה ומקשינן, דכל היכא דכתיב רעך משמע ישראל ואפילו רשע שנתחייב מיתה אתה חייב לחזר אחר זכותו לברור לו מיתה יפה, ויש לפרש ואהבת לרעך לשון רעים שבך שנתחייבו מיתה ברור להם מיתה יפה. היוצא מדבריו שמצות "ואהבת" חלה אפילו על רשעים א"כ יש להבין על מי נאמר "תכלית שנאה שנאתים"?!

והנה יש להקשות דלכאורה דברי הגמרא בסנהדרין שמצות "ואהבת" חלה גם ברשעים, סותרין גמרא מפורשת בפסחים דף קיג: שמצוה לשנאת רשע, דאיתא שם: אמר רבי שמואל בר רב יצחק אמר רב מותר לשנאתו, שנאמר "כי תראה חמור שנאך רובץ תחת משאו", מאי שונא, אילימא שונא נכרי, והא תניא שונא שאמרו שונא ישראל ולא שונא נכרי, אלא פשיטא שונא ישראל. ומי שרי למסניה והא כתיב "לא תשנא את אחיך בלבבך" וכו', אלא לאו כי האי גוונא דחזיה ביה איהו דבר ערוה. רב נחמן בר יצחק אמר מצוה לשנאתו שנאמר "יראת ה' שנאת רע".

ויש לומר דהגמ' בסנהדרין איירי דוקא ברשעים שנתחייבו מיתה, שמשעה שנעשה דין כבר לא חשיבי רשעים משום שמיתתם כפרתם, דכ"כ השיטה מקובצת כתובות לז: ד"ה ואהבת, אחר שהביא את דברי הרמ"ה, ואל תתמה אם קרא אותו הכתוב ריע, דריע אהוב נמי מקרי כדכתיב ונקלה אחיך לעיניך אחר שנקלה נקרא אחיך, ואמרינן נמי במדרש שוחר טוב בשר חסידיך לחיתו ארץ, וכי חסידים היו והלא כתיב סוסים מיוזנים וגו' אלא כיון שנעשה בהם דין חסידים היו.

באבות דרבי נתן [פרק טז משנה ה] מפורט את מי יש לאהוב ואת מי לשנוא: ושנאת הבריות כיצד מלמד שלא יכוין אדם לומר אהוב את החכמים ושנוא את התלמידים, אהוב את התלמידים ושנוא את עמי הארץ, אלא אהוב את כולם ושנוא את האפיקורסין והמסיתים והמדיחין והמסורות, וכן דוד אמר (תהלים קלט) הלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי, וכן הוא אומר (ויקרא יט) ואהבת לרעך כמוך אני ה', מה טעם כי אני בראתיו לכבודי, אם עושה מעשה עמך אתה אוהבו ואם לאו אי אתה אוהבו.
וביאר החפץ חיים בקונטרס אהבת ישראל פרק א', דמין נקרא הכופר בתורת השם ובהשגחתו.

הרמב"ם בפירוש המשניות [סנהדרין פרק י' ביסוד השלשה עשר מן הי"ג עיקרים] כתב, וכאשר יאמין האדם אלה היסודות כולם ונתברר בה אמונתו בהם, הוא נכנס בכלל ישראל ומצוה לאהבו ולרחם עליו ולנהוג עמו בכל מה שצוה הש"י איש לחבירו מן האהבה והאחוה, ואפילו עשה מה שיכול מן העבירות מחמת התאוה והתגברות הטבע הגרוע הוא נענש כפי חטאיו, אבל יש לו חלק לעולם הבא והוא מפושעי ישראל, וכשנתקלקל לאדם יסוד מאלה היסודות הרי יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, ומצוה לשונאו ולאבדו ועליו נאמר (תהלים קלט) הלא משנאך ה' אשנא.

כתב הרמב"ם בהלכות דעות [פרק ו הלכה ג] מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד מישראל כגופו שנאמר ואהבת לרעך כמוך, לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו כאשר הוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו, לפיכך המתכבד בקלון חבירו אין לו חלק לעולם הבא.
והובאו דברי הרמב"ם הללו להלכה במג"א סימן קנו ס"ק ב ובמ"ב שם ס"ק ד.
ועוד הביאו המג"א והמ"ב להלכה את הגמרא בפסחים דמצות ואהבת לרעך כמוך היא דוקא ברעך בתורה ומצות, אבל אדם רשע שראה אותו שעבר עבירה המפורסמת בישראל ולא קבל תוכחה מצוה לשנאתו.

מחלוקת ראשונים ברשע שמצוה לשנאתו
אם השנאה מוגבלת לעבירה שעבר או שיש לשנאתו שנאה גמורה
התוס' בפסחים דף קיג: ד"ה שראה בו דבר ערוה, כתבו: ואם תאמר דבאלו מציאות (ב"מ דף לב: ושם) אמרינן אוהב לפרוק ושונא לטעון מצוה בשונא כדי לכוף את יצרו, והשתא מה כפיית יצר שייך כיון דמצוה לשנאתו וי"ל כיון שהוא שונאו גם חבירו שונא אותו דכתיב (משלי כז) כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם ובאין מתוך כך לידי שנאה גמורה ושייך כפיית יצר. וכן דעת תלמיד הר"פ מובא בשיטה מקובצת ב"מ לג.
וביאר המחצית השקל [סימן קנו] את סברת התוס', פי' שבאים לידי שנאה גמורה, שמוסיף שנאה על מה ששנאו כבר ע"י שעבר עבירה, גם תחלה אלו היה שב בתשובה היה חוזר משנאתו, ועכשיו כשבאו לידי שנאה גמורה אפילו כשישוב בתשובה תשאר השנאה בלבו, ולכן שייך שפיר כפיית יצר.
משמע מדבריהם שלדעתם ההיתר והמצוה לשנאתו מוגבל לשנאה על העבירה שעבר ואסור לשנאו שנאה גמורה.

אולם התוס' בבבא מציעא דף לב: ד"ה לכוף יצרו, כתבו: וא"ת כיון דבערבי פסחים מוקי לה בישראל שמותר לשנאותו כגון שראה בו דבר ערוה, מה שייך בו לכוף יצרו וי"ל דלא מיירי בשונא דקרא.
וכ"כ הנמוקי יוסף ]בדף יז: מדפי הרי"ף ד"ה כדי לכוף את יצרו[ בשם הרמב"ן ז"ל, דלאו היינו שונא דקרא דהא אוקימנן בפרק ערבי פסחים (דף קיג:) כגון דחזא ביה דבר ערוה יחידי דמצוה לשנאתו ולמה יכוף את יצרו, אלא הכא בשונא דעלמא עסקינן דעביד ביה איסורא כי סני ליה. ומובא גם בשיטמ"ק שם.
וכן דעת הספר החינוך [מצוה פ], דהפוגע באוהבו ישראל ובשונאו, מצוה בשונא לכוף היצר, ואפילו אוהב לפרוק ושונא לטעון, ושונא זה אינו שזכרנו מחמת עבירה אלא שאין לבו שלם עמו.
ובהגהות המשנה למלך על ספר החינוך ביאר טעמו דבשונא דקרא לא שייך כפיית יצר כיון שמצוה לשנאתו.

מבואר מדברי התוס' בב"מ, הרמב"ן וספר החינוך, שהם חולקים על התוס' בפסחים, ולדעתם שנאת הרשע שראה בו דבר ערוה אינה מוגבלת לשנאה על העבירה שעבר בלבד אלא מותר ואף מצוה לשנאתו שנאה גמורה [וודאי שאם ישוב בתשובה שלמה חייב להסיר כל שנאה מלבו] ולכן תרצו שהגמרא בב"מ איירי בשונא שנאה אסורה, וכדבריהם פוסק הרמ"א בחו"מ סימן ערב סעיף י. דהא דמצוה לטעון עם השונא תחילה כדי לכוף את יצרו, זה דוקא בשונא דעלמא דלא עבד איסורא, אבל אם עביד איסורא ושונאו משום שעבר עבירה א"צ לטעון עמו כדי לכוף יצרו דהא יפה עושה ששונאו.

דין רשעים בימינו
ה"משך חכמה" בפרשת כי תצא [דברים כב,ד] על הפסוק "לא תראה את חמור אחיך או שורו נופלים בדרך והתעלמת מהם הקם תקים עמו" כתב וז"ל: ובמשפטים כתוב "אויבך" משום דבערבי פסחים אמר מי שרי לשנויי הא כתיב לא תשנא את אחיך בלבבך, ומוקי בראה בו שעבר עבירה, וזה היה קודם העגל אשר היו כולם ממלכת גוי קדוש, אז הוי שרי לשנויי אם ראה בו עבירה, לא כן אחרי כל המסות אשר נכשלו בעונות, אם יראה אדם בחבירו חטא אם יפשפש במעשיו ימצא כמה מכשולים ופקפוקים, זה בפרט זה וזה בפרט זה, לכן אסור לשנוא איש כזה, רק מי שהוא בעצמו סר מרע וצדיק תמים בדרכיו, אבל קשה למצא כמותו, וע"ז אמרו ראיתי בני עליה והמה מועטים [סוכה דף מה:] ,לכן כתיב אחיך.

במסכת ערכין דף טז: איתא: אמר רבי אלעזר בן עזריה תמיהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח, ופירש רש"י שיודע להוכיח דרך כבוד שלא יהו פניו משתנין.

מרן החפץ חיים מביא בסוף ספרו "אהבת חסד" מאמר מרגניתא טבא הכולל הנהגות טובות מרבי יהונתן וואלינער זצ"ל, ושם באות יז כתב: להשתדל בטובת חברו, ולרדוף אחר השלום, ולהזהר מלאו ד"לא תשנא" (ויקרא יט, יז). ואף ברשע גמור יש איסור לדעת מהר"מ מלובלין (סימן יג) לשנאתו כל זמן שלא הוכיחו, ואין בדור הזה מי שיודע להוכיח, שמא אם היה לו מוכיח היה מקבל, וטבעו הרע גרם לו, כמו שאמרו (אבות פרק ב משנה ד) ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו, וכל שכן שאסור לקללו, רק יבקש רחמים עליו שיעזרהו השם על תשובה שלמה.

וידועים דברי ה"חזון איש" שבימינו דין הרשעים כתינוקות שנשבו, דביו"ד סוף סימן ב אות כח. דן בעניין מומר שאינו זוקק ליבום לדעת הגאונים. וכותב שכל אותו שדינו כמין לעניין שחיטה אינו זוקק ליבום, אלא שיש בזה כמה תנאים ואחד מהם הוא שלא יהיה אנוס. וכמו שכתב הרמב"ם בפ"ג מהל' ממרים ה"ג. דבניהם ותלמידיהם [של הכופרים בתורה שבעל פה כצדוק ובייתוס וכן כל התועים אחריו] חשיבי כאנוסים וכתינוק שנשבה, ותינוק שנשבה מביא קרבן כדאמר ר"פ כלל גדול, ומצווין אנו להחיותו ואף לחלל עליו השבת בשביל הצלתו, ובהגהות מיימוניות פ"ו מהל' דעות כתב דאין רשאין לשנאתו אלא אחר שאינו מקבל תוכחה. ובסוף ספר "אהבת חסד", כתב בשם הגר"י מולין, דמצוה לאהוב את הרשעים מהאי טעמא, והביא כן מתשובת מהר"מ לובלין כי אצלנו הוא קדם תוכחה שאין אנו יודעין להוכיח, ודיינין להו כאנוסין ולכן אי אפשר לנו לדון בזה לפטור מן היבום וכן לעניין שאר הלכות. [והובאו דברים אלו גם בחזו"א על הרמב"ם פ"ו מהלכות דעות הלכה ג, וע"ע במה שכתב ביו"ד סימן ב אות טז, בדין מורידין ולא מעלין בזמננו].

ולפי זה יוצא שהכלל הוא שבימינו מצות אהבת ישראל הכוללת את "ואהבת לרעך כמוך" ו"לא תשנא את אחיך בלבבך" חלה על כל איש ישראל באשר הוא, למעט אותם היוצאים מן הכלל שכתב בביאור הלכה סימן א, ד"ה ולא יתבייש, שאם הוא עומד במקום שיש אפיקורסים המתקוממים על התורה ורוצים לעשות איזה תקנות בעניני העיר ועי"ז יעבירו את העם מרצון ה' ופתח בשלום ולא נשמעו דבריו, בכגון זה לא דבר הב"י מאומה ומצוה לשנאתם ולהתקוטט עמהם ולהפר עצתם בכל מה שיוכל, ודוד המלך עליו השלום אמר הלא משנאיך ד' אשנא ובתקוממיך אתקוטט תכלית שנאה שנאתים וגו'.

שנאת רשעים על פי תורת המוסר
זכורני ששמעתי בשם אחד מגדולי בעלי המוסר בדורנו, שהסביר מה היא הדרך הראויה להתייחס למיתתו הטרגית של רשע מפורסם, שמצד אחד יש לשמוח שאותו רשע הסתלק מן העולם ולא יוכל להמשיך במעשיו הרעים לחטוא ולהחטיא אחרים, אולם מצד שני יש להיות נושא בעול עם חבירו ולהרגיש בצער אותה נשמה יהודית שהולכת לאבדון רח"ל.

ולכאורה רעיון זה מונח בתוס' בפסחים דשנאת הרשע מוגבלת לשנאה על העבירה שעבר ואסור לשנאו שנאה גמורה. ובדומה לזה כתבו ה"מכתב מאליהו" [ח"ה עמוד 70], וב"משנת רבי אהרן" [מאמרים, ח"ב עמוד פג] בהתבסס על התוס' בפסחים, שאפילו במי שמצוה לשנאתו צריך ליזהר שלא תבא שנאתו לידי שנאה גמורה שאינה לשם שמים הנובעת מיצרו הרע.

אמנם ע"פ מה שכתבנו, להלכה נפסק כדעת הראשונים שמותר ומצוה לשנאתו שנאה גמורה, וצריך לומר שמה שכתבו אינו מצד ההלכה אלא מצד המוסר, שגם במקומות שמותר לשנוא עליו להזהר שהדבר לא ישפיע לרעה על מידותיו, אלא יוודא ששנאתו הנובעת מדאגה אמיתית לשם שמים לא תפתח חלילה יצרים אפלים ומדות רעות.

בספר "תומר דבורה" [למקובל האלוקי רבי משה קורדובירו זצ"ל] פרק ראשון, כתב בביאור המדה החמישית, "לא החזיק לעד אפו" וזו מדה ראויה להתנהג בה עם חברו, אפילו שהוא רשאי להוכיח ביסורים את חברו או את בניו והם מתיסרים, לא מפני זה ירבה תוכחתו, ולא יחזיק כעסו אפילו שכעס, אלא יבטלנו ולא יחזיק לעד אפו, גם אם הוא אף המותר לאדם, כעין שפירשו: כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו (שמות כג,ה), ופירשו רז"ל מה היא השנאה הזאת, שראה אותו עובר עבירה והוא יחיד שאינו יכול להעיד עליו, ושונא אותו על דבר העבירה, ואפילו הכי אמרה "עזוב תעזוב עמו" שבוק ית דבלבך, אלא מצוה לקרב אותו באהבה, אולי יועיל בדרך זו, דהיינו ממש מדה זו "לא החזיק לעד אפו".

במאמר "שנאה לשם שמים" כתב הרב ר' יעקב יוסף זצ"ל [שהיה מ"מ ומו"צ דווילנא ורב הכולל דניו יורק, מובא בקונטרס האהבה והחסד, הנספח לספר תומר דבורה מהדורת שושנים, ניו יורק תש"ך] אכן עונש החורבן של הבית השני בא על עון שנאת חנם, היינו שהיו שונאים זה את זה לשם שמים, ומטעם מצוה, כמו שאמרו ז"ל: מותר להתגרות ברשעים (ברכות ז.) וגם מצוה לשנאתו שנאמר "יראת ה' שנאת רע" (פסחים קיג:), אבל שגו ברואה שלא דנו זה את זה לכף זכות. גם מי שמותר או מצוה לשנאתו על פי התורה, אינו אלא במחשבה אבל לא במעשה, כמו שאמרו: אוהב לפרוק ושונא לטעון מצוה בשונא כדי לכוף את יצרו (ב"מ לב.), אף על פי שמצות פריקה קודמת למצות טעינה לדברי הכל מפני שצער בעלי חיים דאורייתא (עיין שם), מכל מקום עדיף להיטיב עם השונא "כדי לכוף את יצרו", ובשונא מחמת עבירה הדברים אמורים, כמבואר בתוספות פסחים קיג: שהקשו: הלא הוא שונאו מחמת עבירה ומצוה לשנאתו, ואמאי טעינתו קודמת - - - משום "לכוף את יצרו" לבל יבואו על ידי זה לשנאה גמורה, עיי"ש.

הלא נראה שאף כי מותר ומצוה לשנאתו אבל יש גבול להיתר זה ומצוה הזאת של השנאה, וחששה התורה שלא תתגדל פרץ השנאה ובל תקלקל את השורה, על כן אמרה שישתדל האדם לטובת השונא, אף שמצותו קלה ממצות השני אוהבו, "כדי לכוף את יצרו" שלא יצא חוץ מהשורה. ואך בלב צותה התורה לשנאתו, כדי שלא נלמד ממעשיו לעשות כמוהו ובל נתחבר לרשעים לילך בדרכיהם, אבל לא מן השפה ולחוץ בפועל ממש, ואדרבה הזהירה התורה לקרבו עוד יותר מאחרים כדי שלא תתרחב השנאה וימצא היצר מקום כאן להפוך מעבירות למצות, אשר אוי להם לעושיהן.

החטא הזה היה בבית שני שלא שמרו את הגבול ופרצו את הגדר של השנאה, והיו שונאים אלו את אלו גם במחשבה וגם במעשה, ואף על דברים שעונשם אינו גדול כל כך, ורדפו זה את זה על דבר עבירה של אזהרה שאין בה מלקות, או על עבירה שיש בה מלקות - ירדו עמו לחייו, והגדילו את השנאה יותר מהראוי. האין זה שנאת חנם? הרודף חשב את עצמו לצדיק, לבער את הרשע מקרב הארץ, ותהי להיפך; זה חטא למקום ושב עליה, אבל זה החוטא לבני אדם אין תשובה מועלת לו, וכל שיזקין וירצה להיטיב דרכיו, יוסיף עוד עון על פשע וישתרש בחטא לעשות מעשיהו הזר מעושיהו.

כללו של דבר; דרכי התורה הם דרכי נועם. הכל במדה במשקל ובמשורה, ואין אנו רשאים להשען על עצמנו לעשות מעשה בפועל לשום אדם יהיה מי שיהיה, משום מצוה, מפני היראה לבל תקלקל השנאה את השורה והיצר יתחפש במעיל הצדק והיושר לעשות מצות, אשר נצטוינו שלא לעשותם. רק להשופטים לפנים, בהיות הממשלה לישראל על פי חוקי התורה ומשפטי הסנהדרין, נתנה רשות ומצוה ליסר בפועל את החוטאים משום "ובערת הרע מקרבך" (דברים יג, ו). גם הם היו מחויבים להיות בעלי מדות טובות ונוטים מטבעם לצד הרחמים על פי תקון המדות, וכאמרם ז"ל: אין מושיבין זקן וסריס בסנהדרין (סנהדרין לו:), מפני שחסר להם זיקי הרחמים. ואם לא היו הסנהדרין מתוקנים במדותיהם, יוכלו חלילה לעוות את הישרה על ידי השורה המקלקלת. הגע עצמך, מי שעבר על "הבערה" בשבת, רשע גמור הוא ומצוה לשנאתו, אבל רק בלב, אבל לענין הדין במעשה העונש, היו מעיינים אם "הבערה לחלק יצאת או ללאו", ומחשבת שנאת הלב לזה המבעיר לא נגעה חס ושלום אפילו כחוט השערה בברור דינו למעשה. וזה מפאת המדות המתוקנות שהיו בהם, לבל תקלקל השנאה במחשבה את השורה של הדין.

בהערה למאמר מציין העורך הרב ניסן וואקסמאן ז"ל שמאמר זה הופיע בספרו "לבית יעקב" דף כג (ווילנא, תרמח) בשינוי לשון. דומה לביאורו "ראשונים שנתגלה עונם", נמצא גם אצל הרש"ז מקלם דף כו, (פרנקפורט-ציילהיים, תשט) ונובע ממעינו של ר' ישראל סלנטר רבם, שהיה מרבה להזהיר בדבר "ניט צו האבן א פרומע נגיעה" [בתרגום חופשי - שלא תהיה לך נגיעה אדוקה מדי].

בהקדמה לספר "שב שמעתתא" כתב ליישב הסתירה שבמסכת אבות [פרק ב משנה יג] אמרו חז"ל "אל תהי רשע בפני עצמך" ובמסכת נדה [דף ל:] אמרו שכשמשביעין את הולד במעי אמו אומרים לו "ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע". שכוונת מאמר חז"ל באבות אל תהי רשע בפני עצמך, פירוש בעצמותך, כי זרע קודש אנחנו ולא ישתנו בעצמות, וכל עבירות בני ישראל אך תואר הוא להם אשר לא יתמיד כי אם יעמוד עת מן העתים, ומ"ש אפילו כל העולם כולו אומרים עליך שאתה צדיק הוי בעיניך כרשע, פירוש במראך, כמו ועינו כעין הבדולח, שפירושו מראה והוא התואר ואז תוסיף אומץ, תרבה לך בורית ותלבין בגדיך, ותשלים חפץ בוראך האומר "הראיני את מראיך", והנה כל מה שאינו בעצמות רק בתואר ובמראה, אינו אלא מקרה והמקרה לא תתמיד, לכן זרע אברהם אף אם ידיהם מפוחמות, השחרות לא תתמיד, ובהכרח יתלבנו וישובו ליופים ולעצמותם, אבל מעשיהם הטובים הם עצמותם.

מכל הדברים הנפלאים הללו ברור שאף מצד המוסר, ברובם המכריע של המקרים יש לאהוב את אחינו התועים בכל מצב בו הם נמצאים ולקרבם באהבה וחלילה מלשנאתם, ואף במקרה של אפיקורסים הרוצים להעביר את העם מרצון ה' שמותר לשנאתם לאחר שפתח בשלום ולא נשמעו דבריו, יש להזהר מאוד שהשנאה תהיה לשם שמים בלבד ולא תשחית את מדותיו חלילה.

מסקנות
א. מצות אהבת ישראל כוללת מצות עשה של "ואהבת לרעך כמוך" ומצות לא תעשה של "לא תשנא את אחיך בלבבך".
ב. מצוה זו היא היסוד לכל התורה כולה.
ג. המצוה היא לאהוב כל אחד מישראל כגופו.
ד. היוצאים מן הכלל שמותר ומצוה לשנאתם הם האפיקורסין והמסיתים והמדיחין והמסורות או רשע שראה אותו שעבר עבירה המפורסמת בישראל ולא קבל תוכחה.
ה. נחלקו הראשונים ברשע שמותר ומצוה לשנאתו אם השנאה מוגבלת לעבירה שעבר או שיש לשנאתו שנאה גמורה, ונפסק להלכה כדעה שמצוה לשנאתו שנאה גמורה.
ו. יש לאהוב ולקרב רשעים בימינו ואסור לשנוא אותם, משום שהם נחשבים כאנוסין וכתינוקות שנשבו כיון שאין אנו יודעין להוכיח, וכן משום שמעטים מאוד הם הצדיקים הזכים מכל חטא וראויים לשנוא את הרשעים.
ז. היוצאים מן הכלל שיש לשנאתם ולהתקוטט עמהם אף בימינו הם האפיקורסים המתקוממים על התורה ומנסים להעביר את העם מרצון ה', ואף זה רק לאחר שפתח בשלום ולא נשמעו דבריו.
ח. אף במקום שברור שיש לשנוא את הרשעים יש להזהר מצד המוסר שהשנאה תהיה לשם שמים, במידה הראויה, ולא תשפיע לרעה על מדותיו של השונא.

יהי רצון שנזכה לשוב ולהיות ממלכת כהנים וגוי קדוש, ונחזה בשוב ה' לציון ברחמים כאיש אחד בלב אחד במהרה בימינו.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il