תקופת האבות ושנים עשר השבטים שיצרו והרכיבו את העם היהודי מגיעה לסיומה בפרשת השבוע. המשפחה של השבעים, בית יעקב, תוסיף לגדול ולהתרבות ולהתמודד עם מאות שנים של ייסורים ושעבוד במצרים לפני שתזכה לגאולה. דבר מכל זה עוד לא ניכר בפרשת השבוע.
תמונת ערש מותו של יעקב היא אחת התמונות העזות ועתירות ההשראה בכל התורה. יעקב מבקש לומר לילדיו ולמשפחתו מה מצפה להם במצרים ואחריה, עד קץ כל הימים, אך משמים מונעים זאת ממנו. חוסר הידיעה מטריד אמנם, אך ידיעת העתיד מטרידה אפילו יותר. רק אי ידיעת העתיד מאפשרת לבני האדם למצות את ההווה ולחיות חיים יצרניים. ידיעת העתיד הופכת את החיים לתרגיל בקיום שגורלו נחרץ. היא גוזלת מבני האדם את הבחירה החופשית שהאלקים העניק להם וחונקת בהם כל דחף לגילוי וליצירתיות.
יעקב מספר לילדיו על העתיד הרחוק "עד כי יבוא שילה", אך העתיד המיידי מוסתר ממנו ומצאצאיו. פעמים רבות בסיפור היהודי יש מצבים שבהם העתיד נמצא ממש מעבר לפינה אך מוסתר מעיניו של אותו הדור, גם אם הוא נבון ומעשי לכאורה. לא ברור לנו מדוע הקב"ה בוחר לנהוג בנו כך. אבל עובדה זאת, חוסר היכולת לדעת מה צופן העתיד, קובעת את ההתייחסות שלנו כלפי ההווה ואת המעשים שאנחנו בוחרים לעשות. אנחנו מסוגלים להתמודד רק עם הידוע שנראה לעינינו ולא עם העתיד הלא-נודע.
עם זאת, ההווה יכול ללמד אותנו משהו על העתיד. יעקב מברך את ילדיו בזה אחר זה, לפי התכונות האישיות וההישגים של כל אחד מהם. אך ההערכה שלו את אישיותם הופכת גם לתוכנית-אב לעתידם. נדמה כאילו יעקב מנתח את הדנ"א של כל אחד מבניו ורואה את הפוטנציאל הגנטי שיתממש בעתידו.
יהודה כבר מלך לאחיו, ויעקב בטוח שתכונת המנהיגות הזאת תוסיף להתקיים בכל הדורות. יששכר הוא עכשיו תלמיד חכם, וזבולון הוא כבר סוחר ממולח. יעקב לא רואה את העתיד הבלתי ידוע. יעקב פשוט רואה את ההווה בחדות ומתוך פרספקטיבה. בדרך זו, הבנה חכמה ומציאותית של ההווה מספקת לנו הצצה מעורפלת בעתיד הבלתי ידוע.
משמים לא הרשו ליעקב לראות את העתיד באמצעות נבואה או בדרך על-טבעית אחרת, אך משמים לא מתערבים בחושים או בתבונה ובכושר הניתוח שיש לבני האדם בהווה. זה מה שבא לידי ביטוי ברור בברכת יעקב לבניו. התורה מדגישה את הנקודה הזאת כשהיא אומרת לנו בסוף ספר דברים "הנסתרות לה' אלוקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לקיים את כל דברי התורה הזאת".