ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

הגרסה העתיקה ברמב"ם ;">

דף הבית ספריה גמרא שם מרדכי בבא מציעא - פרק ראשון הכופר בפקדון ושיטת הרמב"ם Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

טבת תש"ע

הגרסה העתיקה ברמב"ם


נערך על ידי הרב

מוקדש להצלחת
עם ישראל

בגרסתנו ברמב"ם בהלכות אישות פרק ט"ז הלכה כ"ה קיימים קשיים; וזו לשונו שם:
" היא אומרת בתולה נישאתי ועיקר כתובתי מאתים , והבעל או יורשיו אומרים בעולה נשאת ואין לה אלא מאה ; אם יש עדים שראו שעשו לה המנהגות שנהגו אנשי אותה העיר לעשותן לבתולה כגון מיני שמחה או כתרים או מלבוש ידוע או שאר דברים שאין עושין כך אלא לבתולה - הרי זו נוטלת מאתים; ואם אין לה עדים בזה - הרי זו נוטלת מנה; ואם היה הבעל קיים יש לה להשביעו שבועת התורה שהרי הודה במקצת הטענה ; ונאמן הקטן להעיד בגדלו ולומר זכור אני כשהייתי קטן שנעשה לפלונית מנהג הבתולות; וכל הדברים האלו במקום שאין כותבין כתובה כמו שאמרנו ".

הרמב"ם מדגיש בסיום דבריו, שההלכות שהוא מביא קיימות דווקא במקום - שאין כותבין כתובה. אך דברי הרמב"ם טעונים ברור.
במקום שאין כותבין כתובה קיים תנאי בית דין , שכל אישה שהוכיחה שהיתה נשואה לנתבע והיא מוכיחה שהתגרשה או התאלמנה ממנו - מקבלת מאה דינרים עבור כתובתה; ואישה שהוכיחה שהיא היתה בתולה כשנישאת לו - מקבלת מאה דינרים נוספים . כאשר אישה באה לבית הדין והיא מביאה גט - הבעל חייב לשלם באופן ברור מאה מנה, והוא אינו יכול לכפור בהם. הרמב"ם קבע בהלכות טוען ונטען (ד, ד) שמי שהודה בדבר שאינו יכול לכפור - אינו נחשב למודה במקצת, והוא פטור משבועה על השאר . לפיכך, אין זה מובן מדוע הרמב"ם מחייב את הבעל שהודה במנה בשבועה על השאר - והרי הוא לא יכול היה לכפור במנה שהודה בו.

הקושי השני: נאמנות קטן
לרמב"ם יש שיטה מיוחדת בנאמנות שיש לדברים שהקטן מעיד עליהם. שיטת הרמב"ם בנויה על הסוגיה בפסחים דף ד, א, שמובאת בה ברייתא "הכל נאמנים על ביעור חמץ, אפילו נשים אפילו עבדים אפילו קטנים ". בסוגיה מופיעה שיטה - "אטו אמירה דהני מידי מששא אית ביה?" שמשמעותה - שאין לייחס שום חשיבות לדברים שהקטן אומר. אך ממסקנת הסוגיה משמע שלקטן יש נאמנות מסוימת; וחכמים החליטו להשתמש בה בדינים שחכמים חידשו - כמו בדיקת חמץ. וכן פסק הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה ב, יז), וזו לשונו:
"... והכל כשרין לבדיקה ואפילו נשים ועבדים וקטנים והוא שיהיה קטן שיש בו דעת לבדוק ".

הרי"ף השמיט את הסוגיה הזו, ולשיטתו אין לקטן שום נאמנות ואפילו לבדיקת חמץ. שיטת הרי"ף מתבססת על הסוגיה ביבמות (דף לט, ב) שדנה על מי ניתן לסמוך כדי להכיר אנשים:
"אשתמודעינהו - פליגי בה רב אחא ורבינא, חד אמר: בעדים, וחד אמר: אפילו קרוב, אפילו אשה. והלכתא: גלויי מילתא בעלמא הוא, ואפילו קרוב, ואפילו אשה."

הסוגיה לא הזכירה "קטן"; והרי"ף מדייק ממנה שאין לסמוך על אמירת קטן אפילו במקום-עיגון של יבמה או אלמנה, מפני שאין באמירתו ממש. לפיכך הרי"ף הוסיף שם על דברי הסוגיה רק אפשרות של - "עד מפי עד" שמוזכרת במשנה (יבמות דף קכב); אך הוא לא הוסיף אפשרות של קטן.

מאידך, הרמב"ם סבור שכשם שחכמים החליטו לסמוך על נאמנות הקטן לענין בדיקת חמץ, כך הם הקלו להאמין לקטן במקום עיגון. לפיכך, הרמב"ם (הלכות יבום וחליצה, ד, לא) הוסיף שגם קטן נאמן:
"... ואפילו אשה או עבד או קטן שהוא מכיר ונבון 1 נאמנין לומר זה הוא פלוני"

וכן ביאר הט"ז (על השו"ע אבן העזר סימן י"ז סעיף י"ג) שנראה לו לעיקר, שהרמב"ם סבור כטור - שקטן שהוא נבון - נאמן להיתר עגונה.

לפי מה שהתבאר, מן הראוי היה שהרמב"ם יפסוק, שבמקום שאין כותבין כתובה הקטן נאמן לומר אפילו בקטנותו - שנעשה לפלונית מנהג הבתולות; שהרי במקום כזה - החוב הוא מדרבנן בלבד.

הקושי השלישי: גירסת הראשונים

המעיין בראשונים רבים (שרובם מובאים ב"שיטה מקובצת" בפרק ב' בכתובות) יתקשה מאוד. הם מתייחסים לדברי הרמב"ם בהלכה הזו - אך הם מדגישים שהרמב"ם חייב שבועה במקום שכותבין כתובה . ויש לבאר כיצד הם הבינו כך. לפי גרסתנו הרמב"ם מדגיש בסוף דבריו שאע"פ שדבריו נאמרו בסתם - הרי שדבריו נאמרו - במקום שאין כותבין כתובה; ומיעוט "דברים" - שנים, וברמב"ם הוזכרו שני דינים: א. שבועת הבעל. ב. נאמנות גדול על שראה בקטנותו.
ואם כך, לפי גרסתנו גם השבועה נאמרה במקום שאין כותבין כתובה.

אולם, המעיין בכתבי היד העתיקים ביותר שבידינו, ימצא שיש בהם שוני מהנוסח המופיע בדפוס.
כתב-יד קימברידג' (8)1564 (17476 ביה"ס הלאומי)השימוש בצילום הוא "באדיבות אוניברסיטת קיימברידג'"


כתב-יד בודפסט קויפמן A (77) (2904 א' ביה"ס הלאומי)השימוש בצילום הוא "באדיבות אוניברסיטת בודפסט"


בכתב-יד המלא המוקדם ביותר של ה"יד החזקה" שנמצא בידינו - קימברידג' (8)1564 (17476 ביה"ס הלאומי) - ההלכה מחולקת לשתי הלכות נפרדות; ונראה שכך משמע גם מכתב-יד בודפסט קויפמן A (77) (2904 א' ביה"ס הלאומי) הסמוך אליו בגילו:
ההלכה הראשונה: "היא אומרת בתולה נישאתי ... שהרי הודה במקצת הטענה".
ההלכה השניה: "ונאמן הקטן ... במקום שאין כותבין כתובה כמו שאמרנו".

ומעתה, יש מקום לומר שחלוקת ההלכות לשתים, הביאה את הראשונים לומר; שבהלכה הראשונה הבעל נשבע שבועת מודה במקצת, מפני שמדובר במקום שכותבין כתובה; ומאחר שהכתובה אינה בידה הבעל יכול היה לומר שפרע לה, ועכשיו שאינו טוען זאת אלא מודה שחייב מאה - חייב להישבע שבועת מודה במקצת. ואילו סיום דברי הרמב"ם, שדבריו נאמרים במקום שאין כותבין כתובה - מתייחס רק להלכה הנפרדת האחרונה.

אך הסבר זה אינו מספיק. הלשון " וכל הדברים האלו במקום שאין כותבין כתובה כמו שאמרנו" - עדין קשה. מיעוט דברים - שנים. ובהלכה השניה מוזכר רק דין אחד, שקטן שהגדיל יכול להעיד שראה בקטנותו שנעשה מנהג הבתולות. מתבקש שהדין הנוסף נמצא בהלכה לעיל מיניה - והוא שבועת מודה מקצת של הבעל; והרמב"ם כתב שגם ההלכה הזו מדברת - במקום שאין כותבים כתובה. נמצא שעדיין קשה, מדוע נקטו הראשונים שבשטמ"ק, שדברי הרמב"ם בחיוב שבועה, נאמרו - במקום שכותבים כתובה?

כאשר נעיין היטב בכתב-יד ניווכח שקיים בו שינוי נוסף מהנוסח שבדפוס.
הנוסח אצלנו:
"ונאמן הקטן להעיד בגדלו ולומר זכור אני כשהייתי קטן שנעשה לפלונית מנהג הבתולות, וכל הדברים האלו במקום שאין כותבין כתובה כמו שאמרנו".

הנוסח שבכתב-יד:
"ונאמן הקטן לומר ולהעיד בגדלו זכור אני כשהייתי קטן שנעשה לפלונית מנהג הבתולות, ' ו כל הדברים האלו במקום שאין כותבין כתובה כמו שבארנו".

לשון הרמב"ם המופיעה בכתב-יד אינה מתאימה ללשונו הדייקנית השגורה בכל מקום.
חלק המשפט "ולהעיד בגודלו" נראה כבא לבאר את חלק המשפט "לומר", ובתור שכזה יש לצפות שיוסיף ביאור - מהי האמירה עליה דיבר הרמב"ם. אולם "להעיד בגודלו" אינו מוסיף הסבר. ואם כך די היה שיאמר רק אותו - ויכתוב כעין סגנון המשנה.
המשנה (כתובות ב, י) אומרת: "ואלו נאמנין להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן נאמן אדם לומר ... זכור הייתי בפלונית שיצתה בהינומא וראשה פרוע "; וראוי היה שהרמב"ם ישמור על סגנונה ויכתוב: " ונאמן אדם להעיד בגדלו ולומר זכור אני כשהייתי קטן שנעשה לפלונית מנהג הבתולות"
אך בגרסת שני כתבי היד העתיקים הללו מופיע - "ונאמן הקטן לומר ולהעיד בגדלו ...".
אולם מכיוון שקושי זה מופיע בשני כתבי היד המלאים העתיקים ביותר, נראה שאין זו טעות. אדרבה נראה יותר, שהמעתיקים הבאים אחריהם תלו את לשון הרמב"ם בטעות סופר, והפכו את סדר המילים.
אולם נראה שגרסת כתבי-היד העתיקים היא מדויקת; מפני שהרמב"ם שינה באופן מכוון מלשון המשנה; והוא הוסיף דין נוסף שאינו מוזכר במשנה. המשנה דברה על "אדם" גדול שמעיד מה היה בקטנותו, ואילו הרמב"ם מדבר על "קטן". הרמב"ם פותח ב"קטן" שנאמן "לומר" - בקטנותו!! ולאחר מכן החלק "ולהעיד בגודלו" אינו הסברו של החלק הקודם; מדובר בשני דינים נפרדים שמפרטים את אופני נאמנות הקטן - להעיד על מנהג הבתולות:
א. לומר בקטנותו (דין שאינו מוזכר במשנה).
ב. להעיד לאחר שהגדיל, שכך קרה בקטנותו (דין שמוזכר במשנה).
וכך היא הרצאת דברי הרמב"ם:
"ונאמן הקטן
לומר -
ולהעיד בגדלו 'זכור אני כשהייתי קטן' -
' שנעשה לפלונית מנהג הבתולות ' "

ואם כך אין קושי על דברי הראשונים הרבים, שכתבו שדברי הרמב"ם בשבועת הבעל נאמרו - במקום שכותבים כתובה. גירסתם היתה כגירסת כתבי-היד העתיקים ביותר; שבדברי הרמב"ם יש שתי הלכות נפרדות. ההלכה הראשונה שדנה בשבועת הבעל - מדברת במקום שכותבין כתובה; ואילו שני הדינים שבהלכה השניה, שמתייחסים לנאמנות הקטן בקטנותו ולנאמנותו בגדלותו - מדברים במקום שאין כותבים כתובה.

יש להוסיף, שגם בקטעים מכתבי-יד אחרים, אין המילה "וכל" המופיעה בסיום דברי הרמב"ם מופיעה לכשלעצמה, אלא כשלפניה קיים רווח ולאות ו"ו צמוד גרש, וכדלהלן -" ' ו כל ".

ובכתב-יד ווינצ'יאה מרציאנה (32692 ביה"ס הלאומי) מופיע במקום הגרש - נקודותיים ורווח; שמציינים תחילת הלכה עצמאית - "וכל הדברים האלו במקום שאין כותבין כתובה כמו שאמרנו".
וזו גרסה קשה, שהרי לא מצאנו הלכה חדשה עצמאית כזו בשום מקום.

ונראה, שבכתב-יד המקורי היתה כתובה המילה "אבל", אלא שהאל"ף נשברה והפכה ל-גרש עם ו"ו. ומכיוון ש"גרש" שלידו המילה "ובל" הם חסרי משמעות, המעתיקים נאלצו לפתור את הבעיה שהם מצאו בכתב-יד המקורי שלפניהם.
והמעתיק שבכתב-יד קימבריג' הפך אותה ל-גרש שלידו המילה "וכל", ואלו המעתיק שבכתב-יד בודפסט הפך אותה למילה "ובכל".
והמעתיק שבכתב-יד ווינצ'יאה מרציאנה סבר שמדובר בהפסק שלפני הלכה חדשה; ופתח שם הלכה חדשה עצמאית, ואע"פ שאין בכך טעם.

ונראה שבגירסת הרמב"ם - שהיתה לפני אותם הראשונים, הופיעה המילה "אבל". ונמצא שהרמב"ם עצמו מבאר, שההלכה הראשונה מדברת בסתמא במקום שכותבין כתובה, " אבל " הדינים שבהלכה השניה מדברים במקום שאין כותבין כתובה.

בכל אופן, מיעוט "דברים" - שנים; והראשונים שהתייחסו לדברי הרמב"ם, הבינו שהרמב"ם נוקט בחלק השני, שבמקום שאין כותבין כתובה - קיימים שני דיני נאמנויות. ונאמן הקטן לומר בקטנותו, ונאמן הגדול להעיד בגודלו 'זכור אני כשהייתי קטן' - " שנעשה לפלונית מנהג הבתולות ".
והרמב"ם מבאר שלפנינו חידוש על גבי חידוש, החידוש הראשון הוא עצם העובדה שהקטן נאמן לומר מה ראה, ועל גביו מופיע החידוש השני שגם כאשר "אישתני דינא" (והקטן הגדיל) הריהו נאמן להעיד מה ראה. 2
בסיכום הדברים ניתן לומר, שכתב-יד קימבריג' (8)1564 משנת ה' אלפים ב', הוא כתב היד המלא העתיק ביותר הקיים היום בידינו, ואף כתב-יד בודפסט קויפמן 77A (2904 א' ביה"ס הלאומי) משנת ה' אלפים נ"ו, סמוך אליו בגילו; ולכן הם מהימנים ביותר.

וקורא הדורות מראש ראה שגירסה זו ברמב"ם עתידה להיעלם למשך תקופה ארוכה; ובאורח פלאי הוא קיבץ סיעת סופרים (והם הראשונים בתחילת פרק ב' מכתובות) המעידים על הגרסה הישנה שהיתה בדברי הרמב"ם. כך שמתוך העיון בדבריהם - ניתן היה להסיק מהי הגרסה העתיקה - גם בלא להגיע לכל כתבי היד שהוזכרו כאן.

בסיכום הדברים נמצאנו למדים, שגרסת הראשונים בהלכה זו ברמב"ם - המקבלת חיזוק מכתבי היד העתיקים - מיישבת היטב את דברי הרמב"ם כאן עם דבריו במקומות האחרים:
א. במקום שאין כותבים כתובה, אין חיוב שבועה - שהרי אז תביעת המנה הראשון היא תביעת דבר ברור שאינו יכול לכפור בו.
ב. במקום שאין כותבים כתובה, קטן נאמן לומר גם בקטנותו - שנעשה לפלונית מנהג הבתולות; -שהרי החיוב במקום זה הוא כולו דרבנן, וקטן נאמן במקומות שאינם הרחבת דין תורה.
ונמצא שחלק מקושיות נושאי הכלים ומפרשים אחרים על הרמב"ם היתה - מפני גרסתם בו; אך לפי גרסת רוב הראשונים, נפלו אותן קושיות.
ולגבי שבועה בשעבוד קרקעות, המשנה למלך הסביר שם שהרמב"ם חולק על הרי"ף, והרמב"ם נוקט שהודאת שעבוד קרקע אינה פוטרת משבועה; וכפי שהתבאר בפרק "שבועה בשעבוד קרקעות".



^ 1.בנוסף לקטן שהוא נבון ומכיר, קיים אופן מוגבל שבו אפילו תינוקות הדומים לשוטים נאמנים; ומדובר בקבוצה גדולה של תינוקות, ובאופן מסוים ביותר; וכן מבואר ברמב"ם בהלכות גירושין פרק י"ג הלכות ח'-ט':
"אבל אם שמע מפי שוטה-או-קטן אינו מעיד ואין סומכין על דבריהם.
שמע מן התינוקות שהן אומרין עכשיו באנו מהספד פלוני כך וכך ספדנין היו שם ופלוני החכם ופלוני עלה אחר מטתו כך וכך עשו במטתו הרי זה מעיד מפיהן על פי הדברים האלו וכיוצא בהן ומשיאין את אשתו."
^ 2.המשנה בסוף פרק ב' דכתובות אמרה "אלו נאמנין להעיד בגודלן ", ולא הוסיפה שלגבי מנהג הבתולות - הקטן נאמן אף בקטנותו. אך יש מקום לומר שהמשנה הסתפקה בחידוש הדין השני; שאע"פ שהקטן הגדיל ודינו השתנה (כמבואר בסנהדרין דף עא, ב) הרי הוא נאמן. ויתכן שמטעם זה שמר הרמב"ם בפרק י"ד מהלכות עדות הלכה ג' את לשון המשנה הזו. אפשרות נוספת היא שהמשנה הזו חולקת על הברייתא שנתנה לקטן נאמנות לבדיקת חמץ, והרי"ף הכריע כמוה ודחה את הברייתא. אולם הרמב"ם פסק כמסקנת הסוגיה בפסחים שקיבלה את הברייתא - ונתנה נאמנות לדברי הקטן. הרמב"ם שמר בפרק י"ד מהלכות עדות הלכה ג' על לשון המשנה ביבמות, אך הוא היה צריך להביא בהלכה אחרת - שבמקום שאין כותבין כתובה - קטן נאמן לומר שנעשה לפלונית מנהג הבתולות; והוא עשה זאת בהלכה שלפנינו.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il