ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

ה"מזוזה" של ארטבן ;">

בית מדרש אמונה וחסידות ארץ אגדה שכם וציפורי Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

שבט תש"ע

ה"מזוזה" של ארטבן


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
הרב מרדכי צמח בן מזל


המסורות השונות ביחס שבין ארטבן לבין ה"מזוזה"

במסכת יומא (דף יא, א) מובא מעשה באדם שבדק מזוזה בשוק של צפורי - ונענש:
"מעשה בארטבן אחד שהיה בודק מזוזות בשוק העליון של צפורי, ומצאו קסדור (שוטר) אחד ונטל ממנו אלף זוז'."

לפי פשוטו של המעשה, יהודי אחד החשיב מאוד את מצוות המזוזה והיה בקיא ב"בדיקת ובהתקנת" מזוזות. שמו של האיש קשור לעיסוקו מפני שמשמעות השם "ארטבן/(ארטיאון)" ביוונית היא "בודק, מתקין" 1 . לפי פשוטו של המעשה, ארטבן ידע שבדיקת המזוזה עלולה להכעיס את הגויים, אולם הוא הסתכן ובדק את המזוזה בשוק שבציפורי; וגוי אחד מצא אותו - ונטל ממנו אלף זוז. אולם נראה שלגאונים יש מסורת שמפרשת את המעשה באופן אחר לגמרי.

בתלמוד ירושלמי (פאה, פ"א, ה"א) מובא מעשה אחר ב"ארטבן" וב"מזוזה"; אך שם "ארטבן" הוא דמות הפוכה - שמזלזלת בחשיבות המזוזה. ספר "הלכות-גדולות" (סימן כו, סוף הלכות מזוזה) מביא את המעשה שמסופר בבבלי על ארטבן ומייד אחריו את המעשה שמסופר עליו בירושלמי; והוא אינו מעיר דבר על כך ש"ארטבן" שנראה כמחשיב את ה"מזוזה" בבבלי - מזלזל ב"מזוזה" בירושלמי. ספר "הלכות גדולות" מרמז לנו, שלגאונים יש מסורת שמפרשת את המעשה ב"מזוזה" שבצפורי - באופן אחר; ואם נעמיק במעשה שבבבלי נבין שארטבן מזלזל במזוזה גם שם.

המסורת של השאילתות
המעשה שבתלמוד ירושלמי מובא באופן דומה בשאילתות דרב אחאי גאון (פרשת עקב שאילתא קמה). וזו לשון השאילתא בתרגום חופשי:
"ארטבן שלח לרבינו הקדוש (רבי יהודה הנשיא) מרגלית ( פְּנִינָה ) אחת טובה שאין להעריך את שוויה; ואמר לו - שלח לי דבר שטוב כמותה. כתב לו רבינו הקדוש מזוזה אחת ושלח לו. שלח ארטבן ואמר לו - מה עשית? אני שלחתי לך דבר יקר שאין להעריך את שוויו ואילו אתה שלחת לי דבר ששווה מטבע אחת. שלח רבינו הקדוש ואמר לו - אתה שלחת לי דבר שאני צריך לשמור אותו; ואני שלחתי לך דבר שאתה ישן והיא (התורה) משמרת אותך, שכתוב (משלי ג, טו) ' יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים וְכָל חֲפָצֶיךָ לֹא יִשְׁווּ בָהּ' - חפציי וחפציך לא ישוו בה!!

"ארטבן" שבירושלמי, הוא אדם עשיר שיודע "לבדוק" את שוויים של אבנים טובות "ולהתקין" אותם; והוא נקרא על שם מקצועו "ארטבן". ארטבן מתנשא על פני רבינו הקדוש. הוא שולח לו מרגלית יקרה מאוד והוא מסתפק אם רבינו הקדוש (רבי יהודה הנשיא) יכול להתחרות בו. רבינו הקדוש כותב ושולח לו מזוזה; אך ארטבן מזלזל בה. רבינו הקדוש מודע לכך שארטבן מזלזל בעיסוק בתורה בכללותה. רבינו הקדוש רואה צורך להעמיד את ארטבן על החשיבות של דברי תורה ועל השמירה שהם מספקים לאדם; ולפיכך הכתוב שרבינו הקדוש מצטט לו כתשובה אינו קשור למזוזה אלא לעיסוק בדברי תורה. המעשה שבירושלמי מסתיים כאשר אין זה ברור שארטבן אמנם השתכנע, וכך הוא מובא במקומות רבים. אך השאילתות מוסיף עליו תוספת חשובה - שאינה מופיעה במקום אחר :
"מיד נכנס שד בביתו של ארטבן; ולא היה לו אלא בת אחת ובאו כל הרופאים ולא הועילו לה. כיון שנטל ארטבן את המזוזה ושם לה על הפתח - מיד ברחה אותה שדה; ונטל רבינו הקדוש מרגלית לעצמו."


רב אחאי גאון אינו מניח למעשה להסתיים כפי שהוא מופיע בירושלמי! והוא מוסיף שמייד לאחר מכן - נכנס שד בבתו של ארטבן. ארטבן השתמש בכספו והזמין את מיטב הרופאים אולם הכוחות הרגילים הללו לא הועילו לה. ארטבן נוכח לראות שעושרו הגדול אינו מועיל לו, ורק המזוזה (שמייצגת את העיסוק בתורה) מצילה אותו. רבינו הקדוש נטל אז את המרגלית בצדק - כשכר הגון על המזוזה שהועילה לארטבן - ולא כמתנת חינם.
רב אחאי גאון מוסיף את השלב הזה, כדי לפתוח לנו פתח להבנת האירועים שמסופרים על ארטבן.

ה"בת שנפגעה" בשכם

המעשים שמסופרים בחז"ל משתמשים פעמים רבות בסמלים שלקוחים מן התנ"ך. העימות שבין ארטבן לבין רבינו הקדוש הוא עימות עתיק-יומין. השאילתות הוסיף את המעשה ב"בת האחת" של ארטבן כדי להקל עלינו את מציאת המקור. השאלה מי מסוגל להציל את ה"בת שנפגעה" מופיעה כבר בתנ"ך - במעשה דינה בשכם (בראשית לד):
"וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה... וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר ... וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ... וַיַּעֲנוּ בְנֵי יַעֲקֹב אֶת שְׁכֶם וְאֶת חֲמוֹר אָבִיו בְּמִרְמָה... וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר... וַיִּקְחוּ אֶת דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם וַיֵּצֵאוּ... וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי: וַיֹּאמְרוּ הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ:"

בני יעקב לא חלקו כבוד לאביהם, וניהלו בעצמם את האירוע המסובך. הם הושיעו את אחותם - ה"בת שנפגעה"; אולם יעקב לא הסכים עם דרכם. ניתן לומר שיעקב פחד ממלחמה, ומחוסר-ברירה הוא הסכים להותיר את בתו חסרת ישע בשבי. אך ניתן לומר שיעקב לא חשש מעימות מלחמתי, אלא שהוא רצה לנסות תחילה פתרון אחר.

כאשר יעקב חזר לארץ ישראל ונודע לו שעשיו בא לקראתו; יעקב לא חזר לאחוריו, והיה מוכן להתעמת עם עשיו. חז"ל מספרים במדרש (קהלת רבה, ט, יח) שיעקב העדיף להקדים ולהשתמש בכוח תפילתו - לפני השימוש בכלי הנשק. בסופו של דבר תפילתו של יעקב עזרה לו יותר מכלי הקרב, ועשיו נטש את ארץ כנען ללא צורך במלחמה. הכוח הרוחני הוכיח את יכולתו גם בחילוץ שבויים. שרה אמנו נלקחה לבית פרעה, אך היא הושבה תוך זמן קצר לאברהם יחד עם רכוש רב. יעקב החל לפעיל את כוח תפילתו ואת עמל תורתו - כדי לחלץ את דינה מידי אנשי שכם. אולם בני יעקב ראו שדינה נפגעה באופן חמור יותר מאשר שרה, ושתפילותיו של יעקב טרם חילצו את דינה; ולפיכך, הם הפעילו את הכוח הגשמי והשיבו את דינה יחד עם רכוש רב.

כאשר יעקב הוכיח את בניו, הם לא נכנעו בפניו; מפני שלשיטתם, אין עדיפות לכוח הרוחני על פני הכוח הגשמי - אם לא להיפך. מייד לאחר מכן הקב"ה התגלה ליעקב ואמר לו: "... קוּם עֲלֵה בֵית אֵל וְשֶׁב שָׁם, וַעֲשֵׂה שָׁם מִזְבֵּחַ...". מדוע ה"ישיבה" בבית אל היא התשובה למה שארע בשכם?

שכם וירושלים
יעקב נדר ב"לוּז" (בית אל) - " וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱ-לֹהִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ". אך כאשר יעקב חזר לארץ ישראל נאמר - "וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן". תרגום יונתן מבאר שיעקב נתן בשְׁכֶם גם את המעשרות שהוא נדר. דברי התרגום מתבקשים מאליהם, מפני שקשה לומר שיעקב עיכב את ביצוע נדרו. צריך להבין שיעקב לא התכוון מלכתחילה ל" אֶבֶן " מסוימת שהיתה ב"לוּז" - אלא למשמעות שהאבן מסמלת. " הָאֶבֶן " שיעקב שם למראשותיו סימלה עבורו " אֶבֶן " ב"(ירו) שָׁלֵם של מעלה". כאשר מחשבתו עסוקה ב" אֶבֶן " הרוחנית - ה" שַׁעַר " ל" שָּׁמָיִם " נמצא מעליו. יעקב נדר שכשהוא יחזור לארץ - הוא יקים "בית מדרש" שיפיץ את הרעיון הזה. המעשרות שהוא נתן בשכם, שימשו לאחזקת בית המדרש הזה.

חז"ל מספרים שיעקב התקין בעיר שכם שווקים ואף מטבע. יעקב הפיץ חזון ש"(ירו) שָׁלֵם של מעלה" יכולה להיות גם מעל מי שעוסק בעניינים הגשמיים שבשְׁכֶם - אם הם נעשים מתוך צדק ויושר ואמונה בבורא העולם. זו משמעות הכתוב - "וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם . אולם התברר לו שהחזון הופיע קודם זמנו. בני יעקב היו סבורים ש"(ירו) שָׁלֵם של מעלה" נמצאת מעליהם ללא שום צורך באביהם. לפיכך, הם לא חלקו כבוד לכוח הרוחני של אביהם, וניהלו בעצמם את האירוע המסובך של דינה. הקב"ה התגלה אז ליעקב והודיע לו שהוא הפיץ תורה גבוהה - בצורה שאינה נכונה. תחילה עליו להגיע לבית-אל ולעסוק ב" אֶבֶן " הרוחנית; ובלשון הרמב"ן - "לפנות מחשבתו לדבקה בא-ל". רק לאחר מתן "הבכורה" למי שעוסק ברוחניות הצרופה; ניתן להמשיך ולגלות שיש "אבן רוחנית" גם בעיסוקים הגשמיים.

מי כבש את שכם
בהמשך ספר בראשית (מח, כב) יעקב אומר ליוסף: "וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי ". הסוגיה בבבא בתרא (דף קכג, א) דנה בכתוב הזה:
"וכי בחרבו ובקשתו לקח? והלא כבר נאמר: (תהלים מד) 'כִּי לֹא בְקַשְׁתִּי אֶבְטָח וְחַרְבִּי לֹא תוֹשִׁיעֵנִי'! אלא, 'חַרְבִּי' - זו תפילה , 'קַשְׁתִּי' - זו בקשה ."

הסוגיה מסבירה שיעקב כבש את שכם בכוח תפילתו . אולם הדברים תמוהים שהרי בני יעקב הם אלו שכבשו אותה; ואדרבא, הם כבשו אותה בכוח החרב ?!
אולם אם נבחן את הדברים נגלה שנצחונם של בני יעקב אינו נצחון טבעי. בני יעקב הפתיעו אמנם את אנשי שכם; אך לאחר שבני יעקב תקפו את הבתים הראשונים הם איבדו את גורם ההפתעה. אנשי שכם היו כואבים אמנם בעקבות ברית המילה, אך בדרך הטבע הם היו יכולים להתעשת ולהילחם על חייהם ולהכריע את קומץ הנערים. ברור שכבוש שכם היה "נס גלוי".

אך לא היה פשוט בזכות מה הגיע הנס. בני יעקב היו סבורים מתחילה, שהנס הושג בזכות מסירות הנפש של שמעון ולוי שסיכנו עצמם עבור אחותם - "וַיֹּאמְרוּ הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ". אך יעקב שיכנע את בניו להאמין שה"נס הגלוי" של כיבוש שכם הושג בזכות תפילותיו - שהם חרבו וקשתו המועדפים.
יעקב הסביר לבניו שתפילותיו התקבלו, ובקשותיו עמדו להתממש בקרוב - באופן שלא יסכן אותם בעתיד. אך הם התנהגו "כמי שכפאו שד", וביצעו את מה שכבר נגזר ממילא - באופן שמסכן את עתיד כולם. העובדה שהתרחש להם "נס" אינה מוכיחה שמדובר במהלך רצוי. במסכת מעילה (דף יז, ב) מבואר שכאשר נגזר שיבוא נס - "יבוא הנס מכל מקום", ואפילו באופן שאינו ראוי כמו באמצעות "שד" שיוצר קשר עם "בת שנפגעה". יעקב הסביר להם שאם הגויים יתאספו למלחמה נגדם, הגויים יכו אותם חס-ושלום ודינה תחזור להיות בשבי - ונמצא שאין קיום ממשי ל"מעשה שדים" שלהם.

יעקב אבינו - ויהושע ממשיך דרכו
יעקב פנה לבניו והודיע להם את שהקב"ה ציווה לעלות לבית אל, אך הוא הוסיף וביקש מהם " הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם ". מדוע הקב"ה לא ציווה שבני יעקב יסירו את "העבודה הזרה" הזו? מדוע יעקב ציווה זאת מעצמו?

יהושע בן נון עונה על השאלה הזו בספרו. יהושע מביא את כל שבטי ישראל לשכם, והוא מעביר אותם את התהליך שיעקב העביר שם את בניו - "וַיֶּאֱסֹף יְהוֹשֻׁעַ אֶת כָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁכֶמָה... וְעַתָּה הָסִירוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם ". שבטי ישראל לא עבדו עבודה זרה; אך הם כבשו את הארץ בכוח חרבם, והם היו עלולים לטעות שיש ממש בכוח הזה. מחשבות כאלו משולות אצל יהושע להחזקת "עבודה-זרה"; ויהושע מתבסס על הדרך שיעקב אבינו "ראה" את כוח החרב של בניו. בני יעקב לא החזיקו "עבודה זרה" בידיהם, ודברי יעקב כוונו אל החרבות שהם כבשו באמצעותם את שכם.

יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים
העימות שבין ארטבן לבין רבינו הקדוש חוזר על העימות שהיה בין בני יעקב לבין אביהם - מה מועיל יותר האם הכוח הגשמי או הכוח הרוחני. משמעות השם "ארטבן/(ארטיאון)" ביוונית היא "בודק, מתקין", והיא מגלה שעיסוקו של ארטבן הוא בפְּנִינִים . בספר משלי (ג, טו) נאמר על התורה - "יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים "; אך "ארטבן" שבירושלמי חולק על הכתוב הזה. ארטבן מעריך את ה פְּנִינִים שהוא עוסק בהם - יותר מהתורה שרבינו הקדוש עוסק בה. לפי שיטתו העמל שלו בהשגת העושר מפתח ומיישב את ארץ ישראל; ואילו עמל התורה של רבי יהודה הנשיא - אין בו ממש. ארטבן מתנשא על פני רבינו הקדוש. הוא שולח לו מרגלית ( פנינה ) יקרה מאוד והוא מסתפק אם רבינו הקדוש יכול להתחרות בו. השלב הזה בעימות - מקביל לשלב שבני יעקב לא נכנעו בפני אביהם. הם היו סבורים אז, שחרבם הושיעה את דינה והחזירה אותה עם רכוש רב; ואילו כוחו הרוחני של יעקב - לא הצליח בכך.

בשלב הבא רבינו הקדוש מסביר לארטבן שעמל התורה מגן עליו והוא שולח לו מזוזה שמסמלת את השמירה שהתורה מעניקה. השלב הזה מקביל לשלב שיעקב גילה לבניו שכוח חרבם משול ל"עבודה זרה"; ומה שסייע בידם בעת שהם נלחמו בשכם - היה כוח התפילה והתורה שלו. העימות שבמעשה שבירושלמי - מקביל לעימות שבתורה. מתבקש היה אפוא - שאף כאן ארטבן קיבל את דברי רבינו הקדוש ונכנע בפניו. אולם השלב המקביל הזה - חסר מן המעשה שבירושלמי!!
הסיום שחסר מהמעשה מגלה שדבריו של רבינו הקדוש הועילו לשכנוע עצמי שלו ושל תלמידיו. דבריו של ארטבן לא הצליחו להביך אותם, והם משוכנעים שעמל התורה שומר עליהם ואף על ארטבן. אך הסיום שחסר מן המעשה - מרמז שארטבן לא השתכנע בכך!!

השאילתות מרכיב על המעשה הזה - "תרחיש שלילי" - של מה שעלול היה להתרחש אילו בני יעקב לא היו משתכנעים מדברי יעקב אביהם. אם הם היו ממשיכים לבטוח בכוח חרבם - הגויים היו נאספים עליהם חס-ושלום למלחמה ומנצחים אותם. הם היו נוכחים לראות שה"מעשה שדים" שלהם אינו בר-קיימא, ושהם לא הצליחו להושיע את "הבת שנפגעה". המעשה שהשאילתות מרכיב - מקביל לסיום הדמיוני הזה. מייד נכנס שד ב"בת היחידה" של ארטבן, והוא נוכח לראות שכספו אינו מועיל לו לרפאות אותה. רק "המזוזה" והכוח התורני שהיא מסמלת - הועילו להושיע את "הבת שנפגעה".

השאילתות מדגיש גורם נוסף בכדי לחזק את הדמיון שבין העימות בשכם - לבין המעשה בארטבן. בעימות בשכם, בני יעקב הודו בסופו של דבר, שכוחו הרוחני של יעקב כבש (לקח) את שכם, וכפי שמשתמע מדברי יעקב - (" שְׁכֶם ... אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי"). במעשה שהשאילתות מספר הוא מוסיף בסוף - "מיד ברחה אותה שדה; ונטל רבינו הקדוש מרגלית לעצמו". רבינו הקדוש לא היה צריך ליטול את המרגלית - מכיוון שהיא כבר היתה אצלו ממילא. הפועל "נטל" מופיע כאן כרוצה לומר שהוא נטל את המרגלית "בצדק" - ולא כמתנת חינם!! כעת הוכח לכולם שעמל התורה שלו - והמזוזה שלו - הם אלו ששומרים על ארטבן; והם גם אלו שסייעו לארטבן בהשגת עושרו ובהשגת המרגלית שהוא התפאר בה.

הברייתא שבתלמוד הבבלי שמספרת על ארטבן שבדק מזוזה ב"שוק העליון" של צפורי - מספרת גם היא על "תרחיש שלילי" של העימות שבין יעקב לבין בניו. לשם הבנת ה"תרחיש" הזה צריך להקדים הקדמה קצרה, כדלקמן

ה"סֵפֶר" ה"עליון" שיהושע כתב בו.
כזכור, יהושע הביא את כל שבטי ישראל לשכם, והעביר אותם את התהליך שיעקב העביר שם את בניו. שבטי ישראל לא עבדו עבודה זרה, אלא שהם כבשו את הארץ בכוח חרבם, והם היו עלולים לטעות שיש ממש בכוח הזה. מחשבות כאלו משולות אצל יהושע להחזקת "עבודה-זרה"; ויהושע מתבסס על הדרך שיעקב אבינו "ראה" את כוח החרב של בניו. לאחר ששבטי ישראל נענו לקריאתו של יהושע נאמר:
"וַיִּכְתֹּב יְהוֹשֻׁעַ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּסֵפֶר תּוֹרַת אֱ-לֹהִים וַיִּקַּח אֶבֶן גְּדוֹלָה וַיְקִימֶהָ שָּׁם תַּחַת הָאַלָּה אֲשֶׁר בְּמִקְדַּשׁ ה':"

הצליל של המילים " תַּחַת הָאַלָּה אֲשֶׁר " מזכיר את מה שנאמר אצל יעקב:
"וַיִּתְּנוּ אֶל יַעֲקֹב אֵת כָּל אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּיָדָם... וַיִּטְמֹן אֹתָם יַעֲקֹב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר עִם שְׁכֶם:"

במאמר הקודם"ה'מקדש' הפלאי של יהושע" התבאר ש" הָאַלָּה " משמעותה " משקוף של שָּׁעַר". אך לא היו "שָּׁעַר" ו"מקדש" ממשיים בשכם, מכיוון שלא היו דברים כאלו אפילו במשכן. כוונת יהושע היא ל"מקדש" ול"שער השמים" שיעקב ראה בחזונו ב"לוּז". כזכור, יעקב פתח בית מדרש בבואו לשכם. בתי המדרש הקדומים היו מצויים תחת עצים, ובית המדרש שיעקב פתח בשכם היה מצוי - תחת עץ שנקרא " הָאֵלָה ". "המבנה השמימי" שיעקב נדר להקים - היה מצוי מעל בית המדרש שהוא הקים בשכם. יהושע חוזר על מעשי יעקב, המעמד התורני שהוא קיים שם יחד עם שבטי ישראל היווה "הקמת בית מדרש"; וגם הוא מקים שם "מבנה שמימי". יהושע מפרש אגב כך את הכתוב בתורה. יהושע מציב "אבן" בבית המדרש שהוא הקים כעת בשכם - תחת " מקדש ה' " ו" השער " שנמצאים בשמים .

יעקב לא שלל לגמרי את כוח החרב, ולכן הוא "טמן" אותו לעתיד בבית המדרש שבשכם (" תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר עִם שְׁכֶם"). יעקב טמן אותו לעת שהכוח הזה יופיע מתוך מתן כבוד לתורה. שבטי ישראל נצטוו שמיד בכניסתם לארץ הם יבואו לאזור שכם ויכתבו שם את התורה על האבנים. ואכן לאחר שהם הקדימו שם במתן כבוד לתורה - הם הוציאו משם את "כוח החרב" וכבשו את הארץ.
סיום הכיבוש קשור אף הוא לכתיבה. לאחר ששבטי ישראל הסכימו עם יהושע שהקב"ה כבש עבורם את הארץ ולא חרבם הגשמית - יהושע כתב את הסכמתם "בְּסֵפֶר תּוֹרַת אֱ-לֹהִים ". במאמר"ה'מקדש' הפלאי של יהושע" התבאר שכוונת יהושע היא לספר התורה של הקב"ה שמוזכר בתפילת משה - "וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ ". הריקאנטי כתב (ויקרא כג, כד) שהספר המיוחד הזה שנקרא "ספר החיים" נקרא גם - "(ירו) שָׁלֵם של מעלה "; והנביא ישעיה מרמז למשמעות הזו באומרו: "...כָּל הַכָּתוּב לַחַיִּים בִּירוּשָׁלִָם ".

הכתוב מדגיש " וַיִּכְתֹּב יְהוֹשֻׁעַ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה..."; והוא בא להוציא ממחשבה מוטעית. שבטי ישראל היו עלולים לחשוב שמעשי הכיבוש שלהם נכתבים באופן ישיר ב"סֵפֶר" ה"עליון". אך זו היתה טעותם של בני יעקב. בני יעקב זלזלו בכוח תורתו של יעקב אביהם, והיו סבורים ש"חרבם" כותבת את מעשיהם באופן ישיר ב"סֵפֶר" ה"עליון". אך יעקב הבהיר להם שמחשבות כאלו הופכות את חרבותיהם ל" אֱלֹהֵי הַנֵּכָר " שאינם זוכים להיכתב שם. בני יעקב הסכימו עימו, וכאשר יעקב אמר שהוא זה שכבש לאמתו של דבר את שכם בכוחו הרוחני (" בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי ") - הוא ביטא את הסכמת כולם. ואף כאן, לאחר ששבטי ישראל הודו שגאווה בכבושי חרבם שקולה ל" אֱלֹהֵי הַנֵּכָר ", ולאחר שהם התבטלו בפני תורתו של יהושע, - יהושע הוא זה ש"כתב" את כיבושיהם "בְּסֵפֶר תּוֹרַת אֱ-לֹהִים"; ולא ישראל עצמם באמצעות חרבותיהם.

השוק העליון של צפורי
תהליך הכתיבה של יהושע ב"ספר העליון" משתמש בסמל של "כתיבה" ובסמל של "הצבה תחת משקוף של שער"; והסמלים הללו יוצרים דמיון ל"כתיבה" של "מזוזה" ו"קביעתה" ב"שער". הדימויים הללו משמשים רקע להבנת המעשה ב"מזוזה" ב"שוק העליון" של צפורי.

ארטבן שבתלמוד הבבלי הוא אותו ארטבן שבתלמוד הירושלמי. כזכור, משמעות השם "ארטבן/(ארטיאון)" ביוונית היא "בודק, מתקין"; ואנו יכולים להבין מכך שהוא עוסק בהערכת אבנים טובות ובשיבוץ מרגליות. השם הזה אינו מתאים למי שעוסק בכתיבת מזוזות ובהתקנתן; מפני שהמזוזה נכתבת בלשון הקודש - בעברית; ומי שעוסק במקצוע הזה נקרא בשם עברי - "סופר".
ארטבן עושה את מעשיו ב"שוק" מתוך צדק ואמונה בבורא עולם. "השוק העליון" של צפורי מזכיר בצליל של השם שלו השקפת עולם, שלפיה גם מי שעוסק בעניינים הגשמיים של ה"שוק" כותב את מעשיו ב"ספר" ה"עליון". ארטבן אוחז בהשקפת העולם הזו, ולשיטתו בעת שהוא בודק ומתקין מרגליות הוא כותב ומתקין "מזוזה" בשער "העליון" שבשמים. ארטבן סבור שהוא "כותב" את מעשיו - גם ללא צורך בהתבטלות בפני "התורה" של חכמי ישראל.
אך זו היתה השקפת העולם של בני יעקב. כזכור, יעקב הפיץ בשְׁכֶם חזון שמי שעוסק בענייני "השוק" מתוך צדק ואמונה בבורא העולם - כותב את מעשיו ב"ספר החיים" העליון. אך בני יעקב נכשלו בהבנת החזון. הם היו סבורים שהם כותבים את מעשיהם ב"ספר החיים" העליון - גם ללא צורך בהתבטלות בפני "התורה" של אביהם. יעקב גילה להם אז, שאם הם ימשיכו להתגאות בכוח חרבם - הדבר נחשב ל"עבודה זרה"; והגויים יתאספו וינצחו אותם. יעקב הסביר להם שהוא זה ש"כותב" עבורם את מעשיהם במקום "העליון"; ובני יעקב השתכנעו בכך.

אם בני יעקב לא היו משתכנעים מכך, היה עלול להתרחש התרחיש השלילי שיעקב תיאר בפניהם; והגויים היו מתקיפים אותם. אך ארטבן שונה מבני יעקב, והוא אינו חושש מתרחיש שלילי שכזה. ארטבן דבק בשיטתו שהוא "כותב" את מעשיו - גם ללא צורך בהתבטלות בפני "התורה" של חכמי ישראל.
המעשה שבבבלי מספר לנו את התרחיש השלילי, והוא מספר לנו שגוי (קסדור אחד) התקיף את ארטבן ונטל ממנו אלף זוז. אם מעשיו של ארטבן היו שקולים באמת ככתיבת "מזוזה" ב"שער העליון" - הדבר לא היה קורה; ומכאן שארטבן צריך להתבטל בפני חכמי ישראל - כדי שהם יכתבו עבורו את מעשיו ב"שער העליון".

ההשלכה ההלכתית שנובעת מפרשנות האגדה
לפרשנות של הגאונים ליחס שבין "ארטבן" לבין ה"מזוזה", יש השלכה מעשית על פסיקת ההלכה.
המעשה בארטבן והמזוזה שהוא בדק ב"שוק העליון " של צפורי - מובא בסוגיה ביומא (דף יא, א) בסמיכות להלכה ש"מזוזת יחיד נבדקת פעמים בשבוע (שבע שנים), ושל רבים פעמים ביובל (חמישים שנה)". מסמיכות העניינים משמע לכאורה, שהסיבה שמזוזה ציבורית נבדקת בתדירות נמוכה היא מפני החשש שלא להסתכן בהכעסת הגויים; וכפי שאכן ארע לארטבן שבדק מזוזה צבורית ונפגע. אך במקום שאין חשש כזה - צריך לבדוק מזוזה צבורית בתדירות הגבוהה שבודקים בה מזוזה של יחיד.
אולם לפי הפרשנות של הגאונים המעשה שמסופר בתלמוד הבבלי על ארטבן והמזוזה - אינו אלא משל שמרמז שארטבן מזלזל בתורה ובמזוזה; והוא אינו קשור לעניינם ההלכתיים שמוזכרים לפני כן.
הסוגיה דנה בצד ההלכתי של מזוזה שנמצאת בשוק, והיא פסקה שמזוזה של רבים כגון מזוזה שנמצאת בשוק נבדקת בתדירות נמוכה. לפי מסורת הגאונים - הסיבה לכך אינה קשורה לסכנה; אלא כפי שכתב שם רש"י: "כל דבר שהוא של רבים אין להטריח עליו הרבה שאם תטריח יהא כל אחד אומר יעשו חביריי". אולם ל"מזוזה" שנמצאת ב"שוק" יש משמעות סמלית במחלוקת בהשקפת עולם; המחלוקת שהיתה בין רבינו הקדוש לבין ארטבן שהיה סוחר מרגליות בשוק של צפורי. לפיכך, הברייתא עוברת לדון גם במחלוקת הסמלית, והיא מספרת מעשה שאינו אלא משל; והוא אינו קשור מבחינה הלכתית לדינים של "מזוזה רגילה" שנמצאת בשוק.

המעשה במזוזה שארטבן בדק ב"שוק העליון של צפורי", אינו המעשה הסמלי היחיד שהתרחש שם. בתלמוד מופיעים מעשים סמליים נוספים שהתרחשו ב"שוק העליון של צפורי" (כמבואר בהערת השולים 2 ); ולפי מסורת הגאונים המעשה בארטבן ובמזוזה הוא אחד מהם. רש"י והרמב"ם ופוסקים נוספים קבלו את מסורת הגאונים, וגם הם הפרידו בין המעשה הסמלי בארטבן והמזוזה - לבין דיני מזוזה רגילה; וכן נקבע גם בהלכה (יו"ד רצא, א) שמזוזה ציבורית שנמצאת בשוק נבדקת בתדירות רחוקה - ללא שום קשר לחשש לסכנה.




^ 1.וכעין כך כתב רש"י שם: " בארטבן - שם האיש, ואמרי לה על שם האומנות".
^ 2.במסכת עבודה זרה (דפים טז-יז) מסופר על התנא רבי אליעזר הגדול ש"נתפס למינות (עבודה-זרה)" בעקבות דיון שהתרחש "בשוק העליון של צפורי"; דיון בשאלת חיבור לתאוות העולם והעלאתו לקדושה. כשם שפניית יעקב לבניו "הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם" - לא כוונה לעבודה-זרה ממש; כך ר' אליעזר הגדול לא נתפס שם ל"מינות ממש". ר' אליעזר הגדול השווה את העיסוק בעניינים הגשמיים שהיו מצויים בשוק של צפורי כמו לעיסוק בעניינים עליונים. המעשה מתייחס אליו שם בדימויים שיעקב התייחס בהם אל בניו; ולפיכך, המעשה מתאר את ר' אליעזר כמי שנתפס למינות. כעין כך מרומז גם בזוהר חדש (ב, מגילת איכה, דף נז ב), וכפי שהתבאר כבר במאמר"ירושלים והשוק של שכם וצפורי".
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il