42. הוכחות כראוי | הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
חסידות ועבודת ה'

קטגוריה משנית

לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

ציפורה בת דוד

4144

2 דק' קריאה • 5 דק' האזנה

שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם

כבר אמרנו: להנהגה של חסידות נכונה צריך שלושה דברים:
א. כוונה טובה - שכל כוונתו תהיה לעושת נחת רוח לבורא יתברך.
ב. לבחון את מעשיו היטב ולראות שגם התוצאות מהם יהיו טובות.
ג. לבטוח בה' ולקוות לעזרתו.

לפעמים אדם צריך להימנע ממעשים טובים לכאורה, מפני שהתוצאות שלהם רעות. לפעמים מידת החסידות היא להתאפק ולשתוק. הנה התורה ציוותה: "הוכח תוכיח את עמיתך". אך אם אדם יוכיח חוטאים שאינם רוצים לקבל תוכחות, דבריו לא רק שלא יועילו, אלא יכולים לגרום להם להחריף את התנהגותם ולהרשיע יותר ולהוסיף חטא על פשע. במצב כזה אין זו מידת חסידות להוכיח אלא לשתוק. וכבר אמרו חכמים: "כשם שמצווה לומר דבר הנשמע, כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע". דוגמא נוספת לצורך בשיקול דעת בדרך החסידות: זה פשוט שראוי לכל אדם להיות מקדים לדבר מצווה: "הווי רץ לדבר מצווה". אך לפעמים יכולה להיוולד מזה מריבה. כאשר מתפתחת תחרות וכל אחד רוצה לזכות בעשיית המצווה, ואחד דוחף את השני, וכל אחד נדחף ולבסוף המצווה מתבזה ושם שמים מתחלל מהמריבה ומההתנהגות הלא מכובדת. במצב כזה ודאי שחייב החסיד להניח המצווה ולא לרדוף אחריה. וכך אמרו חכמים במדרש בעניין הלווים נושאי המשכן, בני קהת: מתוך שהיו יודעים שכל מי שנושא את הארון שכרו מרובה היו כולם רצים לשאת את הארון, ומניחים את השולחן והמנורה והמזבחות. ומתוך כך היו באים לידי מריבה, ומתוך שהיו נוהגים קלות ראש, הייתה שכינה פוגעת בהם. אלא פעמים שהפרישה היא החסידות. זאת צריך לשקול בשום-שכל ובכוונה נכונה.

הנה חייב אדם לשמור את כל המצוות בכל דקדוקיהן, לפני מי שיהיה ולא לירא ולא ליבוש. וכן אמר דוד: "אדברה עדותיך נגד מלכים ולא אבוש" וכן אמרו חכמים: הווי עז כנמר לעשות רצון אביך שבשמים". אך גם בזה צריך להבחין, כי כל זה נאמר על גופי מצוות שאנחנו חייבים בהם חובה גמורה, ובהם ישים פניו כחלמיש. אך בדברים שהם תוספת של חסידות, ואם יעשה אותם לפני המון העם הם יצחקו ויתלוצצו על מעשיו, ונמצאו חוטאים על ידו. והוא היה יכול להימנע מלעשות את הדברים להללו כי אינם חובה מוחלטת, בזה ודאי שיותר הגון לחסיד שימנע מלעשות. כך אומר הרמח"ל. והוא מה שאמר הנביא: "והצנע לכת עם אלוקיך". כללו של דבר: כל מה שהוא עיקר ומצווה גמורה, יש לעשות בלי להתחשב במלעיגים. אבל מה שאינו עיקר המצווה, אלא מידת החסידות, וזה גורם שחוק והיתול - מזה יש לפרוש ולא לעשות בפני אחרים שאינם מבינים זאת. במקרה כזה דווקא הפרישה תוליד יותר קידוש השם ונחת רוח לפניו מאשר המעשה. כל זה צריך לבחון בלב מבין ושכל נכון וכוונה טהורה ואז יזכה לעזרת ה' לכוון מעשיו באופן נכון. "רגלי חסידיו ישמור".

חסידות ועבודת ה'