בית המדרש

  • מדורים
  • קול צופייך
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב מרדכי צמח בן מזל

פרשת ויגש - לאיזה חוקים יש תוקף הלכתי?

undefined

הרב שמואל אליהו

תש"ע
20 דק' קריאה
אתם לא נראים כמו אחים
כשקוראים את הדו- שיח בין יוסף לאחיו בתחילה הוא לא מובן. הוא אומר להם: "מְרַגְּלִים אַתֶּם". והם אומרים לו: אנחנו אחים. "כֻּלָּנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד נָחְנוּ". איזו תשובה האחים עונים שיש בה כדי להסיר את החשד של מרגלים? רש"י מסביר שהתשובה שלהם היא כי לא הגיוני לשלוח עשרה אחים כמרגלים. הבעיה בתשובתם היא שאי אפשר להוכיח שהם אחים. כל קבוצת מרגלים שתיתפס תאמר: אנחנו אחים. יוסף לא מקבל את תשובתם וחוזר וטוען: "לֹא כִּי עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם לִרְאוֹת". הם חוזרים ומספרים לו שבמשפחה יש שתים עשרה אחים, "וְהִנֵּה הַקָּטֹן אֶת אָבִינוּ הַיּוֹם וְהָאֶחָד אֵינֶנּוּ". עונה יוסף כמנצח: "הוּא אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֲלֵכֶם לֵאמֹר מְרַגְּלִים אַתֶּם". לכאורה הם לא עונים על הטענה שלו. והוא לא משיב על הטענה שלהם: "הוּא אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי" - אמרתי לכם שצדקתי. מה הדו-שיח פה? עוד צריך לברר למה האחים אומרים לעצמם כל זה קורה לנו בגלל שמכרנו את יוסף. הרי כל זה קורה יותר מעשרים שנה אחרי מכירת יוסף? למה פתאום הם מתעוררים לזה?
צריך לומר שכשהם אומרים לו: אנחנו אחים, הם בוודאי גם אומרים לו: תסתכל ותראה שאנחנו דומים אחד לשני. יוסף מתבונן ואומר להם: "מצטער, אתם לא נראים כמו אחים!". המילים הללו שנאמרות 'כאילו' בתמימות על ידי השליט מזכירות להם את התנהגותם בעת מכירת יוסף, האח שלהם. זו הסיבה שבגללה הם אומרים לעצמם: "אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנֲנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת". הם מבינים שכל זה בא להם בגלל שהם לא נראים כמו אחים.

האחים נבוכים פעמיים
חכמינו אמרו שגם בתחילה כל השיחה היא נקודת ה"אחווה". הם אומרים לו שיש שנים עשר אחים בבית "וְהִנֵּה הַקָּטֹן אֶת אָבִינוּ הַיּוֹם וְהָאֶחָד אֵינֶנּוּ" הוא שאל אותם שתי שאלות: "וְהִנֵּה הַקָּטֹן אֶת אָבִינוּ הַיּוֹם" למה אחד מהאחים נשאר בבית? למה אתם אומרים שהוא קטן, הרי הוא כבר נשוי עם ילדים? הוא לא קטן, אז למה הוא לא הולך אתכם? האם הוא לא חלק מהחבורה שלכם? זו נגיעה עדינה וכואבת באחווה הפצועה של האחים. אחר כך הוא שואל אותם מה פירוש "וְהָאֶחָד אֵינֶנּוּ"? האחד הזה שאיננו, הוא מת או נעלם? למה אתם לא מחפשים אותו?
האחים נאלמים דום מול השאלות הללו. אבל לא רק מול השאלות, גם מול השליט הזה הם בבעיה. איך הם יסבירו לו למה בנימין לא חלק מהחבורה שלהם. הם לא יכולים לספר לו שהם מכרו את אח שלהם לישמעאלים. כשהוא רואה את מבוכתם הרבה, הוא אומר להם: אמרתי לכם. "הוּא אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֲלֵכֶם לֵאמֹר: מְרַגְּלִים אַתֶּם". אתם לא נראים כמו "אחים". כנראה שאתם משקרים, אתם מרגלים.

התיקון הכפול של האחים
התיקון של האחים קורה כשהם חוזרים למצרים עם בנימין כדי לשחרר את שמעון. הם מוכיחים לשליט שהם אחים, הם היו יכולים לא לחזור ולהפקיר את שמעון ולא עשו כן. בתחילה נראה שזה מספק את השליט. הם מרגישים טוב ביחד, שותים ומשתכרים עימו. אבל אז באה המכה הגדולה. מסתבר שליוסף האמיתי לא מספיקה האחווה הזו. הוא רוצה לראות "אחווה" גם מול בניה של רחל. לזה בא נסיון הגביע. כאן נדרשים האחים להוכיח אחווה מול בנימין.
יהודה מוסר את נפשו. מוסר את חירתו. נכנס להיות עבד עולם במצרים. מקום ששום עבד לא הצליח לברוח ממנו. עבד בתנאים משפילים. הכל למען בנימין. עכשיו מתברר שהאחווה מקיפה גם את בנימין שבתחילה נראה כאילו הוא לא חלק מהחבורה שלהם. המסירות של יהודה לבנימין אומרת ליוסף: אם זאת לא אחווה. מהי אחווה? "וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי" "וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי". "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף. הַעוֹד אָבִי חָי?". מה קורה לאחים ברגעים אלו?

איך האחים לא מכירים את יוסף?
"וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו" מה פירוש הבהלה הזאת? האם זאת רק בושה? חכמינו אמרו שהם לא האמינו לו שהוא יוסף. חמש עשרה פסוקים לוקחים להם להאמין שהוא יוסף. אולי הם חשדו שהוא משטה בהם כמו שעשה עד עכשיו. "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ נָא אֵלַי. וַיִּגָּשׁוּ וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה". הוא מספר להם את סיפור המכירה. הוא מדבר איתם בלשון קודש. הוא מראה להם שהוא מהול. רק אחרי שהוא בוכה ומנשק את כולם. "דִּבְּרוּ אֶחָיו אִתּוֹ".
מו"ר הרב שליט"א אומר שזה פלא גדול איך האחים לא מזהים את יוסף לא עכשיו ולא מיד בפגישתם הראשונה. הם הרי יודעים שהוא עלול\עשוי להיות מלך והם ישתחוו אליו. הוא חלם על זה פעמיים. הם דיברו על זה הרבה פעמים בבית. הנה זה קורה. הם גם רואים את יופיו המיוחד של השליט הזה. איך כמוהו בעולם. רק שני אנשים נקראים בתורה "יפה תואר ויפה מראה". זה יוסף ואימו רחל. יופי מיוחד במינו. לפחות זה אמור להיות להם סימן היכר במיוחד במצרים. ממש כמו שאומר אברהם לשרה כשהם מגיעים למצרים. יש פה אנשים מכוערים, היופי שלך בולט כאן הרבה יותר. גם היופי של יוסף בולט במצרים הרבה יותר. איך הם לא רואים אותו? איך הם לא מכירים שזה יוסף?
אם זה לא עורר אותם להתבונן, למה הם לא מתעוררים כשהם רואים שהוא אוכל בנפרד מהמצרים. הם צרכים לשאול את עצמם למה הוא לא אוכל עם המצרים. למה הוא כמו העברים ?"וַיָּשִׂימוּ לוֹ לְבַדּוֹ וְלָהֶם לְבַדָּם וְלַמִּצְרִים הָאֹכְלִים אִתּוֹ לְבַדָּם כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת הָעִבְרִים לֶחֶם כִּי תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם". מה עוד הם צריכים כדי לראות שזה יוסף? במשך הסעודה המשותפת הוא מספר להם על חיי משפחתם. והם תמהים מנין הוא יודע. "וַיֵּשְׁבוּ לְפָנָיו הַבְּכֹר כִּבְכֹרָתוֹ וְהַצָּעִיר כִּצְעִרָתוֹ וַיִּתְמְהוּ הָאֲנָשִׁים אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ". מנין הוא יודע את כל הפרטים על חיי משפחתנו. אפילו הפרטים החסויים ביותר? למה הם לא מסיקים מסקנות? למה האחים לא חושבים כלל על התשובה המתבקשת מאליה?
מו"ר הרב שליט"א אמר שהם לא רואים שזה יוסף, כי הם לא רצו להאמין שיוסף ימלוך עליהם. הם לא רצו באופן פנימי להודות שהם טעו. כשאדם לא רוצה לראות משהו - גם אם המציאות תהיה ברורה מול עיניו - הוא לא יראה אותה!

התקלה במלחמת יום כיפור
יש לזה דוגמה כואבת ממלחמת יום כיפור שהתאפיינה בהפתעה מסוכנת של מערכת הביטחון. המלחמה תפסה את צה"ל לא מוכן כלל ובגלל זה היו לעם ישראל אבידות קשות של אלפי חיילים. למעשה כל המדינה כולה נכנסה לסיכון בטחוני. שר הביטחון אמר בשלבים מסוימים של המלחמה "הולך לנו הבית השלישי".
האמת היא שהרבה התראות על מלחמה הגיעו לאגף המודיעין של צה"ל. ראשי המערכת דחו אותם, דעתם הייתה זחוחה. הם חשבו שהמצרים והסורים לא יעזו לתקוף את ישראל אחרי המפלה של ששת הימים. הקיבעון המחשבתי הזה מנע מהם התייחסות למידע הרב שזרם אליהם והודיע מלחמה. הם פירשו כל דבר הפוך מהשכל הישר. כל תנועת הצבא המצרי היה בעיניהם "תרגיל". כל המידע שהוזן ממרגלים שהיו בתוך הצבא המצרי היו "הטעיה מכוונת". כל התצפיות והאזהרות נזרקו לפח כ"טעות". כך הלכו לאיבוד מאות התראות שהיו יכולים להציל חיים רבים. ה"קבעון" הזה כמעט עלה לנו בחיי המדינה. זהו בדיוק אותו סיפור. צריך להיזהר ממנו, הוא יכול לקרות לכל אחד מאיתנו.

התוכניות הכלכליות של יוסף
בסוף הפרשה מובא הסיפור של ארגון הממלכה על ידי יוסף בשנות הרעב. מדובר בנושא כלכלי. "כלכלת הציבור". יוסף מתמחה בזה, פעם אחת מיד אחרי החלום הוא מלמד לפרעה איך לתרגם את החלום לתוכנית כלכלית מסודרת.
"יַעֲשֶׂה פַרְעֹה וְיַפְקֵד פְּקִדִים עַל הָאָרֶץ וְחִמֵּשׁ אֶת אֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע: וְיִקְבְּצוּ אֶת כָּל אֹכֶל הַשָּׁנִים הַטֹּבוֹת הַבָּאֹת הָאֵלֶּה וְיִצְבְּרוּ בָר תַּחַת יַד פַּרְעֹה אֹכֶל בֶּעָרִים וְשָׁמָרוּ: וְהָיָה הָאֹכֶל לְפִקָּדוֹן לָאָרֶץ לְשֶׁבַע שְׁנֵי הָרָעָב אֲשֶׁר תִּהְיֶיןָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְלֹא תִכָּרֵת הָאָרֶץ בָּרָעָב".

התכנית מצליחה, מצרים וכל הארצות התלויות בה ניצלות ממות לחיים.
בסוף הפרשה מובא הסיפור איך יוסף מנהל את כלכלת מצרים ברעב. הוא מוכר תבואה למצרים בכסף מלא. אחר כך הוא קונה מהם את המקנה "וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף לֶחֶם בַּסּוּסִים וּבְמִקְנֵה הַצֹּאן וּבְמִקְנֵה הַבָּקָר וּבַחֲמֹרִים" אחר כך הוא קונה. "אֶת כָּל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה". אחר כך הוא מעביר את העם ממקום למקום לפי צרכי הממלכה. "וְאֶת הָעָם הֶעֱבִיר אֹתוֹ לֶעָרִים מִקְצֵה גְבוּל מִצְרַיִם וְעַד קָצֵהוּ" לקראת סיום שבע שני הרעב הוא הוא נותן להם זרע לזרוע. וקובע להם מס "חומש" - עשרים אחוז.
(ע"פ הרמב"ן) "וְהָיָה בַּתְּבוּאֹת וּנְתַתֶּם חֲמִישִׁית לְפַרְעֹה וְאַרְבַּע הַיָּדֹת יִהְיֶה לָכֶם לְזֶרַע הַשָּׂדֶה וּלְאָכְלְכֶם וְלַאֲשֶׁר בְּבָתֵּיכֶם וְלֶאֱכֹל לְטַפְּכֶם: וַיֹּאמְרוּ הֶחֱיִתָנוּ נִמְצָא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי וְהָיִינוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה".

ארגון זה של הממלכה הוא יסוד לכל מערכת שלטונית מאז ועד היום.

תכנית כלכלית - יכולה להיות שאלה של חיים ומוות
התוכנית הכלכלית של יוסף הצילה עשרות או מאות אלפי אנשים ממות. לא רק בהצלה מהרעב, אלא בחזרה לחיים של מדינה מתוקנת אחרי הרעב. כשיש גשמים בעיתם ויש מדינה. זה לא פשוט. היו שליטים שגבו מיסים מופרזים, שמונים אחוז מהתבואה. יש מקומות שבהם אין דין ואין דיין. הכל הפקרות. על המקומות הללו נאמר בפרקי אבות "אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו".
חכמינו אמרו שארגון חיי ציבור הוא לפעמים שאלה של חיים ומוות. אפילו תוכנית כלכלית של מדינה יכולה להיות שאלה של חיים ומוות. לכן כלכלת ציבור הוא דבר ששווה בגללו לסכן חיים. הגמרא במסכת ברכות (ג:) אומרת שדוד היה לומד תורה עד עמוד השחר
"כֵיוָן שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר, נִכְנְסוּ חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל אֶצְלוֹ, וְאוֹמְרִים לוֹ, אֲדוֹנֵינוּ הַמֶּלֶךְ, עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל צְרִיכִין פַּרְנָסָה. אָמַר לָהֶם, יֵלְכוּ וְיִתְפַּרְנְסוּ זֶה מִזֶּה. אָמְרוּ לוֹ, אֵין הַקֹּמֶץ מַשְׂבִּיעַ אֶת הָאֲרִי, וְאֵין הַבּוֹר מִתְמַלֵּא מֵחוּלְיָתוֹ. אָמַר לָהֶם, לְכוּ וּפִשְּׁטוּ יְדֵיכֶם בִּגְדוּד. מִיָּד יוֹעֲצִים בַּאֲחִיתֹפֶל וְנִמְלָכִין בַּסַּנְהֶדְרִין וְשׁוֹאֲלִין בָּאוּרִים וְתֻמִּים".

מלחמה זה דבר שנהרגים בו אנשים. ולמרות שהמטרה של המלחמה היא כלכלית - הם יוצאים למלחמה כי כשמדינה לא מתנהלת נכון כלכלית - עלולים אזרחים למות ברעב ובחוסר כל. לא מדובר במקרה שנכרים באו לגנוב תבן, וקש שיוצאים עליהם למלחמה אפילו בשבת. שזו סכנת נפשות של ממש שעלולה לבוא בגלל החולשה שמפגינים בעת שמוותרים לגנבי התבן והקש. מדובר כאן ביוזמה מלחמתית על רקע כלכלי.

מקור סמכות השלטון
באיזו סמכות מלך גובה כספים ושולט?
יוסף אוסף את התבואה. מעביר את העם ממקום למקום. שולט על העם. באיזה סמכות יוסף עושה זאת. אם נאמר שזה בציווי פרעה? מי אמר שזה מותר לפרעה. אולי פרעה רשע וגונב וגוזל? אם פרעה גזלן, באיזו סמכות יוסף פועל את פעולותיו? שאלה זו היא שאלה על כל מלכות. גם של דוד וגם של שלמה. מנין הסמכות של מלכות לגבות מיסים ולהפקיע רכוש?
יש אומרים שזו הסמכות הבסיסית של המלך. ברגע שהתורה אמרה: "שום תשים עליך מלך" היא נתנה לו את כל הסמכויות של המלך. הביטחוני, הכלכלי, מיסים, דרכים, גשרים, כבישים וכד'. אמנם גם כשאין מלך ויש רק שררה אחרת. מותר להם לכוף את הציבור.
כך אומרת הגמרא במסכת גיטין (דף לו/ב) שבית דין יכול להפקיר רכוש של אדם שעבר על ציוויו. "אמר רבי יצחק: מנין שהפקר ב"ד היה הפקר?" שנאמר אצל עזרא הסופר "וכל אשר לא יבוא לשלשת הימים כעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה". רבי אליעזר מביא מקור אחר: "אלה הנחלות אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון וראשי האבות וגו' וכי מה ענין ראשים אצל אבות? לומר לך מה אבות מנחילין את בניהם כל מה שירצו אף ראשים מנחילין העם כל מה שירצו".

דין המלכות - דינא דמלכותא
הגמרא אומרת לגבי כל מלך. (בבא קמא דף קיג/ב) "אמר שמואל דינא דמלכותא - דינא". דין המלכות נקרא "דין". להוכחת הכלל של שמואל אומר רבא: "תדע דקטלי דיקלי וגשרי גישרי ועברינן עלייהו". כלומר אילו לא היה דין המלכות דין - היה אסור לנו להשתמש בדרכים ובגשרים שנסללו ונבנו ע"י המלכות. שהרי החומרים לבניית הגשרים הופקעו לשם כך מבעליהן, האדמות הופקעו. אם זה גזל - אסור לנסוע בכבישים אלו.
אמנם לא בכל דבר ודבר דין המלכות דין. בודאי לא כשהיא מצווה לעבור על דברי תורה. כל אחד מבין שהציווי של המן להשתחוות אליו הוא לא בגדר "דינא דמלכותא". ולכן למרות הציווי של המלך אחשוורוש. "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה". מרדכי חשב שמצווה עליו לעבור על דבריו של אחשורוש. כך גם פעל מתתיהו מול היוונים למרות שהיה ציווי של המלך אנטייוכוס. מהו הגבול העובר בין ציווי חוקי של המלך לציווי לא לחוקי שלו?

מלך שעושה לטובת עצמו - דינו לא דין
גזילת כרם נבות - סוף של כלבים
אחאב עשה הרע בעיני ה'. "וַיַּעַשׂ אַחְאָב בֶּן עָמְרִי הָרַע בְּעֵינֵי ה' מִכֹּל אֲשֶׁר לְפָנָיו". עשרים ושתים שנה הוא רדף את כל נביאי ה'. עבד את הבעל ואת האשרה. עד שהוא מקבל את עונשו ונופל ברמות גלעד. הנביא אומר לו שאת ענשו הוא מקבל בעיקר בגלל החטא עם נבות. בודאי שכל החטאים האחרים הצטרפו, מה היה חמור כל כך בחטא הזה?
אחאב רצה לעצמו את הכרם של נבות שהיה קרוב לארמון המלכות שלו בשומרון.
"וַיְדַבֵּר אַחְאָב אֶל נָבוֹת לֵאמֹר תְּנָה לִּי אֶת כַּרְמְךָ וִיהִי לִי לְגַן יָרָק כִּי הוּא קָרוֹב אֵצֶל בֵּיתִי וְאֶתְּנָה לְךָ תַּחְתָּיו כֶּרֶם טוֹב מִמֶּנּוּ אִם טוֹב בְּעֵינֶיךָ אֶתְּנָה לְךָ כֶסֶף מְחִיר זֶה".
נבות לא מסכים למכור את נחלת אבותיו. אחאב חוזר לביתו "סַר וְזָעֵף" "וְלֹא אָכַל לָחֶם". זה כבר
יותר מידי בשביל איזבל שאחאב לא אוכל את האוכל שהיא הכינה לו. היא שואלת מה עושה אותך כל כך עצוב? הוא מספר לה את הסיפור של נבות.
היא בת מלך צידונים. יודעת איך מולכים אצל הגויים. ואומרת לו: אני אראה לך איך למלוך. "ותֹּאמֶר אֵלָיו אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ אַתָּה עַתָּה תַּעֲשֶׂה מְלוּכָה עַל יִשְׂרָאֵל, קוּם אֱכָל לֶחֶם וְיִטַב לִבֶּךָ אֲנִי אֶתֵּן לְךָ אֶת כֶּרֶם נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי". בלי להתבלבל היא שוכרת עידי שקר שמעידים כי נבות קלל את אלוקים. כלפי חוץ הכל נראה הגון, ואפילו ירא שמים. השופטים משתפים איתה פעולה, הם מקבלים עדים ומוציאים את נבות להורג.
"וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אִיזֶבֶל כִּי סֻקַּל נָבוֹת וַיָּמֹת, וַתֹּאמֶר אִיזֶבֶל אֶל אַחְאָב: קוּם רֵשׁ אֶת כֶּרֶם נָבוֹת הַיִזְרְעֵאלִי אֲשֶׁר מֵאֵן לָתֶת לְךָ בְכֶסֶף כִּי אֵין נָבוֹת חַי כִּי מֵת".

אחאב יורד לכרם הנחשק. הוא לא מספיק ליהנות מהענבים העסיסיות והנה הוא פוגש את אליהו שאומר לו:
"כֹּה אָמַר ה': הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרָשְׁתָּ?" זה סופך! "בִּמְקוֹם אֲשֶׁר לָקְקוּ הַכְּלָבִים אֶת דַּם נָבוֹת יָלֹקּוּ הַכְּלָבִים אֶת דָּמְךָ גַּם אָתָּה". אליהו מוסיף ואומר לו: דע לך, זה לא רק הסוף שלך, זה הסוף של כל בית אחאב. "הִנְנִי מֵבִיא אֵלֶיךָ רָעָה וּבִעַרְתִּי אַחֲרֶיךָ וְהִכְרַתִּי לְאַחְאָב מַשְׁתִּין בְּקִיר וְעָצוּר וְעָזוּב בְּיִשְׂרָאֵל". זה יהיה גם הסוף של איזבל, מארגנת המשפט. "וְגַם לְאִיזֶבֶל דִּבֶּר ה' לֵאמֹר הַכְּלָבִים יֹאכְלוּ אֶת אִיזֶבֶל בְּחֵל יִזְרְעֶאל". סוף של כלב.

כדברי הנביא קורה לאחאב וגם לאיזבל. לפני המערכה שבה אחאב נהרג, אומר לו הנביא:
"רָאִיתִי אֶת ה' יֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם עֹמֵד עָלָיו מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ: וַיֹּאמֶר ה' מִי יְפַתֶּה אֶת אַחְאָב וְיַעַל וְיִפֹּל בְּרָמֹת גִּלְעָד וַיֹּאמֶר זֶה בְּכֹה וְזֶה אֹמֵר בְּכֹה: וַיֵּצֵא הָרוּחַ וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי ה' וַיֹּאמֶר אֲנִי אֲפַתֶּנּוּ וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו בַּמָּה: וַיֹּאמֶר אֵצֵא וְהָיִיתִי רוּחַ שֶׁקֶר בְּפִי כָּל נְבִיאָיו וַיֹּאמֶר תְּפַתֶּה וְגַם תּוּכָל צֵא וַעֲשֵׂה כֵן". אחאב מתפתה, יוצא למלחמה נופל בה והכלבים לוקקים את דמו בשדה נבות. חכמינו שאלו מי הייתה הרוח שהפילה את אחאב? "אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, זֶה רוּחַ שֶׁל נָבוֹת". (סנהדרין קב.)

כשהמלך פועל ממניעים אישיים - אין חמור מזה
העונש של אחאב ואיזבל על חטא נבות הוא קשה מאוד, ובצדק. עם זאת שואל תוס' על איזה חוק עבר המלך. הרי זו סמכותו להפקיע קרקעות. (במסכת סנהדרין) "תימה למה נענש אחאב על נבות שלא רצה למכור לו את כרמו? ויש לומר דבפרשת המלך כתיב "יקח ויתן לעבדיו" ולא לעצמו". התוס' אומר שהחטא היה שהוא ניצל את זכותו המלכותית למען עצמו ולא למען הממלכה.
כך כותב הרשב"א בחידושיו (בבא בתרא נה:) שדין המלכות הוא 'דין' ולא דין המלך האישי שלו.
"הסכימו כל המחברים וכל המפרשים, דלא אמרו 'דינא דמלכותא דינא' אלא בדברים שהם חוקי המלכים ידועים ומוסכמים. ותדע, שהרי שמואל כתב להם לישראל פרשת מלכים, שדותיכם יעשור וכלל הענין, ואמרו חז"ל בגמרא (סנהדרין כ, ב) כל שכתוב בפרשת מלכים - מלך מותר בו. וכן לכל המלכים חוקים ידועים. אבל בא ליטול מבני ארצו יותר מיכן - אינו דין. וזהו שאמרו 'דינא דמלכותא דינא' ולא אמרו 'דינא דמלכא דינא'. כן הורו כל בעלי הוראה ועיקר".

לדעת הרשב"א גם מלכי הגויים נדרשים לאותם כללים. אמנם בתשובת ר"ת הוא מחלק בין מלכי ישראל ומלכי הגויים: "מה שאמרתם דינא דמלכותא דינא, מימרא דשמואל, באומות העולם איירי. אבל מלכי ישראל ומלכי בית דוד דנין אותו ואין יכולין לגזול, כלומר שלא כדין. ואפילו למאן דאמר "כל האמור בפרשת מלך - מלך מותר בו". אין לך בו אלא חידושו. "ואת כרמכם יקח לעבדיו", אבל לעצמו להרבות לו הון ולהיות לו לגן ירק לא. כדאשכחן בדוד שלא רצה אפילו לעשות לו גדר, ומלחמה היתה. וכן בנבות".
לפי ר"ת מותר למלך גוי לקחת גם לעצמו. אבל במלך ישראל לא. ואולי זו הייתה הטעות של אחאב שהלך לפי עצת אשתו איזבל שהלכה לפי דעת מלכי אומות העולם. שמותר לקחת את כרם נבות גם לצורך אישי. בכל מקרה מדבריו משמע שאסורים רק דברים אישיים שהמלך לוקח לעצמו. אבל בניית כבישים ולקיחת מיסים לצורך הכלל מותר לו כמו לכל מלך בעולם, לא מטעם שהארץ שלו, אלא מטעם מצוות המלך שהתורה אמרה.

תיאור המלכות של שמואל הרמתי
יסוד דיני מלכות ישראל הוא בדברי שמואל הרמתי. שכשבני ישראל באים אליו ומבקשים מלך ככל הגויים. שמואל מזהיר אותם מפגיעתו הרעה של מלך ככל הגוים. כך מובא שם
(שמואל א ח מפסוק יא): "וַיֹּאמֶר זֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיכֶם אֶת בְּנֵיכֶם יִקָּח וְשָׂם לוֹ בְּמֶרְכַּבְתּוֹ וּבְפָרָשָׁיו וְרָצוּ לִפְנֵי מֶרְכַּבְתּוֹ: וְלָשֹוּם לוֹ שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְלַחֲרשׁ חֲרִישׁוֹ וְלִקְצֹר קְצִירוֹ וְלַעֲשֹוֹת כְּלֵי מִלְחַמְתּוֹ וּכְלֵי רִכְבּוֹ: וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם יִקָּח לְרַקָּחוֹת וּלְטַבָּחוֹת וּלְאֹפוֹת: וְאֶת שְׂדוֹתֵיכֶם וְאֶת כַּרְמֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם הַטּוֹבִים יִקָּח וְנָתַן לַעֲבָדָיו: וְזַרְעֵיכֶם וְכַרְמֵיכֶם יַעְשׂר וְנָתַן לְסָרִיסָיו וְלַעֲבָדָיו: וְאֶת עַבְדֵיכֶם וְאֶת שִׁפְחוֹתֵיכֶם וְאֶת בַּחוּרֵיכֶם הַטּוֹבִים וְאֶת חֲמוֹרֵיכֶם יִקָּח וְעָשָׂה לִמְלַאכְתּוֹ: צֹאנְכֶם יַעְשׂר וְאַתֶּם תִּהְיוּ לוֹ לַעֲבָדִים: וּזְעַקְתֶּם בַּיּוֹם הַהוּא מִלִּפְנֵי מַלְכְּכֶם אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם לָכֶם וְלֹא יַעֲנֶה ה' אֶתְכֶם בַּיּוֹם הַהוּא".

בגמרא (סנהדרין דף כ:) יש מחלוקת האם שמואל הרמתי רק תיאר להם בצבעים שחורים איך תראה מלכות, אבל זה באמת אסור על פי דין, או שזה תיאור מצב שמבטא את סמכויות המלך האמתיות אם כי בצורה קודרת כשהן מנוצלות לרעה.
"אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל, כָּל הָאָמוּר בְּפָרָשַׁת מֶלֶךְ, מֶלֶךְ מֻתָּר בּוֹ. רַב אָמַר, לֹא נֶאֶמְרָה פָּרָשָׁה זוֹ, אֶלָּא לְאַיֵּם עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר, (דברים יז) "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ" - שֶׁתְּהֵא אֵימָתוֹ עָלֶיךָ. כְּתַנָּאֵי, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כָּל הָאָמוּר בְּפָרָשַׁת מֶלֶךְ, מֶלֶךְ מֻתָּר בּוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לֹא נֶאֶמְרָה פָּרָשָׁה זוֹ, אֶלָּא כְּדֵי לְאַיֵּם עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר, "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ" - שֶׁתְּהֵא אֵימָתוֹ עָלֶיךָ".

מה ההלכה? כדברי רב ורבי יהודה או כדברי שמואל ורבי יוסי.

כל האמור בפרשת מלך - מלך מותר בו. אבל רק לפי צרכי הממלכה
הרמב"ם בהלכות מלכים (ד, א) פוסק שכל האמור בפרשת מלך - מלך זוכה בו, לכן כתב "רשות יש למלך ליתן מס על העם לצרכיו או לצורך המלחמות, וקוצב לו מכס ואסור להבריח מן המכס שיש לו לגזור שכל מי שיגנוב המכס ילקח ממונו או יהרג שנאמר "ואתם תהיו לו לעבדים". ולהלן הוא אומר: "יהיו לך למס ועבדוך". מכאן שנותן מס וקוצב מכס ודיניו בכל אלו הדברים וכיוצא בהן דין. שכל האמור בפרשת מלך - מלך זוכה בו".
לכן הוא יכול לגייס ולקחת "מן העם הגבורים ואנשי חיל". וכן "לוקח מן בעלי האומניות כל מה שהוא צריך ועושין לו מלאכתו ונותן שכרן ולוקח כל הבהמות והעבדים והשפחות למלאכתו ונותן שכרן או דמיהן. וכו'". רואים מכאן שמותר למלך לקחת לצורך פרטי שלו, אבל הוא צריך לשלם על כך. אמנם על זה נאמר בדיוק שאסור לו לנצל את כוחו לצרכים פרטיים למרות שמותר לו. ומה שמותר - רק בגבול. על זה בדיוק ציוותה התורה "לא ירבה לו סוסים" ו"לא ירבה לו נשים" או כסף וזהב. לצורך עצמו. אבל לטובת הממלכה מותר למלך להרבות כסף וזהב וסוסים.
כך כותב הרמב"ם: (מלכים פרק ג, ג- ד)
"ולא ירבה לו סוסים, אלא כדי מרכבתו. אפילו סוס אחד פנוי להיות רץ לפניו כדרך שעושין שאר המלכים אסור. ואם הוסיף לוקה: ולא ירבה לו כסף וזהב להניח בגנזיו ולהתגאות בו או להתנאות בו אלא כדי שיתן לחיילותיו ולעבדיו ולשמשיו, וכל כסף וזהב שירבה לאוצר בית ה' ולהיות שם מוכן לצרכי הצבור ולמלחמותם - הרי זה מצוה להרבותו. ואין אסור אלא להרבות לעצמו בבית גנזיו שנאמר "ולא ירבה לו" - ואם הרבה לוקה".

כי העיקר זה לא הענינים האישיים של המלך. לכן בפרק ב' מביא הרמב"ם. (ו) "כדרך שחלק לו הכתוב הכבוד הגדול וחייב הכל בכבודו כך צוהו להיות לבו בקרבו שפל וחלל שנאמר 'ולבי חלל בקרבי'. ולא ינהג גסות לב בישראל יתר מדאי שנאמר 'לבלתי רום לבבו מאחיו' ויהיה חונן ומרחם לקטנים וגדולים. ויצא ויבא בחפציהם ובטובתם. ויחוס על כבוד קטן שבקטנים. וכשמדבר אל כל הקהל בלשון רבים ידבר רכות, שנאמר: 'שמעוני אחי ועמי'. ואומר: 'אם היום תהיה עבד לעם הזה וגו''. לעולם יתנהג בענוה יתירה. אין לנו גדול ממשה רבינו, והוא אומר: 'ונחנו מה לא עלינו תלונותיכם'. ויסבול טרחם ומשאם ותלונותם וקצפם כאשר ישא האומן את היונק. 'רועה' קראו הכתוב. 'לרעות ביעקב עמו'. ודרכו של רועה מפורש בקבלה 'כרועה עדרו ירעה, בזרועו יקבץ טלאים ובחיקו ישא וגו'".

האם בארץ ישראל יש לדיני המלכות תוקף חוקי?
או מסמכות "דין המלך" או מסמכות "דינא דמלכותא"
ההלכות שראינו קודם מלמדות שגם למלך ישראל יש סמכויות שלטוניות. והם מקבילות פחות או יותר לדינא דמלכותא. כך מסביר המאירי. (נדרים כח.):
"ובתוספות כתבו שלא נאמר כן אלא במלכי אומות העולם אבל מלכי ישראל אין ידם תקפה לחדש בדינין כלום. והביאם לכך דעת האומר שכל האמור בפרשת מלך - אף הוא אסור בו, ולא נאמר אלא ליראם ולבהלם. ואם כן תפוק ליה משום דדינא דמלכותא דינא? ואין צורך בכך, שהרי פסקנו כל שבפרשת מלך - מלך מותר בו". מבואר בדבריו, שגם למאן דאמר כל האמור בפרשת מלך - מלך אסור בו, בכל זאת דינא דמלכותא דינא.

דעת התוס' שמובאת בר"ן
הר"ן מביא את דעת התוס' שאומר כי במלך ישראל אין דינא דמלכותא: "דוקא במלכי עובדי כוכבים אמר דדינא דמלכותא דינא מפני שהארץ שלו ויכול לומר להם אם לא תעשו מצוותי אגרש אתכם מן הארץ. אבל במלכי ישראל לא. לפי שארץ ישראל כל ישראל שותפין בה". יש שואלים לדברי הר"ן האם בארץ ישראל שאין בה דינא דמלכותא, לא יסללו דרכים ולא יתקנו גשרים, אם כן איך פעלו שלמה המלך ודוד המלך שהיו מלכים צדיקים שפעלו על פי דבר ה'?
אלא שזה כעין מה שראינו לעיל בתשובות ר"ת לגבי שימוש בממלכה לצרכים אישיים. שבחו"ל אצל פרעה ויוסף הארץ שייכת למלך, לכן מלך גוי יכול לקחת את הארץ ולעשות בה כרצונו גם לצרכים אישיים, אבל במלכי ישראל אין לו רשות לקחת לעצמו. יש דנים בשאלה: בימינו שאין מלך ויש בחירות ודמוקרטיה - האם איש הישר בעיניו יעשה? ואין צורך לזה כי השו"ע והרמב"ם לא חילקו בכל זה כלל.

דעת הרמב"ם והשו"ע
הרמב"ם לא מחלק בדינא דמלכותא בין מלך ישראל לבין מלך גוי. לדעתו יש דינא דמלכותא גם למלך ישראל. כך גם בשו"ע (חושן משפט שסט ו') "המבריח ממכס זה עובר על לא תגזול מפני שהוא גוזל מנת המלך, בין שהיה מלך ישראל בין שהיה מלך עכו"ם".
כן פסק שם השו"ע (סעיף א) "מלך שכרת אילנות של בעלי בתים ועשה מהם גשר, מותר לעבור עליו, אפילו שצוה המלך לעבדיו לכרות מכל אחד ואחד דבר ידוע והלכו הם וכרתו הכל מאחד מותר, וכן אם הרס בתים ועשה דרך או חומה מותר ליהנות בה, וכן כל כיוצא בזה שדין המלך דין, והוא שיהיה מטבעו יוצא באותם הארצות, שהרי הסכימו עליו בני אותם הארץ וסמכה דעתם שהוא אדוניהם והם לו עבדים, שאם לא כן הרי הוא כגזלן בעל זרוע". לדעתו של השו"ע כל הסכמת בני המדינה היא הסמכות של השלטון. בין ישראל ובין גוי. בין בארץ ובין בחו"ל.

כשחוקי המלכות אינן שווים לכל - אין להם תוקף חוקי
דין לאדם לבדו. או לקבוצה לבדה - אינו דין
למרות שיש סמכות למלכות, עם זאת כשהגזירות של המלכות אינן שוות בכל, אין להם תוקף מחייב. זאת לא המלכות. זאת עריצות. לכן הכלל הוא "מלך ששם מס על בני העיר, או על כל איש ואיש דבר קצוב משנה לשנה, או על כל שדה ושדה דבר קצוב" שזה דין קצוב לכולם. אבל "מלך שלקח שדה או חצר של אחד מבני המדינה שלא בדינים שחקק, הרי זה גזלן והלוקח ממנו מוציאין הבעלים מידו. כללו של דבר: כל דין שיחקוק אותו המלך לכל ולא יהיה לאדם אחד בפני עצמו אינו גזל, וכל שיקח מאיש זה בלבד שלא כדת הידוע לכל אלא חמס את זה, הרי זה גזל".
ומוסיף על זה הרמ"א "ואם חקק לבעל אומנות אחד כגון שחקק למלוה בריבית איזה דבר, יש אומרים דלא אמרינן ביה דינא דמלכותא דינא הואיל ואינו חקוק לכל (מהרי"ק שורש ס"ו).

הקפאת הבניה - האם היא חוקית?
לפי זה כשהמלכות גזרה על הקפאת הבניה של יהודים ביהודה ושומרון. ולא על גויים וכן כשהיא גוזרת חוק רק על חלק אחד באוכלסיה, אין על החוק הזה דין של "דינא דמלכותא" כיון שהוא אינו שווה בכל. כלל זה של חוק שאינו שווה בכל מקובל היום גם במשפט הכללי. יכול אדם לבקש מבית המשפט "הגנה מן הצדק" אם יבקשו ממנו לשמור חוק שלא מבקשים מאנשים אחרים. חייב להיות שוייון בפני החוק.
לפי זה הקפאת הבניה שהיא מוטלת רק על יהודים לבדם היא חוק לא שיוויוני ולכן אין שום חובה דתית לקיים אותו. נשווה בדעתינו מה היה קורה אם הממשלה הייתה אומרת שרק לערבים אסור לבנות, אבל יהודים יכולים. האם בית המשפט שקורא לעצמו "עליון" לא היה מבטל את החוק מיד עם קבלתו. כי אינו שוויוני\גזעני. העובדה שבית משפט זה מזלזל בקביעות בזכויותיהם של יהודים לא הופכת את החוק שלהם ליותר חוקי. רק פחות.

חוק נגד דין תורה - אין לו תוקף חוקי
במקרה של כפיה - איך מתמודדים עם החוק והמחוקק?
אין צורך להביא דוגמאות ממרדכי היהודי וממתתיהו החשמונאי כדי שנבין שממלכה שמחוקקת חוק שסותר לדין תורה - החוק שלהם לא חוק. לפעמים מסכנים חיים במלחמה נגד חוק זה. זו הדוגמא של חנה ושבעת בניה ויהודים בכל הדורות, כולל דור האינקובציה שיהודים מסרו נפשם למרות חוק איזבל מלכת ספרד. ממש כמו שאליהו הנביא הפר את חוקיה של איזבל אשתו של אחאב מלך ישראל.
הכלל בזה שאם מדובר בחוק של שמד שמכוון להעביר את ישראל על דת, אפילו על ערקתא דמסאנא צריך להלחם לא לעבור אותו ואם אדם מגיע לשעת מבחן - יהרג ואל יעבור. אבל אם מדובר בחוק שלא מכוון להעביר על דעת רק להנאת עצמם של הגויים - אם זה כרוך בעבודה זרה גלוי עריות או שפיכות דמים - יהרג ואל יעבור. ואם מדובר עבירות אחרות - צריך להשתדל לשמור על דין תורה, אבל לא ליהרג על כך.

במקרה שאין כפיה - האם יש תוקף לחוקי המלכות?
במסכת גיטין (י:) במשנה: "כל השטרות העולים בערכאות של עובדי כוכבים, אע"פ שחותמיהם עובדי כוכבים כשרים, חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים". המשנה מבחינה בין שטרות רגילים, הכתובים בערכאות, וחתומים על ידי גוים - שהם כשרים, לבין גט אישה שנעשה על ידי גוי שהוא כמובן "פסול". על שטרי מכר הכשרים בגויים, שואלת הגמרא באילו סוגי שטרות מדובר? אם מדובר בשטרי מכירה, הרי המכירה קיימת בגלל הקניין. השטר הוא לראיה בלבד. אם לא היו נותנים את הכסף ליד הגויים - הם לא היו כותבים שטר. יש להם חזקה שלא יקלקלו את המהימנות שלהם, ולא ישקרו. אבל אם מדובר על שטר מתנה שהשטר עושה את הקניין בעצמו. איך השטר מועיל?
מתרצת הגמרא שני תירוצים: א] "אמר שמואל דינא דמלכותא דינא". שטר מתנה יקנה לא בגלל נאמנות של עדים גוים, אלא משום "דינא דמלכותא דינא", כחלק מסמכויות השלטון של המלך. למלך יש יכולת לקבוע כיצד תעבור הבעלות על הקרקע. לכן שטר שנעשה על פי חוקי המלך - כשר. ב] "איבעית אימא - חוץ מכגיטי נשים". והסביר שם רש"י: "כל שטרות שהן כגיטי נשים שעל ידי השטר הדבר נגמר. דהיינו נמי שטר מתנה". כל השטרות הללו שנעשו על ידי גויים - אינם תקפים.
אומר הר"ן שהתירוץ השני חולק על התירוץ הראשון שהתיר גם שטרי מתנה שנקנו לא על פי דין תורה. כי לפי התירוץ השני כל דבר שהוא לא עניני הממלכה - אין בו דיני דמלכותא. "דלא אמרינן דינא דמלכותא דינא אלא בדברים שהם להנאת המלך, וכדאמרינן בפרק הגוזל "תדע דקצצי דקלי וגשרי גשורי ועברינן עליהו. אבל מידי דלא שייך בהו מלכא - לא אמרינן דינא דמלכותא דינא. ומשום הכי נדינן הכא מלישנא קמא ואמרינן איבעית אימא חוץ מגיטי נשים". תרגום: שלא אומרים דינא דמלכותא אלא בדברים שהם לטובת הממלכה כמו שאמרנו בפרק הגוזל שמותר למלך לקצוץ דקלים ולבנות גשרים ומותר לנו לעבור עליהם, וזה לא נחשב גזל. אבל לפי התירוץ השני בכל דבר שלא שייך לממלכה, כמו שטרות קניין. בזה אין דין המלכות דין.

מה נפסק להלכה כמו התירוץ הראשון או השני?
דעת הרשב"א - בשו"ת וגם בפירושו לגמרא פוסק הרשב"א ש'דינא דמלכותא' - אמרו, 'דינא דמלכא' - לא אמרו. והכוונה שיש ערך הלכתי רק לדינים שהם סדר המלכות אבל לא לדינים שנחקקים לצורך ניהול החיים כמו דיני הלוואות וירושות שהמלכות חקקה. כך מובא בשו"ת הרשב"א. (בחלק ג סימן קט): "ולענין 'דינא דמלכותא דינא' שאמרת, בודאי לא אמרו אלא במאי דאיכא הרמנא דמלכא, ובדברים שהם מדיני המלכות, דדינא דמלכותא אמרו, דינא דמלכא לא אמרו. אלא כמו שאנו יש לנו משפטי מלוכה, כמו שאמר להם שמואל לישראל, דמלך מותר בו, כך בשאר האומות, דינין ידועים יש למלכים, ובהם אמרו: דדיניהם דין. אבל דינין שדנין בערכאות, אין אלו ממשפטי המלוכה. אלא הערכאות דנין לעצמן, כמו שימצאו בספרי הדיינין; שאם אין אתה אומר כן - בטלת חס ושלום דיני ישראל, וכבר בא לידי ואמרתי כן".
התשובה השניה של הרשב"א מובאת גם בשו"ת (חלק ו סימן רנד): "ובמה שכתוב 'דינא דמלכותא דינא' יגעתי הרבה. שאמרתי אי אפשר דשמואל אמר כן כשהמלך רוצה שידינו בארצו חכמי הגויים, ועל זה הספרים שנתחברו להם. והמלוה את חבירו שלא בעדים - אינו נאמן לומר פרעתי. ומי שגובה כן על ידי ערכאות הגויים - ודאי גזלן הוא. וכך ראיתי שאין הדברים אמורים אלא במה שהוא נעשה בדיני המלכות שכל עם ועם יש לו חקים ידועים בדיני המלכות ו'דינא דמלכותא' - אמרו. 'דינא דמלכא' - לא אמרו. וכל מה שאינו מחקי המלוכה אף על פי שיאמר עכשיו המלך כן - אינו דין. וכן הסכימו הראשונים ז"ל ".
דעת הרמב"ם והשו"ע - גם הרמב"ם והשו"ע פוסקים לפי הלשון השניה שמובאת בגמרא. וזה לשון הרמב"ם: "שטרי הודאות ומתנות ופשרות ומחילות שהן בעדים שלהן אע"פ שיש בהן כל הדברים שמנינו הרי הן כחרס". והסביר המגיד משנה שהוא פוסק כלישנא בתרא בגמרא. וכך פסק השו"ע (סימן ס'ח ס"ע א).
כך גם אומר הש"ך בחושן משפט: "היאך נלמוד מדברי גויים לבטל דין תורה, ... נראה בעיני שלא נאמר דינא דמלכותא דינא אלא בדברים שהמלך גוזר להנאתו, ... אבל בדברים שבין אדם לחברו , אין לנו לדון אלא על פי תורתנו". והוא מוסיף: "דאמרינן דינא דמלכותא היינו דווקא מה שאינו נוגד את תורתנו, אלא שאינו מפורש אצלנו אבל לדון בדיני גויים בכל דבר נגד תורתנו - חלילה. ודאי לא יעשה כן בישראל"

דעת הרמ"א
הרמ"א הוסיף גם בסימן ס"ח וגם בסוף סימן שס"ט (ס"ע ח') על דברי השו"ע כמה הערות שמרחיבות את גבולות דינא דמלכותא גם למקומות של תקנת המדינה. וכך הוא כותב: "יש אומרים דלא אמרינן דינא דמלכותא דינא אלא במסים ומכסים התלוים בקרקע, כי המלך גוזר שלא ידורו בארצו כי אם בדרך זה, אבל בשאר דברים לא (הרא"ש פ"ד דנדרים בשם הר"מ ומרדכי פרק הגוזל בתרא). ויש אומרים וסבירא להו דאמרינן בכל דבר 'דינא דמלכותא דינא' (מרדכי שם בשם התוס', ות"ה סימן שט), ולכן המלוה על המשכון יכול למכרו אחר שנה הואיל וכן דינא דמלכותא (שם בשם ר"י בר פרץ), וכן הוא עיקר וכמו שנתבאר לעיל סימן שנו סעיף ז".
חוק המלכות הזה חולק על דין תורה שאומר שאפשר למכור משכון אחרי שלושים יום. ובזה אין הנאה למלכות אלא בין אדם לחבירו. לכן הש"ך כל כך מקשה על הלכה זו של הרמ"א. וצריך לומר שגם הרמ"א הגביל את דין המלכות שיהיה קיים רק במקרים מסויימים כמו שמובא שם בסוף סימן שס"ט. (יא). "הנושא אשה במקום שדנין בדיני עכו"ם ומתה אשתו - לא יוכל אבי אשתו או שאר יורשיה לומר כל הנושא אשה על דעת המנהג הוא נושא, ונדון הדבר בדיני עכו"ם דאם מתה יורשה בעלה או כדומה לזה, וליכא בזה משום דינא דמלכותא (ב"י בסימן כו בשם תשובת הרשב"א), דלא אמרינן דינא דמלכותא אלא בדבר שיש בו הנאה למלך או שהוא לתקנת בני המדינה, אבל לא שידונו בדיני עכו"ם, דאם כן בטלו כל דיני ישראל".
והסבירו בשם החת"ס את דברי הרמ"א שרק תקנת המלכות היא תקנה שגם חכמים היו מתקנים לתקנת הציבור, תקנה כזו - אם תיקנה המלכות - אנחנו מקיימים. אבל אם מדובר בתקנה שאנו לא היינו מתקנים - אינה תקנה.
סיכום: אנו מתפללים כל יום שלוש פעמים, "השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה". תפילה זו היא על פי ההבטחה שהבטיח לנו הקב"ה על ידי ישעיהו הנביא (א)
"וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ וְאֶצְרֹף כַּבֹּר סִיגָיִךְ וְאָסִירָה כָּל בְּדִילָיִךְ: וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה: צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה". אכי"ר.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il