ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש מדורים אב

גליון מס' 7

כיבוש או התיישבות?

מדוע כיבוש הארץ בימי יהושע לא החיל קדושה נצחית על כל שטחי ארץ-ישראל ואילו הכניסה לארץ בתקופת עזרא החילה קדושה תמידית על כל המקומות שבהם התיישבו? * הקב"ה מבטיח את הארץ לאברהם אבינו, פעמיים בלשון 'נתינה' ופעם בלשון 'ירושה', פעמיים בלשון עתיד ופעם בלשון עבר - מה מסתתר מאחורי שינויי לשון אלה? * על 'כיבוש', 'חזקה', 'מתנה', 'ירושה' ומה שביניהם
מוקדש לעלוי נשמת
אבי מורי מנחם בן יהודה
לחץ להקדשת שיעור זה
להורדת דף מקורות (PDF)
בפרק ו מהלכות בית-הבחירה ממַפֶּה הרמב"ם את אזורי הקדושה בארץ-ישראל וקובע כי ירושלים ובית-המקדש נתקדשו לנצח, מפני שהשכינה שורה בהם והשכינה אינה בטילה לעולם. לעומתם, הקדושה של שאר חלקי הארץ - שנתקדשו בעת כיבוש יהושע - איננה נצחית ולמעשה בָּטלה (מדאורייתא) בשעה שעם-ישראל גלה מארצו לבבל. ואולם אותם המקומות שאליהם שב עם-ישראל והתיישב בהם, בימי עזרא, זכו לקדושה מחודשת, וקדושת המקומות האלה - נצחית היא ובמקומה עומדת אף אם לאחר מכן שבו ונעזבו.
וזה לשון הרמב"ם: "ולמה אני אומר במקדש וירושלים (ש)קדושה ראשונה קדשה (גם) לעתיד-לבוא, ובקדושת שאר ארץ-ישראל - לעניין שביעית ומעשרות וכיוצא בהן - (ש)לא קדשה לעתיד-לבוא? לפי שקדושת המקדש וירושלים (היא) מפני השכינה ושכינה אינה בטילה . . אבל חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות אינו אלא מפני שהוא כיבוש רבים, וכיוון שנלקחה הארץ מידיהם, בטל הכיבוש ונפטרה (הארץ), מן התורה, ממעשרות ומשביעית, שהרי אינה ארץ-ישראל".
וממשיך הרמב"ם: "וכיוון שעלה עזרא וקידשה, לא קידשה אלא בחזקה שהחזיקו בה, ולפיכך כל מקום שהחזיקו בו עולי בבל ונתקדש בקדושת עזרא השנייה הוא מקודש היום , ואף-על-פי שנלקחה הארץ ממנו (מעם-ישראל), וחייב בשביעית ובמעשרות".
וכבר תמה עליו הכסף-משנה: א) איני יודע מה כוח חזקה גדול מכוח כיבוש ולמה לא נאמר בחזקה גם-כן, 'משנלקחה הארץ מידינו - בטלה החזקה'?! ב) ותו, בראשונה (בימי יהושע) שנתקדשה בכיבוש - וכי לא היה שם חזקה?! אטו מי עדיפא חזקה בלא כיבוש (כפי שהיה בימי עזרא) מחזקה עם כיבוש (כפי שהיה בימי יהושע)?!
ובמילים פשוטות: מפני מה עדיפה 'חזקה', שבכוחה לקדש את הארץ לדורות (גם בשעה שכבר לא מחזיקים בה), על 'כיבוש', שבכוחו להחיל קדושה רק כל עוד הכיבוש מתקיים בפועל? ועוד: הלוא גם בימי יהושע היתה 'חזקה' (לאחר ה'כיבוש')?!
הרדב"ז, התוספות יום-טוב ואחרים מנסים לנמק את שיטת הרמב"ם, כל אחד בדרכו שלו, ובפירושיהם יש קצת דוחק.

הקדושה והבעלות - שני גדרים שונים
ויש לבאר זאת בדרך חדשה:
בנתינת הקב"ה את ארץ ישראל לעם-ישראל, נפעלו שני עניינים: א) קניין ממון - בעלות על ארץ ישראל, דהיינו מה שהארץ שייכת לעם-ישראל; ב) החלת קדושה על הארץ.
העניין הראשון - קניין הבעלות - נפעל כתוצאה מכך שהקב"ה מסר את הארץ לאברהם אבינו. וכפי שהתלמוד הירושלמי (חלה פ"ב ה"א) מדייק מהפסוק "לזרעך נתתי", בלשון עבר, שלא מדובר כאן בהבטחה שתתממש בעתיד אלא שמימושה מיידי ונמצא ש"כבר נתתי". משמעות הדבר היא, שהבעלות של עם-ישראל על ארץ-ישראל החלה כבר ברגע שבו ניתנה ההבטחה לאברהם, הרבה לפני כיבוש הארץ בפועל. הדבר אף מתבטא בעניין של הלכה למעשה: הגמרא אומרת שבנות צלפחד נטלו את חלק אביהם הבכור, פי שניים. ולכאורה: הרי "אין בכור נוטל (פי שניים) בראוי (להתקבל בעתיד) כבמוחזק"? מתרצת הגמרא ש"ארץ ישראל מוחזקת היא" (ב"ב קיט), והיא קנויה להם כבר מימי האבות. ונמצא, שמבחינת הבעלות של בני ישראל על הארץ, היא שלהם עוד לפני שכבשוה.
[ואפילו לשיטת רש"י שכתב "שאם יאמרו אומות העולם לישראל, ליסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גויים" (בראשית א,א) הרי דברים אלה הם טענתם של האומות , שלדבריהם הקניין של ישראל על הארץ החל מאז שכבשוה. אולם באמת כבר מאז אמירתו של הקב"ה לאברהם "לזרעך נתתי את הארץ הזאת" (שאמירתו כאילו עשויה, (רש"י עה"פ)), הרי היא של בני-ישראל].

העניין השני לעומת זאת - חלות הקדושה על הארץ - לא בא מיד בהמשך לבעלות עם ישראל על הארץ, אלא הוא תלוי בכניסתם אליה. רק כאשר נכנסו ישראל לארץ בפועל, חלה הקדושה על הארץ.
ויש לומר שהטעם לכך נעוץ בהבדל היסודי שמבואר בחסידות בין לפני מתן-תורה לאחריו. קודם מתן-תורה אי-אפשר היה להחיל קדושה על חפץ גשמי, שכן נתק מוחלט שרר אז בין הגשמיות לַרוחניות. רק במתן-תורה, שאז נפעל חיבור בין ה'עליונים' ל'תחתונים', ניתן הכוח לקדש את מציאותו הגשמית של העולם. וכמו כן בנדון דידן: הבטחת הארץ לאברהם פעלה בעלות על הארץ, אך לא היה בכוחה לפעול בה גם חלות של קדושה. ורק לאחר מתן-תורה ומשנכסו ישראל בפועל לארץ - קידשוה.

חלות הקדושה - בהתאם לציווי ה'
לאחר הבנת יסוד ההבדל בין הבעלות על הארץ לקדושת הארץ, אפשר לגשת להבנת דברי הרמב"ם העוסקים בסוגיית קדושת הארץ. כנ"ל, החלת הקדושה על הארץ אינה תוצאה ישירה של הבעלות על הארץ, אלא תלויה בכניסה אליה. הכניסה היא הגורם המביא את קדושת הארץ. מהו אכן הכוח של עם-ישראל להחיל קדושה על ארץ-ישראל בכניסתם אליה? הכוח לכך נובע מהעובדה שבכניסתם זו הם ממלאים את מצוות הקב"ה אליהם, להיכנס לארץ. מכיוון שבעצם הכניסה לארץ הם מבצעים את ציווי ה' - הכניסה גופא מקדשת את הארץ.
לאור זאת, בכדי להבין את פשר ההבדל בחלות הקדושה בין שני הכניסות (כניסת יהושע וכניסת עזרא), עלינו לבחון היטב באיזה אופן הם נצטוו להיכנס לארץ. שכן, בהתאם לציווי - חובת הקיום; ובהתאם לקיום - החלת הקדושה.
כשנברר זאת נגלה כי קיים הבדל מהותי בין הכניסה הראשונה לארץ (בזמן יהושע) לבין הכניסה השנייה (בימי עזרא): בכניסה הראשונה נאמר "וחלוצים תעברו", "ואתם תעברו חמושים לפני אחיכם כל גיבורי החיל ", ו" נכבשה הארץ לפניכם". כלומר שהציווי היה להיכנס לארץ בדרך של 'כיבוש'. ומכיוון שציווי הקב"ה היה להיכנס לארץ בדרך 'כיבוש', לכן חלות הקדושה על הארץ הייתה גם כן על-ידי מעשה ה'כיבוש'. נמצא, לסיכום, כי קדושת הארץ בכניסת ישראל בזמן יהושע הוחלה על-ידי עניין ה'כיבוש'.
לעומת זאת על כניסת עם-ישראל בימי עזרא, התנבא ירמיהו (ירמיהו כט,י) "אפקוד אתכם גו' להשיב אתכם אל המקום הזה". כלומר, הקב"ה לא רצה שהחזרה לארץ תהיה בדרך של 'כיבוש' אלא באופן של עלייה והתיישבות בה. ובלשון הפסוק (ירמיהו מ,י) "וּשבו בעריכם אשר תפסתם".
לאור זה מיושבת שאלתו הראשונה של הכסף-משנה ("איני יודע מה כוח חזקה גדול מכוח כיבוש ולמה לא נאמר בחזקה גם-כן, 'משנלקחה הארץ מידינו - בטלה החזקה'?!"): מכיוון שבכניסה הראשונה (של יהושע) לארץ-ישראל הוחלה הקדושה על הארץ - בהתאם לציווי ה' לגבי אופן הכניסה - בדרך של 'כיבוש', לכן משבטל הכיבוש בטלה הקדושה. עניינו של כיבוש הוא התגברות על אחר והשתלטות על שטח שהוחזק בידיו, בניגוד לרצונו. ומכיוון שהקדושה חלה כתוצאה מההתגברות על הזולת, הרי "כיוון שנלקחה הארץ מידיהם, בטל הכיבוש" , והקדושה הבאה בסיבתו אף היא בטלה.
מה-שאין-כן הכניסה השנייה לארץ-ישראל (בימי עזרא) הייתה, כאמור, בדרך של 'חזקה'. מהות עניין החזקה הוא גילוי ועדות לבעלותו של המחזיק על הדבר, אם-כן כניסה זו לארץ בדרך של 'חזקה', מהווה גילוי ומימוש קניינו ובעלותו של עם-ישראל על ארץ-ישראל. כאן נוצרה חפיפה בין גדר ה'קנין' לגדר ה'קדושה'. במילים אחרות: בעליה זו, קבע הקב"ה שהחלת הקדושה (התלויה בכניסה), תהיה קשורה ותלויה בבעלותם של ישראל על הארץ. ולכן, כל עוד נמשכת הבעלות של עם-ישראל על ארץ-ישראל, משתמרת גם קדושת הארץ. וכיוון שהבעלות (שהחלה כאמור מהבטחת הארץ לאברהם) אינה בטלה לעולם , לכן גם הקדושה אינה בטלה לעולם (כולל הזמנים שבהם בפועל ישראל אינם יושבים בארצם ומחזיקים בה).
שאלתו השנייה של הכסף-משנה ("וכי לא היה שם חזקה?! אטו מי עדיפא חזקה בלא כיבוש מחזקה עם כיבוש?!"), מיושבת אף היא:
העובדה שגם בכניסה הראשונה לארץ הייתה 'חזקה' (במובן הפשוט והמעשי, שבני-ישראל התיישבו בארץ והחזיקו בה), כלל אינה רלוונטית לענייננו. כי, כאמור, מה שקובע את חלות הקדושה זה האופן שבו נצטוו ישראל להיכנס לארץ, והם הלוא צוּוו להיכנס אליה בדרך של 'כיבוש'. לכן, ברגע שכבשו את הארץ (ואולי אפילו בכיבוש יריחו בלבד) כבר חלה הקדושה מצד 'כיבוש', והיא מוסיפה להיות תלויה בו. יש כיבוש - יש קדושה, אין כיבוש - אין קדושה.

צדיקים ובעלי-תשובה - מי נעלה יותר?
ההבדל בין שני האופנים הנ"ל בחלות הקדושה על הארץ, משתלבים יפה עם ראיית הדברים והבנתם על-פי פנימיותם:
בכמה מקומות בחסידות נאמר שבני-ישראל בתקופת יהושע היו בדרגת צדיקים. ולעומת זאת בתקופת עזרא היו ישראל בדרגת בעלי-תשובה.
עבודת הצדיקים היא בדרך של 'מלמעלה למטה'. הצדיקים דבוקים בקב"ה על-ידי עבודתו ולימוד תורתו ו'מלמעלה' ממשיכים קדושה כאן 'למטה', לעולם הזה. עבודתם של בעלי-תשובה, לעומת זאת, היא בדרך של 'מלמטה למעלה'. בעל-תשובה מחובר יותר לעולם הגשמי התחתון מאשר לדרגות אלוקיות רוחניות. משימתו וייעודו אפוא הם להוציא את התחתון מחומריותו, לזככו ולעדנו, ולהעלותו 'למעלה'.
בפשטות, עבודתם של צדיקים גבוהה ונעלית מזו של בעלי-תשובה. ואולם מבחינה מסויימת יש מעלה בעבודת בעלי-תשובה שאין בצדיקים: בעל-תשובה הוכיח את יכולתו להתמודד עם מציאותו הירודה של העולם, על כל הנסיונות הכרוכים בה. הוא כבר היה בדיוטה תחתונה ואף-על-פי-כן הוכיח כי הקשר הפנימי שלו עם הקב"ה חזק דיו כדי להתגבר על הכול ולהחזירו למוטב. לעומתו הצדיק אינו מתמודד פנים-אל-פנים עם מציאותו השפלה של העולם, הוא חי כל ימיו באטמוספירה רוחנית גבוהה. אפשר אפוא לומר כי בכל הנוגע למשימת ההתמודדות עם חומריות העולם התחתון - בעל-תשובה חזק יותר ויציב יותר בדרכו מאשר צדיק.
בתקופת יהושע היו ישראל במדרגת צדיקים וכניסתם לארץ הייתה בדרך 'כיבוש'. מצד אחד הם היו ברום המעלה והצליחו לגבור על שבעת העמים ולכבוש מידיהם את הארץ. אבל הכול היה באופן של 'מלמעלה למטה' ועל-כן הכיבוש והקדושה שבאה עמו לא היו נצחיים. ואילו בתקופת עזרא, אז היו ישראל במדרגת בעלי-תשובה והכניסה לארץ הייתה בדרך של 'חזקה' - פעולתם והקדושה שבאה עמה נשארו יציבות ונצחיות.

'מתנה' ו'ירושה' - בדומה ל'כיבוש' ו'חזקה'
על-פי כל הנ"ל, יתבאר לנו עניין נוסף:
שלוש פעמים מבטיח הקב"ה לאברהם אבינו (בפרשת לך-לך) את ארץ-ישראל. פעם ראשונה (בראשית יב,ז) - "וירא ה' אל אברהם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת וגו'". פעם שנייה (שם יג,טו) - "כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם". ופעם שלישית, בברית-בין-הבתרים (שם טו,יח) - "ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמור, לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת".
מבט קל על שלושת הפסוקים חושף מיד הבדלים בין שתי ההבטחות הראשונות לבין זו השלישית: בשתי הפעמים הראשונות ניתנת ההבטחה בלשון עתיד - "לזרעך אתן ", "לך אתננה ". לעומת זאת בפעם השלישית ננקט לשון עבר - "לזרעך נתתי ". וכן, שתי ההבטחות הראשונות ניתנות לאברהם ללא שום פנייה מוקדמת שלו או פעולה כלשהי מצידו. לעומתן ההבטחה השלישית ניתנת לאברהם לאחר שכבר קיים את ציווי ה' להתהלך בארץ לאורכה ולרוחבה (ראה אור החיים על הפסוק) ובתשובה לשאלתו, "במה אידע כי אירשנה".
הרוגאצ'ובר (צפנת-פענח על התורה) עומד על חילוק נוסף: במוקד שתי ההבטחות הראשונות מצוי המונח 'נתינה' - "אתן", "אתננה". בהבטחה השלישית, לעומת זאת, אנו מוצאים מונח נוסף -'ירושה' . אברהם אבינו שואל את הקב"ה "במה אידע כי אירשנה ", וזאת בהמשך לפסוק קודם (שלא צוטט לעיל) שבו אומר לו הקב"ה "לתת לך את הארץ הזאת לרשתה ". אומר על כך הרוגאצ'ובר שנתינת ארץ-ישראל לעם-ישראל אכן כוללת שני גדרים - 'מתנה' ו'ירושה'. שתי ההבטחות הראשונות עוסקות בגדר 'מתנה' ואילו הפעם השלישית - בגדר 'ירושה'.
ומוסיף הרוגאצ'ובר ואומר כי שתי ההבטחות הראשונות לאברהם מחד גיסא, וההבטחה השלישית מאידך גיסא, רומזות לשתי הכניסות לארץ-ישראל - בזמן יהושע ובימי עזרא. הכיבוש הראשון היה ב"גדר מתנה" ואילו הכניסה השנייה "הווי בגדר ירושה". עד כאן דבריו.
ולכאורה, במה קשורה הכניסה הראשונה לגדר 'מתנה', וכיצד הכניסה השנייה קשורה לגדר של 'ירושה'? אך על-פי כל מה שנתבאר לעיל באריכות, יש לקשר בין הדברים:
ההבדל המהותי בין מתנה לירושה הוא, שמתנה ניתנת (בעיקר) מצד הנותן ואילו למקבל אין שייכות ולא יכולה להיות לו תביעה כלשהי לגבי המתנה. מה-שאין-כן ירושה, הרי היא, אדרבה, מדגישה את מציאותו של היורש, שהוא קרובו של המוריש, ועל-כן יש לו שייכות לירושה ואף זכות תביעה בכל הנוגע אליה. יתר על כן, המהות הפנימית והאמיתית של הירושה היא שהיורש הוא "עצם המוריש" (ואין כאן אפילו שינוי רשות!).
הרעיון שמאחורי שני גדרים אלה - 'מתנה' ו'ירושה' - עולה בקנה אחד עם החילוק שהוסבר לעיל, בין הכניסה הראשונה לארץ שהייתה בדרך של 'כיבוש' לבין הכניסה השנייה שהייתה בדרך של 'חזקה'.
כניסה בדרך 'כיבוש' (ובפנימיות העניין - עבודה 'מלמעלה למטה') דומה לקבלת הארץ ב'מתנה'. למקבל (בענייננו, עם-ישראל) מצד עצמו אין שייכות אמיתית למתנה וכל כולה של המתנה אינה אלא מצד הנותן (בעניינו, הקב"ה). לכן ייתכן מצב שה'כיבוש' והקדושה הנובעת ממנו - ייפסקו. לעומת זאת כניסה בדרך של 'חזקה' דומה לקבלת הארץ ב'ירושה', שכן הן 'חזקה' והן 'ירושה' מעידות על קשר אמיתי של המקבל אל הדבר. 'חזקה' מעידה על בעלותו זה מכבר של המחזיק וגם 'ירושה' מצביעה על שייכותו למוריש וממילא גם לירושה.

הסבר לשינויי הלשון בין ההבטחות
זה גם מסביר את ההבדלים הנוספים (שצויינו לעיל) בין שתי ההבטחות הראשונות להבטחה השלישית: ההבטחות הראשונות נאמרו בלשון עתיד ("אתן", "אתננה") שכן הן רומזות לכניסה הראשונה לארץ שנעשתה בדרך של כיבוש הארץ מידי אחרים. מדובר ביצירת מצב עתידי וחדש שהתרחש רק בעת הכניסה בפועל לארץ. לעומת זאת ההבטחה השלישית הרומזת, כאמור, לכניסה השנייה שנעשתה בדרך של 'חזקה', כלומר שבסך-הכול גילתה ומימשה את בעלותם של ישראל על הארץ. בעלות שהחלה בעבר, בעת הבטחת ה' לאברהם (ואגב כך החילה קדושה מחודשת על הארץ) - נאמרה בלשון עבר ("לזרעך נתתי ").
כמו כן, ההבטחות הראשונות נאמרו ללא פנייה או פעולה של אברהם לקב"ה. זאת לפי שהן רומזות לכניסה הראשונה לארץ, בימי יהושע, שאז היו ישראל במדרגת צדיקים (כמבואר לעיל). הנתינה אפוא באה 'מלמעלה', מצידו של הקב"ה.
לעומת זאת ההבטחה השלישית, הרומזת לשיבת עם-ישראל מהגלות בימי עזרא, נאמרה לאחר שאברהם אבינו התהלך בארץ לאורכה ולרוחבה. בכך יש רמז לעניין ה'חזקה' וכפי שמפרש התרגום-יונתן שבפעולה זו של אברהם, "עבד בה חזקתא". כמו כן, ההבטחה לאברהם נִתנה כתשובה לשאלתו "במה אידע כי אירשנה ", כיוון שכנ"ל, כניסה זו לארץ שייכת לגדר (של 'חזקה' ושל) 'ירושה'.
יש בכך גם רמז סמוי לעובדה שכניסה זו לארץ עתידה הייתה להתרחש לאחר שעם-ישראל ייכשל בחטאים וייענש בגלות (וכפי שכבר צויין, שאז היו ישראל במדרגת בעלי-תשובה): בגמרא נאמר שבעצם שאלתו של אברהם לקב"ה, "במה אידע כי אירשנה", היה משום חטא, לפי ערך מדרגתו ("מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתיים ועשר שנים?... מפני שהפריז על מידותיו של הקב"ה שנאמר 'במה אידע כי אירשנה'" - נדרים לב,א). וגם בתשובת הקב"ה לאברהם נאמר "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך גו'", שנאמר על גלות מצרים ורָמז גם לשאר הגלויות וגלות בבל בכללן.

אלוקי העולם נתן "נחלת עולם" לעם עולם
מכל הנ"ל עולה, שדברי הרמב"ם העוסקים בחילוקים בין הכניסה הראשונה לארץ לבין הכניסה השנייה אליה, נוגעים אך ורק לחלות הקדושה על שטחי ארץ-ישראל. אולם בכל הנוגע לעצם הבעלות של עם-ישראל על ארץ-ישראל, הרי כבר הוסבר והובהר, שלשיטת הרמב"ם הבעלות על ארץ-ישראל כולה החלה מיד עם הבטחת הארץ לאברהם אבינו ובעניין זה לא חלו ולא יכולים לחול שינויים כלשהם.
הקניין המוחלט שיש לעם-ישראל בארצו אינו מושפע מנסיבות הזמן והמאורעות.
ההבדלים בין ה'כיבוש' שהיה בעליה ראשונה ל'חזקה' שהיתה בעליה השניה מהווים נפקא מינה לעניין קדושת הארץ; אבל בנוגע לבעלות על הארץ אין זה משנה. הארץ כולה היא שלנו לנצח.

מכל זאת עולה ברור שארץ-ישראל איננה אובייקט הנתון למשא-ומתן ול'מסחר' כלשהם. ארץ-ישראל כולה - "מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת" - היא ירושה לכל יהודי ויהודי ולכל היהודים כאחד ואין לאיש סמכות לוותר על אף שעל ממנה. בנוסף לכך, עצם הרצון למסור חלקים מהארץ לזרים יש בו משום התנגדות לרצון ה' אשר " ברצונו נתנה לנו" כנחלת עולם.
בשעה שיהודים דבקים בעמדה זו בתוקף המתאים, לא מצד "כוחי ועוצם ידי" אלא מפני שמדובר ב"נחלת עולם" מאת הקב"ה אלוקי העולם לעם עולם - הצלחתם בכך מובטחת. ובהמשך לכך זוכים לקיום הייעוד, "והיו מלכים אומנייך ושרותיהם מניקותייך" - שבני אומות העולם מסייעים לעם-ישראל לקיים את רצון ה' בכלל, ואת רצון ה' בעניין זה בפרט, עוד בתקופת הגלות.
וכל זה מזרז את ביאת משיח צדקנו, שאזי תימצא כל ארץ-ישראל כולה, כולל ארץ קיני קניזי וקדמוני, בשליטת ישראל במהרה בימינו ממש.
(על-פי ליקוטי-שיחות, כרך טו, עמ' 109-100)
עוד בנושא אב

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il