ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
תרמו כעת זכר למחצית השקל לישיבה הגדולה בעולם!
בית המדרש

הרים ובקעות

הקדמה, איזורי הארץ, מעלת ההרים, הרי ירושלים, הר ההר והר העברים, הר גריזים והר עיבל, הר תבור והר הכרמל, הרים נוספים, ראש ההרים, חיוניות ההרים.
מוקדש להצלחת
עם ישראל
לחץ להקדשת שיעור זה
הקדמה
שטחה של הארץ, בפרט חלקה שבעבר הירדן המערבי, מצוין ברב-גוניות נופו. כך מתארת זאת התורה 1 : "והארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה, ארץ הרים ובקעות". וכן 2 : "כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה, ארץ נחלי מים עיינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר".
בתורה מצאנו את החלוקה היסודית של מבנה הארץ: הרים ובקעות. בספר יהושע, אחרי כיבוש הארץ, ישנו פירוט נוסף לחלקיה של הארץ: בחלק הדרומי- "ויכה יהושע את כל הארץ ההר והנגב והשפלה והאשדות" 3 , ובחלק הצפוני- "ואל המלכים אשר מצפון בהר ובערבה נגב כנרות ובשפלה ובנפות דור מים" 4 . בשני התיאורים נוספו שתי הבחנות: השפלה, והאשדות 5 .
חלוקה זו של הארץ, בפרט זו שבתורה, מסודרת על פי התבוננות על ארץ ישראל לאורכה. במרכז הארץ עוברים טורי הרים מן הצפון ועד הדרום, כאשר הם מחולקים על ידי הבקעות. גם חלקי הנוף המתוארים בספר יהושע, שהם השפלה והגבעות, מתארים את מבנה הארץ לאורכה, מהצפון לדרום. תבנית זו מזכירה דמות אדם השוכב לאורכו, כאשר ישנם קווי חמוקיים המבדילים בין חלקיו השונים. כך כתב בספר "חסד לאברהם" 6 : "צורת ארץ ישראל אינו לא ארוך ולא עגול ולא מרובע, אלא כצורת אדם מושכב ארצה פרקדן...".
על חשיבות המבנה בתיאור התורה "הרים ובקעות" כתב רש"י 7 : "משובח ההר מן המישור, שהמישור בבית כור (מידת שטח) אתה זורע כור, אבל ההר בית כור ממנו חמשת כורים, ארבע מארבע שיפועיו ואחד בראשו". והרמב"ן 8 פירט שבח ההרים והבקעות ביחס לחקלאות: "כי אין הבהמות בריאות וטובות ומרבות החלב רק באויר טוב ועשב רב ומים טובים. ובעבור שימצא זה באחו ובמרום הרים, אין הפירות שם שמנים ויפים מאד, אמר כי היא עוד שמנה שפרותיה שמנים ומתוקים, עד שתזוב כולה בדבש מהם. והנה שיבח אותה על כל טוב ה' על דגן ועל תירוש ועל יצהר ועל בני צאן ובקר. וזהו צבי היא לכל הארצות". כלומר, אויר ההרים נקי וצלול טוב למרעה הבהמות לעומת חשיבות הבקעות שבחומם ממתיקות את הפירות. כך מבנה הארץ מכשיר הן את הבהמות והן את הפירות להיות הארץ מבורכת בחלב ובדבש.
מבנה זה של הארץ קובע את אוירה כאויר ממוזג נוח מאד לחיים, בהיות המעברים בין הקיץ והחורף, ובין היום והלילה, מעברים עדינים שאינם קיצוניים במידה השוברת את הגוף ומקצרת את החיים.
הקרבה אל הים מוסיף על המיזוג הנעים שבארץ, כשהרוחות הבאות ממנו ממזגות את מידות החום היבשתיות. כך יוצא שמבנה הארץ בנוי בהתאמה הן לצומח, הן לבעלי החיים והן לאדם הבריא העובד והלומד.
למרות קרבתה של הארץ אל חוף הים, עיקר שבחה המתואר בתורה ובדברי הימים קשור לעבודת האדמה, ולא למסחר הבא דרך הים. יש בזה להעיד על היתרון המיוחד לבניית עם ישראל, הראוי לגלות את ייחודו הקדוש בהיותו "עם לבדד ישכון", בעוד שהמסחר גורם להתערבות ולהתבוללות עם עמי העולם ותרבותם. אף על פי כן, לא נבצר מישראל מידה מועטת של חיי מסחר בהיות שבט אחד, שבט זבולון, השוכן לחופה הצפוני של הארץ, מוכן לחיי המסחר בזכות המפרצים המצויים בנחלתו, המאפשרים בניית נמלים ומעגני אוניות. כך מאפשרת הארץ את הקשר עם העמים, תוך דגש להיותו רק חלקי בלבד, ואיננו מבטל את צורתנו המיוחדת, כדמות אותם עמים החיים על המסחר, שבזאת מאבדים את עצמיותם בהשתדלות למצוא חן בעיני זרים, כמתואר בספר הושע 9 : "כנען בידו מאזני מרמה לעשוק אהב".
מבנה הארץ, וייעודה החקלאי, מבאר את הסיבה להדגשת התורה בעיקר את היות הארץ ארץ הרים, והתעלמה מהשפלה וחוף הים. בהתאם לכך, מרכזי התורה, הרוח, השלטון והכלכלה בגב ההר ולא בשפלה: ירושלים, חברון, שכם, שילה, בית אל ועוד.

איזורי הארץ
בדברי חז"ל מצאנו את חלוקת הארץ למחוזות שלא על פי המבנה המורפולוגי המצוין בתורה, אלא על פי גושי התיישבות שנבחנו בדרך חלוקת הארץ לרוחבה על ידי הבקעות. כך מובא במשנה 10 : "שלוש ארצות לחזקה- יהודה ועבר הירדן והגליל".
הגליל נחלק מכל ארץ ישראל על ידי עמק יזרעאל, המחלק ומבתר את טורי ההרים הנמשכים מצפון לדרום, כשהוא חוצה אותם לכל רוחב הארץ מן הים התיכון ועד ים כנרת. בצדו המזרחי מתחבר עמק יזרעאל אל בקעת בית שאן וחוף הכנרת, הנמוכים מפני הים, ובצדו המערבי אל עמק זבולון, המתפרס עד הים התיכון.
חלוקה שניה של טורי ההרים נמשכת ממקום שבתו של שבט דן, לאורך נחל הירקון, ועד מבואות ירושלים. חלוקה זו מפרידה את ארץ יהודה מהשומרון והרי אפרים שבצפון. החלוקה אינה ברורה ומדויקת, כך שישנם מעברים הן מצפון לדרום והן ממזרח למערב בהיות שיפוליה מתונים בשיפועיהם. בצורה זו נראה מקומה של ירושלים כמוכן מראש להיות מרכז הארץ, המאפשר מחד את הקשר בין מזרח למערב ומאידך בין צפון לדרום.
לעומת הרי הגליל הגבוהים והמבותרים בבקעות נמוכות, ובזאת גורמים להסתגרות ולבידוד מסויים של השבטים ששכנו בהם, הרי שבשטחי ארץ יהודה אפשרות הניידות וההשפעה ההדדית על שבטי ישראל מצויה בקלות יתר. ואכן, אופיו הקשה והטרשי של הגליל השפיע על קשיחותם של אנשי גליל כמסופר בספר "מלחמות היהודים". גם הרי הדרום, מירושלים ועד חברון, היו גבוהים יחסית להרי השומרון וחייבו הסתפקות במועט וחיי צנעה, שהשפיעו על עליית הרמה הרוחנית המתאימה לסביבות ירושלים עיר הקודש. כך נחשבה כל ארץ יהודה כמחוז הקדוש ביותר בארץ, כמתואר בספר תהילים 11 : "היתה יהודה לקדשו".
חלוקה שלישית הינה ארץ אפרים ומנשה, שמשופעת בהרים ובגבעות, נמוכים יחסית, המאפשרים חיי חקלאות ופריון רב. ייחודיות זו הקנתה לאיזור זה את היותו המרכז המבורך בכל ארץ ישראל, כדברי רש"י 12 : "שלא היתה בנחלת השבטים ארץ מלאה כל טוב כארצו של יוסף". מאידך, ברכה זו טמנה בחובה סכנה, כאשר המצב הרוחני היה בשפל, עקב רדיפת מותרות ותענוגות, כדברי הנביא הושע 13 : "כרפאי לישראל ונגלה עוון אפרים... כולם מנאפים כמו תנור בערה מאופה... יום מלכנו החלו שרים חמת מיין משך ידו את לוצצים".
אופיו של ארץ אפרים ומנשה קבע את מרכזיותה הגיאוגרפית כמרכז הישוב. ואכן, עד לימי דוד היו ערי הבירה בארץ בחלקו של שבט אפרים. רק כאשר קיבלה הארץ את מעלתה הרוחנית ונודע הצורך לאחד את האומה, שלא על בסיס שבטי, עלתה ירושלים לגדולה. אמנם ירושלים איננה מצויה במרכז היישוב, אבל היא קרובה אליו ביותר. יתרה מזו, המבנה המיוחד המבליט את מיקומה כמוקפת עמקים העוטרים אותה מסביבם בטבעת הרים, הראה את ייחודה שאין דומה לו בכל הארץ.

מעלת ההרים
המונח הרים ביחס לארץ ישראל בדברי המקרא מכוון לגובה רוחני המרשים המגיע אליו, כך מובא בדברי הנביאים כשהם פונים אל הרי ישראל: "הנבא אל הרי ישראל ואמרת הרי ישראל שמעו דבר ה'" 14 , וכן: "קום ריב את ההרים... שמעו הרים את ריב ה'" 15 . כך יש לראות גם את התואר להר סיני: "הר האלוהים" 16 . בדרך זו התיחסה התורה לארץ ישראל כי גבוה מכל הארצות, כמובא במסכת קידושין 17 : "ארץ ישראל גבוהה מכל הארצות".
ביציאת מצרים נקבע הר חורב, הניצב בגבולה הדרומי של הארץ, כהר האלהים, כנאמר 18 : "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה". חוזרים הדברים בהבלטה בשעת מתן תורה: "ויחן שם ישראל נגד ההר... ויקרא אליו ה' מן ההר... כי ביום השלישי ירד ה'... על הר סיני... הישמרו לכם עלות בהר... כל הנוגע בהר... ענן כבד על ההר... והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו ה' באש... ויחרד כל ההר מאוד... ויקרא ה' אל משה אל ראש ההר..." 19 . בהר סיני ישב משה ארבעים יום וארבעים לילה ושם קיבל את התורה, ומבאר "הכוזרי" 20 שהר סיני נמצא בגבולה הדרומי של הארץ ומתוך כך חלה עליו קדושת הארץ.
בזמן חטא העגל כאשר היה איום זמני לכלות (ח"ו) את ישראל עמד משה בתפילה ואמר: "למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם להרוג אותם בהרים" 21 . על המשמעות של הריגתם בהרים כתב יהונתן בן עוזיאל שהכוונה היא להרי התבור, החרמון, שריון וסיני. מכאן לייחודה של ארץ ישראל המתעלה בזכות הריה, העוטרים אותה מצפון ומדרום. לפי זה, משמעות ישראל הנהרגים במדבר היא מחוסר הזכות לעלות אל הרי הקודש של הארץ.
בפרשת המרגלים ציוה משה את המרגלים לעלות אל ההר, אחרי שיעלו בנגב. יתכן כי הכוונה להרי ירושלים שהם המתנשאים בארץ. התורה מציינת כי המעפילים, שלא שמעו את דברי ה', נפלו כאשר בקשו לעלות אל ראש ההר. בזאת ישנה משמעות כפולה למדרגה הרוחנית הנישאת: הארץ בכלל וירושלים בפרט.
התיחסות נוספת למעלת הרי ארץ ישראל מצוי בפרשת וזאת הברכה. משה נצטוה לעלות אל ראש הפסגה ומשם לראות את הארץ המובטחת. כשעולה משה נאמר: "ויראהו ה' את כל הארץ..." 22 . כלומר, משה עומד על הר נבו וממנו משקיף על כל חבלי הארץ. יש בזה להעיד על המעלה הקדושה שבהרים שהעליה על גביהם מאפשרת לחזות את פני כל הארץ. דברים דומים נאמרו גם לאברהם אבינו: "שא נא עיניך וראה... כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה..." 23 .
על ערכה של הארץ בתור ארץ הרים, מובא עוד בפרשת "האזינו", כאשר מספרת התורה בשבח הארץ: "ירכיבהו על במותי ארץ" 24 . גובהם של ההרים המתואר בפסוק נתפס בדברי חז"ל כמסמל גובה רוחני. כך מבאר רש"י על הפסוק הנזכר על פי תרגום אונקלוס, שהכוונה היא לעולם הבא. ובילקוט שמעוני 25 מובא שהכוונה היא לתורה.
לא רק גובהם של ההרים יש בו כדי להעיד על התכונה הרוחנית של הארץ, גם מבנה החומר, הסלעים והאבנים בקשיותם מעידים על האופי הרוחני המיוחד לגדולי התורה שבארץ. על דברי התורה: "ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחושת" 26 , אמרו חז"ל 27 שהכוונה לתלמידי חכמים שהם כאבני הבנין של עם ישראל, והם מוצקים כברזל ואיתנים בעמדותיהם הרוחניות.
ובמסכת שבת 28 מובא כי על תלמיד חכם ראוי לו שיהיה נוקם ונוטר כנחש. נראה כי למדו זאת ממה שנאמר: "ומהרריה תחצוב נחושת", הרומז על הרי התורה ותלמידי החכמים המפיקים נחושת, שעל שמה נקרא הנחש 29 .

הרי ירושלים
בתיאור מסעיו של אברהם נאמר 30 : "ויעתק משם ההרה מקדם לבית אל". רמזה התורה על הרגשת חושיו הפנימיים של אברהם כי הקודש מסתתר בהר. גם בפרשת בריחתו של לוט מתוך ההפכה נאמר לו על ידי המלאכים כי יש להימלט אל ההר, ובדברי רש"י 31 : "אצל אברהם ברח שהוא יושב בהר".
הבלטה מיוחדת של קדושת הרי ישראל בכלל, והרי ירושלים בפרט, ניכרת בפרשת העקדה בדברי ה': "ולך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אומר אליך" 32 . כידוע, הר זה הוא שנתכנה מאוחר יותר בשם "הר הבית", מקום בנינו של בית המקדש. גובהה של ירושלים, הנקראת בפסוק "ארץ המוריה", מקבל את הביטוי המיוחד לו בפרשת זקן ממרא, כאשר אמרה תורה: "וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה'" 33 . מבארים חז"ל 34 : מלמד שבית המקדש גבוה מכל המקומות.
בביאור לברכת בלעם: "מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו" 35 מפרש התרגום יהונתן כי הכוונה במילים "מראש צורים" היא לאבות ולאמהות. ומציין "בעל הטורים" כי המילים: "כי מראש צורים" בגימטריא: "על הר המוריה". ונראה, שאין זה קשר מקרי בלבד, אלא קשר המדגיש כי פסגת הקודש בארץ אחוזה ודבוקה בנשמת האבות.

הר ההר והר העברים
שני ההרים, הר ההר והר העברים, נתייחדו בסוף דרכם של ישראל במדבר. שניהם נקבעו כמקום גניזתם של שני ענקי הרוח של האומה הישראלית, האחים האהובים: משה רבנו- בהר העברים, ואהרן הכהן- בהר ההר. בתרגום יהונתן 36 מפורש כי הר ההר הוא הנקרא: "טוורוס אומנוס", ובדברי חז"ל 37 הוא נקרא: "טורי אמנון", והוא מצויין כגבולה הצפוני של ארץ ישראל. לעומתו, הר העברים נקרא כך על סמיכות מקומו למעבר הירדן, מקום כניסתם של ישראל לארץ ישראל. להר שם נוסף: "הר נבו" 38 .
הר ההר בנוי כהר העומד על גבי הר, כתפוח קטן העומד על גבי תפוח גדול 39 . יש בזה רמז למעלת הכהונה של האהרן הכהן הבנויה על גבי קדושת האומה, כקומה על גבי קומה.
ביחס להר נבו נאמר 40 כי היה מול בית פעור, ובדברי רש"י 41 מבואר שקברו של משה מוכן לכפר על מעשי פעור (סוג עבודה זרה מאוסה). שכן, השם "נבו" רומז לעבודה זרה הנקראת בשם זה, ככתוב בספר ישעיה 42 על אלילי בבל: "כרע בל קרס נבו". וכן כתב רש"י 43 : "נבו ובעל מעון שמות עבודה זרה הם".
נראה לפרש כי ישנו רמז נסתר בשם "נבו": דרך הר זה עברו בני ישראל בכניסתם אל ארץ הבחירה. אם כן, פירוש המילה "נבו" כמו: נבוא, וחסרון האות אל"ף מעיד על עיכוב כניסתו של משה רבנו.
 הר חרמון- שניר
למרות היותה מתוארת כארץ הרים, הריה של ארץ ישראל אינם גבוהים ביותר. אולם, מיוחד בגובהו בין כולם הוא הר חרמון, הנקרא בתורה 44 בשם "שניר", ובתרגום אונקולוס: "תור תלגא"- הר השלג 45 . לעומתו, שאר הרי הארץ אינם גבוהים ביותר, ואין מצוי עליהם שלג באופן תדיר.
בספר דברים 46 נזכר כבושם של ישראל את ארץ עוג ברמת הגולן, שהגיע עד הר חרמון. ומציינת התורה כי הצידונים קראו לחרמון שׂריון, והאמורי קראו לו שניר. רש"י 47 מציין שם נוסף לחרמון: הר שׂיאון על פי הנאמר 48 : "ועד הר שיאון הוא חרמון". מבאר רש"י את הטעם לשמות השונים: היו ארבע מלכויות שהתפארו בזכותן על הר החרמון שבארץ ישראל, וכל אחת קוראת לו בשם הראוי מבחינתה.
על השם חרמון כתב הרמב"ן 49 כי שם זה קשור לקור הגדול ששורר בו, דבר שמנע מבני אדם להתגורר בו, כך שההר היה בבחינת חרם, כלומר מחוץ לתחום המגורים. ביאור נוסף מובא במדרש קדמון: משה רבנו ביקש להיכנס לארץ דרך החרמון, כדי לעקוף את גזירת ה' שלא יכנס דרך הירדן. על זה בא איסור מיוחד שמנע אותו ממחשבתו. איסור המובא במדרש על הפסוק: "עלה ראש הפסגה"- ראש ששולל כל אפשרות כניסה לארץ. אם כן, הטעם לשמו של ההר "חרמון", מלשון חרם- איסור.
השם "שיאון" מובנו על שם גובהו הנישא, בבחינת שיא. השם "שׂריון" מקורו משיבוש המילה "שׁריון", כלומר המגן החזק והתמיר של ארץ ישראל בגבולה הצפוני.

הר גריזים והר עיבל
שני הרים אלו עוטרים את העיר שכם. ביניהם קבעה התורה את מעמד הברית של עם ישראל בכניסתם לארץ, כנאמר 50 : "ונתתה את הברכה על הר גריזים ואת הקללה על הר עיבל". מעמד זה, שהיה מרשים ביותר, היה מעין קבלת התורה והארץ, בתנאי של הדדיות בין התורה והארץ לבין ישראל.
בפרשת "כי תבוא" 51 מתואר המעמד: שישה שבטים עמדו בראש הר גריזים, והם: שמעון, לוי, יהודה, יששכר, יוסף ובנימין, ושישה הנותרים עמדו על הר עיבל: ראובן, גד, אשר, זבולון, דן ונפתלי. הכהנים, הלוים וארון העדות נמצאו במעמד זה בין שני ההרים, כך שמימנם ומשמאלם עמדו שבטי ישראל. השבטים שעמדו על הר גריזים פתחו בלשון ברכה. וכך נפתח סדר הברית, שבטי הברכה שמעו את דברי הלויים הפונים אל הר גריזים ואומרים: "ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה" וכל שבטי ישראל משני ההרים אומרים אמן. אחר כך פנו הלויים אל הר הקללה, ואמרו אותם הדברים בלשון ארור: "ארור האיש...", וגם כאן ענו כל העם אמן. וכך נאמרו כל דברי הברית בזה אחר זה, בתחילה בלשון ברכה ולבסוף להיפך- בלשון קללה.

הר תבור והר הכרמל
הר תבור בולט גאוגרפית בהיותו הר בודד בתוך עמק נרחב- עמק יזרעאל. בזאת מתייחד הוא כנקודת הקרנה מרכזית על סביבתו. יתכן ומסיבה זו קשור שמו למילה דומה המעידה על מרכזיות: "טבור".
הר תבור מוזכר 52 כמקום הכינוס של צבא ישראל בימי דבורה הנביאה במלחמתה כנגד סיסרא ויבין מלך כנען. בתוך מהלך הירידה מההר זכה ישראל לנצחון גדול המלווה בנסים כבירים ששברו את כח האויב. כך מתואר בשירת דבורה ביחס למלחמה שהיתה על התענך במי מגידו: "מן שמים נלחמו הכוכבים ממסילותם..., נחל קישון גרפם" 53 . ומבארים חז"ל 54 כי הכוכבים הרתיחו את שריונות הברזל של האויב, וכאשר ירדו אל הנחל להתקרר נשטפו על ידי המים.
במסכת מגילה 55 מובא כי בזמן מעמד הר סיני בא הר תבור בבקשה שהתורה תינתן עליו, אלא שנדחה הוא מפני הר סיני, שאיננו בולט ומצויין בענוותו. שני פסוקים מעידים על כך: א. "למה תרצדון הרים גבנונים ההר חמד אלהים לשבתו" 56 - כלומר, יצאה בת קול ואמרה לפני כל ההרים שבאו לקבל עליהם את התורה, וביניהם הר תבור: מדוע תעשו דין עם הר סיני, הלא אתם בעלי מומים (-גבנונים) ביחס להר סיני. ב. "כי כתבור בהרים וככרמל בים יבוא" 57 - מה תבור וכרמל שלא באו אלא לפי שעה שתתקבל עליהם תורה, נקבעו בארץ ישראל, בתי כנסיות ובתי מדרשות, שקוראים ומרביצים בהם תורה דרך קבע, על אחת כמה וכמה שיזכו ויעברו כולם לארץ ישראל. יוצא איפוא, שהר תבור ראה עצמו כמזומן שתינתן עליו התורה, ומכאן המשמעות הרוחנית בשם תבור, חיבור של שתי מילים: תבוא- אור.
ואכן, לעתיד לבוא עתיד הקב"ה לקבוע את הר תבור, הר כרמל והר סיני כבסיס להר הבית, כמובא במדרש 58 : "רבי פנחס בשם רבי ראובן אמר: עתיד הקב"ה להביא סיני ותבור וכרמל ולבנות בית המקדש על גביהן, שנאמר 59 : "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים".
שמו של הר הכרמל נגזר מטוב אדמתו, ארץ כרמים, המעוררת שמחה ביופיה ובנופה המלא והדשן. אותו נוף השפיע על צורתה וייחודה של הארץ כנאמר 60 : "ואביא אתכם אל ארץ הכרמל".
הכרמל הצטיין בצורתו המיוחדת, בדברי ימיו ובמעמדו הרוחני כמשפיע על הארץ ועל העם כולו. בצורתו- כניסתו עד הים, שלא כשאר הרי הארץ שעיקר מקומם הוא במרכזה, ורק הגבעות והשפלות הם הנושקות לים. קרבה יתירה זו לים מצאה את ביטויה בדברי ירמיה הנביא: "וככרמל בים יבוא", וכעובדה המשמשת כנקודת ציון לבירור האמת. כדברי רש"י 61 : "כאשר דבר אמת הוא... והר הכרמל על הים כן באמת יבוא הדבר הזה".
קרבתו לים קבעה גם ציון הלכתי בהלכות שבת. בשאלת חישוב זמן בין השמשות לשיטת ר' נחמיה קבעה הגמרא 62 : "אמר ר' חנינא: הרוצה ליידע שיעורו של ר' נחמיה (-זמן מהלך חצי מיל אחרי השקיעה) יניח חמה בראש הכרמל וירד ויטבול בים ויעלה, וזהו שיעורו של ר' נחמיה".
בדברי ימיו- מביאה הגמרא 63 בשם ר' חייא: "הרוצה לראות בארה של מרים יעלה לראש הכרמל ויצפה ויראה כמין כברה בים, וזו היא בארה של מרים". ומבאר המהר"ל 64 כי עניינה של מרים היה לעורר את סגולת הקודש הטבעית הצפונה בישראל הנובעת מלמטה למעלה, כשם שהמים בבאר נובעים מלמטה למעלה.
גילויה של סגולה זו מזכיר את האור הגדול שנגלה על הר הכרמל, בימי אליהו הנביא ובימי תלמידו אלישע. כאשר התפשטה עבודת הבעל בישראל ואיימה לבטל שייכותם הרוחנית של ישראל אל עבודת ה', והמלכות ששלטה בכיפה היתה מנוהלת על ידי איזבל, אשת כשפים ורשע שבאה מהעיר צידון, קרא אליהו את כל ישראל למבחן אמת על הר הכרמל. מול אליהו הנביא ניצבו ארבע מאות נביאי האשרה וארבע מאות וחמישים נביאי הבעל. אליהו פונה אל העם בקריאה להפסיק לפסוח על שתי הסעיפים ולברר את האמת המוחלטת- האם ה' הוא האלהים או ח"ו הבעל: "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים, אם ה' האלהים לכו אחריו, ואם הבעל לכו אחריו" 65 .
כדרך לבירור האמת הציע אליהו לבנות מזבח לה', ולעומתו יבנו נביאי האשרה מזבח לבעל, והאלהים אשר יענה באש הוא האלהים האמיתי. אחרי יום שלם שעובדי הבעל ניסו להוריד אש, נמסרה ההזדמנות לאליהו הנביא לברר את טענתו דרך הורדת אש על מזבחו. אליהו בנה מזבח בעל שתים עשרה אבנים, הרומזים לתריסר שבטי ישראל, וזאת כדי להדגיש את סגולתם הטבעית של ישראל. בנוסף הכין תעלה, רחבה כבית סאתיים זרע, סביב למזבח, כמידת חצר המשכן שבתוכו נבנה מזבחם הראשון של ישראל. לאחר יציקת שנים עשר כדי מים על המזבח קרא אליהו לה' בשמם של אבותינו הראשונים: "ה' אלהי אברהם יצחק וישראל היום יִוָדַע כי אתה אלהים בישראל ואני עבדך..." 66 . לקול קריאתו ירדה אש ה' ואכלה את העולה, העצים, האבנים, העפר והמים. יתכן והאש שהאירה את המים והעפר, יסודות הטבע הפשוטים שמהם מורכב גוף האדם, גילתה את האור האלוהי הגנוז בישראל.
ואכן, המראה הגדול העיר את העם כולו שנפל על פניו וקרא: "ה' הוא האלהים, ה' הוא האלהים" 67 . מתוך הקריאה ומעמד האמונה המרומם תפסו העם את נביאי הבעל והרגום ליד נחל קישון היורד מן ההר. בזאת הוכתה עבודת הבעל מכה נמרצת ונגאל כבודם של ישראל.
בצורה זו ניתן לבאר את הקשר בין הר הכרמל לבארה של מרים הנצפה ממנו. כשם שענין בארה של מרים הוא בירור בין השמשות, דהיינו ההבדל בין הקודש ובין החול, כך מברר הר הכרמל את אמיתת אמונתם הטבעית של ישראל מאז תקופתו של אליהו הנביא.
נקודה נוספת המתבארת מסיפור אליהו בכרמל היא על פי ביאורו של רש"י כי אליהו שיפץ את מזבח ה' ההרוס שנבנה על ידי שאול המלך אחרי מלחמתו בעמלק, כנאמר 68 : "ויוגד לשמואל... בא שאול הכרמלה והנה מציב לו יד", ובדברי רש"י 69 : "בונה לו מזבח, הוא המזבח שנאמר באליהו". מכאן הקשר בין מדרגתו הלאומית של ישראל במאבקו בעמלק, שהחלה עוד בתקופת שאול, לבין מדרגתו האמונית של ישראל, המתגלה בימי אליהו, בקריאתם הרמה: ה' הוא האלוהים.
כך רכש לו אליהו את הזכות להיות מבשר האומה לקראת הגאולה האחרונה, כאמור בספר מלאכי 70 : "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא, והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם...". אליהו, המעורר את סגולת הדורות בישראל, הוא מבשר הגאולה השלמה. זוהי כוונת דברי ישעיה הנביא בבררו את ישועת ישראל העתידה: "מה נאוו על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום מבשר טוב משמיע ישועה אומר לציון מלך אלהיך" 71 . כלומר, אליהו הנביא שעלה על הר הכרמל ושם עשה שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, הוא העתיד להביא שלום בתוך מחני ישראל, ולגלות כי בשלום זה נמצאת הישועה הכרוכה באמונה בה' אלוהי ישראל.
תלמידו של אליהו, אלישע, קבע גם הוא את מקום מושבו בהר הכרמל, ומשם הפיץ תורה וגילה את נפלאות ה' על הארץ. משם היתה תחיתו של בן השונמית על ידו, ובכך התברר כי הר הכרמל הוא מקום התיקון והנצחון על הקשה שבאויבי האדם, מלאך המוות, שעל פי דברי חז"ל 72 הוא גם יצר הרע והוא השטן. מכאן סגולתו של הר הכרמל לעורר את סגולת ישראל. ובזה ניתן פיצוי להר הכרמל על אובדן הזכות לקבלת התורה עליו.

הרים נוספים
בספר יהושע 73 מוזכרים הרים נוספים ביחס לחלוקת השבטים לנחלות. נראה כי השבטים החשובים היו יושבי ההרים. כך למשל מצויינת נחלת כלב, מחשובי שבט יהודה, כ"חברון בהר יהודה". נחלת אפרים נקראה על שמם "הר אפרים" 74 . קבורתו של יהושע היתה בתמנת סרח אשר בהר אפרים, מצפון להר געש 75 . וכן, בקרבת מקום, נקבר אלעזר הכהן, במקום המצויין "גבעת פנחס" בהר אפרים. הר אפרים נודע כמקום הולדתו של שמואל הנביא, מקים מלכות ישראל לזמן ולדורות. בצורה זו מתחברים הרי הארץ אל שבטי ישראל ואל מנהיגיהם החשובים, שמהם קבלו את שמם לגדולה.
על פוריותם של אותם ההרים ועל ההבטחה לעתיד להתגלות גאולת הארץ באותם ההרים אומר הנביא ירמיה 76 : "ושובבתי את ישראל אל נוהו ורעה הכרמל והבשן, ובהר אפרים והגלעד תשבע נפשו". וכן: "עוד תטעי כרמים בהרי שומרון, נטעו נוטעים וחיללו. כי יש יום קראו נוצרים בהר אפרים קומו ונעלה ציון אל ה' אלוהינו" 77 . קריאה זו היתה מקובלת בזמן הבאת הביכורים לירושלים, כמובא במסכת ביכורים 78 : "ולמשכים היה הממונה אומר: קומו ונעלה ציון אל בית ה' אלוהינו". מכאן הנבואה על עתידם של הרי אפרים והרי שומרון להתברך בבני ישראל עובדי אדמה, שומרי תורה, העולים לירושלים להביא את פרי אדמתם אל בית המקדש.

ראש ההרים
עם כל חשיבותם של הרי הארץ, בערכם הארצי והרוחני, מתנשא מעליהם הר הקודש אשר בירושלים, שזכה לתואר: "ראש ההרים", כנאמר בדברי ישעיה הנביא: "נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים" 79 .
הגמרא במסכת קידושין 80 קבעה כי הר זה הוא הגבוה ביותר מכל הארץ: "דתניא וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך, מלמד שבית המקדש גבוה מכל ארץ ישראל". מבאר המהר"ל 81 את כוונת חז"ל ביחס לגובהו של ההר. שכן, נראה לעינים כי יש הרים גבוהים יותר?! ולא עוד, הגמרא במסכת זבחים 82 מביאה כי ישנם הרים מסביב לירושלים הגבוהים יותר מהר הבית. עד שמתוך כך עלתה במחשבתו של דוד המלך לקבוע את מקום המקדש בעין עיטם, ורק לאחר שיקול נוסף החליט להעביר את מקום המקדש להר הבית, על פי הפסוק: "ובין כתפיו שכן" 83 . שכן, הוא נמצא בין שני הרים גבוהים, ובכך דומה הוא למקום שבין כתפיו של השור, ששתי הכתפים גבוהות, ובין הכתפים הוא החלק הנאה ביותר בשור. יוצא איפוא, כי הר הבית איננו הגבוה ביותר בארץ?!
עונה המהר"ל כי היות והארץ היא כדורית, אין משמעות לגובה הפיזי הנראה לעינים. אלא, והמקום הגבוה באמת הוא המכוון אל נקודת הגובה האלוהית- מקום כסא הכבוד שבשמים. והיות שהר הבית הוא המכוון כנגד בית המקדש של מעלה, מכאן שהוא הגבוה ביותר בעולם מבחינת נקודת האמת של ההויה בכללותה.
בזאת מתבררים לשונות התורה המציינים את ההליכה מארץ ישראל לירושלים בלשון עליה, כגון: "וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה'" 84 . כן נזכר במסכת זבחים 85 כי כאשר ישבו שמואל הנביא ודוד המלך לעסוק באיתורו של מקום המקדש עיינו בספר יהושע ומצאו שבכל מקום נאמר אחרי עליה בגבול- ירידה, מלבד בחלקו של בנימין. מזאת הסיקו כי זהו מקום המקדש, שבו ישנה עליה ואין ירידה כלל.
המסורת קובעת כי הר הבית הוא "הר המוריה", ובו היתה עקידת יצחק, שעליה נאמר לאברהם: "לך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אומר אליך" 86 . הוכחה לזיהוי זה הם דברי הכתוב בספר דברי הימים ב' 87 : "ויחל שלמה לבנות את בית ה' בירושלים בהר המוריה, אשר נראה לדויד אביהו...".
פירושים אחדים נאמרו בחז"ל 88 למשמעות השם "מוריה". ר' חייא הגדול אמר: שמשם הוראה יצאה לעולם, שכן בהר הבית ישבו הסנהדרין שהורו את התורה. ר' ינאי אמר: מקום שיראה יצאה לעולם, כנזכר בפרשת העקידה: "ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה" 89 . בנוסף, בתורה נאמר: "בהר ה' יראה" 90 , רמז על מצות העליה לרגל שנאמרו בה המילים: "שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך" 91 , שמשמעותם: האדם בא להראות לפני האלוהים.
אולם, קצת קשה להלום פירוש זה עם דברי אברהם: "ה' יראה"- שענינו ראיית ה' מצד רצונו ולא מתוך התלות בעליית האדם להראות. אלא, חז"ל במסכת חגיגה 92 מבארים כי המילה יֵרָאֶה ניתנת להיקרא גם "יִרְאה", וכשם שאדם בא לראות כך בא להראות.
בדברי אברהם מכונה הר הבית בשם הר ה'- הר שכל משמעותו שייכת לגילוי האלוהי. ובדברי ישעיה הנביא מכונה ההר: הר הקודש, כנאמר 93 : "וישתחוו לה' בהר הקודש בירושלים". מכאן ישנה משמעות מחייבת כי הניתוק מירושלים ומהר הקודש משמעותו ניתוק ח"ו בין האדם לאלהים, כנאמר 94 : "ואתם עוזבי ה' השכחים את הר קודשי", השווה את שכחת הר הקודש לעזיבת ה'. ובמידה טובה- הדבקות בירושלים היא הדבקות האמיתית בה' יתברך.

חיוניות ההרים
בדברי הנביאים ישנן פניות ישירות המיועדות אל ההרים מאת ה'. בספר ירמיה ניתן לפרש את הפניה להרים כמכוונת אל יושביהם: "הררי בשדה חילך כל אוצורותיך לבז אתן" 95 , וכן: "גלעד אתה לי ראש הלבנון, אם לא אשיתך מדבר" 96 . זאת בדומה לפניה לארץ ישראל: "ארץ ארץ ארץ שימעי דבר ה'" 97 .
אולם, בדברי הנביא יחזקאל אנו מוצאים התייחסות אנושית חיונית אל ההרים, בדרך שלא ניתן לפרשה כסמל וכפניה ליושביהם: "שים פניך אל הרי ישראל והנבא אליהם. ואמרת הרי ישראל שמעו דבר ה' אלהים... ונשמו מזבחותיכם... ונתתי את פגרי בני ישראל לפני גילוליהם... וזכרו פליטיכם אותי בגויים..." 98 . וכן בצורה יותר מפורשת, לקראת סוף הספר בו כמעט מוקדש פרק שלם לשיחת הנביא עם ההרים: "הרי ישראל שמעו דבר ה'... יען אמר האויב אליכם האח ובמות עולם למורשה היתה לנו... לכן הרי ישראל שמעו דבר ה' אלהים כה אמר ה' אלהים להרים ולגבעות לאפיקים... אשר היו לבז וללעג לשארית הגויים... ואמרת להרים ולגבעות... הנני בקנאתי ובחמתי דברתי יען כלימת גויים נשאתם... ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל... כי הנני אליכם ופניתי אליכם ונעבדתם ונזרעתם. והרביתי עליכם אדם כל בית ישראל... והולכתי עליכם אדם את עמי ישראל וירשוך והיית להם לנחלה" 99 .
בכך מתברר כי הנביא מייחס תכונות חיוניות, בעלות הכרה לארץ ישראל ולהרים עצמם, גם ללא הקשר לעם ישראל, הסובלים את חרפת הגויים, ולמענם בלבד ראויה הגאולה להתגלות. בכך משתתפים ההרים במעשי הגאולה, כאשר הם שוממין לפני האויבים, ופורחים ומכינים את כניסתם וחזרתם של ישראל לארץ. בצורה זו מתאימים הם למעלות הקודש של הארץ, הנוטעים בקרבה חיוניות נשמה בעלת הכרה וזהות כישראל עצמם.



^ 1. דברים יא, יא
^ 2. שם ח, ז
^ 3. יהושע י, מ
^ 4. שם יא, ב
^ 5. על פי רש"י (ד"ה "והאשדות") הכונה לגבעות שמשם נשפכים המים לים.
^ 6. מעיין ג נהר ד
^ 7. דברים יא, יא ד"ה "ארץ הרים ובקעות"
^ 8. שמות ג, ח ד"ה "אל ארץ זבת חלב ודבש"
^ 9. יב, ח
^ 10. מסכת בבא בתרא פרק ג משנה ב
^ 11. קיד, ב
^ 12. דברים לג, יג ד"ה "מבורכת ה' ארצו"
^ 13. ז, א- ה
^ 14.יחזקאל לו, א
^ 15.מיכה ו, א- ב
^ 16.שמות ג, א; שם כד, יג
^ 17.דף סט ע"ב
^ 18. שמות ג, יב
^ 19. שם פרק יט
^ 20. מאמר שני אות יד
^ 21. שמות לב, יב
^ 22. דברים לד, א
^ 23. בראשית יג, יד- טו
^ 24. דברים לב, יג
^ 25. האזינו אות תתקמד
^ 26. דברים ח, ט
^ 27. מסכת תענית דף ד ע"א
^ 28. דף סג ע"א
^ 29. אין הכוונה למידה רעה של נקימה, כי על זה הזכירה הגמרא במסכת יומא (דף כג.) שדרך תלמיד חכם להתפייס כשבאים לפייסו. אלא הכוונה היא לכושר הנחישות בהחלטה ובהכרת הערך העצמי לטובת ערכי הרוח הקשורים בו.
^ 30. בראשית יב, ח
^ 31. שם יט, יז ד"ה "ההרה המלט"
^ 32. שם כב, ב
^ 33. דברים יז, ח
^ 34. מסכת סנהדרין דף פז ע"א
^ 35. במדבר כג, ט
^ 36. שם לד, ז
^ 37. מסכת גיטין דף ח ע"א
^ 38. דברים לב, מט
^ 39. רש"י במדבר כ, כב ד"ה "הר ההר"
^ 40. דברים לד, ו
^ 41. שם ד"ה "מול בית פעור"
^ 42. מו, א
^ 43. במדבר לב, לח ד"ה "ואת נבו ואת בעל מעון"
^ 44. דברים ג, ט
^ 45. יתכן הקשר בין שניר- הר השלג- לסנור (SNOW)- שלג בלעז, וכן מביא רש"י שם.
^ 46. פרק ג
^ 47. שם, ט ד"ה "צידונים יקראו לחרמון"
^ 48. דברים ד, מח
^ 49. שם ג, ט ד"ה "צידונים יקראו לחרמון שריון"
^ 50. דברים יא, כט
^ 51. שם כז, יא- כו
^ 52.שופטים ד, ו
^ 53.שם ה, כ- כא
^ 54.מסכת פסחים דף קיח ע"ב
^ 55.דף כט ע"א
^ 56.תהילים סח, יז
^ 57.ירמיה מו, יח
^ 58.ילקוט שמעוני ישעיה אות שצא ד"ה "והיה באחרית הימים"
^ 59.ישעיה ב, ב
^ 60.ירמיה ב, ז
^ 61.שם מו, יח ד"ה "כי כתבור בהרים"
^ 62.מסכת שבת דף לה ע"א
^ 63.שם
^ 64.נצח ישראל פרק נד
^ 65.מלכים א יח, כא
^ 66.שם לו
^ 67.שם לט
^ 68.שמואל א טו, יב
^ 69.שם ד"ה "מציב לו יד"
^ 70.ג, כג- כד
^ 71.ישעיה נב, ז
^ 72.מסכת בבא בתרא דף טז ע"א
^ 73.פרקים טו- טז
^ 74.שם יז, טו
^ 75.הכינוי "הר געש" רומז על זעזוע קשה שעבר האיזור בזמן קבורתו של יהושע כעונש על ההתעצלות בהספדו (ע"פ הגמרא במסכת שבת דף קה ע"ב).
^ 76.נ, יט
^ 77.שם לא, ד- ה
^ 78.פרק ג, משנה ב
^ 79.ישעיה ב, ב
^ 80.דף סט ע"א
^ 81.באר הגולה עמ' קל- קלב
^ 82.דף נד ע"ב
^ 83.דברים לג, יב
^ 84.שם יז, ח
^ 85.דף נד ע"ב
^ 86.בראשית כב, ב
^ 87.ג, א
^ 88.בראשית רבה פרשה נה אות ז
^ 89.בראשית כב, יד
^ 90.שם
^ 91.דברים טז, טז
^ 92.דף ב ע"א
^ 93.ישעיה כז, יג
^ 94.שם סה, יא
^ 95.ירמיה יז, ג
^ 96.שם כב, ו
^ 97.שם שם, כט
^ 98.יחזקאל ו, ב- ט
^ 99.שם לו, א- יב
עוד בנושא שיר למעלות ארצנו

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il