ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

ימים ונהרות ;">

דף הבית בית מדרש משפחה חברה ומדינה ארץ ישראל ומצוותיה ישוב הארץ, גבולותיה ויציאה לחו"ל גבולות הארץ Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

שבט תש"ע

ימים ונהרות


נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
ורד מעיינה בת יהודית עדנה

הקדמה
במסכת בבא בתרא 1 מובא על הפסוק 2 : "כי הוא על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה", כי הכוונה לארץ ישראל שהקב"ה הקיפה בימים ובנהרות. משמעות הקפה זו, בימים ובנהרות, מתבררת מתוך ההבדל המהותי בין מי הים למי הנהר. מי הים הינם מים מלוחים אשר אינם ראוים לשתיה, ולמרות שניכרת בהם תנועת גלים, בעיקרה הם מים עומדים וקוויים, כאמור במעשי בראשית: "ולמקוה המים קרא ימים" 3 . לעומתם, הנהרות זורמים, נובעים ומחדשים את מימיהם מרגע לרגע. נקודה נוספת: בעוד שהים מקיף את היבשה, ועומד כמכשול להתפתחות היבשה, הרי שמי הנהרות נובעים מתוך היבשה ומסייעים לרעננותה ולחותה הבריאה.
בארץ קדושה כארץ ישראל ישנה משמעות מיוחדת גם לימים המצויים בה, ועל אחת כמה וכמה לנהרות הנובעים ממנה, בתוכה ועל גבה.

ים התיכון
במערבה גובלת ארץ ישראל בים התיכון, הנקרא בספר יהושע 4 : "ועד הים הגדול מבוא השמש". תאורו בשם "הגדול" קשור בהיותו גבולה של ארץ ישראל, רבת המעלה, כביאור רש"י 5 כי נהר פרת נקרא הנהר הגדול מפני שזכה להיזכר עם ארץ ישראל. מעלה זו של הים מקנה לו משמעות הלכתית על פי דברי הפסוק 6 : "וגבול ים והיה לכם הים הגדול וגבול זה יהיה לכם גבול ים", ומבארים חז"ל 7 כי חלק הים המקביל לחופי ארץ ישראל דינו וקדושתו כקדושת הארץ. כלומר, ספינה הנמצאת בים ובתוכה עפר המצמיח פירות, הפירות יתחייבו במעשר ובשביעית, כאילו גדלו באדמת ארץ ישראל.
מעלות רבות מצוינות בדברי חז"ל ביחס לים התיכון וחופיו. כך נתייחדו הדגים העולים מן הים, כדברי רש"י 8 : "אינו דומה טעם דג העולה מן הים בעכו לדג העולה מן הים באספמיא". וכן, שבט זבולון, השוכן לחופיו של ים התיכון, זכה בברכת משה רבנו: "כי שפע ימים יינקו ושׂפוני טמוני חול" 9 . כלומר, שכנותו עם ים התיכון הקנתה לו שתי מתנות מיוחדות: א. החלזון, שהיה יוצא מן הים, והיו צובעים עמו את התכלת לבגדי כהונה ולציצית. על צבע תכלת זה ציותה התורה להתבונן כדי לזכור את כסא הכבוד. ב. זכוכית לבנה, שהיתה מיוצרת מחול הים. זכוכית לבנה זו נזכרה לשבח בדברי חז"ל 10 בתיאור שבירת כוס יקרה בשעת החופה כדי לזכור את צערה של ירושלים. מכאן למדנו עוד שגם החול, הקשור לארץ ישראל, היה זך בטבעו ומרהיב ביופיו.
במדרש 11 נזכר כי בזמן ששטף האוקיינוס את יושבי הארץ, בדור אנוש על חטא עבודה זרה, נעצרו גלי הים מול הערים עכו ויפו שלחופי הים התיכון. סומכים לכך חז"ל את דברי הפסוק 12 : "עד פה תבוא ולא תוסיף ופה ישית בגאון גליך", "עד כה"- מקור השם עכו, "ופה"- מקור השם יפו. אם כן, בכוחם של חופי הארץ לעצור את המשחיתים העולמיים.
ים התיכון, בהיותו ים רגוע מסערות קשות המצויות באוקיינוסים, שימש כנתיב מסחר ומקשר בין ארץ ישראל, ורוח הקודש המרחפת עליה, לבין הגויים החפצים בקרבת ה'. כך מבאר רש"י את דברי הפסוק בברכת משה לזבולון: "עמים הר יקראו שם יזבחו זבחי צדק" 13 באומרו 14 : "על ידי פרמקטיא של זבולון תגרי אומות העולם באים אל ארצו... והם רואים כל ישראל עובדים לאלוה אחד ואוכלים מאכל אחד... והם אומרים אין אומה כשרה כזו ומתגיירים, שנאמר: שם יזבחו זבחי צדק".
בצורה זו היה ים התיכון שותף בעבודת הקודש של ישראל במקדש -תכלת, של ישראל בעולם -סוחרי זבולון, ובעושר והיופי הראויים לארץ -זכוכית לבנה. מעלות אלו לא העבירו את שבט זבולון על דעתו, ואדרבה הוא השתמש בהם לעבודת התורה בהשתתפותו עם שבט יששכר שהיה עוסק בתורה.
מתוך כך מובנת זכותו של ים התיכון לברכה מיוחדת המתחייבת למי שרואהו: "ברוך... עושה הים הגדול". ופירש השולחן ערוך 15 שברכה זו מתיחסת לים שעוברים בו מארץ ישראל למצרים 16 . ובעל המשנה ברורה 17 הוסיף שנקרא הים הגדול מפני חשיבותה של ארץ ישראל.

ים כנרת

ים כנרת נקרא בלשון חז"ל 18 : "ימה של טבריא". ים זה נצטיין במיוחד במתיקות מימיו הראויים לשתיה, מה שאין כן בשאר האגמים והימים. מתוך כך נתברכה סביבתו, חוף הכנרת, בפירות מתוקים ביותר. וכך העידו חז"ל 19 שנקרא "כנרת" כיון שפירותיו מתוקים כצלילי הכינור.
מתיקות זו השפיעה עדינות נפש מיוחדת ומידות טובות על היושבים לחופיו. כך הזכירה הגמרא 20 שהעיר טבריה, השוכנת על שפתו, נקראת גם בשם "רקת" על שם שהריקנין שבה מלאים מצוות כרימון. וכן אחד הטעמים לשם טבריה הוא שטובה ראייתה, ופירשו התוספות 21 שהכוונה לגנות והפרדסים המבורכים ביופיים המצויים בה.
דברים מפליגים על תכונת מתיקות פירות הכנרת מובא במסכת ברכות 22 כי היו אלו פירות המושכים את הלב במתיקותם, עד שנזקקו האוכלים אותם לאכול דגים מלוחים על מנת שלא יאבדו את הכרתם.
ים כנרת נצטיין גם במעיינות חמים הבוקעים בקרבת חופיו. משום כך נקרא גם בשם "חמת" על שם חמי טבריה 23 . וכתב רש"י 24 כי חמי טבריא שייכים למעיינות התהום שנבקעו בימי המבול, וכשפסק המבול נסכרו כל מעיינות התהום, והותיר הקב"ה את חמי טבריה לטובת העולם.
ימת טבריא אינה כשאר הימות הסגורות. שכן, כשם שהיא מקבלת את מימי הירדן כך היא מוציאה את מימיו, הנמשכים ממנה אל ים המלח. כדברי הברייתא 25 : "ירדן יוצא ממערת פמייס, ומהלך בימה של סיבכי (-ים החולה) ובימה של טבריא ומתגלגל ויורד לים הגדול".
עוד זכתה הכנרת, ועל פי המסורת נגנזה בה בארה של מרים 26 . אותה באר הפלא שממנה חיו ישראל במשך ארבעים שנות המדבר, ואודותיה מקובל כי השותה ממנה זוכה להבנה נפלאה בעינינים רוחניים עמוקים ביותר.
דבר זה מעיד על טבע המים וארץ ישראל המחוברים עם קדושת טבע הגוף של בנות ישראל, המקודשות בשליחות ה', לבנות את האומה ברוממות רוח כמרים הנביאה, שהוציאה תופים ממצרים וזאת כדי לשמח את העם בשעת הנסים והנפלאות.
ים כנרת נפל בגורלו של שבט נפתלי, ובכך נצטיין נפתלי בברכת יעקב אבינו: "נפתלי איילה שלוחה" 27 . מבארים חז"ל 28 כי הכוונה לבקעת גינוסר, השוכנת לחופה של הכנרת, שקלה לבשל את פירותיה כאיילה.
חלקת ארץ נוספת הסמוכה לים כנרת היא ימת החולה, הנזכרת בגמרא 29 בשם "סיבכי". ימה זו היא אחד הימים הגובלים את הארץ, ואולי נקראה כך על שם הירדן המסובך בתוכה. לעומת זאת, בלשון המקרא נקראת ימת החולה בשם: "מי מרום", כנאמר: "ויועדו כל המלכים האלה ויבואו ויחנו יחדיו אל מי מרום" 30 . שם זה רומז על הרי הגליל העליון שוכני המרומים, שמימיהם משקים את ים החולה.
זכו שני ימים אלו, הכנרת והחולה, להיות שזורים בתחיית ארץ הקודש בימינו. ימת החולה, מלאת הביצות, נתייבשה ברובה על ידי החלוצים, ואדמתה זכתה להפריח את הקיבוצים הרבים שבסביבתה. ים הכנרת זכה לאהבה רבה בהיותו נושא לשירים רבים, שגנוזים בהם ערגות הלב אל הארץ, הקשורים למימיה העדינים והאצילים המאצילים את תכונותיהם על ההולכים אליה.

ים המלח
ים המלח גובל במזרחה של ארץ ישראל. יש לו שמות וכינויים רבים: "ים הערבה" 31 , "ים המלח" 32 , "עמק השׁדים" 33 , "ימה של סדום" 34 .
מקור השמות, ים המלח וים סדום, הוא על פי סיפור הפיכת סדום לגפרית ומלח מתוך הקללה שחלה עליה, ברשעותם הקשה של יושביה. והעיד הפסוק 35 כי כל ארצם לא תזרע ולא תצמיח, ולא יהיה בה כל עשב כמהפכת סדום ועמרה. זהו מקור השם "ים המוות", שכונה לים המלח, על ידי אומות העולם.
אמנם טבע החיים העצום של הארץ, ושל עם ישראל, עתיד לגאול את ים המוות ולהשיב אליו את החיים, כנאמר 36 : "ושבתי... את שבות סדום ובנותיה... ואחותיך סדום ובנותיה תשובנה לקדמתן", וכן: "וירדו על הערבה ובאו הימה... ונרפאו המים... כי באו שמה המים אלה וירפאו וחי כל אשר יבוא שמה... ועמדו עליו דַוָגִים מעין גדי ועד עין עגליים... תהיה דגתם כדגת הים הגדול רבה מאוד" 37 . אם כן, עתידה ארץ ישראל, בבוא עיתה, להפריח ובכך לתקן את הקללות הקשות ביותר על טבע הארץ מהעבר.
בזמננו ים המלח מספק פרנסה ותוצרת למדינת ישראל ולעולם כולו, במינרלים (-אשלגן) שמפיקים מתוכו. אותם מינרלים משמשים לדישון האדמה ולהטבת פוריותה. כמו כן, בסמוך לים המלח הצליחו חלוצים יהודים, במסירותם הרבה, לשטוף את האדמה ממליחותה ולגדל עליה צמחים ופירות. זוהי תחילתם של ימי הטובה העתידים לבוא על איזור זה.

ים סוף
ים סוף הוא הים המחלק בין יבשת אסיה ליבשת אפריקה, ובשתי זרועותיו הצפוניות הוא מקיף את חצי האי סיני בדרומו. כך משמש הוא כגבולה הדרומי והמערבי של הארץ, לשיטות הסוברות 38 כי חצי האי סיני חל עליו קדושת הארץ.
ואכן, בנבואות העתיד מתבאר כי ים סוף עתיד להיות גבולה הדרומי של הארץ. כדברי הנביא מיכה על גבולות הארץ: "למיני אשור וערי מצור, ולמיני מצור ועד נהר, וים מים והר ההר" 39 . וכן בספר זכריה 40 נאמר כי בבוא המשיח לירושלים ממשלתו תהיה "מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ". גם בתפילת דוד על שלמה, התפילה המייחלת לשלטונו כמשיח העתיד לתקן את העולם, נאמר: "יפרח בימיו צדיק ורוב שלום עד בלי ירח. וירד מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ" 41 .
ביחס למילים "אפסי ארץ" מבאר רש"י 42 שהכוונה לסוף העולם, ואילו האבן עזרא 43 מבאר שהכוונה מים סוף עד ים פלישיתים. הרד"ק 44 מפרש את מילות הפסוק: "מים עד ים", לים הדרומי הנקרא הים האדום, המגיע עד הים הצפוני שהוא ים אוקיינוס. יוצא איפוא, כי מלך המשיח ימשול בכל העולם. כלומר, מהאוקיינוס האטלנטי, שהוא גבולו של הים התיכון, עד האוקיינוס ההודי. כך יוצא ששני האוקינוסים מקיפים יחדיו את שלושת היבשות: אסיה, אירופה ואפריקה. שלטון המבשר את שלמות השליטה וההשפעה, הרוחנית והגשמית, של ישראל על אומות העולם.
בימי שלמה המלך התהדק הקשר בין ארץ ישראל לים סוף. אוניות הוכנו בעציון גבר אשר את-אילות על שפת ים סוף, ומשם הסיעו את עבדיו בליווים של הצורים, עבדי חירם, אל אופיר להביא מאות ככרי זהב ועצי אלמוגים. מעצים אלו עשה שלמה מסעד לבית ה' וכינורות ונבלים לנגינה 45 .
בתקופה שלאחריו נזכרת עציון גבר בימי יהושפט, אשר הכין אוניות מסע להביא זהב מאופיר. מסע זה לא צלח כיון שהאוניות התבקעו בעציון גבר 46 . סיבת כשלונו מבוארת בספר דברי הימים ב' 47 : התחברותו לאחזיה, מלך ישראל שהרשיע את מעשיו, ופרץ ה' גם את מעשי יהושפט.
בעקבות הירידה הרוחנית בימי אחז התאפשרה כיבושה של העיר אילת מידי ישראל על ידי רצין מלך ארם 48 . ברבות הימים הצליח עוזיה מלך יהודה להשיב את אילת למלכות יהודה 49 . הישג הקשור ליראת ה' ועבודתו שהתמיד בה עוזיה המלך.
למרות מעמדו של ים סוף, כמוזכר בנבואות, לעתיד לבוא ובתקופת שלמה המלך, יש לציין כי בגבולות ארץ ישראל, הנזכרים בפרשת מסעי, עולה הגבול הדרומי לתוך מרחבי הנגב ואיננו עובר בים סוף.
הסיבה לצמצום גבולה הדרומי של הארץ בפרשת מסעי, ומאידך הזכרתו כגבול דרומי אחרי מעמד הר סיני, היא: קודם חטא העגל, כשהתעלו ישראל למעלתם הרוממה במתן תורה, היו ראויים לתיקון הגמור ומתוך כך הובטחו בגבול ים סוף, המבשר את שלטון המשיח, כפי שחזינו בדברי הנביאים. כך בדומה, זכו ישראל בימי שלמה, שמלכותו היתה כעין מלכות מלך המשיח, לשליטה רוחנית על כל העולם שאיננה זקוקה לסיוע הצבא והנשק. אולם, לאחר הירידה הרוחנית שהיתה בעם ישראל במהלך הדורות נצטמצמו הגבולות המיועדים.
בימינו, במלחמת השחרור, זכה עם ישראל להגעת צבאותיו לחופי ים סוף, ולייסודה של העיר אילת, על פי שמה הקדום הנזכר בדברי הנביאים. אם כנים אנחנו, והתקשרותנו לים סוף יש בה משום בשורה על העתיד, הרי משמעות השם אילת קשורה עם איילת השחר- כינויה של כנסת ישראל בשעה הרומזת לגאולה, כדברי המדרש 50 בשם ר' שמעון בן חלפתא שגאולתן של ישראל דומה לאיילת השחר העולה קמעא קמעא.

נהרות
נהרותיה של ארץ ישראל זכו ליחס מיוחד, הן בתורה שבכתב והן בתורה שבעל פה. את שבח בריאתה המיוחדת של הארץ הזכירו חז"ל 51 על פי הפסוק: "כי הוא על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה" 52 . כלומר, עניניה של הארץ מיוחד עד שזוכה להיקרא בשם ארץ ה', זאת לאור העובדה שהיא נבראה בהכנותיה על הנהרות.
זרימת הנהרות, המראה על הכיוון והמגמה שיש במים החיים הבוקעים מן האדמה, יש בה משום עדות על טבעה הרוחני של ארץ ישראל. טבע המשפיע על המשך דרכה של יושביה, על פי המגמה האלוהית הנשגבת מאז ימי בראשית. כך מתפרשים דברי הפסוק: : "לה' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה. כי הוא על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה" 53 . מציאותם של חוקי הטבע והמבנה הפיזיולוגי של העולם, מעיד על רצונו של הקב"ה ביסוד הארץ מוקפת בים. שכן, למרות גליו האדירים של הים הוא נעצר על גבול היבשה בגזרת הבורא: "האותי לא תיראו נאום ה'... אשר שמתי חול גבול לים, חוק עולם ולא יעברנהו" 54 .
לא רק עצם הבריאה, וחוקי היסוד שבה, כפופים לרצון הבורא. מהלך החיים הנתון בידי בחירת האדם וחוקי ההיסטוריה, גם הוא מובל ומושגח בידי אדון כל הנשמות. זוהי כוונת המשך הפסוק: "ועל נהרות יכוננה". הנהרות הזורמים, בדומה לזרימה הנפשית האנושית, גם הן הוכנו בידי ה', ומתוך כך חייבים להתיישר על פי רצונו. בדומה לכך, ישנם רמזים המדמים את הגויים לשטף הנהרות הנתונים בידי ה', כנאמר: "הוי המון עמים רבים... ושאון לאומים כשאון מים כבירים..." 55 , ובספר ירמיה 56 אודות פרעה המכה את עזה: "כה אמר ה' הנה מים עולים מצפון והיו לנחל שוטף", וכן: "מי זה כיאור יעלה כנהרות יתגעשו מימיו, מצרים כיאור יעלה וכנהרות יתגועשו מים" 57 .
לעומת המים הזידונים, שנמשלו בהם אומות העולם בנהרות הגואים והשוטפים את סביבותיהם, נהרות ארץ ישראל בטהרתם ועדינותם מסוגלים להשפיע רוח הקודש. נבואות רבות של הנביאים התרחשו ליד זרם הנהרות, כגון: דברי יחזקאל על נהר כבר ודניאל על שפת היאור, עובדה הקושרת את הנבואה לצורך וטהרת המים החיים.
בנהרות הארץ יש להבחין בין הנהרות הגובלים את הארץ, ומקיפים אותה מסביבותיה- פרת, חידקל והנילוס, לבין הנהרות הזורמים בתוכה ומחיים את יושביה במימיהם- ארנון, יבוק, ירדן.

ארבע נהרות
בתיאור בריאת האדם בחומש בראשית כתבה התורה כי לאחר הבריאה הובא האדם אל גן העדן לעובדה ולשומרה. הגן הכיל נטיעות רבות שנטע הקב"ה, וביניהם שני עצים מרכזיים- עץ החיים ועץ הדעת. הגן, ובכלל זה עץ החיים ועץ הדעת, קיבלו את מימיהם מנהר שיצא מהעדן להשקות את הגן. ביציאתו נפרד הנהר והיה לארבעה ראשים. הנהר הראשון- פישון, הסובב את ארץ החבילה אשר שם הזהב הטוב הבדולח ואבן השוהם. הנהר השני- גיחון, הוא הסובב את כל ארץ כוש. הנהר השלישי- חידקל, ההולך בקדמת אשור. והנהר הרביעי- פרת.
דברי התורה חבויים בעמקי תעלומה, ואף על פי כן קושרת התורה את חלקי הנסתר שבה. בגן עדן- מקום הנשמות, בעץ החיים- מקור האמת האלוהית, הזורמת מן המרום ומשפיעה חיים לארץ ולדרים, ובעץ הדעת- הבחירה האנושית בין הטוב ובין הרע. מנסתרות אלו נוצר קשר בתורה עם הנהרות והארצות המוכרות בהמשך הדורות בעולם הזה.
שתים מהארצות: אשור וארץ כוש, ידועים כשתי ארצות הגובלות בארץ, מצפון ומדרום. מכאן שהנהרות הנזכרים בהקשר אליהן, גיחון וחידקל, הם נהרות הקשורים בארץ ישראל. כך גם נהר פרת, הנזכר ללא הקשר עם ארץ כסימן זיהוי, הינו הפרת הידוע לנו שאיננו זקוק לסימן היכר נוסף.
אם כן, ארבעת הנהרות, היוצאים מן העדן הנצחי, הם המפרנסים בתמצית ענינים הרוחני את ארצנו, ארץ ה', בעולם הזה. ואכן, חז"ל 58 מזהים את נהר הפישון עם נהר הנילוס. כך נקשר שמו עם הפשתן הגדל במצרים ועם תופעת הגיאות המועילה להשקות הארץ. ופישון פרושו התפשטות כמו: "ופשו פרשיו" 59 .
אם נהר הפישון הוא הנילוס, נוכל לשער כי הגיחון, שנזכר על ידו כסובב את ארץ כוש מדרום למצרים ושמה על שם הכושים השחורים, היא ארץ סודן שמשמעות שמה בערבית: ארץ השחורים, יהיה הגיחון זרוע של הנילוס. יתכן שהכוונה בנהרות אלו לנילוס הכחול והנילוס הלבן.
בצורה זו מתברר כי לעומת שתי הנהרות שבצפון הארץ, פרת וחידקל, שאף הם נראים בתחילת דרכם כנהרות נפרדים ומתלכדים בהמשכם לנהר אחד, כך גם גיחון והפישון הם שתי נהרות הנילוס, שבהמשך דרכם נפגשים וזורמים כנהר אחד.
במדרש 60 זיהו חז"ל את ארץ החוילה, אשר שם הזהב הטוב הבדולח ואבן השוהם, כארץ ישראל. הזהב היא התורה המיוחדת לארץ ישראל, הבדולח ואבן השוהם מיוחסים למקרא, המשנה, תלמוד, תוספתא ואגדה. יתר על כן, הודיעו חז"ל 61 כי מתמצית מי הגן המשקים את הארץ מושפעת כל ההשקיה העולמית. ומכאן שכל החיים על פני תבל קיימים גם במשמעותם ובמהותם הגופנית בזכותה של הארץ והברכה המיוחדת לה.

נהר פרת
מעולה מכל הנהרות הוא נהר פרת מהיותו הנזכר בכל התורה בקשר ישיר עם ארץ ישראל 62 . לעומתו, שאר הנהרות אינם קשורים בקשר ישיר עם הארץ, אבל הם מושפעים מכוחה היסודי, ובעיתות משבר משפיעים עליה. כך, במשך הדורות שימשה הארץ פעמים רבות כשדה מערכה בין האשורים ובין המצרים, שניסו להשתלט עליה. רק כאשר היתה העמדה הרוחנית הפנימית של ישראל מוצקה הצליחו להשתחרר מכל השפעה חיצונית ולשמור על עצמאות מלאה, במובן הרוחני והגשמי.
ארצות אלו, אשור ומצרים, רומזות גם לעמדות רוחניות קיצוניות זו מזו, המחפשות את ההגמוניה העולמית, כל אחת לפי שיטתה. אשור נתפרסמה כארץ בעלת כח צבאי שתלטני אכזרי ביותר שקבע את הכבוד והשלטון כמגמה מובילה בדרך להתפתחותו. כנזכר בספר ישעיה 63 : "הוי אשור שבט אפי ומטה הוא בידם זעמי". לעומתו, העמידה מצרים את תאוות החומר במרכז שאיפותיה, כנאמר בספר יחזקאל 64 : "אשר בשר חמורים בשרם".
שתי מגמות אלו מאפיינות את כוחות היצר של האדם המאיימות עליו, מאז הבריאה ועד אחרית הימים. זאת עד בא מועד, בו יעמוד ישראל בשיא השתלמותו, ואז יזכה לקשור את שתי המגמות בקשר מתוקן ומועיל. כנרמז בדברי ישעיה 65 : "והיה ביום ההוא... ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים", וכן: "ביום ההוא יהיה ישראל שלישיה למצרים ולאשור ברכה בקרב הארץ" 66 .
קשר זה, בין הקטבים הקיצוניים ליצרים הקורעים ומושכים את האדם במתח שביניהם, מצא ביטוי מיוחד כאשר נקרא יצר הרע "צפוני": "ואת הצפוני ארחיק מעליכם" 67 , ובדברי חז"ל 68 : "זה יצר הרע שצפון ועומד בליבו של אדם".
על משמעות שמו של נהר הפרת כתב רש"י 69 : "שמימיו פרים, ורבים ומברים את האדם". הוא, יחד עם נהר הנילוס, נקבעו כגבולות ההבטחה בברית בין הבתרים בדברי ה' לאברהם: "לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת" 70 . הטעם לקריאת נהר פרת נהר גדול כתב רש"י 71 : "מפני שנזכר עם ארץ ישראל". ולכאורה, גם נהר הנילוס גובל בארץ ישראל ודבוק בה, וראוי אף הוא להיקרא נהר גדול?! אלא ששונה הוא נהר הפרת, שכן זכה להיות גובל בתחום הישוב בארץ ישראל, מה שאין כן נהר הנילוס, שבינו לבין הארץ מפריד מדבר סיני. זוהי הסיבה להזכרתו של נהר פרת כגובל בארץ, לעומת נהר הנילוס, כנאמר 72 : "ארץ הכנעני והלבנון עד הנהר הגדול נהר פרת", וכן 73 : "ושתי את גבולך מים סוף ועד ים פלשתים וממדבר עד הנהר", כשהכוונה לנהר פרת כגבול הצפוני לעומת ים סוף שבדרום.
בימי דוד מסופר 74 כי הוא השיב את ידו על נהר פרת. ומכאן, כי היושב ליד הפרת נחשב כשייך לארץ ישראל ולמלכות המתוקנת. ואכן, כך מתואר בימי שלמה המלך: "מן הנהר ארץ פלשתים ועד גבול מצרים" 75 . וכך נצטווה יהושע על כיבוש ושליטה בחבל זה, שהוא הנקבע בשם ארץ הקודש, בצו ה' בתחילת דרכו: "מהמדבר והלבנון הזה ועד הנהר הגדול נהר פרת כל ארץ החתים ועד הים הגדול מבוא השמש יהיה גבולכם" 76 .
על פי דברי הגמרא 77 נראה שהקשר בין נהר פרת ובין ארץ ישראל הוא עמוק יותר מאשר שימושו כקו הגבול. שכן, בגמרא מובאים דברי רב שאומר: "מטרא במערבא סהדר רבה פרת", פירוש: כאשר יורד גשם בארץ ישראל, העד הגדול המעיד על כך הוא נהר פרת. כלומר, ברכת מימי הפרת היא תוצאה ישירה מברכת הגשם בארץ ישראל. אם כך, אופיו המיוחד של הנהר תלוי בברכת ה' על הארץ. בזה יש טעם נוסף להגדרתו כנהר כנהר גדול- גדולתו נמשכת מגדולתה של ארץ ישראל, לא רק בגבולותיה.

פישון- נילוס
מדברי רש"י בחומש בראשית 78 מובן כי נהר הפישון הוא הנילוס. טעם קריאת שמו פישון הוא: א. מלשון התפשטות וריבוי המים, כמו: "ופשו פרשיו" 79 , ב. על שם הפישתן שהיה גדל במצרים.
בגבולות הארץ המובאים בפרשת "מסעי" נזכר 80 נהר הנילוס בשם נחל מצרים, ותרגום יהונתן תרגם: נחל מצרים- נילוס דמצראי. וכך הוא מוזכר בגבולות ההבטחה בברית בין הבתרים: "ביום ההוא כרת ה' את אברהם ברית לאמור, לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת" 81 .
מקור השם נילוס ניתן לייחס לנילוס הכחול, שעל פי הלשון הערבית כחול קרוי "ניל". ידוע לנו היום כי הנילוס מחבר בין שני נהרות גדולים- הנילוס הלבן, על שם מימיו הצלולים, והנילוס הכחול, הארוך יותר, היוצא מהרי חבש ונקרא: "בחר (-נהר בערבית) אל ניל (-הכחול)".
תכונה זו, של מימיו הכהים הקרובים לצבע הכחול- שחור, נתנה לו את הכינוי הנזכר בספר יהושע, כאשר ציוה הקב"ה להנחיל את כל הארץ לשבטי ישראל: "זאת הארץ הנשארת... מן השיחור אשר על פני מצרים" 82 . ובדברי רש"י: "הוא נילוס הוא נחל מצרים".
שם נוסף שנקרא בו הנילוס הוא- יאור, כנזכר בחלום פרעה: "והנה עומד על היאור" 83 . ובאר רש"י כי כל שאר הנהרות אינם קרואים יאור, חוץ מהנילוס, מפני שכל ארץ מצרים עשויה יאורים יאורים בידי אדם והנילוס עולה בתוכם ומשקה אותם. זאת תכונתו הייחודית של הנילוס שמצוים בו זמני גיאות ושפל שעל פיהם מתוכננת כל החקלאות במצרים. יתכן שזו סיבה נוספת לשמו פישון על תכונתו להתפשט במידה גדולה בזמנים קבועים.
תכונה זאת, של התפשטות זמנית בשטחי היבשה ונסיגה מהם בזמנים אחרים, גרמה להתפתחות בעלי חיים, המתאימים לאותה תכונה, והם התנינים החיים בים וביבשה. על שמם נקרא מלך מצרים: "התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו" 84 . ריבוי המים מסביב לאותם תעלות הביא גם לצמחיה מיוחדת על שפת היאור, המתאימה לחיים זמניים קצרים, והם: הקנה והסוף, כדברי רש"י 85 : "שהיו גדלים שם מרוב מימיהם", ובשעת יובש הם נובלים. הקנה נבחר ככלי הראוי לכתיבת ספר תורה, ומתוך כך למדים אנו על הערך שיש בגבול זה לארץ ישראל, שממנו נלקח הכלי המשמש להכשרת עבודת ה' הישראלית.
אמנם, כמעט בכל הדורות לא זכו ישראל שגבולותיה של ארץ ישראל יגיעו לנחל מצרים. מלבד בימי שלמה המלך שנאמר בהם כי קהל ישראל היה "מלבוא חמת עד נחל מצרים" 86 .

חידקל
ביחס למשמעות השם חידקל כתב רש"י בספר בראשית 87 : "שמימיו חדים וקלים". הכונה היא לצלילות המים שאינם ספוגים במינרלים כמימי הפרת. בתרגומי אונקלוס ויהונתן נקרא הנהר: "דיגלת", וכנראה שזהו שיבוש מהשם חידקל.
מימיו הצלולים והקלים גורמים לשאון רב בתנועתם. כך נזכר במדרש 88 : "אומרים לחידקל מפני מה קולך הולך", ומכאן משמעות נוספת לשמו חידקל- חד קול. טהרת המים המיוחדת הקנתה חריפות לאלו ששתו מימיו כנזכר בחז"ל 89 : "אמר רבא האי דחריפי בני מחוזא (חריפות השכל) משום דשתו מיא דדיגלת". אך לא רק חריפות שיכלית היתה טמונה באותם מים זכים אלא גם הכנה לרוח הקודש כנזכר בספר דניאל 90 : "ואני הייתי על יד הנהר הגדול הוא חידקל... ואראה את המראה הגדולה הזאת". מכאן שאף בגבולותיה של ארץ ישראל ישנה הכנה לרוח הקודש למי שראוי לה.
נהר החידקל נקבע במסכת קידושין 91 כגבולה של ארץ בבל, שבה שכנו היהודים המיוחסים ללא פגם, ובמיוחד נצטיין המקום שבו נפגשים הפרת והחידקל. מקום זה הוא מקומה של העיר בגדד 92 , שהיתה מקום מושבם העיקרי של יהודי הגולה.

גיחון
מקור שמו, כתב רש"י 93 , הוא על שם המייתו הגדולה- שאון רב, כמו "כי יגח" מלשון נגיחה. האבן עזרא זיהה את נהר גיחון הנזכר בחומש בראשית עם הגיחון הנזכר בספר מלכים א' 94 . שם מצויין כי נחל גיחון היה מקום הכתרתו של שלמה למלך על ישראל בחיי דוד אביו. ישנם שזיהו אותו עם נחל השילוח, על פי דברי התרגום 95 . אם כן, שמו "שילוח" קשור לשם גיחון על שם השתלחות מימיו באופן פתאומי.
נחל השילוח נזכר בספר ישעיה 96 כסמל למלכות בית דוד, המנהיגה את העם בנחת. כאמור: "יען כי מאס העם הזה את מי השילוח ההולכים לאט", ועל פי התרגום הכוונה למלכות בית דוד שהנהיגה את העם בנחת. יתכן כי לנחל ישנם שתי תכונות שונות זו מזו: בדרך כלל הוא מתנהל בנחת, אך פעמים הוא פורץ מגדרו ומנגח. בזאת יש להעיד על מלכות בית דוד שהילוכה בנחת, אך בשעות הצורך היא מתמלאת עוצמה וגבורה, כגבורת הארי והשור.

על נהרות יכוננה- הירדן
במסכת בבא בתרא 97 ייחס רב דימי בשם ר' יוחנן את הפסוק: "כי הוא על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה" 98 לארץ ישראל, המוקפת בשבעה ימים ובארבע נהרות. שבעת הימים הם: ימה של טבריה, ימה של סדום, ים אספמיה (ספרד של היום 99 ), ים הגדול (ים התיכון 100 ), ועוד שלושה פחות מוכרים. ואלו הן ארבעת הנהרות: ירדן, ירמוך, קרמיון ופיגה.
לפי הגדרת הנהרות, ככאלו המקיפים את הארץ, נראה שהכוונה לנהרות המשמשים כגבול בין פנים הארץ לבין מחוזותיה, המובדלים בקדושתם. דוגמא לכך הוא נהר הירדן שאיננו מוזכר בשום מקום בתורה כקו גבול לארץ ישראל, שלא כנהר הפרת המשמש כגבולה הצפוני מזרחי של הארץ. שימושו של הירדן כקו גבול נמצא בפרשת "מסעי" 101 , בחלק העוסק בהנחלת הארץ לשבטים ובקדושת הארץ לענין המצות התלויות בה על פי קבלת חז"ל. ישראל ישבו משני צידי הירדן, כך שגם חלקו המזרחי נחשב כארץ ישראל, כדברי הגמרא במסכת כתובות 102 : "שלוש ארצות לחזקה- יהודה, ועבר הירדן והגליל". אלא שארץ ישראל המערבית קדושתה יתרה, והיא הנקראת בדברי משה רבינו: "הארץ הטובה", ואליה השתוקק להיכנס ולקיים את דברי התורה והמצוות התלויים בה. יוצא איפוא, כי דברי הגמרא על הירדן כמקיף את ארץ ישראל מוסבים על החלקים המקודשים ביותר שבה, ולא על אלו המבדילים בינה לארצות הנכר.
על פי זה ניתן לומר כי גם הירמוך, הגובל ומבדיל בין רמת הגולן והגלעד, ענינו כמקיף תחום שבט מנשה שישב בגולן. ואילו קרמיון ופיגה, רומזים לנחל ארנון שגובל בשבט ראובן ליד ים המלח ומבדיל בינו לבין ארץ מואב, שהיא עתידה להתקדש בקדושת הארץ, כמובא במסכת חגיגה 103 : "עמון ומואב מעשרים מעשר עני בשביעית", ולנהר הליטני שבצפון הארץ, בתחום שבט אשר וזבולון שהגיעו עד צידון. ויש לדעת כי לכל שבט ושבט ישנה קדושה מיוחדת שהוא מוציא אל הפועל על פי מדרגתו. וכנראה שלזה נועדו בהבחנתם הנהרות או גבולות טבעיים אחרים. אמנם, בדברנו נעסוק בירדן שהוא המפורסם והחשוב שבכולם.
אם ננסה לרדת לעומקם הפנימי של דברי הפסוק: "כי הוא על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה", נבחין בין צד ה"יסוד" המיוחס אל הים, ובין צד ה"כוננות" המיוחס לנהרות. ענין היסוד מכוון ליסודות המוצקים, אשר לא יזוזו ממקומם והם נטועים בתכונותיה של ארץ ישראל. הימים הקבועים במקומם ללא תזוזה רומזים לבחינה היסודית השומרת על מעלותיה של הארץ. לעומתם, תכונת הכוננות רומזת להכנות לקראת המעלות העתידות שיתגלו בארץ. תכונה זו משולה לנהרות הזורמים, שזרימת מימיהם דוחקת בנו לשאוף אל התכלית אליה הם מובילים.
תכונה זו, של נהרות הרומזים לכוון מסויים, מפורשת בשמו של הירדן. על פי אחדים מהמפרשים משמעות שמו היא: יורד מדן. הירדן בולט בתכונתו המכוונת אל תכלית גדולה בעתיד, כאשר הוא נקרא על שם דן עוד מימי אברהם אבינו, זמן רב בטרם נולד אביו של דן- יעקב. כך יוצא ששמו של דן נזכר 104 בימי אברהם על שם העתיד הגדול הצפון לו.
במקום אחר בתורה 105 נזכר כי כיכר הירדן היתה כגן ה' בטרם השחית ה' את סדום ועמורה. אם כן, ראשית הירדן החלה בנחלת שבט דן, שענינו משפט הצדק, ואחריתו בכיכר הירדן- שפך הירדן, מקום הפתוח לרווחה ומלא ברכה כגן העדן אשר ניטע בידי רבונו של עולם כמקום מושב הראוי לאדם הראשון.
בספר יהושע 106 נזכר כי בעת מעבר הירדן החל נס בקיעת הירדן ממקום שנקרא: "אדם העיר". שזירת שמו של אדם הראשון, בעת נס חציית הירדן לקראת הכניסה לארץ, מעידה שבאיזור שפך הירדן עתידה להתגלות הארה גדולה, מלאת ברכה כגן עדן, לאדם הראשון. אמנם בחטאם של סדום ועמורה נהפכו הערים, בחמת ה', ונראה כאילו אבדה דרך הירדן ללא תקוה. אולם, כבר בנבואות יחזקאל מוזכר כי עתידה ארץ סדום ובנותיה להרפא: "ואחותיך סדום ובנותיה תשובנה לקדמתן" 107 , וכן: "ויאמר אלי: המים האלה יוצאים אל הגלילה הקדמונה (רמז לגן עדן מקדם) וירדו על הערבה ובאו הימה... ונרפאו המים" 108 . ובהמשך: "והיה עמדו עליו דַוָגִים מעין גדי ועד עין עגליים... תהיה דגתם כדגת הים הגדול רבה מאוד... ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה כל עץ מאכל לא יבול עלהו ולא יתום פריו לחדשיו יבכר, כי מימיו מן המקדש המה יוצאים, והיה פריו למאכל ועלהו לתרופה" 109 . מכאן שעתיד הירדן להתחבר מחדש אל מקורו במקדש, ולרפא את מחלת האנושות, עד שתשוב לבריאותה כשעת בריאת האדם.
בדברי חז"ל 110 נאמר על דברי הפסוק: "ועלהו לתרופה" כי יהיה בירדן רפוי הדיבור שבאדם. וכך נאמר בספר יואל 111 על שעת הגאולה הגדולה: "והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס והגבעות תלכנה חלב... ומעין מבית ה' ייצא והשקה את נחל השיטים". השיטים היה המקום שחנו בו ישראל בטרם עברו את הירדן. אם כן, בשעת הגאולה עתידים מימי הירדן להרפא בעצמם ולהשפיע מרפואתם שפע רפואה לארץ ולדרים עליה.
לתהילה רבה זכה הירדן בעת כניסת ישראל לארץ. היתה זו עונת האביב, כאשר הירדן מלא על כל גדותיו, ונראה כמחסום טבעי לעם ישראל בדרכו לארץ. בעשרה בניסן, חודש גאולת מצרים, נצטוו ישראל להיכנס אל הירדן השוצף מים, ללא הכנת אמצעי צליחה. בכך התברר כי הארץ, על כל כוחותיה, אינה מהווה מעצור לפני עם ישראל. אדרבה, הכוחות הזורמים בארץ מתאימים את עצמם לרצונותיהם של ישראל, כמו התיאום שקיים בטבע הבריאה בין האיש לאישה שיחדיו בונים משפחה מתוקנת, כנזכר בספר ישעיה 112 : "כי יבעל בחור בתולה יבעלוך בניך, ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלוהיך".
בכדי לברר כי ישראל הבאים אל הארץ אינם אומה אנושית רגילה, נצטוו הכהנים, עובדי ה', ללכת לפני מחנה ישראל כשארון הברית נישא בידיהם. בעת המעבר נזכר ארון הברית בכינוי: "ארון הברית, אדון כל הארץ" 113 . בארון היו מונחים לוחות העדות המעידים על הברית שבין ה' לישראל. ענין הברית הוא לחבר ולא להפריד, ועל כן בכוחו של ארון הברית לסלק מלפניו כל כח הנראה כמפריד. יתר על כן, בכח הברית להעלות ולהפוך את האויב לאוהב, את החושך לאור ואת הרע לטוב. וכמו שהזכירו חכמים 114 כי בזמן קבלת התורה בא מלאך המוות ומסר מתנות למשה רבנו ונעשה לו כאוהב.
ביחס לכינוי "אדון כל הארץ" יש בשם זה עדות מיוחדת על הקשר של בורא עולם לעולם כולו ולא רק לארץ ישראל ולעם ישראל. כך יוצא שהארץ כולה שמחה לקראתו של בוראה ואדונה כשהוא צועד בראש מחנה ישראל.
בהתבוננות בצורת הנס שזכו לו בני ישראל באותה שעה, ניתן למצוא הבדלים מנס קריעת ים סוף. בנס קריעת ים סוף צורת הנס היתה על ידי הקפאת המים ממצבם הנוזלי למצב מוצק, כנאמר 115 : "נצבו כמו נד נזלים קפאו תהומות בלב ים". ואילו בנס חציית הירדן לא פסקה זרימת מימיו ולא נתאבנו המים. להיפך, בתופעה מיוחדת במינה החלו מי הירדן לזרום כלפי מעלה, ליד מקום המעבר הנקרא: "אדם העיר". מי הירדן ניצבו כאשר המים שמאדם העיר המשיכו לים המלח, ושם תמו נכרתו, כאילו רמזו על דרך חיי האדם הזורמים בכיוון דרכם של סדום ועמרה ומתוך כך מגיעים לים המלח- סוף החיים.
לעומתם, המים שבאו במגע עם ישראל, ועם אורם המתעלה מעל ארון הברית, החלו לזרום זרימה חיונית לכיוון השמים, עד שנערמו לגובה עצום שהראה שאפילו הדומם בארץ מתעלה עליה גבוה בעת פגישתו עם ישראל. אין זה ים סוף המקיף את מצרים ומביא לידי סוף דרכו של האדם. זהו נהר הירדן, הנהר הישראלי המצפה להתעוררות המחיה של הארץ עם בואם של ישראל.
כשנתפלסה הדרך בפני ישראל עברו כל העם את הירדן, לא לפני שיהושע החזיקם בתוך האפיק והזכיר להם את התנאים המצדיקים את כניסתם לארץ. מעבר זה של הירדן עשה רושם רב אצל יושבי הארץ שהבינו על ידי נס זה למי הארץ.
פעמיים נוספות נפגשנו בתנ"ך עם נפלאות נהר הירדן בימי הנביאים אליהו ואלישע. כאשר עמד אליהו בהכנה לעלייתו השמיימה, נלווה אליו אלישע, בחיר תלמידיו. אליהו הגיע ליריחו, כנראה בדרכו לעלות השמיימה סמוך למקום שהיתה עלייתו של משה רבנו. מתוך כך הגיע לנהר הירדן. כאשר עמד בשפת הירדן כרך אליהו את אדרתו כאילו היא שבט (-מטה) והיכה בה את המים, והם נחצו הנה והנה, כך שאפשרו לאליהו ואלישע לעבור את הירדן. תיכף למעברם, תוך כדי שיחה עם אלישע, הגיע רכב אש וסוסי אש ואליהו עלה בסערה.
באדרתו של אליהו ישנו רמז לדרך הופעת נביא, אשר יש בה המשך להגשמת שליחותו בארץ. אליהו לא היה בדרגתם של ישראל, שהוצרכו לארון הברית שיעלה עבורם את המים למרומים ורק אז יוכלו לחצות את המים, בדומה לקריעת ים סוף. יש בזה להראות כי גם הנבואה, שאיננה במדרגת התורה וכל ענינה רק טיפול בצרכים הזמניים של ישראל, איננה נעצרת בגלל טבע הארץ. ארץ ישראל בנויה למען ישראל, וגם כשהם עוסקים בעניני הזמן ולאו דוקא במה ששיך לנצח הארץ, היא מתאימה את עצמה אליהם והיא מוכנה לקבל את מרות הנביא המרכז את הדרכתם באותה תקופה באישיותו.
לאחר עלייתו של אליהו השתמש אלישע באדרת אליהו. הוא היכה בה את המים בשם ה' אלהי אליהו. גם למענו נחצו המים כדי שיעבור ביבשה. בזאת הוכח כי רוחו של אליהו נמשכה לתלמידו.
בפעם השניה נפגשנו עם הירדן כאשר נעמן, שר הצבא הארמי, בא לבקש עזרה מאלישע לרפואה מצרעתו. הפעם הוכח טבעה החיוני של הארץ בכוחותיה הזורמים גם לעיני הגויים. אלישע ציווהו לרחוץ שבע פעמים בירדן וכך יבריא. בתחילה סרב נעמן, כי לא העריך את מימי ישראל ככאלה בעלי חיוניות הקודש. אמנם להפצרת עבדיו טבל בירדן וראה כי שב בשרו כבשר נער קטן. אז הבין נעמן כי אין אלהים בכל הארץ כי אם בישראל. בדבריו דייק ואמר: "בכל הארץ" ולא בכל העמים, כדי להראות כי קדושת ישראל נמצאת גם בארץ ישראל, ובכך הכליל במילה ישראל גם את הארץ וגם את האומה.
בתהילותיו של דוד המלך נזכר הירדן כמקום התפילה וקריאה אל ה' השוכן בירושלים: "על כן אזכורך מארץ ירדן" 116 .



^ 1.דף עד ע"ב
^ 2.תהילים כד, ב
^ 3.בראשית א, י
^ 4.א, ד
^ 5.דברים א, ז ד"ה "עד הנהר הגדול"
^ 6.במדבר לד, ו
^ 7.מסכת גיטין דף ח ע"א
^ 8.בראשית א, י ד"ה "קרא ימים"
^ 9.דברים לג, יט
^ 10.מסכת ברכות דף לא ע"א
^ 11.בראשית רבה פרשה כג אות ז
^ 12.איוב לח, יא
^ 13.דברים לג, יט
^ 14.ד"ה "ושפוני"
^ 15.או"ח סימן רכח סעיף א
^ 16.ישנם אחרונים שחלקו על דעה זו וסברו שהים הגדול הוא האוקיינוס המקיף את העולם.
^ 17.שם ס"ק ב
^ 18.מסכת בבא בתרא דף עד ע"ב
^ 19.מסכת מגילה דף ו ע"א
^ 20.שם
^ 21.שם ד"ה "שטובה ראייתה"
^ 22.דף מד ע"א
^ 23.מסכת מגילה דף ו ע"א
^ 24.בראשית ח, ב ד"ה"ויסכרו מעינות"
^ 25.מסכת בבא בתרא דף עד ע"ב
^ 26.מגרסת הגמרא במסכת שבת (דף לה ע"א) נראה כי בארה של מרים שוכן בים התיכון: "הרוצה לראות בארה של מרים יעלה לראש הכרמל יצפה ויראה כמין כברה בים". אך יש ליישב סתירה זו מתוך דברי רבנו חננאל שגרס את הסוגיה כך: "הרוצה לדע... יניח חמה בראש הכרמל וירד ויטבול בימה של טבריא". מכאן שאותו הכרמל המוזכר בגמרא בהקשר לבארה של מרים הוא כרמל השוכן לחופי טבריא, ולא לים התיכון.

^ 27.בראשית מט, כא
^ 28.בראשית רבה פרשה צח אות יז, שם פירשו כי גינוסר משמעותו גינות של שר.
^ 29.מסכת בבא בתרא דף עד ע"ב
^ 30.יהושע יא, ה
^ 31.שם ג, טז
^ 32.בראשית יד, ג
^ 33.שם
^ 34.מסכת בבא בתרא דף עד ע"ב
^ 35.דברים כט, כב
^ 36.יחזקאל טז, נג- נה
^ 37.יחזקאל מז, ח- י
^ 38.מסכת גיטין דף ח ע"א
^ 39.מיכה ז, יב
^ 40.ט, י
^ 41.תהילים עב, ז- ח
^ 42.זכריה ט, י ד"ה "מים ועד ים"
^ 43.שם ד"ה "ומשלו"
^ 44. שם ד"ה "ומשלו מים"
^ 45.מלכים א פרקים ט- י
^ 46.שם כב, מט- נ
^ 47.כ, לה- לז
^ 48.מלכים ב טז, ו
^ 49.דברי הימים ב כו, א- ב
^ 50.אסתר רבה פרשה י אות יד
^ 51.מסכת בבא בתרא דף עד ע"ב
^ 52.תהילים כד, ב
^ 53.תהילים כד, א- ב
^ 54.ירמיה ה, כב
^ 55.ישעיה יז, יב
^ 56.מז, ב
^ 57.ירמיה מו, ז- ח
^ 58.רש"י בראשית ב, יא ד"ה "פישון"
^ 59.חבקוק א, ח
^ 60.בראשית רבה פרשה טז אות ד
^ 61.מסכת תענית דף י ע"א
^ 62.דברים א, ז
^ 63.י, ה
^ 64.כג, כ
^ 65.כז, יג
^ 66.ישעיה יט, כד
^ 67.יואל ב, כ
^ 68.מסכת סוכה דף נב ע"א
^ 69.בראשית ב, יד ד"ה "פרת"
^ 70.שם טו, יח
^ 71.דברים א, ז ד"ה "עד הנהר הגדול"
^ 72.שם א, ז
^ 73.שמות כג, לא
^ 74.שמואל ב ח, ג
^ 75.מלכים א ה, א
^ 76.יהושע א, ד
^ 77.מסכת שבת דף סה ע"ב
^ 78.ב, יא ד"ה "פישון"
^ 79.חבקוק א, ח (רש"י ד"ה "ופשו")
^ 80.במדבר לד, ה
^ 81.בראשית טו, יח
^ 82.יג, ב- ג
^ 83.בראשית מא, א
^ 84.יחזקאל כט, ג
^ 85.ישעיה יט, ו ד"ה "קנה וסוף"
^ 86.מלכים א ח, סה
^ 87.ב, יד ד"ה "חידקל"
^ 88.בראשית רבה פרשה טז אות ג
^ 89.מסכת ברכות דף נט ע"ב
^ 90.י, ד- ח
^ 91.דף עא ע"ב
^ 92.אבן עזרא בראשית ב, יא ד"ה "שם האחד"
^ 93.בראשית ב, יג ד"ה "גיחון"
^ 94.א לג- לח
^ 95.שם
^ 96.ח, ו
^ 97.דף עד ע"ב
^ 98.תהילים כד, ב
^ 99.על פי שיטת ר' יהודה במסכת גיטין (ח.) הכוונה לאיים שבים התיכון המקבילים מול חופיה של ארץ ישראל, ועד ים האוקיינוס, שהינם קדושים בקדושת הארץ.
^ 100.ע"פ במדבר לד, ו
^ 101.שם לד, יב
^ 102.דף יז ע"ב
^ 103.דף ג ע"ב
^ 104.בראשית יד, יד
^ 105.שם יג, י
^ 106.ג, טז
^ 107.יחזקאל טז, נה
^ 108.שם מז, ח
^ 109. שם שם, י- יב
^ 110.מסכת סנהדרין דף ק ע"א
^ 111.ד, יח
^ 112.סב, ה
^ 113.יהושע ג, יא
^ 114.מסכת שבת דף פט ע"א
^ 115.שמות טו, ח
^ 116.תהילים מב, ז
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il