ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מעלות הארץ ;">

דף הבית בית מדרש משפחה חברה ומדינה ארץ ישראל ומצוותיה ישוב הארץ, גבולותיה ויציאה לחו"ל שיעורים נוספים Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

שבט תש"ע

מעלות הארץ


נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
ורד מעינה בת יהודית עדנה

הקדמה
בלקט זה של מעלות הארץ נעמוד על נושא קדושת הארץ ומעלתה מעצם בריאתה, בטרם היתה לארצם של ישראל.
ביחס לעצמיות קדושת הארץ מובאים בספר כפתור ופרח 1 לר' אשתורי הפרחי, מגדולי תלמידי הרא"ש שעלה לארץ ישראל וחיבר את ספרו בנושא בירורי הלכות הנוגעות לארץ וקדושתה, הוכחות שקדושת הארץ איננה תלויה בישראל וכיבושה על ידם או בגלל המצוות התלויות בארץ. ראיותיו הן מתוך התבוננות על מאמציהם הגדולים של האבות לעלות לארץ ולהקבר בה, אף על פי שעדיין לא ניתנה תורה ולא באו ישראל לארץ. כן כתב כי מעלה גדולה יש לארץ ישראל, ומי שיש לו בה חלק הוא חשוב כחלק העולם הבא. ועוד הוסיף כי קדושת הארץ כולה, לגבולותיה המוגבלים בתורה, וטהרתה ומעלתה לחיים ולמתים והיותה נחלת ה', לא אבדה לא בזמן הגלות שהיתה בבבל ולא בגלותנו בבית שני.
דברים דומים כתב ר' שלמה אלקבץ, מגדולי המקובלים בזמן האר"י הקדוש ומחבר פיוט "לכה דודי", בתשובה לר' יוסף קארו בספרו "בית הלוי": "רבים חשבו כי מעלת ארץ ישראל היא בהיות עם ישראל בתוכה, ותיעדר מעלתה בהיעדרם. וטעותם נמשכה ממה שחשבו כי עניניה של הארץ הוא מפני שמירת ישראל את המצוות בתוכה. ולא ששמירת המצוות בארץ נמשכת אחר מעלתה, כשיטת הרמב"ן שהמצוות עיקרן בגלל קדושת הארץ". וכן דיקדק הרב צבי יהודה קוק זצ"ל מלשון חז"ל "מצוות התלויות בארץ", כלומר: שהן (-המצוות) באות מכוחה ולא להיפך.
אלא, האמת היא כי שלמות ארץ ישראל קיימת בעצמותה ממש, וכי היא הנקודה הראשונה בבריאה. וכך מבואר בספר "הכוזרי" 2 כי שלמות הארץ נראית ממה שנשתוקקו אליה האבות גם בעת היותה מלאה גלולים, וזו הוראה רבה כי שלמותה בעצמותה. וכותב "בית הלוי" שלכן נקראת עיר הצדק. שהצדק צומח בה, וכן שאר השלמויות. כי דבר אלוהי יש בה. והקבור בה זוכה כי בשרו יתהפך אל העפר אשר הוא קודש קדשים. ועל זה אמרו כל הקבור בארץ ישראל כאילו הוא קבור תחת המזבח, לפי שטבעה לדחות הטומאה כמזבח.
דברים מרגשים בענין זה נאמרו בתפילת ר' נחמן מברסלב 3 : "מן המיצר קראתי י-ה ענני במרחב י-ה. מקצה הארץ אליך אקרא... חוס וחמול עלי... ועזרני וזכני לילך ולבוא מהרה לארץ הקדושה, אשר היא מקור קדושתנו. כאשר אתה ידעת ה' אלוהינו שכל קדושתנו וטהרתנו, וכל יהדותנו תלוי בארץ ישראל. ואי אפשר להיות איש ישראלי באמת ולילך מדרגה לדרגה כי אם עם ישראל זוכים לבא לארץ ישראל, מקום קדושתנו".
דברים נעלים כתב הרב חרל"פ זצ"ל בספרו "מי מרום" 4 : "אדם הראשון בתחילת יצירתו, בשעה שהיה עדיין בבחינת "זיהרא דאדם קדמאה" (ביטוי מהזוהר המפליג בזוהר האדם לפני החטא), הכניסו הקב"ה בגן עדן לשם הזדככות והתעלות שיוכל להיות בארץ ישראל... כי ארץ ישראל איננה בשביל גן עדן, כי אם להיפך, הגן עדן הוא בשביל ארץ ישראל... ואם כי בגן עדן הצמיח הקב"ה "כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע", ארץ ישראל, שהיא עצמיות החיים, היא למעלה מבחינת "עץ החיים"... החטא גרם שתהיה בחינה זו נעלמת ונסתרת, ומדרגת ארץ ישראל נתמעטה ממדרגת גן עדן. ולא עוד אלא שנדמה כאילו ארץ ישראל היא ארץ ככל שאר הארצות. מה שבאמת אינו כן, כי גם עתה היא עומדת בערכה הנפלא כמו שהיתה לפני החטא".
בעקבות כל האמור, שהינם מקצת הדברים שנאמרו בחז"ל, בראשונים ובאחרונים בשבח הארץ, נוכל להבין כמה מדוייקים דברי מרן הרב קוק זצ"ל בפתיחת ספר אורות 5 : "ארץ ישראל איננה דבר חיצוני, קנין חיצוני לאומה, רק בתור אמצעי למטרה של ההתאגדות הכללית והחזקת קיומה החומרי או אפילו הרוחני. ארץ ישראל היא חטיבה עצמותית קשורה בקשר חיים עם האומה, חבוקה בסגולות פנימיות עם מציאותה. ומתוך כך אי אפשר לעמוד על התוכן של סגולת קדושת ארץ ישראל, ולהוציא לפועל את עומק חבתה, בשום השכלה רציונלית אנושית, כי אם ברוח ה' אשר על האומה בכללה".
על מעלת הארץ יש לדון על פי הבחינות הבאות: א. מזמן בריאתה על ידי ה'. כאשר בזה ישנה בחינה כפולה- מצד טבעה החומרי הנגלה, ומצד טבעה הרוחני הנסתר מעינינו אך נגלה לעיני גדולי הרואים במראות אלוהים. ב. המעלות שקנתה הארץ מאז בריאת האדם ועד כניסתם של ישראל אליה.

המעלה המתגלית מן הבריאה הטבעית

במסכת יומא 6 נחלקו חכמים ור' אליעזר כיצד נברא העולם ותולדותיו. ר' אליעזר אומר: תולדות שמים מן השמים ותולדות הארץ מן הארץ, שנאמר 7 : "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם". וחכמים אומרים: אלו ואלו מציון נבראו, שנאמר 8 : "מציון מכלל יופי"- מציון מוכלל יופיו של העולם. מכאן מתבאר כי ציון, ליבה של הארץ, היא שורש ומקור לתולדות השמים והארץ גם יחד.
דברי חכמים מתאימים לדברי הגמרא במסכת תענית 9 המציינת את קדימותה, בזמן ובמעלה, של הארץ הקדושה לשאר העולם כולו: "ארץ ישראל נבראת תחילה וכל העולם כולו נברא לבסוף, שנאמר 10 : "עד לא עשה ארץ וחוצות". בנוסף למעלת הארץ מתבאר מדברי חז"ל הללו כי המילה "ארץ" בסתם מובנה ארץ ישראל, ואילו כל שאר העולם נקרא בכתבי הקודש בשם "חוצות".
בהסתמך על דברי חז"ל אלו מבאר הגאון מוילנא 11 את הסיבה לחילוק לשון הברכה בין ברכת הלחם לברכת הפירות. על הלחם מברכים: "המוציא לחם מן הארץ", ואילו על פרי האדמה: "בורא פרי האדמה", והלא היה צריך לקבוע לשון אחת גם על הלחם- המוציא לחם מן האדמה? מבאר הגאון שהלחם, המשמש מסעד חייו של האדם, שואב את כוחו מן הארץ בהא הידיעה- ארץ ישראל. ואילו פירות האדמה, שתפקידם להרבות ולהרחיב את תענוגו והנאתו של האדם, מקורם מן האדמה- חלקי עפר שבכל מקום.
מיקום גאוגרפי מיוחד ניתן לארץ בעת הבריאה, וזאת ניתן לראות מתוך עיון במפת העולם. ארץ ישראל נמצאת במרכזו של המזרח התיכון. כשיש לזכור כי המזרח התיכון עומד בלב העולם האנושי המיושב. שכן, עולם האנושות- התרבות מורכב מתמצית יצירות הרוח של חלקי האנושות המיושבים בשלושת היבשות העיקריות בתולדות ימי העולם: אסיה, אירופה ואפריקה. המזרח התיכון הוא חבל הארץ המחבר את שלושת היבשות, ומהווה את הגשר למעבר העמים, התרבויות והמסחר בין שלושתם.
המזרח התיכון בנוי משני גושים, המסודרים סביב נהרות האיתן הנמשכים בהם. הגוש הצפוני- ארם נהרים, השוכן על נהרות הפרת והחידקל, והגוש הדרומי- מצרים, היושבת על נהר הנילוס. שני מחוזות וקטבים אלה היוו את ערש התרבות האנושית כולה. הארץ השוכנת בין שני גושים אלה, וממצעת אותם, היא ארץ ישראל. ובמדרש תנחומא 12 מבואר כי ארץ ישראל הינה טבורו של העולם, שיושבת באמצעיתו, וירושלים באמצע ארץ ישראל, ובית המקדש באמצע ירושלים, וההיכל באמצע המקדש, והארון באמצע ההיכל, ואבן השתיה לפני הארון, שממנה הושתת העולם.

מעלותיה הטבעיות
למיקומה הגאוגרפי המרכזי ישנם מספר השלכות. מבחינה אקלימית- ישנו מיזוג ואיזון, כתוצאה מריחוק שווה מארצות הקור הצפוניות ומארצות החום הדרומיות. מבחינה טופוגרפית- ארץ ישראל מושלמת בתכלית השלימות. אין בה הרים הנישאים לגובה, כהרי ההימליה בהודו, המהווים חיץ שלא ניתן לעברו והוא מבדיל בין העמים ועוצר את השפעתם ההדדית, ומטיל צל קודר ומאיים של עולם החומר על החיים. אין בה נהרות איתן הקושרים את האדם אל החומר וכוחותיו, ומושכים אותו אל ההתמכרות השלילית, כמו במצרים שעבדו את היאור, ובבבל שהקימו את מגדל דור הפלגה. אין בה מדבריות שוממים המאבדים כל תקוה ליישבם, ומדכאים את רוחו של האדם, עד שהוא מגיע לאמונה בגורל עיוור- שחייו תלויים בו מבלי שום ניסיון מצדו להיטיב את דרכו.
בארץ ישנם הרים ובקעות, נחלי מים עדינים, מבורכים ומשפיעים לשמחת חיים, נוף נפלא ומרהיב ביופיו, עד שנקראת הארץ בדברי הנביאים 13 : "ארץ חמדה נחלת צבי". העידה על כך התורה 14 : "כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא... אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק, והארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעות למטר השמים תשתה מים". כלומר, הארץ תלויה בגשמי השנה ועיני האדם תלויות לבוראו. כך, מטבע בריאתה מחנכת הארץ לאמונה באלהי עולם. כמו כן נאמר 15 עליה: "ארץ נחלי מים עיינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר", נחלים המשמחים ומרעננים אך לא מאיימים ומסכנים.
כל סוגי הקרקע: שפלה וחוף, הרים ועמקים, גבעות ובקעות, וגם מעט מדבר וערבה, שבמקצת טיפול ניתן להפריחם, יש בארץ. אלו מעודדים את חריצות האדם ואת אמונתו בתיקון תבל. ואכן, בדורות קודמים היתה הארץ מיושבת בנגב ובערבה. אפילו מדבר יהודה שימש למרעה צאן, שם נתחברו תהילות דוד המלך ובו זכו נביאי ישראל לחזיונות נשגבים.
חלוקתה לאורך ולרוחב על ידי העמקים והבקעות מגוונת את ישובה ופירותיה. כמובא בספרי 16 : "מגיד שלא שוו טעם פירות הר לטעם בקעה". פירות אלו ציינו אותה לשבח רב עד שנקראה בתורה 17 בתואר המלבב: "ארץ זבת חלב ודבש".
תנאים אלו אפשרו את ישובה הפורח כמתואר בחז"ל 18 : שישים ריבוא עיירות היו לינאי המלך בהר המלך, וכל אחת ואחת היו בה כמנין יוצאי מצרים. וכאשר תמה צדוקי אחד איך יתכן במקום קטן שיהיה ישוב כה גדול? ענו לו חכמי ישראל: לכן נקראת ארץ ישראל ארץ צבי, שתכונתה כתכונת הצבי שבחייו עורו מחזיק את בשרו כי הוא גמיש ומתוח בעדינות על כל גופו, ומשמת אין עורו מחזיק את בשרו. כך ארץ ישראל בקדושתה וטבעה החי נמתחת על פי צרכי היושבים עליה.

עבודת האדמה
עם כל עדינותה המבורכת של הארץ אין בזה כדי להחלישה ולפגום את חסנה, שעליו נאמר 19 : "ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחושת". כלומר, בארץ יש גם את הקשיות והקשיחות המאפשרים לפתח כלי עבודה לצרכי האדם, ומאידך להגן על פוריותה וברכתה מפני העצלנים.
במסכת שבת 20 , במנין מלאכות שבת האסורות, הקדימה המשנה את מלאכת הזורע למלאכת החורש. תמהה על כך הגמרא 21 : הרי סדר העבודה הראוי הוא שקודם חורשים ורק אחר כך זורעים. עונה הגמרא שהתנא עוסק בקרקע ארץ ישראל שבה יש לחרוש פעמיים, אחת קודם זריעה ואחת לאחריה. בכך קבע הקב"ה בטבע הארץ שרק חרוצים ובעלי מידות טובות יצליחו להתיישב בה, וכל זה הודות לקשיות אבניה שהם כברזל וכנחושת. מעובדות אלו עולה כי צירפה הארץ בתכונותיה יופי וברכה, יחד עם השפעה על האמונה והחריצות, השמחה והתקווה.
לא רק אדמת הארץ נשתבחה ביותר, אלא אפילו מימיה ואוירה הצלולים זכו לשם טוב במיוחד. על הפסוק 22 : "כי הוא על ימים יסדה" ציינו במסכת בבא בתרא 23 את שבח הארץ המוקפת בימים שונים המקנים לה סגולות מיוחדות. ים כנרת שמימיו מתוקים, ים המלח הידוע בעזות מימיו, ים התיכון במערב והים האדום בדרום.
לכל אחד מימים אלו יש חופים מיוחדים- חוף הים התיכון שבעמק זבולון השפיע חול ייחודי ששימש לתוצרת זכוכית יקרה, חלזונות התכלת שהיו עולים על חופיו ומספקים צבע לחפצי הקודש במקדש ובציצית. ובילקוט שמעוני 24 מסופר על ים יפו שהוא מקיא אבנים טובות ומרגליות. על ים הכנרת נאמר במסכת מגילה 25 שנקרא כנרת משום שפירות המקום מתוקים ככינור. על ים סוף נאמר בספר מלכים 26 שמשם הביאו ספני שלמה המלך זהב מאופיר. כך גם הימים נטלו חלק בשבחה של הארץ, עד שהעידו חז"ל 27 על פי הפסוק: "כי הוא על ימים יסדה"- זו ארץ ישראל שיושבת על שבעה ימים.
על אוירה של ארץ ישראל נאמר במסכת בבא בתרא 28 כי כאשר עלה ר' זירא מבבל לארץ שינה את דעתו בהלכה שפסק בבבל ותלה שינוי זה באוירה של ארץ ישראל, שהוא מחכים את האדם ומעמידו על האמת. הגדיל בשבח אויר זה ר' יהודה הלוי שכתב עליה: "חיי נשמות אויר ארצך" 29 .
אפילו אורה של ארץ ישראל נשתבח. תכונה זו של בהירות אור השמים בארצנו נקבעה בהלכה ביחס לשמירת השבת. דעת רבנו תם כי זמן צאת השבת מתארך כשם שזמן בין השמשות מתארך. כתב עליו בספר "מנחת כהן" 30 כי הוא מודה שבארץ ישראל זמן בין השמשות קצר יותר, ובמקום שבעים ושתים דקות לאחר השקיעה ניתן לקובעו לשלושים ושש דקות, וזאת כיוון שבארץ הכל ברור יותר, גם היום וגם הלילה, והזמן המסופק שמבדיל ביניהם הוא קצר ביותר- כמחצית מזה שבחוץ לארץ.

מעלותיה הרוחניות של הארץ
במדרש תנחומא 31 נאמר כי ברא הקב"ה ארצות וברר אחת מהן לעצמו, וזו היא ארץ ישראל שנאמר עליה: "ארץ אשר ה' אלוהיך דורש אותה" 32 , לכך קרא אותה הקב"ה "ארצי" שנאמר 33 : "ואת ארצי חלקו". ובמדרש תנחומא 34 נאמר עוד: "אמר הקב"ה חביבה עלי ארץ ישראל שקידשתי אותה מכל הארצות שבעולם". ואכן כך נפסק במשנה במסכת כלים 35 , בדברים הנוגעים להלכה, שארץ ישראל מקודשת מכל הארצות.
קשר זה של הקב"ה עם הארץ מקבל ביטויים רוחניים רבים והשלכות שונות בתחום חיי הרוח של העולם ושל הארץ. אחד הביטויים החשובים לכך היא קביעת חז"ל כי אין רוח הקודש, ואין הנבואה, יכולים להתגלות בחוץ לארץ אלא רק בארץ ישראל, כנאמר במכילתא 36 : תדע שאין השכינה נגלית בחוצה לארץ, כאמור 37 : "ויקם יונה לברוח תרשישה מלפני ה'". וכי מלפני ה' הוא בורח, והלא כבר נאמר 38 : "אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח"? אלא, אמר יונה: אלך לחוצה לארץ, מקום שאין השכינה נגלית. וכן אמרו חז"ל 39 על רב הונא שהובא מבבל להקבר בארץ: ראוי היה רבינו שתשרה עליו רוח הקודש אלא שבבל גרמה לו. כלומר, אילו היה רב הונא חי בארץ בודאי שהיה זוכה לרוח הקודש. וכששאל בנו של רב חסדא את אביו: והרי יחזקאל נתנבא בחוץ לארץ?! ענה לו אביו בגערה: נבואתו של יחזקאל נאמר בה: "היה היה דבר ה'" 40 , כלומר שבזכות שהיתה לו נבואה קודם לכן בארץ ישראל זכה להמשך הנבואה גם בחוץ לארץ, ולולי זאת לא היה זוכה לנבואה כלל. ובביאור הענין מבואר בספר "הכוזרי" 41 כי מי שנתנבא חוצה לה לא נתנבא אלא בעבורה, כלומר גם רוח הקודש האפשרית בחוץ לארץ היא רק בזכות הארץ הקדושה.
לא רק התגלות הנבואה תלויה בארץ ישראל, גם התורה מקבלת הארה חדשה בארץ. כך נאמר במדרש 42 על הפסוק 43 : "וזהב הארץ ההיא טוב"- מלמד שאין תורה כתורת ארץ ישראל. ובמסכת חגיגה 44 הגדירו חז"ל את לימוד התורה בחוץ לארץ לעומת דרגתו הארץ ישראלית כביטול תורה, באמרם: "כיון שגלו ישראל ממקומן אין לך ביטול תורה גדול מזה".
מעלה רוחנית זו, הקשורה לארץ, באה לידי ביטוי בפסיקה ההלכתית בדברי חז"ל 45 : "תנו רבנן: לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עובדי כוכבים ואל ידור בחוץ לארץ, ואפילו בעיר שרובה ישראל. שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה וכל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה, שנאמר 46 : לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלוהים. וכל שאינו דר בארץ אין לו אלוה? אלא לומר לך כל הדר בחוץ לארץ כאילו עובד עבודת כוכבים. וכן בדוד הוא אומר 47 : כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמור לך עבוד אלוהים אחרים. וכי מי אמר לו לדוד לך עבוד אלוהים אחרים? אלא לומר לך כל הדר בחוץ לארץ כאילו עובד עבודת כוכבים".
השגחה מיוחדת זו, שמשגיח הבורא על הארץ, שונה בתכלית מהשגחתו על שאר הארצות. כך קובעת הגמרא במסכת תענית 48 : "ת"ר ארץ ישראל נבראת תחילה וכל העולם כולו נברא לבסוף, שנאמר 49 : עד לא עשה ארץ וחוצות". ועוד אמרו 50 : "ארץ ישראל משקה אותה הקב"ה בעצמו וכל העולם כולו על ידי שליח, שנאמר 51 : הנותן מטר על פני ארץ ושולח מים על פני חוצות".
והנה, לא רק המקום נוצר בתחילתו בארץ ישראל, אלא גם הזמן, שהוא המרכיב השני במציאות העולם, קיבל את מציאותו בעולם דרך ארץ ישראל. כך כתב בעל ספר "הכוזרי" 52 שבריאת האור הראשון, שעל ידו נקבעה מציאות היום והלילה, היתה על פי אופק ארץ ישראל. ממילא יוצא שגם תחילת יום השבת בעולם היתה בארץ ישראל. מכאן, שקדושת הזמן זורמת לעולם כולו דרך הארץ. עובדה זו נכונה הן ביחס לשבת, והן ביחס למועדים ולראשי חדשים הנקבעים על ידי הירח והראותו בארץ ישראל. כך פסק הרמב"ם 53 שראיית מולד הלבנה לא תהיה אלא בארץ ישראל, ומתוך כך כל חשבון הירח והמועדים בנוי על אופק ירושלים והסובב אותה.

מעלת האדם בארץ
התחום השלישי המשווה לעולמנו את צביונו המיוחד, מלבד המקום והזמן, הוא האדם. גם בתחום זה נטלה ארץ ישראל חלק מרכזי. במסכת סנהדרין 54 מובא: "אמר רב אושעיא משמיה דרב: אדם הראשון גופו מבבל וראשו מארץ ישראל ואבריו משאר ארצות". ובהסתמך על גמרא זו נאמר בספר "הכוזרי" 55 : "בארץ הזאת נוצר אדם הראשון ובה מת". וכן כתב הרמב"ם 56 : "מסורת ביד הכל שהמקום שבנה בו דוד ושלמה מזבח בגורן ארונה הוא המקום שבנה בו אברהם המזבח ועקד עליו יצחק. והוא המקום שבנה בו נח כשיצא מן התיבה. והוא המזבח שהקריב עליו קין והבל. ובו הקריב האדם הראשון קרבן כשנברא ומשם נברא. אמרו חכמים: אדם ממקום כפרתו נברא".
בהסברת סיבת מעלתה הרוחנית המיוחדת של ארץ ישראל האריך הרמב"ן במקומות אחדים בפירושו לתורה ובדרשתו לראש השנה, וכך כתב 57 : "החמיר הכתוב בעריות בעבור הארץ שתטמא בהן ותקיא הנפשות העושות... אבל סוד הדבר בכתוב שאומר 58 : בהנחל עליון גויים... יצב גבולות עמים... כי חלק ה' עמו. והעניין כי השם הנכבד ברא הכל... ונתן על כל עם ועם בארצותם... כוכב ומזל... כי חלק לכולם מזלות בשמים. וגבוהים עליהם מלאכי עליון, נתנם להיות שרים עליהם... והנה השם הנכבד הוא אלוהי האלהים ואדוני האדונים, לכל העולם. אבל ארץ ישראל אמצעות הישוב היא, נחלת ה' מיוחדת לשמו, לא נתן עליה מן המלאכים קצין שוטר ומושל, בהנחילו אותה לעמו המייחד שמו, זרע אוהביו. וזהו שאמר 59 : והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ (- ארץ ישראל)... והנה קידש העם היושב בארצו בקדושת העריות וברובי המצוות להיות לשמו (טעם רוב המצוות מפני קדושת הארץ שהיא משכן כבודו)... יאמר כי הבדיל אותנו מכל העמים... בתתו לנו את הארץ שיהיה הוא יתברך לנו לאלוהים ונהיה מיוחדים לשמו... וכן שנו בספרא 60 : ולא תקיא אתכם הארץ- ארץ ישראל אינה כשאר ארצות, אינה מקיימת עוברי עבירה... והוא מאמרם כל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה.
ומן הענין הזה אמרו בספרי 61 : ואבדתם מהרה- אף על פי שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ היו מצויינים במצוות... והנה הכתוב שאמר: "ואבדתם מהרה... ושמתםאת דברי אלה" אינו מחייב בגלות אלא בחובת הגוף כתפילין ומזוזות... כי עיקר כל המצוות ליושבים בארץ ה'. ולפיכך אמרו בספרי 62 : וירשתם אותה וישבתם בה ושמרתם לעשות- ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה". עכ"ל.
זוהי שיטת הרמב"ן, שעיקר התורה ומצוותיה הם לישראל בזכות הארץ. בעקבות שיטתו זו פסק שישיבת הארץ היא מצות עשה מן התורה. ואף בימי זקנתו זכה לקיים את דבריו בגופו, כאשר באחת התקופות הקשות ביותר, שלהי מסע הצלב כאשר הייתה הארץ בשיא חורבנה, עלה לירושלים ויסד בה את הישוב היהודי שבמרכזו בית הכנסת הקרוי על שמו מאז ועד היום.

מיתה וקבורה בארץ
בדרכו של הרמב"ן הלך גם רבינו בחיי. בפירושו לתורה 63 בבואו לבאר את עונש הכרת, שהוא איבוד הנפש מן העולם הבא- עולם הנצח, תלה זאת בניתוק הנפש מן הארץ. וכך כתב שם: "ונכרתה הנפש ההיא מלפני- פירוש ממקום שמשרה שכינתו, והיא ארץ ישראל. כי שם שער השמים ומשם עולות הנשמות. ועל כן, יתאוו החסידים למות שם. והוא כענין האמור ביונה הנביא 64 : כי מלפני ה' הוא בורח, שפירושו ממקום שמשרה שכינתו שם תמיד וזוהי ארץ ישראל. לכך תכרת הנפש ולא תנוח במחיצתה, אבל ודאי תחנה שלא במקומה אחר שקיבלה כרת שנכרתת מן המקום שלה... שאין הנפש נכרתת ומתבטלת לגמרי אך היא נכרתת מן המקום שחוצבה ממנו (- ארץ ישראל), ומתענגת במקום אחר לא בשיעור אותו התענוג שהיתה ראויה לו במקומה הראשון אלו זכתה אליו".
על חשיבות הארץ לנפש האדם כתב גם ר' אברהם אבן עזרא 65 , בן דורו של הרמב"ם, שבענין מערת המכפלה האריכה התורה בסיפור קנייתה על ידי אברהם, וזאת כדי להודיע מעלת ארץ ישראל, על כל הארצות, לחיים ולמתים.
דברי המפרשים הללו, אודות תועלת הארץ לחיים ולמתים, מסתמכים על חז"ל. כך נכתב במסכת כתובות 66 : "אמר ר' אלעזר: כל הדר בארץ ישראל שרוי בלא עוון, שנאמר 67 : ובל יאמר שכן חליתי העם היושב בה נשוא עון... אמר רב ענן: כל הקבור בארץ ישראל כאילו קבור תחת המזבח". וכשספרו לר' אלעזר על עולא, שבימי חייו היה רגיל לבוא לביקורים בארץ, ונפטר בחוץ לארץ, אמר בצער: אתה עולא על אדמה טמאה תמות? וכשרצו לנחמו ואמרו לו שהביאו את ארונו לקבורה בארץ, מיאן להתנחם ואמר: אינו דומה קולטתו מחיים לקולטתו לאחר מיתה. כלומר, זכות המיתה כשהנפש נקלטת בחיקה של הארץ גדולה יותר מאשר עצם הקבורה בארץ. יתכן שזהו מקור דברי רבינו בחיי שהארץ היא מקום עליית הנפשות אל עולם הנצח.
ועוד אמר ר' אלעזר: מתים שבחוץ לארץ אינם חיים, שנאמר 68 : "ונתתי צבי בארץ חיים". ודרש זה מפסוק נוסף: "נותן נשמה לעם עליה (לעם היושב עליה) ורוח להולכים בה" 69 . ושאלה הגמרא שם ומה עם כל הצדיקים שנקברו בחוץ לארץ? וכי יעלה על הדעת שלא יחיו? עונה הגמרא שתחייתם תהיה על ידי צער (- גלגול מחילות). ומבאר שם בגמרא קרנא, אחד מגדולי האמוראים: יודע היה יעקב אבינו שצדיק גמור היה, ואם מתים שבחוץ לארץ חיים למה הטריח את בניו? שמא לא יזכה למחילות.
הוסיף הירושלמי במסכת כלאים 70 ביאור בענין מיתת הצדיקים בחוץ לארץ. ראשית, וכי רבותינו שבגולה הפסידו בגלל מיתתם בחוץ לארץ? אלא מבאר הירושלמי שהקב"ה מגלגלם מתחת לארץ, וכשמגיעים לארץ ישראל חוזרות אליהם נפשותם. וכן, נשאלו גדולי החכמים, ר' חנינא ור' יהושע בן לוי, וכי גם הרשעים הגדולים כירבעם בן נבט וחבריו יזכו לתחיית המתים? ענו: אדמת הארץ תיהפך להם לגפרית ומלח, ותעשה בהם מידת הדין, שלאחריה יקומו גם הם לתחיה.
ומסופר שם שכאשר ר' אלעזר ורבי בר קיריא ראו ארונות מתים, המובאים אל הארץ, קראו עליהם 71 : "בחייכם, ונחלתי שמתם לתועבה, ובמותכם ותבואו ותטמאו את ארצי". ואמר ר' אלעזר אף על פי כן, כשהם מגיעים לארץ ישראל ומניחים גוש עפר על ארונם- מתכפרים, שנאמר 72 : "וכפר אדמתו עמו".

הארץ בבריאת האדם
במסכת סנהדרין 73 מבואר כי בריאת ראשו של האדם היתה מארץ ישראל, דבר המעיד על מקומה המרכזי של הארץ בבריאת האדם. ואם נזכור את היעוד שנתן הקב"ה לאדם בניהול הבריאה ובהתעלותה, יתברר לנו שבעצם בריאת האדם זכתה הארץ לגילוי כוחה המיוחד, ובזה התעלתה מעלתה הפוטנציאלית להיות בפועל, ולא רק בכח.
בספר משלי עוסק פרק ח' בגדולתה של התורה, המספרת בגוף ראשון כיצד השתתפה במעשי היצירה והיתה לבורא כספר תכנית לבריאת העולם כולו. בזאת היתה התורה ראשית דרכו של הבורא בהויה כולה כאמור: "ה' קנני ראשית דרכו". ובהמשך הפרק מבאר רש"י על הפסוק 74 : "עד לא עשה ארץ וחוצות וראש עפרות תבל", ש"ארץ וחוצות" הינם ארץ ישראל ושאר ארצות, "וראש עפרות תבל" הוא אדם הראשון. אם כן, בבריאת האדם מן הארץ השתתפה התורה ובכך נקבעה עבודתה הראשונה של הארץ בשותפותה של התורה.
אחרי עמידת האדם על רגליו, הוא נלקח על ידי הקב"ה והוכנס לגן עדן. מדברי הרב חרל"פ בספרו מעייני הישועה 75 משמע שהיה צורך לשכנע את האדם כדי שיכנס לגן עדן, היות וראה בכך ירידת מדרגה. מכאן ראיה שאדם הראשון הספיק לשהות זמן מסוים בארץ. כך, שתחילת החיים האנושיים, שמשמעותם הורדת הנשמה האלוהית ונפיחתה בגוף האדם ותחילת פעילותה, היתה בארץ.
בידיעתנו כי האדם הינו יציר כפיו של הקב"ה מתברר שעוד לפני מתן תורה, בה ירד הקב"ה לתת את אורו לעולם, כבר קדמה לה ירידה דומה שהיתה גם היא בלווית התורה, בה נתן ה' נשמה לאדם הראשון. במדרשים מבואר שהיתה זו נשמה בעלת מדרגה עצומה, עד שמלאכי השרת ביקשו לומר לפניו "קדוש", לרוב דבקותו בענין האלוהי.
גם גן עדן נברא בסמוך לארץ ישראל, כמבואר בתורה על הנהר היוצא מעדן להשקות את הגן, ומשם הגיע לארבעת ראשיו: פישון, שעל פי רש"י 76 הוא הנילוס, גיחון שגם הוא בדרומה של הארץ, כנאמר בו: "הוא הסובב את כל ארץ כוש" 77 . ושתי הנהרות חידקל ופרת, הידועים כגבולותיה הצפוניים של הארץ. כך מוכח שגן העדן נמצא בתחומה של הארץ.
על פי זה יתבארו דברי הפסוק על נהר הפישון: "הוא הסובב את כל ארץ החוילה אשר שם הזהב" 78 . דרשו חז"ל 79 : שאין תורה כתורת ארץ ישראל. ולכאורה, הפסוק עוסק בארץ החוילה ומה הקשר לתורה? אלא, על פי ביאורנו שגן העדן היה בתחומי הארץ, ובבריאת האדם השתתפה התורה, מוכח שהתורה הקדמונית המקורית שירדה לעולם במלוא הדרה התגלתה בארץ. לכן אמרו שאין תורה כתורת ארץ ישראל, כתורה הקדמונית שעל ידה נברא העולם והאדם.
אחרי חטא האדם וגירושו מגן עדן הובא אל הארץ אשר לוקח משם, דהיינו לארץ ישראל. על פי דבר הרמב"ם 80 שם, במקום המזבח, הקריב את הקרבן הראשון שהיה בעולם (הוא השור הראשון שנברא בעולם 81 ). כך החלה עבודת ה' בעולם בארץ ישראל. יתירה מזו, אדם הראשון קיבל את השבת הראשונה בארץ ישראל, כמבואר בספר "הכוזרי" 82 , ואמר בה את מזמור שיר ליום השבת, שאנו אומרים כל שבת בקבלתה. בצורה זו נתקדשה השבת לראשונה בארץ ונתנה מברכתה המיוחדת האלוהית תוספת כח וגילוי לקדושת הארץ.
באחרית ימיו זכה אדם הראשון להקבר בארץ יחד עם חוה אשתו. בזאת נתחברה הארץ חיבור קבוע לאבי האנושות.

קין והבל
בהולדת קין והבל קיבלה הארץ משמעות חדשה, בהיותה מוקד למחלוקת ביניהם. בספר "הכוזרי" 83 מובא ששורש המחלוקת ביניהם היה הידיעה הברורה כי היורש את הארץ הוא אשר יזכה לקשר הקבוע עם האלהים. בזאת הוא יהיה ממשיכו של אביהם, ראשון האנושות.
לכן, כדי לקבוע מי יהיה היורש הקריבו שניהם קרבנות לה'. מקום הקרבת הקרבן היה בהר הבית, על אותו מזבח שבנה אביהם, אדם הראשון, ביום יצירתו. והנה, התקבל קרבנו של הבל. כיון שכך, הבין קין שאיבד את זכותו לרשת את הארץ, והרג את הבל. לאחר שהוכיחו הקב"ה קיבל על עצמו גלות ותשובה.

דור אנוש
בדור הבא, הדור השלישי לבריאת האדם, החל משבר אמונה גדול בעולם, כשהחלה להתפתח תרבות עבודה זרה. היה זה דורו של אנוש, שהפך לסמל בדברי חז"ל כדור הנגוע בעבודה זרה 84 . במדרש 85 מבארים חז"ל כי בעקבות חטא זה הגיע אסון כבד על האנושות. האוקינוס גאה ושטף שליש מכדור הארץ, עד שהיבשת בו שקעה והפכה לים. האוקינוס הלך ושטף את כל העומד בדרכו עד הגיעו לארץ ישראל, ובה נעצר. חז"ל קושרים סיפור זה עם הפסוק בספר איוב 86 : "ואומר עד פה תבוא ולא תוסיף ופה ישית בגאון גליך". כך מתברר שלא רק בחטא אדם הראשון נשארה הארץ בקדושתה, אלא גם בחטא אנוש ניצלה. ולא עוד אלא שבזכותה נעצר האוקינוס כולו, בהיותה ערש האמונה הטהורה.
בזאת מתברר כי חטא עבודה זרה הינו אחד החטאים הגורמים לארץ להקיא את יושביה, בין אם הם ישראל ובין שאינם מישראל. דבר זה מסביר את מאמר חז"ל במסכת ערכין 87 שכתבו ביקורת על יהושע בן נון, מדוע לא ביטל את יצר הרע של עבודה זרה. וכששואלין חז"ל, הרי גם משה לא ביטלו? עונים, שבזמן משה לא היתה ארץ ישראל ביד ישראל ולכן לא היה בכוחו לבטל את יצר העבודה זרה, מה שאין כן בימי יהושע.
זהו יסוד ההלכה 88 הקובעת כי ישנה חובה בארץ ישראל לעקור ולשרש אחר עבודה זרה בכל מקום, חובה שאיננה קיימת בחוץ לארץ.

דורו של נח
הבלטה מיוחדת במעלת הארץ התגלתה בימי נח, בעת המבול ולאחריו. במסכת זבחים 89 אומרים חז"ל שכאשר ירד המבול על העולם, ושינה בו את סדרי בראשית, לא חלה קללה זו על ארץ ישראל. משענת דברי חז"ל היא על הפסוק בספר יחזקאל 90 : "בן אדם אמור לה את ארץ לא מטוהרה היא לא גושמה ביום זעם". כלומר, ביום שירדו גשמי הזעם על העולם לא נפגעה מהם הארץ, כי לא חלה עליה קללת ה'. כמו כן מובא 91 בענין זה כי עלה הזית, המזכיר את שרידי החיים העומדים להיבנות מחדש, נמצא על ידי היונה בארץ ישראל.
עם יציאתו של נח מן התיבה בנה מזבח לה', והקריב עליו מן הבהמה הטהורה ומן העוף הטהור. אותם קרבנות עלו לפני ה' לריח ניחוח ושימשו זכות לעולם. זאת כדי שלא יהיה שוב מבול על הארץ, ולא יחדל סדרו של העולם והאדם העובד אותו, זרע וקציר יום ולילה לא ישבותו. מזבח זה, קרבנות אלו ועבודה טהורה זו נעשו בארץ. כך הם דברי המדרש 92 : "ר' אליעזר בן יעקב אומר: על מזבח הגדול שבירושלים, ששם הקריב אדם הראשון". באותה שעה נשבע ה' שלא יביא מבול על העולם, כרת ברית ונתן אות קשת לעולם לחיזוק בריתו עם העולם". ברית זו המקיימת את העולם נכרתה בארץ ישראל, בירושלים עיר הקודש. כך יוצא שלא רק בריאת העולם היא מציון מכלל יופי, אלא גם המשך קיומו, בברית נח, נמשך ממנה.
באותו מעמד ניתנו שבע מצוות בני נח, אשר שימשו אבני יסוד שעליהם ומתוכם עתידה התורה להינתן בשלמותה לישראל, והם יסודות התורה ומצוותיה. מכאן מקור נוסף להופעת התורה בארץ, בנוסף להופעתה בזמן בריאת אדם הראשון. כאשר בבריאת העולם השתתפה התורה מלמעלה ביצירתו, ואילו כאן הגיע העת למצוות, לפרטי תורה ושכלולה בעולם על ידי האדם.

בני נח
למרות מעלתו המיוחדת של נח, שהיה צדיק תמים וזכה להינצל ולהניח שארית לעולם, הרי שנכשל בנטיעת הכרם כאשר השתכר מן היין, כנאמר 93 : "ויתגל בתוך אהלו". מעשה זה, שאולי היה בו גם דחף מלמעלה, עזר לבירור בניו של נח לשלושת מדרגותיהם. שם- התברך, בזכות הצטיינותו במעשיו, שתשכון שכינה באהליו. יפת- זכה, גם הוא בזכות מעשיו, לברכת הרחבה ויופי בחיצוניות העולם. חם- ברשעותו, נקבע כעבד עבדים לאחיו.
עם חלוקת הבנים למדרגותיהם, עמד נח וחילק את ארצות העולם לבניו. את יפת שלח למערב, את חם לארצות הדרום, ואילו את הארץ הקדושה הנחיל לשם, בחיר צאצאיו, ובזאת מבחר האדם וסגולותיו. כך מפרש רש"י 94 : "שבחלקו של שם נפלה כשחלק נח את הארץ לבניו, שנאמר 95 : ומלכי צדק מלך שלם".
אמנם, לא רק בארץ ישראל ישבו בני שם אלא בכל המזרח התיכון, והיה צורך בבירור נוסף בתוך ארצות המזרח, בין בניו של שם. חלקם, כעילם ואשור, לוד וארם, ישבו בצפון המזרח התיכון ובמזרחו, על פי הידוע מן הארצות הקרואות בשמם. רק נכדו של ארפכשד, בנו השלישי של שם שנקרא עבר, בחר לשבת בחלק הדרום מערבי של הנהרות- ארם נהריים. על שמו נקראו צאצאיו בשם עברים בפי משה רבנו בדברו לפרעה מלך מצרים, וזכתה ארץ ישראל להיקרא על שמו בפי יוסף בדברו לשר המשקים: "כי גונב גונבתי מארץ העברים" 96 .
עבר היה נביא גדול ובבית מדרשו למד יעקב אבינו. בכך זכתה הארץ לקבוע בה ישיבה ללימוד תורה כבר בדורות ראשונים, ועל שם אבי התעודה נקראה בשמה: ארץ העברים.

הארץ ואברהם אבינו
עם הופעתו של אברהם אבינו, צור מחצבתה של האומה הישראלית, החלה מהפכה עולמית באופיה הפנימי והערכי של ההויה כולה, והיא קיבלה את ביטויה החזק והמרשים בסגנון התורה והתייחסותו של הבורא אל היצירה.
מאז ימי הבריאה התחלק הזמן לשתי תקופות, שונות בתכלית, המקבלות את אופים המיוחד להם על פי נקודת המרכז והכובד של ההוויה כולה. התקופה הראשונה היא ששת ימי הבריאה, ימי הבראשית, בהם ניכר היה מי נושא את האחריות לכל המציאות וחלקיה ההווים והמתחדשים. בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם. הוא אמר ויהי הוא ציוה ויעמוד. כך נראה ברור כי הנושא הראשי והראשון בכל פיסקה בתורה בעת הבריאה היה ריבונו של עולם: "ויאמר אלהים..."- זו היא תחילתו של כל תהליך בבריאה, ובמילים- "וירא אלהים כי טוב" מסתיים כל שלב במעשי היצירה. בכך מתברר כי הוא היוצר והוא הבורא ואפס בלעדיו.
בתקופה השניה, שהחלה עם הופעת האדם, נתחלפו התפקידים. במרכז העניינים הועמד האדם והוא הפועל והעושה, ועל פיו יישק כל דבר, הן לטוב הן למוטב. הבורא עזב את נקודת האמצע במרכז הבריאה והשאיר אותה לאדם. כשהוא מקבל על עצמו תפקיד משני בלבד של תגובה על מעשי האדם ויוצאי חלציו. האדם חוטא, והקב"ה מגרש אותו מעדן. קין והבל מקריבים קורבנות, ה' מקבל את אשר ישר בעיניו. קין הורג את אחיו, והקב"ה מגרשו ושם לו אות. השחיתו בני האדם את הארץ, בא מבול ושטף אותה. נח ובניו הטיבו מעשיהם בתיבה, ונזכרו לפני ה' המרחם על הארץ. כך היה באות הקשת, שהייתה לברית בזכות קורבנותיו של נח, וכך היה בדור הפלגה שקצצו בנטיעות האמונה ונתבלבלה לשונם.
והנה נולד בן באור כשדים ונשתנו סדרי שמים וארץ. מאז הופעתו של אברהם אבינו, עמודו של עולם כלשון הרמב"ם 97 , חוזרת היוזמה אל מי שאמר והיה העולם, ומתגלה מחדש כי הוא השליט בעולמו. אין הוא מסתפק בתגובה בלבד למעשי האדם בלבד, אם כי איננו זונח גם את דרך ההשגחה הקודמת. בכל הנוגע ליצירת עם ישראל הכל מתחיל ממנו יתברך, כאילו חוזרים ימי בראשית דרך עם ישראל. אין התורה מספרת על זכויותיו של אברהם שגררו תגובה אלוהית, אלא נפתחת יוזמה מלמעלה: "ויאמר ה' אל אברהם לך לך..." 98 , דרך כוכב ממזרח והאיר את כל קצוות הארץ.
מובן כי לא יתכן שמהפכה עולמית תפסח על נקודת המרכז של העולם, שהיא ארץ ישראל. לכן פותח הדיבור הראשון אל אברהם בדרישה וציווי, ההופכים בהמשך להבטחה וברכה, לבוא אל הארץ. עתיד העולם ועתיד האדם נפגשים מכאן ואילך דרך ציר המרכז- ירושלים וארץ ישראל- בקשרם עם העם הנבחר. כל עתידו של אברהם, שהוא גם תקוות העולם, להיות לגוי גדול הקורא ונקרא בשם ה', תלויים במישרין בהתקשרותו אל הארץ.
על חשיבות הדדית זו של הארץ לישראל שאברהם מגיע אליה זה עתה מחד, ושל ישראל לארץ מאידך, עומד אור החיים בפירושו את הפסוק: "אל הארץ אשר אראך" 99 - ושיעור התיבה הוא אראה אותך לה, ואראה אותה לך. כי זה בלא זה אינם ראויים להשראת שכינה ולרוב ההצלחות. עם כניסתו של אברהם לארץ, עד מקום שכם, הוא מקבל את ההבטחה הראשונה על ירושת הארץ לזרעו. הבטחה שאברהם בטהרתו וטבעו הקדוש מחזיר לה תשובה בצורת בניין מזבח אל ה'. בניית מזבח זו תסמן מעתה ואילך את דרכו של אברהם בארץ- בנית מזבחות, קריאה בשם ה' ופרסום עבודה זו בין הגויים. המגמה האלוהית ביצירת עם ישראל, כפי שנתפרשה בספר ישעיה 100 : "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו", וכן: "אתם עדי נאום ה' ואני אל" 101 . מגמה זו הולכת ויוצאת אל הפועל עם כניסתם של ישראל לארץ. הארץ משלימה את ישראל בצורתם הרצויה, והם משלימים אותה בהפיכתה למרכז עבודת ה' העולמית. שלמות זו, שאת צעדיה הראשונים אנו רואים כאן, היא זו שתתגלה בתיקון העולם הכללי, כאשר יבואו כל בשר להשתחוות לה' בירושלים, ובית ה' הישראלי יהיה בית תפילה לכל העמים.
אמנם, יש לדעת כי על מנת שתגיע הארץ למלוא הצלחתה יש לתאם את דבקותם ההדדית של ישראל והארץ ללא תערובת זרים העלולים להמעיט את זרימת השפע ההדדי בין שניהם. כל זמן שהיה לוט נלווה אל אברהם, לא זכה עדין אברהם במלוא ההבטחה האלוהית. רק בהפרד לוט מעם אברהם, בהשתלשלות המאורעות של רעב בארץ וירידה למצרים, כאשר נותר אברהם לבדו, רק אז מצאה ההשגחה האלוהית את הזמן לבשר לאברהם את שתי הבשורות הקשורות אחת בשניה: בשורת הארץ ובשורת הזרע, כנאמר 102 : "וה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט... כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם. ושמתי את זרעך כעפר הארץ".
אחרי שתי הבטחות אלו בא הציווי המעשי, שעניינו מכוון להוריד את ההבטחה אל שפת המציאות: "קום התהלך בארץ לאורכה ולרוחבה כי לך אתננה" 103 .
במסכת בבא בתרא 104 נחלקו חכמים ורבי אליעזר מה פשרה של התהלכות זו. ר"א אומר: שהליכה זו היא אחת מדרכי הקניינים, והליכתו של אברהם בארץ היא מעשה קניין שזיכה לו הקב"ה. חכמים אומרים: שאין ההליכה קנין, ואברהם הלך בה כדי שתהיה נוחה להיכבש לבניו. כלומר, לא חיזוק כוחו של אברהם על הארץ, אלא חיזוקה והתאמתה של הארץ לישראל. ועל פי ביאור אור החיים 105 שחיבור ישראל והארץ הוא הדדי, נתברר לנו שאלו ואלו דברי אלהים חיים, הארץ לישראל והם אליה.

שלושת הבריתות
בהמשך קורותיו של אברהם בארץ מתחזקת הבטחה זו הניתנת בדיבור, בברית ובשבועה קיימת, בשלוש הזדמנויות.
ההזדמנות הראשונה מגיעה לאחר מלחמת אברהם במלכי הצפון, והצלתו את שכניו ואת לוט קרובו מידיהם. הצלה זו הביאה לקידוש שם שמים לעיני עמי הארץ, עד שאמר מלכי צדק מלך שלם: ברוך אברהם לאל עליון קונה שמים וארץ. ניכר היה בהצלה זו כי מסירותו של אברהם לא היתה למטרה פרטית, כפי שנראה מהעובדה שלא רצה לקחת מתמורתה מחוט ועד שרוך נעל.
לאחר מלחמת איתנים זו כרת איתו ה' ברית, הידועה כברית בין הבתרים. בברית זו הקב"ה, באמצעות שליחיו- לפיד אש ותנור עשן, חתם ברית עולם עם אברהם לאמר: בניו יהיו לעם ה' בארץ שגבולותיה מוגדרים. נכון לציין שזו הפעם הראשונה בתורה שמובטחת הארץ לגורם כלשהו.
במהלך דברי הברית מובאים בחשבון גם ימי הגלות והמשברים, אך היא קובעת שהארץ תונחל לישראל לדורות עולם בגדולתה, שהיא מעבר לצורתה המצומצמת שעתידין ישראל בדורות הקרובים לקבל. הבטחת הארץ בברית זו היא כארץ עשרת העמים, לרבות הקיני, הקניזי והקדמוני. ההבטחה שעל פי רש"י 106 אמורה להתקיים רק בימות המשיח.
ברית שניה הנכרתת בין ישראל לה' היא ברית המילה, שנקבעה בשמה לדורות כבריתו של אברהם אבינו. ברית זו, המטהרת ומכשירה את ישראל, מאפשרת את קיומה של המדרגה הרוחנית הראויה לשוכנים בארץ ישראל. בימי יהושע היתה ברית זו המעשה הראשון שעושים ישראל בכניסתם לארץ, דבר המוכיח את גודל קדושת הארץ שאינה סובלת בתוכה ערל וטמא. כדברי ישעיה הנביא: "עורי עורי... ירושלים עיר הקודש כי לא יוסיף יבוא בך עוד ערל וטמא" 107 .
בדבר הקשר בין ברית המילה וירושת הארץ נאמר בפירוש בפרשת הברית: "ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך את כל ארץ כנען לאחוזת עולם והייתי להם לאלהים" 108 .
הצלע השלישית במשולש זה, ששתי הראשונות הם הבטחת הארץ בברית בין הבתרים ומעלת ישראל בברית המילה, היא הצלע שבראש המשולש- הקב"ה בכבודו ובעצמו. התקשרותו לישראל ולארץ באה בשיא מדרגתו של אברהם אבינו, בתום עשר הניסיונות, כאשר הוא עובר את ניסיון העקידה. שם נשבע הקב"ה בעצמו על קיומם של ישראל והארץ בקשר איתן לנצח, כנאמר 109 : "בי נשבעתי נאום ה' כי יען אשר עשית את הדבר הזה... והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים (- ברית העם)... וירש זרעך את שער אויביו (- ברית הארץ)". ומבאר הרמב"ן 110 : "שנשבע בשמו הגדול ושיירש זרעו את שערי אויביו... שלא יגרום שום חטא שיכלה זרעו, או שיפול ביד אויביו... והנה זו הבטחה שלמה בגאולה העתידה לנו".
במעמד גדול זה של העקידה זכה אברהם אבינו להישג גדול אליו חתר שנים רבות. ידוע היה לו שבארץ ישראל, בדרומה, נמצא שער השמים, המקום המיוחד להשגחה האלוהית הישירה, ששם ראוי לייחד את העבודה אליו, זוהי ירושלים עיר הקודש. אך בכל חיפושיו הקודמים לא הצליח לגלות את מקומה עד שעתו הגדולה בנסיון העקידה. כך גם עם ישראל בבואם לארץ גילו את ירושלים, ואת מרכזיותה, רק אחרי מאות שנים, כאשר זכו לאחדות הכוחות בהיות עליהם מלך אחד. זאת כיון שלשם השגת מדרגתה של ירושלים, עיר ה' האחד, יש צורך להיות ראויים לכך בסידור הכוחות הפנימיים. בניסיון העקידה התבררה אחדותו הנפשית של אברהם, שיראתו את ה' האחד בעל הכוחות כולם יכולה להביא גם את מידת החסד שבו- להקריב את בנו יחידו לעולה.
כעין זה כותב רש"י אודות תחילת דרכו של אברהם בארץ: "ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה" 111 - וכל מסעיו ללכת לדרומה של ארץ ישראל, והוא לצד ירושלים. אולם, נעלמה ממנו ירושלים למשך כשלושים שנה עד בא יום ניסיון העשור. כך מובא בפרקי ר' אליעזר 112 : "ביום השלישי הגיעו לצופים, וכיוון שהגיעו לצופים ראה כבוד השכינה עומד על גבי ההר, שנאמר: "וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק". ומה ראה? ראה עמוד של אש עומד מן הארץ עד לשמים. אמר ליצחק בנו: רואה אתה כלום באחד מן ההרים הללו, אמר לו: הן. אמר לו: מה אתה רואה, אמר לו: אני רואה עמוד של עשן עומד מן הארץ ועד לשמים. והבין אברהם כי נרצה הנער לעולה. אמר לישמעאל ולאליעזר: רואים אתם כלום באחד מן ההרים הללו, אמרו לו: לאו".
יוצא איפוא, שככל שהתבררה קדושת הארץ התקדמה במקביל בחירתם של ישראל והבדלתם לטובה, לא רק מן הרחוקים, אלא גם מן הקרובים- חניכי בית אברהם. סגולת הארץ וסגולת ישראל מתייחדים ומתעלים במקביל על ידי סגולת העבודה הנפלאה לה'.
בניסיון העקידה נסתיימה עבודת חייו הרוחנית של אברהם בהתקשרותו לארץ, שהגיעה לשיא הצלחתה על ידי ההבטחה והשבועה של הקב"ה הקושרת ומחברת אותו ואת דורותיו הבאים אליה. עתה הגיעה שעת ההתקשרות הממשית עם גושי אדמת הקודש, רגבי החיים של הארץ.
לקשר ממשי, של דבקות גוף האדם בגוף הארץ, זכה אברהם ועמו כל בית ישראל בזכות פטירתה של שרה, שבמותה ציותה את החיים לבניה. מקום קבורתה, במערת המכפלה, נקנה קנין גמור בענין גדול עם עמי הארץ שהכירו במעלתו של אברהם עליהם, כנאמר 113 : "נשיא אלהים אתה בתוכנו". הכרה זו התאימה ונמשכה במעשה הקנין של המערה, שהוא ראשית הקשר הקבוע של בית ישראל עם הארץ, תחת הנדידות והמעברים שהיו מנת חלקו מקודם.
ר' אברהם בן עזרא מבאר 114 את משמעות הקבורה של שרה בכותבו: "ונזכרה זאת הפרשה להודיע מעלת ארץ ישראל על כל הארצות לחיים ולמתים, ועוד לקיים דבר ה' לאברהם להיות לו נחלה". בזאת זכתה שרה אמנו לעשות במותה יותר ממה שנעשה בימי חייהם המשותפים בארץ.

יצחק אבינו וארץ ישראל
יצחק זכה במעמד העקידה לגלות את לב הקודש של הארץ- ירושלים, כשהועלה על המזבח בהר הבית, מקום המזבח לה' מאז מזבחו של אדם הראשון ועד אחרית הימים. בזאת התעלה יצחק למדרגת קדושה גבוהה, שאיננה סובלת את חוץ לארץ, לא באופן זמני ואף לא לצורך מצווה.
הרמב"ם 115 כותב שאין יוצאים מן הארץ אלא ללמוד תורה או לישא אשה, כלומר: בנין החיים הרוחני והגופני לדורות. והנה הגיעה שעת בנין ביתו של יצחק, שהוא גם בנינם של ישראל, שכן הוא בנו יחידו של אברהם, שורש האילן הקדוש. אברהם, בראייתו המחנכת והמאמינה, מבין שאין בבנות כנען ראויה להשתתף בבנין ביתו. לכן שולח את אליעזר, זקן ביתו, להביא אשה לבנו ממשפחתו, משפחת החסד המוכשרת להיות כלי לאורות הקודש.
והנה מתעוררת שאלה בפיו של אליעזר: מה יהיה אם לא תאבה האשה לבוא אל הארץ, על מה לוותר- על האשה או על הארץ? תשובתו הנחרצת של אברהם היא: ללא שום ספק רק את בני לא תשב שמה. יצחק יוותר על האשה אבל לא על הארץ.
בהמשך מברר אברהם שזו תשובה תיאורטית בלבד, שהרי לא יתכן שהבורא יתן מכשול כזה לבנו היחיד של עבדו, ובוודאי שהבית יבנה והארץ לא תיעזב, כאומרו 116 : "ה' אלוהי השמים... הוא ישלח מלאכו לפניך ולקחת אשה לבני משם". המסירות, ללא פשרות, תעשה את הנס בלי ספק. כך נאמר וכך היה. אליעזר עצמו מספר: "אני טרם אכלה לדבר אל לבי והנה רבקה יוצאת" 117 . נס דומה התרחש כאשר מגיעה רבקה אל בית חתנה, היא מוצאת אותו כאילו במקרה בתפילה בשדה. הוא השדה שחז"ל מעידים במסכת פסחים 118 כי זהו כינוי לירושלים עיר הקודש אשר ברכו ה'.
היתר נוסף, הקיים בהלכה, ליציאה מן הארץ הוא מפני הרעב. היתר זה שימש לאברהם אבינו כשירד מצרימה מפני הרעב. ירידה שהרמב"ן 119 ביקר אותו עליה: "ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה... כי האלוהים ברעב יפדנו ממוות, ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים".
והנה חזר הרעב בימי יצחק, וביקש יצחק לרדת מצרימה. כאן מתערב הבורא ואומר לו: אל תרד מצרימה. לא הניחו לו את הבחירה לרוב מעלתו הארצישראלית. כמו המסירות הראשונה לכבוד הארץ, שגרמה לנס הופעתה של רבקה, גם מסירות זו להישאר בארץ ברעב הביאה לברכה גדולה, כנאמר 120 : "ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה'". וכדברי רש"י 121 : "שהארץ קשה והשנה קשה".
המסירות לארץ נותנת לארץ להשיב אהבה אל אוהביה. אהבה זו מוסיפה התקשרות מעשית לארץ. כך מובא במדרש 122 על דבר ה': "שכון בארץ"- עשה שכונה בארץ, הוי נוטע הוי זורע. דבר אחר "שכון בארץ"- שכן את השכינה בארץ.
יצחק מקבל את ההכונה, זורע ונוטע, חופר בארות ומגלה בארץ מים חיים. בארותיה ראויות לשמות כיון שהן מגלות כוחות ומעלות רוחניות נעלות. כוחות אלו ממשיכים את דרך האמונה של אביו: "ויקרא להן שמות כשמות אשר קרא להן אביו" 123 .
כוחה הרוחני של הארץ משומר על ידי יצחק לבנו, העתיד להמשיך את בנין בית ישראל. הוא יודע לראות ולהראות, ללמוד וללמד בשעה שחלה עליו רוח הקודש כי "ריח בני כריח השדה אשר ברכו ה'" 124 . בתוככי יעקב, כמו במעמקי הארץ, מבסם ריח גן עדן את עמקי המציאות. את ברכת אלהים זו, של הארץ, נתן יצחק לבנו יעקב, כנאמר 125 : "ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ". עשו, הבן שאיבד את זכותו על הארץ, היא הארץ המקודשת בשם ה', יקבל גם הוא משמני ארץ אבל בלי שמו של האלהים. בזאת הכיר יצחק כי יעקב, המתאמץ לברכה, הוא יורשו האמיתי כממשיכו של אברהם בירושת הארץ. "ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך אתך לרשתך את ארץ מגוריך אשר נתן אלהים לאברהם" 126 .

הארץ בימי יעקב
יעקב אבינו הוא האב השלישי שעל שמו הישראלי המחודש נקרא עם ישראל. הוא יליד הארץ ועבר גלות פעמיים בימי חייו, אחת בצפון ואחת בדרום. עם יציאתו מבאר שבע, עיר אבותיו, אומרת התורה 127 : "ויצא יעקב מבאר שבע" ומפרש רש"י 128 שיציאת צדיק עושה רושם. מכאן ניתן ללמוד כי זכתה הארץ וקבלה זיו חדש והוד מחודש על ידי אבותינו. זיו זה מצוין בדברי הקב"ה למשה: "וגם הקימותי את בריתי איתם לתת להם את ארץ כנען את ארץ מגוריהם אשר גרו בה" 129 . כלומר, מעלת הארץ עלתה בכפליים בזכות מגורי האבות בתוכה, והיא נקראת עתה על שמם- "ארץ מגוריהם".
קשר מיוחד זה של יעקב עם הארץ עמד לפני סכנת פירוד עם בריחתו לחרן מפני עשו. על כן באה הבטחה מיוחדת, מפי ה', לחזק את הקשר. ראשית, לטווח ארוך: "הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך" 130 . וכן לזמן הקרוב לימי חייו: "והשיבותיך אל האדמה הזאת כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דיברתי לך" 131 .
יעקב הכיר בערכו המיוחד של המקום, שהוכר כבר על ידי אברהם ויצחק, כמקום לעבודת ה'. הוא התחייב להפוך מקום זה לבית אלהים לדורות. ממקום זה הונח היסוד לבית המקדש, אותו בית שבאחרית הימים ינהרו אליו כל הגויים באמרם: "לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלוהי יעקב" 132 ביודעם כי מבית זה תצא תורה ודבר ה'.
יעקב הכיר כי המקום הינו בעל ערך כפול: "בית אלהים"- בעולם התחתון, "ושער השמים"- בעולם העליון. שם ראה את הסולם, המחבר שמים וארץ ומאפשר תנועת מלאכי אלהים, מלמעלה למטה ומלמטה למעלה. ערך כפול זה, שיעקב מניח את יסודותיו הרוחניים הקיימים בינתיים בהכרתו בלבד, עתיד להיראות בבית המקדש המכיל קדש וקדש קדשים בבית אחד, כאשר רק הפרכת העדינה, מחיצת הבד, היא זאת שמחלקת ביניהם.
בנין המשפחה הציבורית הישראלית התאפשר בגלות בזכות האמהות, רחל ולאה, אשר בנו שתיהן את בית ישראל. לאחר בנין זה נצטווה יעקב מפי הגבורה: "קום צא... ושוב אל ארץ מולדתך" 133 . יעקב שיתף בהחלטה את נשות הקודש האציליות, ותשובתן לא איחרה לבוא: "כל אשר אמר אלהים אליך עשה" 134 . בנאמנותם לקשר עם הארץ, ולמסירות לבנין האומה, הלכו שתיהן בעקבות חמותם רבקה, שגם תשובתה היתה בקיצור ובהחלטיות על השאלה אם תלך מארץ מולדתה אל יצחק ואל ארצו- אלך.
החזרה לארץ איננה פשוטה. בתחילה רדף אחריו לבן וניסה לעכב בעדו, ולתבוע את זכותו על בני ביתו של יעקב, כנאמר 135 : " הבנות בנותי והבנים בני... וכל אשר אתה רואה לי הוא". אמנם יד ה' הונפה כנגד לבן ועל כורחו הוא נאלץ לשוב ריקם. יש בכך ציון דרך לאחרית הימים בהם שובי ישראל בכל ארצותיהם החזיקו בם, ומיאנו לשלחם, סוף כל סוף על כורחם נפרצים הגדרות וישראל עולים אל נחלתם.
והנה קמה וגם ניצבה הסכנה השניה, המאיימת לא פחות. עשו בא לחסום את דרכו של יעקב עם ארבעה מאות ליסטים שולפי חרב. בלילה שלפני המפגש נאבק מלאך משחית, הזומם למוטט את עצמותיו של יעקב. אולם, בשני המאבקים שורה יעקב עם אלוהים ועם אנשים ויכול להם. גם מאבק זה יש בו סימן לבאות. שכן זהו הטעם שפרשת כי תבוא אל הארץ סמוכה לזכור את אשר עשה לך עמלק, ללמדנו שכל זמן שישראל באים להיכנס לארץ קופץ עליהם רוגזו של עמלק הרשע, נינו של עשו מולידו. כך בימי יהושע בן נון בכניסתם לארץ, כך בימי בית שני כשעמד עליהם המן הרשע. יתכן שגם הנאצים של ימינו הם עמלק של ביאה שלישית אל הארץ.
בתום המכשולים נכנס יעקב לארץ, וכמו אברהם אבינו זקנו, חנה גם הוא בתחנה הראשונה בעיר שכם. אמנם, בעוד אברהם הסתפק בבניית מזבח, יעקב בנה ישוב בקנייתו בשכם חלקת שדה. רק לאחר מכן בנה שם מזבח, לאמר: עבודת ה' איננה תלויה בחסדי זרים, היא קיימת על נחלתו אשר קנה.
יעקב מאחד את חייו האישיים ואת עבודת חייו עם עבודת ה'. בזאת הוא מכוון אל התיקון התכליתי, העתיד לצמוח מן הארץ, שאדמתה ופירותיה הקדושים לא רק שאינם מנותקים מהאור האלוהי, אלא צועדים יחד איתו. כמו שהיה ולעתיד שוב יהיה כסא דוד מלך ישראל מוצב בבית המקדש, והוא יושב לפני ה' ובידו משנה התורה 136 . שכן, עבודת האדמה מגלה שהשלטון הפרטי של האדם החקלאי באדמתו מגלה את פירותיה הקדושים של הארץ, כך המלכות שעינינה השלטון הכללי על הארץ, מחוברת אל מלכות ה' בשמי שמים.
מעניין הדבר שתחנתם הראשונה של האבות בארץ היא שכם, עירו של שבט אפרים לעתיד. שבט אפרים, בנו של יוסף, נמצא בחלק הארץ המבורך ביותר כפי הנאמר בברכת יוסף: "מבורכת ה' ארצו" 137 , ובדברי רש"י 138 : "לא הייתה בנחלת השבטים ארץ מלאה כל טוב כארצו של יוסף". יש בזה בחינת דרך ארץ קדמה לתורה, כלומר: יש להקדים את בניינה הפיזי של הארץ, ועל גבי זה להרים לתלפיות את הקומה הרוחנית.
כך מלמדים אותנו חז"ל על מעשיו הראשונים של יעקב אבינו, המופיע בדבריהם כאב, מדריך ומחנך בארץ. "ויחן את פני העיר- אמר רב: מטבע תיקן להם, ושמואל אמר: שווקים תיקן להם, ור' יוחנן אמר מרחצאות תיקן להם" 139 .
לעומת אברהם ויצחק, שנקשרו לארץ בהתקשרות אישית, לאדמה המחוברת, כנאמר 140 : "ויטע אשל בבאר שבע", וכן: "ויזרע יצחק בארץ ההיא" 141 , העפיל יעקב אל הדאגה גם לערכי המטלטלים שבהם יש שותפות (- מסחר) בחיי החברה. יתרה מזו, יעקב דואג גם ליופי האדם (- מרחצאות).
במסכת שבת 142 מובא: "דתניא: רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בכל יום בשביל קונו". ומבאר רש"י 143 : "לכבוד קונהו, דכתיב: כי בצלם אלוהים עשה...". ועוד מביא הגמרא: "הרואה בריות נאות אומר: ברוך שככה לו בעולמו". דאגה זו ליופי ראויה ליעקב, שעליו אמרה הגמרא 144 שיופיו היה מעין יופיו של אדם הראשון. הדר ויופי אלו ראויים לארץ שעל שם יופייה נקראה: "ארץ צבי", ובירושלים בירתה נתרכזו תשעה קבין של יופי מתוך עשרה שירדו לעולם כולו 145 .
התורה, שעיקר ענינה בחינת הפנימיות וערכי הרוח, רואה כהשלמת ניצחון הרוח על החומר את יכולתה של הרוח להשיג את כל ההוד והמפואר, גם בחיי החומר. כך בית המקדש, והעבודה בו, נצטיינו על פי דרישת התורה בפאר והדר. וכן, נצטוו הכהנים ללבוש בגדים שיש בהם כבוד ותפארת, נצטיינו האמהות הקדושות ביופים ובטוב טהרן. כל אלו ללמד כי עיקר ההצחלה הרוחנית איננה פוגעת בשלמות הפאר וההדר של עולם החומר, אדרבה משכללת את יופיו וטובו במעלות שהחומר בפני עצמו לא יוכל להגיע אליהם.
בדומה לכך הצטיינה ארץ ישראל בתארים: "ארץ זבת חלב ודבש" 146 , "ארץ טובה ורחבה" 147 ועוד. וכדברי הרמב"ם 148 כי שמירת הגוף, בריאותו ושלמותו מדרכי ה' הם. מי שברא את הרוח הוא שברא את החומר, ורצונו בהצלחתם השלמה מתוך אחדות והקרנה זה על זה.
התחברותו של יעקב לארץ, דרך הקניין והתקנות שתיקן, מאוששים את זכויותיהם של ישראל בארץ. כל זאת עם הצטרפות לקניין מערת המכפלה, על ידי סבו אברהם, וקניין הר הבית לעתיד על ידי דוד מלך ישראל, נכדו. כך מובא במדרש 149 : "א"ר יודן בר סימון זה אחד משלושה מקומות שאין אומות העולם יכולים להונות את ישראל לומר גזולים הם בידכם, ואלו הם: מערת המכפלה ובית המקדש וקבורתו של יוסף (- שכם)".
יעקב לא זכה גם בארץ לחיי שלווה. כך, למרות תקנותיו לעיר שכם, נגזלה שם בתו ונאלץ לצאת מהעיר. אמנם, גם כעת פעלה ההשגחה המקנה את הארץ לישראל בדרך הייסורים. והנה בדרך זכה לזרוע את זרעי העתיד- הולדת בנו בנימין, השבט הארצישראלי היחיד. משבט זה החלה המלוכה בישראל, ובחלקו תבנה נחלת ה', בבית העולמים בירושלים. כך מנמק רש"י 150 את שמו של בנימין, כלומר: בן הימין, הדרומית שהיא ארץ ישראל, לפי שכל השבטים נולדו בחוץ לארץ, שהיא בחינת השמאל הצפונית והטפלה.
לפני הולדתו של בנימין זכה יעקב לאישור שמו החדש, ישראל, על ידי הקב"ה המברכו ומבשרו על המלכות שעתידה לצאת ממנו- המנהיגות, ששורשיה הם החיבור המוחלט בין ישראל לארץ הקודש.
הולדת בנימין, שיש בה השלמת שבטי ישראל ובזאת סיכום תפקידם המשותף של האבות והאמהות, נלוותה באסון גדול לבית יעקב. פטירת רחל אמנו, שבסיבתה במישרים ובעקיפין נולדו כל שבטי ישראל. קבורתה נעשית בדרך, דבר שיש בו לרמוז על העתיד. תפקידה של רחל לעודד את התקבצות ישראל ולנטוע בהם כוח מאחד וקושר אל הארץ. כדברי הנביא 151 : "רחל מבכה על בניה... מנעי קולך מבכי... ושבו מארץ אויב... ושבו בנים לגבולם".
בזאת לא תמו תלאותיו של יעקב. מריבות הבנים בבית גרמו לירידת יוסף למצרים, וכעבור עשרים ושתיים שנה ירדו אחריו כל אחיו ובית אביו. בדרך הקשה למצרים נגלה ה' ליעקב, במראות הלילה, והבטיח לו כי הגלות במצרים לא רק שלא תכלה את זרעו אלא תשמש כמנוף לבנייתם, כנאמר 152 : "כי לגוי גדול אשימך שם". ומלבד ההבטחה הכוללת לכל בית ישראל, ישנה גם הבטחה פרטית ליעקב: "אנכי אעלך גם עלה", לאמר: יעקב יזכה להעלאת ארונו ממצרים, ולא ייטמן באדמתה. הוא יזכה לשכון עם אבותיו במערת המכפלה.
יעקב לא הסתפק בהבטחה זו. ברגעיו האחרונים הוא השביע את יוסף בנו שלא יקבר אותו במצרים. הוא הבין כמה חשובה הישיבה, ואף הקבורה, בארץ ישראל. דבר המחייב השתדלות מירבית של האדם, ולא להסתפק בזה שהוא סומך על הבטחת ה', ולהתנער מאחריות אישית ומעשית. כך אמר קרנא, מחשובי האמוראים בבבל: "יודע היה יעקב אבינו שצדיק גמור היה, ואם מתים שבחוצה לארץ חיים למה הטריח את בניו, שמא לא יזכה למחילות" 153 . מיעקב אבינו עברה מסורת זו לדורות הבאים.
כך יוצא שישוב הארץ חשוב לחיים העכשוויים וקבורת הארץ ערכה רב לעתיד. כעין זה מובא במדרש 154 : "למה האבות מחבבים קבורת ארץ ישראל, שמתי ארץ ישראל חיים תחילה בימות המשיח... ר' חנינא אמר מי שמת בחוץ לארץ ונקבר שם, שתי מיתות יש בידו". כלומר, הקבורה בחוץ לארץ נחשבת כמיתה שניה, מלבד מיתת הגוף והנפש.

יוסף
צוואת בחיר האבות, יעקב, שימשה תמרור דרך ונר מאיר לבנו יוסף הצדיק, שגם הוא ציווה לפני מותו את בניו להעלות את עצמותיו לארץ ישראל. גם הוא תלה את גאולתם בקיום השבועה שהשביעם. שבועה שהתורה טורחת ללמד על קיומה על ידי משה רבנו ביציאת מצרים. משה זכה להתחיל בהעלאת עצמות יוסף, והסיום הגיע עת זכו ישראל לחזור ולהתנחל בארץ, כשמגיעים עצמות יוסף למנוחתם בעיר שכם.
יוסף היה מלך במצרים, ויכול היה לדאוג לקבורתו בפירמידה שתזכיר את שמו לדורות. אולם, חלקת השדה שקנה יעקב בארץ יקרה היתה בעיניו פי כמה וכמה. כך לימדונו האבות, בחייהם ובמותם, על קדושת הארץ ומעלתה.
זכות זאת של קבורה בארץ איננה נקנית בקלות. משה רבינו, אדון הנביאים, לא זכה לה. כאשר ביקש מה' לזכות לקבורה בארץ, כדוגמת יוסף, ענה לו ה': "מי שהודה בארצו נקבר בארצו... יוסף הודה בארצו מנין? גבירתו אומרת ראו הביא לנו איש עברי, ולא כפר אלא: גנוב גונבתי מארץ העברים" 155 . יוסף שהיה רב שנותיו במצרים ראה עצמו כבן ארץ ישראל, ומסירותו לארץ גם בימי עניו בבית פוטיפר ובהיותו בבור, היא שזיכתה אותו להעלאת עצמותיו לארץ. בכך למדו ישראל כי רק מתוך הכרה ברורה של שייכות לארץ, בכל מצב, אפשר לזכות לגאולה.
קשר נפשי עמוק זה לארץ העביר יוסף גם לבניו, שנולדו וגדלו בגלות מצרים. אמנם, בני אפרים ניסו לצאת ממצרים בטרם הגיעה השעה, אף על פי שרוב העם לא הסכים עמם. לכן נידון הניסיון לכישלון, כנאמר 156 : "בני אפרים... הפכו ביום קרב".
בהמשך הדורות זכה יוסף שמזרע בנו אפרים יוולד יהושע בן-נון. הוא המנחיל את ארץ ישראל לעם ישראל באחדות אחת, ובתיאום מלא, עם התורה, שכן זכה להיות מקבלה העיקרי ממשה רבינו, כנאמר 157 : "יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האוהל". יהושע הוא זה שיעמיד את השמש ואת הירח לפני בני ישראל. כוחות אלו, של יוסף, העוברים בתורשה לבניו הוכרו על ידי יעקב אבינו בברכו את מנשה ואפרים. על אפרים הוסיף ואמר שיגדל ממנשה וזרעו יהיה מלוא הגויים.
מסירות יוסף לארץ התגלתה גם בבנו השני מנשה. בנותיו של מנשה, שבאו מצלפחד, ביקשו נחלה בארץ. אמרו חז"ל 158 : "לומר לך יוסף חיבב את הארץ... ובנותיו חבבו את הארץ".
שבט מנשה שימש מאוחר יותר כמנגנון בטחון, מטעם משה רבינו, לשמור על הקשר של שני השבטים, ראובן וגד, עם שאר ישראל. שכן, שני שבטים אלו ביקשו נחלה בעבר הירדן המזרחי, והיה חשש שמא יתנתקו מעם ישראל עקב המחסום הטבעי של נהר הירדן. שבט מנשה, שהיה ידוע כאוהב הארץ, נבחר להתחלק לשני חלקים. זאת כדי לשמור בגופו על הקשר בין השבטים ממזרח הירדן לאלה שבמערבו.
מאזור הגלעד, שהיה בחלק הארץ של מנשה, הגיע אליהו הנביא. אליהו, שהינו מלאך הברית המגלה את סגולת ישראל הטבעית ומחברם אל סגולת התורה, עתיד לבשר את הגאולה האחרונה. כך נראה שצוואת יוסף להעלות את עצמותיו לארץ, כדי לקרב את הגאולה הראשונה ממצרים, נמשכת בקשר יוצאי חלציו עם הארץ עד לגאולה האחרונה.
לסיכום נראה שקשר האבות עם הארץ הטביע בה חותם עמוק. דבר שהתבטא בשמותיה: "ארץ חמדה" בדברי ירמיהו הנביא, "ארץ העברים" בפי יוסף. יתרה מזו, בארץ טמונה ההבטחה האלוהית לאבות על הנחלתה לבניהם אחריהם, והיא הארץ שבה ועל ידה תהיה גאולתם של ישראל. גאולה זו היא כביכול גם גאולתו של בורא עולם, שמאז שגלו ישראל גלתה שכינתם עמהם. כשעל הפסוק: "ולא אבוא בעיר" 159 אמרו חז"ל 160 : אמר הקב"ה כל זמן שישראל לא נכנסים לירושלים של מטה כביכול אין אני נכנס בירושלים של מעלה.



^ 1.פרק י, תת נושא: קדושה ראשונה, לענין מעלות הדר בא"י, לא בטלה
^ 2.מאמר שני אות כ- כב
^ 3.ליקוטי תפילות
^ 4.מעייני הישועה חלק ג פרק א
^ 5.אורות ארץ ישראל אות א
^ 6.דף נד ע"ב
^ 7.בראשית ב, ד
^ 8.תהילים נ, ב
^ 9.דף י ע"א
^ 10.משלי ח, כו
^ 11.אדרת אליהו, בראשית ד"ה "וכל שיח השדה"
^ 12.פרשת קדושים אות י
^ 13. ירמיה ג, יט
^ 14. דברים יא, י- יא
^ 15. שם ח, ז
^ 16. דברים אות לט
^ 17. שמות ג, יז
^ 18. מסכת גיטין דף נז ע"א
^ 19. דברים ח, ט
^ 20. פרק ז משנה ב
^ 21.דף עג ע"א
^ 22. תהילים כד, ב
^ 23. דף עד ע"ב
^ 24. וזאת הברכה אות תתקסא
^ 25. דף ו ע"א
^ 26. מלכים א ט, כו- כח
^ 27. מסכת בבא בתרא דף עד ע"ב
^ 28. דף קנח ע"ב
^ 29. בשיר "ציון הלא תשאלי"
^ 30. הובאו הדברים בביאור הלכה או"ח סימן רצג ד"ה "עד שיראו"
^ 31. במדבר אות יז
^ 32. דברים יא, יב
^ 33. יואל ד, ב
^ 34. מסעי אות ו
^ 35. פרק א משנה ו
^ 36. פרשת בא הקדמה ד"ה "בארץ מצרים"
^ 37. יונה א, ג
^ 38. תהילים קלט, ז
^ 39. מסכת מועד קטן דף כה ע"א
^ 40. יחזקאל א, ג
^ 41. מאמר שני אות יד
^ 42. בראשית רבה פרשה טז אות ד
^ 43. בראשית ב, יב
^ 44. דף ה ע"ב
^ 45. מסכת כתובות דף קי ע"ב
^ 46.ויקרא כה, לח
^ 47.שמואל א כו, יט
^ 48. דף י ע"א
^ 49.משלי ח, כו
^ 50. שם
^ 51.איוב ה, י
^ 52. מאמר שני אות כ
^ 53.הלכות קידוש החודש פרק יא הלכה יז
^ 54.דף לח ע"ב
^ 55.מאמר שני אות יד
^ 56.הלכות בית הבחירה פרק ב הלכה ב
^ 57.ויקרא יח, כה ד"ה "ותטמא הארץ"
^ 58.דברים לב, ח- ט
^ 59.שמות יט, ה
^ 60.קדושים פרשה י
^ 61.דברים אות מג
^ 62.שם אות פ
^ 63.ויקרא יח, כט ד"ה "ונכרתו הנפשות העושות"
^ 64.א, י
^ 65.בראשית כג, יט ד"ה "ואחר כך קבר אברהם"
^ 66.דף קיא ע"א
^ 67.ישעיה לג, כד
^ 68.יחזקאל כו, כ
^ 69.ישעיה מב, ה
^ 70.פרק ט הלכה ג
^ 71.ע"פ ירמיה ב, ז
^ 72.דברים לב, מג
^ 73.דף לח ע"ב
^ 74.שם ח, כו
^ 75.חלק ג פרק א (הובאו דבריו בהקדמה לפרק זה)
^ 76.בראשית ב, יא ד"ה "פישון"
^ 77.שם שם, יג
^ 78.שם יא
^ 79.בראשית רבה פרשה טז אות ד
^ 80.הלכות בית הבחירה פרק ו הלכה ב
^ 81.מסכת שבת דף כח ע"ב
^ 82.מאמר שני אות כ
^ 83.שם אות יד
^ 84.רמב"ם הלכות עבודה זרה פרק א הלכה א
^ 85.בראשית רבה פרשה כג אות ז
^ 86.לח, יא
^ 87.דף לב ע"ב
^ 88.רמב"ם הלכות עבודה זרה פרק ז הלכה א
^ 89.דף קיג ע"א
^ 90.כב, כד
^ 91.בראשית רבה פרשה לג אות ו
^ 92.שם פרשה לד אות ט
^ 93.בראשית ט, כא
^ 94.שם יב, ו ד"ה "והכנעני אז בארץ"
^ 95.בראשית יד, יח
^ 96.שם מ, טו
^ 97.הלכות עבודה זרה פרק א הלכה ב
^ 98.בראשית יב, א
^ 99.שם
^ 100.מג, כא
^ 101.שם שם, יג
^ 102.בראשית יג, יד- טז
^ 103.שם שם , יז
^ 104.דף ק ע"א
^ 105.בראשית יב, א ד"ה "הארץ אשר אראך"
^ 106.בראשית טו, יט ד"ה "את הקיני"
^ 107.ישעיה נב, א
^ 108.בראשית יז, ח
^ 109.שם כב, טז- יז
^ 110.שם ד"ה "יען אשר עשית"
^ 111.שם יב, ט
^ 112.פרק ל
^ 113.בראשית כג, ו
^ 114.שם שם, יט ד"ה "ואחר כך קבר אברהם"
^ 115.הלכות מלכים פרק ה הלכה ט
^ 116.בראשית כד, ז
^ 117.שם מה
^ 118.דף פח ע"א
^ 119.בראשית יב, י ד"ה "ויהי רעב בארץ"
^ 120.בראשית כו, יב
^ 121.שם ד"ה "בארץ ההיא"
^ 122.בראשית רבה פרשה סד אות ג
^ 123.בראשית כו, יח
^ 124.שם כז, כז
^ 125.שם כח
^ 126.שם כח, ד
^ 127.שם י
^ 128.שם ד"ה "ויצא"
^ 129.שמות ו, ד
^ 130.בראשית כח, יג
^ 131.שם טו
^ 132.ישעיה ב, ג
^ 133.בראשית לא, יג
^ 134.שם טז
^ 135.שם מג
^ 136.שמואל ב ז, מסכת יומא דף סט
^ 137.דברים לג, יא
^ 138.שם ד"ה "מבורכת ה' ארצו"
^ 139.מסכת שבת דף לג ע"ב
^ 140.בראשית כא, לג
^ 141.שם כו, יב
^ 142.דף נ ע"ב
^ 143.שם ד"ה "בשביל קונו"
^ 144.מסכת בבא מציעא דף פד ע"א
^ 145.מסכת קידושין דף מט ע"ב
^ 146. שמות ג, ח
^ 147. שם
^ 148.הלכות דעות פרק ד הלכה א
^ 149.בראשית רבה פרשה עט אות ז
^ 150.בראשית לה, יח ד"ה "בנימין"
^ 151.ירמיה לא, יד- טז
^ 152.בראשית מו, ג
^ 153.מסכת כתובות דף קיא ע"א
^ 154.בראשית רבה פרשה צו אות ה
^ 155.דברים רבה פרשה ב אות ח
^ 156.תהילים עח, ט
^ 157. שמות לג, יא
^ 158.רש"י במדבר כז, א ד"ה "למשפחת מנשה בן יוסף"
^ 159.הושע יא, ט
^ 160.מסכת תענית דף ה ע"א
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il