ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מצוות התלויות בארץ

דף הבית בית מדרש משפחה חברה ומדינה ארץ ישראל ומצוותיה מצוות התלויות בארץ ביכורים ומצוות נוספות Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

תש"ע

מצוות התלויות בארץ


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
הרב מרדכי צמח בן מזל

הקדמה
במסכת קידושין 1 קבעו חז"ל שישנה חלוקה בעניין חיובי תרי"ג מצוות: ישנן מצוות הנוהגות בכל מקום, וישנן מצוות הנוהגות רק בארץ ישראל. הכלל שנקבע הוא שכל מצווה שהיא תלויה בארץ, כלומר שעניינה מתחיל מתוך עבודת האדמה, נוהגת רק בארץ ישראל, ואילו מצווה שחובתה מתחילה מגוף האדם (ונקראת חובת הגוף), נוהגת בכל מקום.
המצוות התלויות בארץ הן: תרומות ומעשרות, חלה, לקט שכחה ופאה, מצוות השמיטה והיובל, חדש, ערלה וכלאיים וכן נטע רבעי, איסור "לא תשיג גבול רעך" ועוד. אולם קבעה המשנה שערלה וכלאיים נוהגים אף בחוץ לארץ מדברי סופרים. כך נהגו במצות חלה בחוץ לארץ, כיוון שהיא דומה לחובת הגוף. המצוות שהן חובת הגוף הינן: שבת, תפילין, עבודה זרה, מילה, עריות וכדומה.
חלק גדול ממצוות שהן חובת הגוף, כמו: כיבוד אב ואם, גילוי עריות ותפילין, הזכירה התורה את חובתן בקשר לארץ ישראל וקדושתה. לדוגמא: בכבוד אב ואם נאמר 2 : "למען יאריכון ימיך על האדמה". בגילוי עריות כתבה התורה: "אל תטמאו בכל אלה... ולא תקיא הארץ אתכם" 3 , וכן בתפילין: "והיה כי יביאך ה' אל הארץ... ושמרת את החוקה הזאת" 4 . מכאן נראה שאין שלמות לישראל אפילו בחלקי התורה והמצווה הניתנים לקיום בחוץ לארץ, אלא רק בארץ ישראל. מצוות אלה עיקר חיובן, ומתוך כך הזכות בקיומן והקדושה והמעלות הנובעות מהן, מתאפשרות בשלמותן רק בארץ ישראל.
דוגמא המוכיחה עד כמה שמירת המצוות בשלמות היא רק בארץ ישראל ניתן להביא ממצות השבת, מהחמורות שבתורה. בארץ ישראל כניסת השבת נמדדת על פי שקיעת החמה, ויציאתה על פי צאת הכוכבים.
כיצד ניתן לקבוע את כניסת השבת ויציאתה בחוץ לארץ? האם לפי כניסת השבת בארץ ישראל או על פי שקיעת החמה בחוץ לארץ? הרי השעות אינן זהות, וטעם התורה שהקב"ה שבת ביום השביעי הוא לברר שהיתה שביתה של יום אחד בכל העולם, ולא של ימים אחדים. ואם נאמר שניתנה התורה בשביל העם היושב בארץ ישראל, הרי שהשבת בחוץ לארץ אין בה שלמות.
הבעיה מתחדדת באותם מקומות בחוץ לארץ, כמו: יפן ואוסטרליה, שבהם על פי מדידת קו האורך מצד אחד של כדור הארץ הם יום אחד, ומדידה מצד שני מראה שהם יום אחר. כך יוצא לפעמים, יש ספק במקום אחד אם היום שבו נמצאים הוא יום ראשון או שבת, ויתכן שהדרים שם לא שמרו אפילו שבת אחת כל ימי חייהם. בכך עולה כי עיקר התורה, גם מבחינה טכנית ומעשית, אינו אפשרי אלא בארץ ישראל.

מצוות התלויות בארץ ובעם ישראל כאומה

במצוות התלויות בארץ יש להבחין בין המצוות שנצטוו עליהם כלל ישראל כאומה שלמה, המקודשת בקדושת ה' המעלנו מארץ מצרים אל ארץ מכורתנו, לבין המצוות בהן מצווה כל יחיד ויחיד הדר בארץ זוכה לקבל בה את נחלתו, ומתקשר אליה בקשר עבודתה ושמירתה למען תתן לו את תנובתה וממנה ועליה יחיה את חייו.
ישנן מצוות רבות הקשורות בארץ ישראל ואינן נהוגות בחוץ לארץ, אלא שהן תלויות בארץ ישראל ובעם ישראל כאומה גם יחד. לדוגמא: מינוי מלך, בנין המקדש וכל מצוות המקדש, עבודת הכהנים וחיובי הטהרה הקשורים בהם, המלחמה בעמלק, הבאת ביכורים ועוד. כך נאמר במסכת סנהדרין 5 : ר' יוסי אומר: שלוש מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: להעמיד מלך, ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה. דברי ר' יוסי נפסקו להלכה ברמב"ם 6 .
משמעותן של שלשת המצוות הללו היא שהכניסה לארץ ישראל מגבשת את ישראל להופיע כאומה שלמה תחת שלטון אחד ויציב, הקובע את ישראל כעם ששלטונו בכל ענייניו הלאומיים מוציא לפועל את יעודו האלוהי.
מלך ישראל נצטווה במצוות מיוחדות וביניהן כתיבת ספר תורה, אותו הוא חייב לשאת צמוד אליו כל ימי חייו. בזאת מתגלית מלכות ישראל כמלכות המחברת שמים וארץ. כל כך חשוב ערכו של המלך, המבטא ענין זה, עד כי כבודו קודם לכבוד בעלי המעלות הרוחניות שבישראל, כגון: הכהן הגדול והנביא. על כך כתבה הגמרא 7 : "אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד". כלומר, יש איסור לשבת במקדש לפני ה', אפילו לכהן גדול ולנביא, והיוצא מן הכלל הוא מלך ישראל. הרמב"ם 8 כתב שנביא שבא לפני המלך, חייב להשתחוות לו.
מצוות ביעור עמלק, שהוא כח הרע העולמי ה"מאיים" על כסא ה' בעולם, הינה המצווה השניה של ישראל בארץ. מצווה זו מבררת את ערך האומה הישראלית בשלמותה על ידי הקמת מלכות בארץ. מלכות שכזו מרימה את המוסר הטוב וערכיו הרוחניים והאמוניים, עד כדי שייכות לכל העולם כולו, ומתוך כך יש בו כח לבער את הרע מכל המציאות.
מצוות בניין המקדש היא השלישית בשרשרת המצוות הללו. מצוה זו קובעת את התכלית הישראלית והעולמית גם יחד הנובעת מהתהליך הקודם. מלכות ישראל וביעור הרע מן העולם מאפשרות בניין קבוע בארץ שבו יהיה בית לה', ובזאת תעלה הארץ כולה למדרגת השמים. העולם כולו, שחי בתוך סתירות ומאבקים פנימיים בין הרוח והגשם, מתאחד והופך לעולם אחד שלם.
שלשת המצוות הללו היו מיועדות להתקיים בתחילת מלכות ישראל על ידי שאול, דוד ושלמה, אלא ששאול לא סיים את המלחמה בעמלק. מתוך כך, גם בניין המקדש על ידי שלמה המלך, שהיה כליל בהדרו, לא התמיד. המקדש נחרב, המלכות נפלה ועם ישראל הוכה לרסיסים ומחכה מחדש לקיבוצו בארץ, להקמת המלכות ובנין המקדש מחדש.
מצות ציבור חשובה נוספת הקיימת אך ורק בארץ ישראל הינה הקמת סנהדרין גדולה, היושבת בלשכת הגזית. האפשרות לדון דיני נפשות בסנהדרין הקטנה היושבת בכל עיר תלויה בזה שהסנהדרין הגדולה יושבת במקומה. כך אמרו חז"ל במסכת סנהדרין 9 על הפסוק 10 : "וקמת ועלית אל המקום"- מכאן שהמקום גורם. וכשגלתה סנהדרין ממקומה בלשכת הגזית, ועברה לשבת בחנויות שהוא מקום בירושלים, בטלו דיני נפשות.
ישנם דינים רבים הקשורים לדיני נפשות, וכולם אפשריים רק בארץ ישראל. גם סמיכת חכמים, כדי שיהיו ראויים לשבת בסנהדרין, אפשרית רק בארץ. כך אמרו חז"ל 11 : אין סמיכה בחוץ לארץ.
עוד מצות ציבור חשובה התלויה בארץ היא עיבור השנה. אין מעברים את השנה אלא בארץ, ובשעת הדחק שאין חכמים בארץ ניתן לעבר את השנה בחוץ לארץ, אך בתנאי שיהיו אלו חכמים אשר נסמכו בארץ ישראל. בזאת עולה כי קדושת המשפט, הקשורה עם מעלות החכמים הגדולים, אפשרית רק בהיות ישראל על אדמתם. כמו כן, בהיות אחד מתפקידי הסנהדרין קידוש הזמנים היא מאפשרת את קדושת הזמנים שבהם כל מועדי ישראל: פסח, שבועות, ראש השנה, יום הכיפורים וחג הסוכות.

ערך המצוות בחוץ לארץ
הרמב"ן 12 מבאר כי כל המצוות יסודן וחיובן המוטל על ישראל הוא בעיקרו בארץ ישראל. לעומת זאת, שמירת המצוות בחוץ לארץ הינה כדי לשמר את רגילותנו בהם, כדי שלא יהיו זרים לנו בעת שובנו ארצה.
במסכת קידושין 13 קובעת הגמרא את הזיקה לארץ גם במצוות שאינן תלויות בארץ, והן נעשות בפרסום ובגלוי בחוץ לארץ על ידי כל בן ישראל החי על פי התורה והמצוה, כמו: הנחת תפילין, שהינה מצוה יומיומית לכל יהודי. וכך מובא בגמרא: "ביאה דכתב רחמנא גבי תפילין ופטר חמור למה לי?" כלומר, מדוע תלתה התורה את מצות התפילין ומצות פדיון פטר חמור בביאת הארץ כפי שנאמר 14 : "והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני כאשר נשבע לך ולאבותיך ונתנה לך... וכל פטר חמור תפדה בשה... והיה לאות על ידכה ולטוטפות בין עיניך". והרי מצוות אלו הינם מצוות הקשורות לגופו ורכושו של אדם, ומדוע חיברה אותם התורה אל הארץ?
עונה הגמרא: "תנא דבי ר' ישמעאל: עשה מצוה זו שבשבילה תכנס לארץ". מכאן שאפילו המצוות שעיקר ייעודן הינו לקדש את מחשבות האדם ומעשיו, כמו התפילין שנאמר בהם: "ולזכרון בין עיניך" וכן עוד: "למען תהיה תורת ה' בפיך" 15 , הרי שיעודן הפנימי התכליתי על פי קביעת התורה הוא לזכות את עמנו להכנס לארץ ולהתישב בה. יש להבין עד כמה גדול ערך הישיבה בארץ אם התפילין הקדושים נבחרו לשמש אמצעי לתכלית זו.
לדברי חז"ל הללו ניתן להוסיף את דברי ר' מאיר שמחה הכהן מדוינסק, בעל "האור שמח", במכתבו לחיזוק ישוב הארץ על ידי תמיכה בקרן היסוד, שנועדה לבסס את יסודות הישובים הצעירים בארץ. במכתבו ציין את גודל חשיבות ישוב הארץ במה שתלתה התורה בישיבה זו אפילו מצוות שכליות שהשכל הבריא והמוסר האנושי דורש אותם מטבע האדם. כך לגבי מצות כיבוד אב ואם, שהינה מצוה שכלית שכולה בנויה על היסוד המוסרי הטבעי של הכרת הטוב, כנאמר בחז"ל 16 על אביו שהביאו לחיי העולם הזה. במצוה זו השתבחו אפילו אומות העולם, כמתואר במסכת קידושין 17 על כיבוד אב ואם שהצטיין בו אותו נכרי מאשקלון הנקרא בשם: דמא בן נתינה.
ראייה לדבריו הביא בעל "האור שמח" מהפסוק בעשרת הדברות המצוה על כיבוד אב ואם, שכתוב בסופו: "למען יאריכון ימיך על האדמה אשר ה' אלוהיך נותן לך" 18 . ובכן, מפורש בתורה שתכלית מצוה מוסרית זו היא המשך הקיום הממשי בחיי העולם הזה בארץ ישראל, שהינה מתנת ה' לעם ישראל.
בזאת ניתן להבחין שהן עבודת המוסר הפרטית והן עבודת הקודש הרוחנית יחדיו משמשים במצוות התורה את אבני היסוד לבנין בית ישראל על אדמתו. בנין זה הוא פסגת הצלחת התורה, והוא עתיד להאיר את העולם כולו באור האמת והצדק האלוהיים.
ישנם טענות בדבר חוסר מוסריות הכרוך כביכול בישיבתם של ישראל בארץ, וכן טענה שישוב הארץ גורע מהתקדשותם של בני עמנו. ובאמת אדרבא, ההיפך הוא הנכון. אם תכלית כיבוד אב ואם והנחת תפילין היא להביא לישוב הארץ, הרי שישוב זה כולל בתוכו את כל המוסר האפשרי בתכלית שלימותו, ואת כל ההתקדשות הראויה. כל זאת עד פסגת שליחותה של נשמת ישראל מאת נותן התורה, המקדש את ישראל במצוותיו. הוא המודיע כי ישוב הארץ וקדושת התפילין, של יד ושל ראש עם שמות הקודש החקוקים עליהם ובתוכם ועם כל ההלכות למשה מסיני שנאמרו בהם, חברו יחד בקדושת הישוב בארץ.
בירור זה קובע ומחבר את כל התורה ליושבים בארץ הקודש, ומעיד שישנם מצוות אשר ניתן לקיימם בחוץ לארץ אבל עיקר תכליתם הינה ארץ ישראל, ישובה ופריחתה.

משמעות המצוות התלויות בארץ
יש להתבונן במשמעות המצוות התלויות בארץ ובחשיבותן למעלותינו הרוחניות. ניתן להבחין במצוות אלה בשלושה קבוצות: הקבוצה הראשונה עוסקת במתנות הניתנות לאנשים שונים ולקבוצות שונות בישראל, כגון המצוות הבאות: תרומות ומעשרות, לקט שכחה ופאה. הקבוצה השניה עוסקת באיסורים שבתבואה ובעבודה הנובעים מקדושתה המיוחדת של הארץ, כגון: איסור ערלה, הכלאיים השונים וחדש. הקבוצה השלישית מבטאת את קדושת הארץ בעצם מהותה, ולא רק בכוחות הנובעים ממנה, והוא כולל את מצוות השמיטה והיובל.
בחלק הראשון, בקבוצה העוסקת במתנות כהונה ובמתנות עניים, כלולות מצוות הביכורים, תרומה גדולה ותרומת מעשר לכהנים, מעשר ראשון ללויים, מעשר שני ונטע רבעי הנאכלים בירושלים, ומצוות חלה.
מצוות אלה מבררות שבתוך הארץ ישנן מדרגות קדושה חמורות ובינוניות. שכן, בן ישראל הבא לאכול מפירותיו חייב להפריש מהן על מנת ליתנם לאנשי הקודש, המקבלים את חלק ה' בארץ וברכת הארץ, כדי שיאכלו בקדושה ובטהרה. על ידם יוצאת לפועל חלקת הקדושה המיוחדת לכל בן ישראל, וזאת בתנאי שיאכלו בקדושת ירושלים.
החלק השני במתנות הניתנות מפרי הארץ הן לאומללים שבישראל, כמו: גר, יתום ואלמנה, ושאר עניים שפרנסתם מצומצמת. גם כאן קבעה התורה את חלקם הבא מברכת שמים בתבואתו של איש ישראל בארץ הקדושה. בזאת מתבטאת בצורה מרוכזת ענינה המיוחד של הארץ, דרך עם ה'- עשיית טוב וחסד לכל אדם.
אולם, קדושת הארץ מחייבת הכנה ראויה ומתאימה לפירותיה, וכשם שאדם שאיננו מוכשר במידותיו ותכונותיו איננו נכנס לעול תורה ומצוות, כך יש על הפירות להכשיר את עצמם עד שיגיעו למדרגת קדושה הראויה לבן ישראל. בדרך הבנה זו יש להבין את איסור ערלה, האוסר את האכילה בשנות הבוסר של העצים טרם הגיעו לשלמות מעלתם, בשלוש השנים.
בדרך דומה מבוארים איסורי הכלאים לסוגיהם: כלאי זרעים, כלאי הכרם, כלאי האילן וכלאי בהמה, שענינם ערבוב כוחות הבריאה שארץ ישראל באה להעיד על שלמותם, ולכן חמור איסור הכלאיים במיוחד בארץ ישראל.
החלק השלישי ענינו לברר את בעלותו המוחלטת של בורא העולם, המגלה את שייכותו דוקא לארץ ישראל, שהיא חלק ה' בעולמו. לכן, קדושת הארץ היא המחייבת את נטישת עבודת האדמה בשנות השמיטה והיובל.
שנות השמיטה והיובל משמשות הזדמנות לפתח את העם במדרגותיו הרוחניות באותן השנים שהוא מנותק זמנית מעבודת החומר. כתוצאה מכך ניתנת האפשרות למחות בשנים אלו את אותם ההבדלים שהפרידו בעם ישראל בין הקבוצות השונות, שאיימו לפגוע בקדושת ישראל: עניים ועשירים, מלווים ולווים, אדונים ועבדים. השמיטה והיובל מוכיחים ומעידים על קדושת הארץ, ובמקביל מגדלים ומרוממים את קדושת העם היושב עליה.
כדי לשמור על זיקתנו לשלמות התורה גם בזמן הגלות תיקנו חז"ל תקנות אחדות שענינן להזכיר את הארץ ואת מצוותיה. כגון: תיקנו להפריש חלה בכל מקום, הפרשת תרומות ומעשרות בארצות הסמוכות לארץ ישראל וכן אסרו ערלה וכלאיים בחוץ לארץ. אולם, נקבעו הבדלים בין חיוב המצוה בארץ ישראל לבין חיובה בחוץ לארץ. לדוגמא: ספק ערלה בארץ ישראל אסור, ולעומת זאת אותו ספק בחוץ לארץ מותר. כל זאת כדי לשמר את ערכה האמיתי של המצוה כשהיא נעשית בארץ.
 מצות ביכורים
בסדר עבודת השדה ישנם מצוות קודמות למצות הביכורים, והן מתנות עניים הניתנות בזמן הקציר והבציר, כגון: לקט, שכחה ופאה. למרות זאת, יש להקדים את המצוות הכלולות בחטיבת המשנה, בתוך הגדרת תרומות ומעשרות, משתי סיבות: א. התרומות ומעשרות מקודשות יותר ממתנות העניים בהיותן מוגבלות באכילתן, הן באיסורם לזרים והן באיסור שחל על תנובת השדה שלא הפרישו ממנה תרומות אלו, שהם מוגדרים כטבל, האסור באכילה ובהנאה ועונשו חמור- מיתה בידי שמים. ב. מתנות העניים אינם מחייבות מעשה אקטיבי של האדם אלא רק אוסרות עליו לקחת את הפירות הנושרים או הנשכחים ולהניחם בקצה השדה. לעומת זאת, מצוות התרומות והמעשרות מחייבות הפרשה ונתינה על ידי האיכר או שליחיו.
כמו כן, במצוות אלו ניכר כיצד השילוב של האדם הישראלי עם אדמת הקודש הנבחרת מניב פרי הילולים בדמותם של פירות קודש שנקרא עליהם שם שמים, והם הניתנים לעבדי ה', עובדי עבודת הקודש והמקדש.
המצוה הראשונה בסדר ההפרשות היא מצות הביכורים. גדר חיובה הוא: אדם מישראל הדר בחלק ארץ השוכן ממערב לירדן, שהוא החלק העדיף בארץ ישראל, יורד בתחילת עונת הקציר והקטיף אל שדהו ואל גנו, הנטועים בשבעת המינים שבהם נשתבחה הארץ. רואה תאנה שביכרה, רימון שביכר, אשכול ענבים שביכר, קושר גמי (מין צמח גמיש) סביב הפרות לסימן, ואומר: הרי אלו ביכורים. ולאחר שיבשילו כל צרכם תולשם והם קדושים. יש להקפיד על שמירת פירות אלו בטהרה, להניחם בסל, להביאם אל בית המקדש ולתיתם לכהן העובד במשמרת אותו יום.
בסל או בטנא, שמניח בהם את הפירות, יש לתת מחיצות בין מין למין. כלומר, ענבים לבד, תאנים לבד, רימונים לבד, וזיתים לבד, וכך מכל שבעת המינים. מצוה מן המובחר להביאם בשבעה כלים מיוחדים 19 , כל מין בכלי המיוחד לו. את סלי הביכורים היו מעטרים בפירות נוספים, שגם הם משבעת המינים, ובצידם היו קושרים תורים או בני יונה, שהיו מקריבים אותם כעולות על גבי המזבח. סלים אלו היה נוטל מביא הביכורים עד הר הבית, ושם היה מניח את הסל על כתפו ונכנס עם הסל אל בית המקדש.
חיוב נשיאת הסל על הכתף בהבאת הביכורים כולל כל אחד מישראל, כפי שמוסיף הרמב"ם בהלכות ביכורים 20 : אפילו מלך גדול שבישראל. שכן, יש בדרך הבאה זו גילוי קבלת מלכות ה', המראה שכל ישראל עבדים לפניו העוסקים במלאכתו, מהגדול שבישראל ועד הקטן שביניהם.
כשמגיע מביא הביכורים אל המזבח הוא עומד לפני הכהן וקורא קריאה הנקראת מקרא ביכורים. מקרא זה כולל תיאור ההשגחה המטפלת והבונה את עם ישראל מאז יעקב אבינו בהיותו נתון לרדיפת הגויים, מלבן הרמאי הארמי, הזומם להתנקש בנפשו, ועד פרעה המטביע את בניו ביאור. השגחה זו הפכה כל סכנה וצרה לרווחה: רמאות לבן, בהחליפו את לאה ברחל, הביאה לבנין בית ישראל על שנים עשר שבטיו. גלות ושעבוד מצרים הביאו לניסים שלא היו כמותם, והעלו את ישראל למדרגה עליונה על במת האנושות כולה.
בתכלית הקריאה מודה ומשבח מביא הביכורים על הבאת עם ישראל אל ארץ ה', אשר היא זבת חלב ודבש. בזמן הקריאה מונף הסל בידי הכהן ובידי מביא הביכורים, כדי להראות את העלאת העמל האנושי ופירותיו אל קדושת עבודת ה'. זאת להורותנו שעבודת הארץ בארץ הקודש תכליתה היא עבודת ה'. לאחר קריאה זו נוטל הכהן את הביכורים, ועליו לאכלם בקדושה ובטהרה בתוך ירושלים כקדשי מזבח. המוציא את הביכורים מחוץ לירושלים נענש בעונש מלקות, ללמד שהביכורים הם פרס מאת ה', בעל הארץ ואדוניה, והוא הנותנה לעובדי המקדש שנקבעו לנחלתו ולחלקו מתוך ישראל.
בכך מגלה הישראלי את חלק ה' שהיה טמון באדמת הארץ, ומצרף עם זה חלק ה' שגנוז בכוחות האדם הישראלי, ובהגיעם למקדש הם באים אל מקור מחצבתם הקדוש ומתאחדים איתו בדמות הביכורים הניתנים לכהן.
נוסף לביכורים יש להביא בשעת הבאתם קרבן שלמים המעיד על החגיגיות שיש במעמד כלל ישראלי זה, בדומה לשלמי החגיגה המובאים בשלושת הרגלים.
שתי הלכות נוספות קשורות לביכורים. הראשון, אמירת השיר על ידי הלויים, המלווים את מביא הביכורים מרגע שהגיע להר הבית ועד שיתן את ביכוריו לכהן. שירת הלויים כללה את מזמור ל' מספר תהילים: "ארוממך ה' כי דליתני", ושיוותה למעמד נופך של שמחה וחגיגיות נפלאה. ההלכה השניה הקשורה לביכורים היא חובת הלינה בירושלים של מביא הביכורים, ורק אחר כך מותר לו לשוב לעירו. לינה זו היתה קובעת אצלו את רשמי הקודש הנהדרים לבל יחלפו במהרה, עם צאתו מירושלים.
כך כוללת מצוות הביכורים שבעה דברים: א. הבאה למקום המקדש, ב. כלי הסל או הטנא דרך כבוד למצוה, ג. קריאת הוידוי- המרשימה את נפש הקורא ומחברת את פרטיותו אל כלליות האומה לדורותיה, ד. הקרבן- הקובע את המצוה כחלק מעבודת ה', ה. השיר- המגלה את האושר והשמחה הממלאים את השייכים לעבודת הקודש וחיי הקודש בארץ, ו. התנופה- המרוממת את העבודה החקלאית האנושית לגובה הקודש. גובה זה מביא בזכותו את ההגנה האלוהית מפני קשיי הטבע ואיתניו הכפופים לבורא עולם ועובדיו, ז. הלינה במקום הקודש- המחברת את עבודת החיים עם שעות המנוחה לחטיבת קודש שלמה אחת.
תנאים נוספים נאמרו במצות הביכורים. כך מובאת שיטה בגמרא 21 שאין אדם רשאי להביא ביכורים, ולקרוא עליהם את המקרא, אלא אם כן גידל את הפירות באדמה שניתנה לו ירושה דור אחר דור עד לנוחלי הארץ בימי יהושע בן נון. שכן, במקרא הביכורים ישנה הודעה: הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי. ואדם לא יוכל לומר זאת על אדמה שאינה שלו. אמנם, פסק הרמב"ם 22 שגם קונה אדמה, והיא קנויה לו בזכות ולא במרמה או בעוולה, יוכל לומר: "האדמה אשר נתתה לי". אולם, השוכר שדה או אריס או חוכר בשדה לא יכול להביא ביכורים. בזאת מחנכת התורה את האדם מישראל להתיישב קבע על הארץ, ולא להיות בה כאורח נטה ללון.
תנאי נוסף הוא הצורך שיהא גודל הקרקע כדי גידול שלושה אילנות לפחות, ששיעור קרקע קטן מזה איננו ראוי להיקרא אדמה. בכך מדריכה התורה לקנין וחיבור בין אדם לאדמה, חיבור שיש בו אפשרות לפרנסה, שכן דבר פחות מזה הרי הוא מעותד למכירה כי אין בו בטחון לאדם.
הזמן הראוי להבאת הביכורים הינו תקופה, ולא יום מסוים. תחילת התקופה היא בחג השבועות, שנאמר עליו בתורה: "ביכורי מעשיך" 23 . ואילו לגבי סיום תקופת הבאת הביכורים נחלקו התנאים במשנה 24 . יש אומרים שעד חג הסוכות ניתן להביא ולקרוא, שזהו זמן השמחה, ואחר כך אין הזמן ראוי לשמחה כי הוא עונת הגשמים. ואם הביא ביכורים מסוכות ועד חנוכה- מביא ואינו קורא. דעה נוספת סוברת שגם אחר חג הסוכות, עד חנוכה, אפשר להביא ולקרוא, אך לאחר חנוכה אין מביאים יותר ביכורים. בכך הופכת כל עונת הקיץ ותחילת הסתיו לעונה מלאה שמחה בכל הארץ.
ביחס לתיאור הולכת הביכורים לבית המקדש ישנו במשנה תיאור מלבב. וכך כותב הרמב"ם 25 : כיצד מעלים את הביכורים? כל העיירות מתכנסות לעירו של מעמד, כדי שלא יעלו יחידים, שנאמר: "ברוב עם הדרת מלך", ובאים ולנים ברחובה של עיר מפני אהל הטומאה. ובשחר, הממונה אומר קומו ונעלה ציון אל ה' אלהינו. והשור הולך לפניהם, וקרניו מצופים זהב, ועטרה של זית בראשו, להודיע שהביכורים משבעת המינים. והחליל מכה לפניהם, עד שהם מגיעים קרוב לירושלים, והם הולכים בכל הדרך וקוראים: "שמחתי באומרים לי בית ה' נלך". ולא היו מהלכים כל היום אלא שתי ידות בלבד 26 . הגיעו קרוב לירושלים, שלחו לפניהם שלוחים להודיע לאנשי ירושלים, ועטרו את ביכוריהם ופרכסו אותם. והפחות והסגנים והגזברים יוצאים לקראתם מירושלים. לפי הבאים הם יוצאים- אם באו הרבה יוצאים לקראתם רבים, ואם מעט מעט. ומשיכנסו כולם בשערי ירושלים יתחילו לקרוא: "עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים". כל בעלי אומניות 27 שבירושלים עומדים מפניהם ושואלים בשלומם: אחינו אנשי מקום פלוני בואכם לשלום. והם מהלכים בתוך ירושלים והחליל מכה לפניהם עד שהם מגיעים להר הבית. הגיעו להר הבית כל אחד נוטל סלו על כתפיו ואומרים: "הללויה הללו אל בקדשו". והם מהלכים בהר הבית וקוראים עד שמגיעים לעזרה. הגיעו לעזרה מתחילים הלויים בשיר: "ארוממך ה' כי דליתני".
תיאור מעמד נפלא זה היה מאורע שכיח בחוצות הארץ, עד שהארץ היתה מתמלאת בשמחה גדולה. כך מתואר בספר ישעיה 28 : "השיר יהיה לכם כליל התקדש חג, ושמחת לבב כהולך בחליל לבוא בהר ה' אל צור ישראל". כלומר, שמחת הבאת הביכורים היתה שמחה עצומה, כזו המשמשת כדגם למאורעות הכבירים ביותר העתידים להיות בחיי האומה.

מצות תרומה גדולה
במצות תרומה גדולה ניתן להבחין כיצד מצוה אחת מחייבת לימוד חלקי תורה רבים ומגוונים, עד שכמעט כוללת היא את כל התורה כולה.
במצות זו מתחייב כל אדם מישראל שברשותו פירות העץ או השדה שגדלו בארץ ישראל בבעלות ישראל ונגמרה מלאכתם. כלומר, הגיעו לשלמותם הראויה לשימוש על ידי ישראל. פירות כאלו מחויבים בהפרשת חלק שיקרא בשם תרומה, והוא ניתן לכהן. חובת הפרשת תרומה חלה גם על כהנים, אף על פי שהם יכולים לאכול את התרומה בעצמם ואינם חייבים לתת אותה לכהנים אחרים. אם לא יפרישו הכהנים תרומה מפירותיהם יאסרו הפירות גם עליהם כדין טבל. ביחס לשאלה מי רשאי להפריש תרומה, לימדה חז"ל 29 שלא רק הבעלים רשאים בהפרשתה אלא גם שליח יכול להפריש במקומם.
מצות ההפרשה וקדושת הפירות מותנים בהיות בעל השדה ישראל, והפירות נגמר בישולם בזמן היותם ברשותו במקום גידולם. כמו כן, החיוב בהפרשת תרומה חל לאחר שנקטפו מהעץ והגיעו לגמר מלאכה, כלומר: דישה והכנת ערימה מגרגרי החיטה או אריזת הפירות והחלקתם, ועוד תנאים אחרים הקובעים מהו גמר מלאכה. פרטים אלו נלמדים מדברי הפסוק: "ראשית דגנך... תתן לו" 30 , "דגנך"- ולא דגן עכו"ם, "דגנך"- הדיגון, כלומר מירוח ערימת גרגרי החיטה הוא המחייב ובתנאי שנעשה על ידי ישראל ולא על ידי פועלים נוכרים.
החיוב מתחיל כאשר התבואה הגיעה לשליש גידולה או כאשר הפירות ראויים למאכל. בענין זה ישנם הלכות שונות המתיחסות לפירות השונים על פי דרגת הבשלתם. כך יש חילוקי דינים בין קטניות לבין ירקות, בינם לבין פירות האילן, ובין פירות האילן לסוגיהם השונים.
כמו כן, החיוב להפריש תרומה חל רק על פירות או תבואות שיש להם בעלים. אולם, פירות הפקר, או מתנות עניים: לקט שכחה ופאה, ופירות שגדלו בשמיטה שפירותיה הפקר, פטורים מהפרשת תרומות. הטעם לכך הוא שמצות וקדושת הפירות היא דוקא בקשר אישי בין האדם מישראל לאדמתו, קשר המחייב אותו טיפול ושמירה, ולא חוסר יחס כמו הפקר. יתרה מזו, לשם גילוי מצות וקדושת התרומה יש צורך בהתחברות פנימית, בהרגשת שייכות, בין קדושת האדם מישראל אל חלקו באדמת הקודש.
נחלקו הדעות בין גדולי הראשונים ביחס לשאלה: מאילו פירות חייבים להפריש תרומות? לדעת הרמב"ם 31 כל פירות האילן חייבים בתרומה מן התורה, וכן חמשת מיני דגן, אבל ירקות חיובם בתרומה הוא מדברי סופרים. לדעת רש"י, הראב"ד 32 והר"ש 33 רק דגן תירוש ויצהר חיובם בתרומה הוא מהתורה, ואילו שאר הפירות חיובם מדרבנן. לדעת הריטב"א 34 כל שבעת המינים חיובם מהתורה, ורק פירות אחרים חיובם מדרבנן.
מהדעות השונות עולה כי מצוה זו קשורה לפירות המיוחדים לארץ ישראל, שנשתבחה בהם בתורה. או לפירות המיוחדים הראויים לעבודת המקדש, שהם: שמן הזית ויין הגפן, הבאים למנחות ולנסכים. או פירות המיוחדים לטבע הארץ שנועדו לטובתם ולחינוכם של ישראל במידות הטובות.
לדעת הרמב"ם, הסובר כי כל פירות האילן מתחייבים בתרומות ורק הירקות פטורים, יש למצוא טעם כדי לקשור את האדם לגנו בקשר קבוע, שהרי פרי העץ מותר למאכל רגיל רק אחרי ארבעה שנים לפחות, להבדיל מהירקות הניתנים לגידול ואכילה מידי שנה בשנה ולפעמים אפילו פעמיים בשנה. כך מחנכת המצוה לקשר החזק הראוי לאדם מישראל עם הארץ- קשר קבוע לשנים רבות. קשר זה מבריא את נפש האדם המתרגלת לעבודה חרוצה, שקדנית ומתמידה, וכן שומר על הארץ שלא תעבור מיד ליד ותהיה מופקרת לניצול שרירות הלב של העובר בה, ואיננו מתכונן לשהות בה שנים רבות. מתוך כך נשמרת הארץ ומטופחת כראוי לארץ הקודש.
כמות הפירות החייבים להפריש היא: מן התורה חיטה אחת פוטרת ערימת גורן שלמה. אבל קבעו חכמים שלוש מדרגות בדבר: א. מדרגת ההפרשה הראויה לנדיבים, בעלי עין טובה, היא אחד מארבעים, ב. מדרגה בינונית- אחד מחמישים, ג. מדרגת הצייקנים, בעלי עין רעה, והיא אחד מששים.
מכאן שעל האדם להנהיג את עצמו שלא יגזים במתנת חלק הקודש, אף על פי שמן הדין אם נתן את רוב פירותיו כתרומה הרי זו תרומה מן התורה, ובלבד שישייר לעצמו כלשהו.
חיוב הפירות בתרומות מתחיל מהרגע שנתלשו מהקרקע או העץ, ומאותה העת אסורים הם לאכילה ללא הפרשה. ששה דברים קובעים את הפירות לתרומות ומעשרות 35 : הבית, המקח, האש, המלח, התרומה והשבת.
הבית- ברגע שנכנסו הפירות לבית או לחצר נתחייבו בתרומה ואסור לאכול מהם אפילו אכילת עראי. דין זה נלמד מהפסוק: "ביערתי הקודש מן הבית" 36 . המקח, האש, המלח והשבת- אם נמכרו הפירות, או נתבשלו באש, או נכבשו במלח, או שנכנסה שבת וכבר נתלשו מהעץ, אף על פי שעדיין הם בחצר ולא נכנסו לבית חייבם הם בתרומה. תרומה- אם הופרשה מהתבואה תרומה גדולה יש חיוב להפריש שאר תרומות ומעשרות.
כמה ערכים והלכות דרך ארץ נלמדים מכאן. ערכים אלו מלמדים מהי אכילת קבע הראויה לאדם תרבותי השייך לקדושת ישראל. ראשית, אין לאכול אכילת קבע אלא דרך בישול, זאת כיון שראוי לאדם שמאכלו לא יהיה כדרך שבא מן הטבע אלא על ידי הכנה המגלה באוכל את הכח האנושי הדורש את בישול המאכל. כמו כן, אין לאכול אכילת קבע אלא בבית, כי אכילת האדם, השייכת לעניניו הפרטיים, ראויה שתהיה בצנעה ובדרך כבוד. וכבר לימדו חז"ל 37 את גנות האכילה בשוק: "האוכל בשוק הרי זה דומה לכלב". גם לקיחת הפירות דרך משא ומתן מגלה את הכח הציבורי והחברתי, ומרוממת בזה את הפירות למדרגת אכילת קבע.
בנוגע לקדושת ישראל, הפועלת גם היא על חיוב התרומה והגדרת התבואה בקדושה המחייבת הפרשת תרומות ומעשרות, שני צדדים יש בה: קדושת הזמן וקדושת הארץ. קדושת הזמן מקבלת את חשיבותה ביום השבת, שאכילה בו היא אכילת קודש. קדושת המקום היא קדושת הארץ, שתבואתה מכילה בתוכה את חלקי הכהנים המקודשים. ובשעה שהופרשה התרומה התעלתה כל התבואה למדרגת קבע, כי הקודש הופך את הזמנים הארעיים לקבוע השייך לערכי הנצח.
פירות שלא הופרשו מהם תרומה נקראים בלשון חז"ל טבל. הם אסורים באכילה, ועל פי דברי בעלי התוספות 38 אסורים גם בהנאה. רוממות נפש גדולה יש בידיעה כי הרמת חיטה אחת אל הקודש מתקנת שדה שלם, ומעלה אותו מאיסור להיתר.
לא רק פירות שלא הופרשו אסורים משום טבל, אלא גם כאלו שהופרשו שלא כדין, כגון: ממין על שאינו מינו, מפירות שנה זו על פירות שנה אחרת, מפרי הארץ על פרי חוץ לארץ. כמו כן, אם ספק הופרשו- אסור לאכלם עד שיופרשו כדת וכדין.
ההבחנה בין יהודי היודע ונאמן להפריש תרומות ומעשרות כהלכה, לבין כאלה שאינם נאמנים, נתקבלה כקו מנחה להבחנה בין חבר לעם הארץ שאין ראוי לאכול אצלו, והוא נחשב כחשוד לעבירות רבות. בכך קבעה הנאמנות לקדושת הארץ ומצוותיה את הנאמנות לתורה בכלל.
החיוב להפריש תרומה הוא מכל חלקי ארץ ישראל מדין תורה, ומהארצות הסמוכות לה מדרבנן. דעת הרמב"ם 39 שכיום גם בארץ ישראל החיוב הוא רק בגבולות עולי בבל, ולא בגבולות עולי מצרים שכבשו בימי יהושע, כיון שכיבוש הגויים ביטל את קדושת הארץ. וכן החיוב, גם בגבולות עולי בבל, הוא מדרבנן. הרדב"ז 40 כתב שגם לדברי הרמב"ם אם רוב ישראל יעלו לארץ יהיה חיוב התרומה מן התורה. וכן נכתב בספר הלכות ארץ ישראל, המיוחס לטור, שאם יזכו ישראל לשלוט בארץ שלטון גמור שאיננו מותיר מקום לשום חשש יראה ופחד מפני הגויים הרי חיוב התרומה הוא מן התורה, אפילו יהיה זה רק בחלק מארץ ישראל. שיטה נוספת המובאת בתוספות במסכת יבמות 41 מחייבת גם כיום בתרומה מהתורה, וזאת מתוקף הקדושה שקידש עזרא הסופר את הארץ.
מכאן שהלכה זו מחייבת את הכרת הארץ וגבולותיה, דברי ימי ישראל, הישגיהם וכיבושיהם בארץ בימי יהושע, בימי עזרא והחשמונאים בבית שני. כך מחייבת מצות התרומה לימוד גיאוגרפיה והיסטוריה כאחד, של ישראל ושל הארץ.
מעשה ההפרשה הוא: יקח בידיו חלק כלשהו מן הפירות, על פי הראוי מן התורה ומסודר בידי חכמי ישראל, ויאמר: הרי זו תרומה. וקבעו חז"ל שגם אם לא יקח בידו אלא יתן עיניו בפרי מסויים, או בצד מסויים של הפירות, ויאמר: הרי זו תרומה, נתקדשו הפירות כתרומה. ולא זו בלבד אלא שאפילו במחשבתו, ללא הוצאת המילים בפיו, יכול הוא לקבוע על חלק הפירות המוגדר והמסומן שהוא תרומה ומחשבתו פועלת. בכך לימדה מצות התרומה את כח המחשבה שיש לאדם מישראל, הפועל אפילו ללא דיבור.
התרומה ניתנת לכהן הידוע בייחוסו בכשרות, ויש צורך להביא על כך עדים המעידים על חזקתו וחזקת אבותיו. כמו כן, אין לתת את התרומה אלא לכהן הזהיר בדיני כהונה, כגון: דיני טומאה, פרישה ושמירת איסורי הכהונה. וכן הורו חז"ל 42 כי יש לתת מתנות הכהונה רק לכהן העוסק בתורה, שנאמר 43 : "לתת מנת הכהנים והלוים למען יחזקו בתורת ה'".
כתב הרמב"ם 44 שאכילת התרומה על ידי הראויים לה היא מצוה ויש לברך עליה: אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וציוונו על אכילת תרומה. הכהן המקבל את התרומה מותר לו לאכלה או לתת אותה לאשתו, לבניו ובנותיו, לעבדיו הכנענים אם הם טהורים, וכן מותר לו ליתן לבהמתו. יש לו לתת את הראוי לאדם לאדם ואת הראוי לבהמה לבהמה, ולא לשנות. בכל אופן, אסור לזלזל בתרומה ולהשתמש בה בדרך השחתה ובזיון. אבל שימוש בדרך כבוד מותר, כמו: סיכת שמן זית על גופו וזילוף היין לריח טוב בביתו.
אם נטמאה התרומה היא אסורה באכילה, אבל מותרת בהנאה, כגון: שימוש בשמן זית של תרומה להסקה וכדומה. וכן מותרת היא לבהמת הכהן.
אם כן, במצות התרומה תלויים הרבה גופי תורה- ידיעת הארץ, דיני טומאה וטהרה, קדושת ישראל, משפחותיהם המיוחסות ומעשיהם.

מתנות עניים
פתיחה
מצוות מתנות עניים המחייבות בתבואה ובפירות האילן הם שלש מצוות: לקט, שכחה ופאה, ובכרם ישנם שתי מצוות: הפרט והעוללות.
בהכללה ניתן לחלק מצוות אלו על פי שלושת המלאכות הנעשות בתבואה מאז שהבשילה. המלאכה הראשונה היא מלאכת הקציר ובה נצטווינו על מצות הפאה. לאחר הקציר, איסוף השבלים ובו מצות הלקט. בשלב השלישי, מלאכת העימור המאגדת את השבלים, שם באה מצות השכחה. אמנם, פעמים מצות השכחה קיימת גם בעת הקציר, אבל על פי לשון התורה 45 ניתן לראות כי סדר המלאכות, קציר איסוף ועימור, הם הגורמים העיקריים המחייבים את מצות מתנות העניים.
כל המצוות הללו משותפות בחיוב נתינתם לעניים ולגרי הצדק שבעם ישראל, וכל המונע אותם מהעניים עובר באיסור גזל. כמן כן, פירות שלושת המצוות האלו פטורים מתרומות ומעשרות, ולא חל עליהם דין טבל. סיבת הדבר היא שאיסור טבל חל רק על פירות שיש להם בעלים ולא על פירות הפקר. והיות ומתנות העניים מופקרות לכל עני, ללא יכולת של הבעלים להכריע לטובת עני קרוב או חבר, הרי מתנות אלו דינם כהפקר והם פטורים מן התרומות והמעשרות.

פאה
מצות הפאה היא שנתחייב בעל השדה, הקוצר את קמתו, להשאיר בקצה שדהו חלק מן הקמה שאיננו קצור, והעניים יבואו ויקחו לעצמם. אין בפאה שיעור, ובכלשהו שיותיר האדם יצא ידי חובתו. אולם, קבעו חכמים שלא יפחות אדם אחד מששים מן השדה, ואם ירצה יוכל להותיר רוב שדהו כפאה. אם אין עניים שיבואו לקחת את הפאה, מותר לבעל הבית לקחתה לעצמו.
חיוב הפאה הוא הן לתבואה והן לפירות, אבל לא לירקות שאינם נשמרים. לדעת הרמב"ם 46 מותנה חיובה של הפאה הן בגידולי הארץ והן שרוב ישראל יושבים בה, כדין חיוב תרומות ומעשרות.
בטעם המצוה כתב "ספר החינוך" 47 שמטרתה להקנות לאדם נפש נדיבה שמוכנה להסתפק בחלק ואיננה לוקחת הכל לעצמה. כך גם יתרגל האדם לחמול על העניים הרואים את השדה מלאה בקמותיה ונפשם רעבה באין כל. בזאת יראה ויבחין האדם כי כל ברכתו ניתנה מאת ה', וכשם שה' חונן בטובו, כך הוא הולך בדרכיו ומפריש מטובו לנצרכים.
יש בזאת תיקון מידות חשוב כדברי הראב"ד 48 שכתב שאם אדם רוצה לתקן את מידותיו, במקום לצום ולהתענות ינקוט בדרך הבאה: בכל פעם שהוא אוכל מאכל אהוב עליו לא יסיימו עד הסוף ויפרוש ממנו בעוד הוא תאב אליו. בזאת יקנה לעצמו האדם את מידת ההסתפקות וההתגברות על התאוה. עקרון חשוב זה, בתיקון המידות, מקנה לנו התורה במצות הפאה המחנכת את האדם לא לסיים את כל מה שבידו, אלא להניח מרכושו גם לאחרים.

לקט
מצות הלקט ענינה הוא, שאם נופלת מתחת המגל או מתוך ידו של האדם בזמן הקציר או האיסוף שיבולת אחת או שתיים, עליו להניחה לעניים. אבל אם יפלו שלושה שיבולים, או יותר, אין חיוב להניחם כיון שחסה התורה גם על בעל הבית לבל יצר יותר מדי. כל זאת דוקא אם נפלו מיד האדם מבלי תשומת לב, אבל אם נפלו מחמת קוץ שניקב את ידו- אין זה לקט. רמז יש בזה כי הלקט נופל מאליו כאשר היד מלאה, אם כן על האדם להרגיש שבע בנפשו כאשר ידו מלאה ובעת שכזו בל יקפיד על מעט שיבולים שנשרו מידו.
בשתי מצוות אלו, הפאה והלקט, ישנו תיקון החברה ותיקון האדם בנפשו, הן בדאגה לעניים לבל תחסר נפשם, והן בתיקון האדם את עצמו ומידותיו, בהותירו משבעו לבלתי היות נפשו מבקשת לבלוע בלי להותיר כדרך הרשעים, כנאמר בעשו: "הלעיטני נא" 49 , וכנאמר בספר משלי 50 : "צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן רשעים תחסר".
במצות הלקט ישנו גם תיקון אמוני במחשבת האדם. על האדם לקבוע בידיעתו שכל מעשי העולם נתונים ביד הבורא, והוא הקובע מה יהיה בידו ומה ינתן בידי אחרים. על כן, אם נפלו שיבולים מידו, לא על חינם נפלו כי אם בהשגחת הבורא על העניים ובידיעתו את העני העתיד לבוא אל השדה ולמלא את נפשו החסרה.
זהו יסוד מגילת רות. כאשר באה רות הגיורת עם נעמי חמותה והיו רעבים ללחם, בקשה ממנה נעמי לצאת אל השדה ולהתפרנס מן הלקט. וכך נאמר: "ויקר מקרה חלקת השדה לבועז אשר ממשפחת אלימלך" 51 . אותו מקרה הביא לבניית משפחת בועז ורות ולבנין משפחת בית דוד, משיח צדקנו. בכך יסדה מצות הלקט, העוסקת בשיבולים הבודדות, בכוח קדושתה את מלכות ישראל וגאולתו בעבר ובעתיד.
יש בזה כדי להעיד על כח הקדושה העצום הנמצא בארץ ופירותיה המביאים בדרכים שונות לתיקונו של עולם. ומי יודע מהו הלקט שבזכותו נגאל גם היום משיני הגויים אשר סבבונו, ועיניהם ישיתו בארץ לבלע את נחלת ה'. יבוא לקט השעורים ויכריע את מזימותיהם הנרקמות בסתר ובחשאי, כשם שבזמנו הכריע קומץ העומר את המן הרשע.
לשתי מצוות אלו ישנן שתי מצוות מקבילות בכרם, והם איסור העוללות ומצות הפרט. לדעת הרמב"ם 52 מצות העוללות היא שיש להשאיר פאה בכרם, כשם שמשאירים בתבואה. ואילו מצות הפרט מורה שאם נפרטו ענבי האשכול ביד הבוצר, ונפלו גרגיר אחד או שניים, יש להניחם ולא ללקטם. על כך אמרו חכמים 53 : "המניח את הכלכלה (סל גדול) תחת הגפן (כדי שאם יפלו ענבים אחדים יתלקטו שם ויקחם) בשעה שהוא בוצר, הרי זה גוזל את העניים". יוצא איפוא, שמצות העוללות ומצות הפרט הם כמצות הפאה והלקט, אלא שהם עוסקים בכרמי ענבים.
אבל מדברי רש"י 54 נראה כי מצות העוללות היא מצוה נוספת מלבד הפאה שיש להניח בכרם. פירוש מצות העוללות לשיטתו היא: אם יש אשכול המדולדל מאד בענביו, עד שהם נראים כענבים בודדים שאינם יושבים זה על גבי זה, יש להניחם לעניים.

שכחה
המצוה השלישית בתבואה היא השכחה. בזמן העימור, כאשר האדם מסדר את שיבולי שדהו בחבילות על מנת שיקל לו לקחתם, אם נזדמן ושכח עומר בשדה אין לו לשוב ולקחתו אלא עליו להניחו לעניים. אמנם, מצות שכחה נאמרה בעמרים, אבל אם שכח אדם בשעת הקציר או הבציר לקצור שורת שיבולים, גם זה בכלל השכחה שאין עליו לשוב ולקחתה. אולם, נתנה התורה סייג לדבריה וקבעה שאם העומר הוא גדול ביותר, איננו כלול במצות השכחה ואין איסור על הבעלים לקחתו.
במצוה זו ישנה תוספת למסרים החינוכיים, המוסריים והחברתיים שלימדונו המצוות הקודמות. ראשית, בכל שלב ושלב של מלאכה על האדם לעמול בתיקון מידותיו, ואין לו להסתפק במה שתיקן מקודם. שנית, אף בעת שכחת האדם, שלכאורה הרי הוא חופשי במעשיו והוא שולט בעצמו, מגיעה ההשגחה העליונה ומסדרת לא רק את מעשיו לטובה אלא אפילו את מחשבותיו, מתי יזכור ומתי ישכח.
מצות השכחה מראה את ההתאמה הגדולה שיש בין הארץ ובין בניה, החיים על פי התורה המלמדת עד כמה טבעיים המצוות לאדם ונתונים בסגולת נפשו מעבר לכח מחשבותיו. שכן, אם שכח אדם את העומר ונתפרנס ממנו העני, מקיפה אותו קדושת המצוה והיא פועלת עליו להניח ברכה לביתו גם כאשר לא ידע ולא התכוין אליה. זהו הלימוד הנפלא שזוכים לו עם ישראל דרך המצוות התלויות בארץ, המראים עד כמה גדולה קדושת החיים הפועלת על האדם מדעתו ושלא מדעתו.

מצוות נתינה נוספות
ישנן עוד מצוות הקשורות בנתינה, המתקנות את הפירות ומעלות אותם מן הטבל האסור באכילה אל מדרגת החולין. מצוות אלו הן: מעשר ראשון, תרומת מעשר ומעשר שני או מעשר עני.

מעשר ראשון ותרומתו
מעשר ראשון הוא חלק אחד מעשרה מן הפירות. מצותו נעשית על ידי הפרשת החלק העשירי מן הפירות ובקריאת השם עליו: הרי זה מעשר ראשון. ללא ההפרשה וקריאת השם לא יפקע איסור הטבל מהפירות. גם חיובו, כחיוב התרומה הגדולה, מגיע רק לאחר גמר מלאכה והכנסת הפירות אל החצר או הבית. כמו בתרומה, אין ההפרשה חייבת להיות במעשה ויכול המפריש לתת עיניו בצד דרום או צפון, או כל צד מבורר אחר, ולומר: עשירית הפירות שבצד צפון יהיו מעשר ראשון. בזאת הם נקבעים כמעשר השייך לשבט הלוי.
שלא כתרומה הגדולה, שאין לה שיעור מהתורה, במעשר ראשון, וכן במצוות תרומת מעשר ומעשר שני או מעשר עני, יש להקפיד על הפרשה מדויקת במדידה או בשקילה. אי דיוק בהפרשה יכול לפסול את כל מעשה ההפרשה ולהשאיר את הפירות באיסור טבל. סייג זה מתייחס למפחית בנתינת המעשרות, אך אם הוסיף מעט על שיעור מעשרותיו אין בזה כדי לפגום בהכשר המעשה.
לאחר ההפרשה באה מצות הנתינה. מעשר ראשון נתנה התורה ללויים, שהם בני השבט היחיד שלא קיבל נחלה בארץ ישראל. במקום נחלה קיבלו הלויים ארבעים ושמונה ערים ברחבי הארץ שבהם יש להם זכויות מיוחדות לקביעות התישבותם. מאידך, תפקיד הלויים היה הוראת התורה, כנאמר 55 : "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל", "כי בם בחר ה'... ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע" 56 . לשם כך היה צורך לשחרר את הלויים מדאגת עול הפרנסה. לכן, העבירה התורה את חובת פרנסת הלויים לישראל על ידי נתינת המעשר, שהוא קצת יותר מהחלק הראוי להם, שכן הלויים הם אחד משנים עשר שבטים ואילו הם מקבלים חלק אחד מעשר. מטרת התורה להראות את הכבוד הראוי לתת לתורה, לנושאיה ולמלמדיה, בראותנו כי גדול חלקם של עמלי תורה מחלק העושים לפרנסתם.
במעשר ראשון אין קדושה והוא נאכל בין בטומאה בין בטהרה, ובכל ארץ ישראל. הוא חשוב כממונם של הלויים, ורשאים הם למכרו לישראל ולעשות בו את כל חפצם. אמנם אין הישראל המפריש מעשר ראשון חייב לתת לכל לוי שידרוש ממנו, והוא רשאי לתת לכל לוי שיחפוץ או מכיר. בזאת רצתה התורה לחזק את הקשר האישי של איש ישראל עם בן הלוי, כדי שיוכל להתעלות על ידו. שכן, אילו היתה המתנה מועלית לירושלים או ניתנת לגבאי הלויים לא היה נוצר הקשר הראוי, בין אנשי ישראל ללויים.
בתוך המעשר הראשון גנזה התורה את חלק הכהנים- תרומת המעשר. גם הוא, כחלק הלויים, מדוד וקצוב מעשר מן המעשר. תרומת המעשר הניתנת לכהנים קדושה כקדושת התרומה הגדולה, אסורה באיסור מיתה לזרים ואי הפרשתה אוסר את אכילת הפירות כולם.
כל החיובים שנזכרו בתרומה גדולה שרירים וקיימים ביחס למעשר ראשון ולתרומת מעשר, כגון: שלא להפריש ממין על שאינו מינו, איסור ההפרשה מפירות שנה זו על שנה אחרת ושלא להפריש לפני עונת המעשרות, שהיא עונת הפירות הראויים לאכילה.
תרומת המעשר באה להגדיל את מעלתם של הכהנים על הלויים. שכן, לעומת הלויים העוסקים בתורה ומשפיעים בדרך זו על כלל ישראל, הכהנים עומדים ועובדים בעבודת ה' במקדש וכל חייהם מסודרים סביב עבודה זו. המצוות שעליהם להקפיד ולשמור מרובות: זהירות בבנין המשפחה- שהרי הם אסורים בגרושה, זונה וחללה, וכן נצטוו על הרחקה מטומאת מת אפילו שלא בזמן העבודה, ועוד. על כן, ציותה התורה לקדשם בקדושה יתירה והם ראשונים לכל דבר שבקדושה. תרומת המעשר, הנתונה בחלק המעשר של הלוי, מגלה את זיקת קדושתם של הלויים לקדושת הכהונה ואת עדיפות הכהנים, משרתי ה' בשליחות האומה, על אלו המקדשים לעצמם.
זהו יתרון מעלת החסיד על מעלת הצדיק, כמבואר במסילת ישרים 57 . עיקר מעלת החסידות היא שיתכוון החסיד בכל מעשיו לרוממותם של ישראל ולזיכוי הדור כולו. ואכן נקראו הכהנים חסידים בברכת משה רבנו לשבט לוי: "תומיך ואוריך לאיש חסידיך" 58 , כשהכוונה לאהרן הכהן שהיה נושא האורים והתומים.
התורה ציוותה, לאור מעלת הכהנים, לתת להם תרומת מעשר מהמיטב של התרומה, כנאמר אל הלויים: "ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו" 59 . מכאן, שאם הלויים לא יתנו לכהנים את המיטב יכשלו בחטא. עוד הדריכו חז"ל 60 שאין לכהן לבא ולבקש את חלקו, אלא על הישראלים והלויים לבא ולתת להם בדרך כבוד. זאת ללמד שנתינת התרומה היא טובתם של ישראל, לא פחות מטובתם של הכהנים, ובנתינת התרומה לכהן מניח הנותן ברכה אל ביתו.
גם בתרומת מעשר, על הכהן המקבלה, לנהוג בה בזהירות יתירה בשמירת טהרתה וטהרת המתקרבים אליה. זהירות זו היא מצוה מן התורה שנאמר: "את משמרת תרומתי" 61 .

מעשר שני
לאחר הפרשת תרומת המעשר ישנו חיוב נוסף, שהוא האחרון המעכב את אכילת הפירות על ידי ישראל, בעל הפירות. חיוב זה הוא הפרשת מעשר שבשנים מסוימות נקרא מעשר שני, ונוהגים בו דינים השייכים אליו, ואחת לשלוש שנים הוא נקרא מעשר עני וניתן לעניים.
מעשר שני מופרש לסרוגין במשך ארבע שנים מתוך שש שנות העבודה עד לשנת השמיטה, כשבשנה השלישית והשישית אינו מופרש בהן. גם במעשר זה יש לנהוג בטהרה, אך להבדיל משאר ההפרשות אין חיוב לתתו לאיש והוא שייך לבעלים המפרישים, בתנאי שיאכלוהו בירושלים בטהרה. הוא מותר באכילה לכל בני המשפחה ובלבד שיאכלוהו, בטהרת גופם ובטהרת הפירות, בין חומות ירושלים.
למעשר זה אין זמן קבוע שבו על האדם מישראל לבא ולאכלו בירושלים, אלא כשיזדמן ויראה לאדם ובזמן הנוח לו במשך השנה לעליית כל בני משפחתו לירושלים לשם אכילת המעשר, הוא רשאי לעשות זאת. בכך הפליא גדול העצה וסידר את הקשר החזק בין כל איש ישראל לירושלים, ונעשית ירושלים רבתי עם מכל תפוצות ישראל.
מצוה מיוחדת יש במעשר שני, שאין בשאר התרומות ומעשרות, והיא שיש לאכלו בשמחה. על כן, אין האבל באנינותו מותר באכילת המעשר. בזאת עולה חשיבותן של המצוה ושל ירושלים בכך שהיתה מלאה באנשים שמחים, והשרתה הרגשה טובה בלב כל מבקריה. עד כמה גדולה ההצלחה והשמחה שנלווה לתורה ולקיום מצוותיה.
מצוה נוספת שנלוותה למעשר שני היא פדיון המעשר על כסף. כלומר, אם יקשה על החקלאי לקחת מתנובת שדהו ולעלות לירושלים הרחוקה, יוכל לחלל את המעשר על כסף, ואת הכסף להביא לירושלים ולקנות בה מאכלים שיאכלם בקדושה. נלמד מזה עקרון חשוב בדבר האפשרות של העברת קדושה מחפץ אחד למשנהו. עקרון זה איננו קיים בתרומות ובמעשרות והוא מיוחד למעשר שני. אמנם, תנאים רבים יש בחילולו- כיצד מחללים ועל מה מחללים. אך דין זה מוכיח עד כמה תורת ארץ ישראל בנויה ומותאמת לצורכי החיים, כאשר היא נותנת פתרונות נוחים למקרים מסובכים.
אכילת המעשר או דמי פדיונו בירושלים יש בה ערך חינוכי רב. אמנם, גם מעשר ראשון מחבר את האדם לתורה, דרך הקשר עם הלויים, אבל אין לדמותו לעליה לירושלים במקום המקדש, הכהן הגדול, הנביאים והסנהדרין. היות והיתה הברכה שורה בארץ, ושפע התבואה היה עצום, היה צורך לעלות עם כל בני המשפחה, ועם השכנים או הידידים, ויחד איתם לאכול את המעשר השני בירושלים במשך כמה ימים. השהיה בירושלים, בעוצמתה הרוחנית, היתה משפיעה על ההשתלמות הרוחנית של הבאים בשעריה. כך משמש המעשר השני מנוף, רב עוצמה, לרוממות הרוח של כל העם השוכן בציון, רוממות שנעשתה בליווי השמחה הרבה והנחת שנתלוו אליה.

מעשר עני
מעשר נוסף, המגיע אחת לשלוש שנים במקום המעשר שני, הוא מעשר עני. מעשר זה ניתן לעניים הבאים לבקש עזרה. לשם כך נדרשת הגדרה הלכתית הקובעת מיהו עני הראוי לקבלת המעשר, ועד כמה ראויה המתנה להיות גדולה כדי שלא תבייש את העני בדלותה. כך התקבלה הדרכה כללית במתן הצדקה, הדרכה המלווה כל חברה יהודית מאז ועד ימינו, כגון: נתינת מעשר לעני כדי שבעו, הקדמת עניי העירך לעניי עיר אחרת.
במעשר זה אין טובת הנאה לבעלים, כלומר שלא כמתנות הכהונה והלויה הניתנות למי שחפץ הבעלים ביקרו, על מנת לחזק את הקשר האישי שבין אנשי התורה לבין החקלאי, כאן החיוב על בעל הבית חל על העני הראשון שמתדפק על הדלת.

ערלה
בפרשת "קדושים" כתבה התורה: "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו שלוש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל, ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש הלולים לה'" 62 . מדברי הפסוק: "וכי תבואו", בהבדל ממקומות שנאמר בהם: "וירשתה וישבת בה" 63 , למדו חז"ל 64 שאף אם לא כבשו ישראל את הארץ, אלא נכנסו אליה בלבד, כבר נתחייבו בערלה. כלומר, עצם הפגישה של עם ישראל עם הארץ קובע מדרגת קדושה מיוחדת המחייבת את איסור הערלה.
יתרה מזו, במדרש 65 נקבע שאפילו אם גוי נטע את העץ באדמת הארץ חייבים הפירות באיסור ערלה, ובלבד שתהיה הנטיעה מעת כניסת ישראל לארץ. מכאן גודל הקדושה הפועל בעצם סגולת הארץ, אף ללא עבודת ישראל, בהבדל מחיובי תרומות ומעשרות המתחייבים רק אם היו הפירות פרי עמלו של בן ישראל בארץ.
איסור ערלה כולל את הפרי, את קליפתו ואת גרעיניו, אבל אינו כולל את העלים והענפים. כמו כן, חמור איסור ערלה מרוב איסורי המאכל, שכן רובם בטלים בששים, כלומר: אם נתערב איסור בהיתר ויש ששים פעם היתר כנגד האיסור הריהו בטל, אך הערלה אינה בטלה עד שיהיה ההיתר מאתים פעם כנגדה. לכן, אם התערבו פירות ערלה בפירות היתר, ואין בפירות ההיתר מאתים פעם כנגד הערלה, הרי התערובת כולה אסורה.
הערלה אסורה גם בהנאה. ולכן אסורים פירות הערלה במכירה לגוי, ואם יצרו צבע מקליפת אגוזי ערלה גם הצבע אסור, וכדומה.
לעובדת היתר הענפים או העלים מאיסור הנאה מערלה יש משמעות הלכתית. עצי פרי שנטע אדם לצורך עצי הסקה או לצורך גדר חיה בין שדה למשנהו אינם אסורים באיסור ערלה, אפילו בפירותיהם. ולכאורה, כיצד נדע אם נטע האדם את העצים לצורך אכילה או לצורך גדר? זאת אם נטעו העצים צפופים אחד לשני, שגידולם מפריע זה לזה, הרי זה סימן שמטרת נטיעתם היא גידור או שימוש בעצים. אך אם נטעם בריווח יש להניח כי מטרת גידולם היא לאכילה. ואף על פי שיתכן וישנה מטרה נוספת לשימוש בענפים, יש לאסור את הפירות. בכך ניתן לראות כי פירות הארץ תלויים במחשבת האדם למטרת גידול הפירות או לא, ולא רק בעצם גידולם. דבר זה מעיד על מעלת הארץ הרגישה, רגישות רוחנית, לבניה הישראלים והיא מוציאה פירות, היתר או איסור, בהתאם לכוונת עבודתם בה.
פעמים שכוחה של הארץ משוכלל כל כך עד שהוא מבחין בתוך עץ אחד פירות ערלה ופירות היתר. כיצד? עץ שנטעו לגדר, במקום הצריך גדר, והתפשטו ענפיו מלאי הפירות גם לצד שאינו צריך גדר. הפירות הגדלים במקום הגידור מותרים, ואילו הפירות המתפשטים אסורים 66 . יתרה מזו, אם בזמן הנטיעה חשב האדם להשתמש בעץ לגידור ואחר כך, בשנה השניה או השלישית, נמלך בדעתו והחליט להשתמש בו למאכל, הרי הפירות שגדלו מקודם מותרים והפירות שגדלו אחר שנמלך בדעתו אסורים. בזאת יש בכדי לעמוד על עומק הזיקה הפנימית הקיימת בין איש ישראל לבין אדמת הארץ. מתוך כך גודל החיוב הפנימי להיאחזות ישראל בארץ, חיוב הנובע מתוך היצירה של הארץ ושל ישראל.
מנין שנות הערלה נקבע על פי שנות התורה, ולא שלוש שנים מיום ליום. כלומר, אם נטע אדם נטיעה בט"ו באב, בהגיע ראש השנה נחשב שכבר עברה שנה אחת משנות הערלה. שכן מיום ט"ו באב עד ראש חודש אלול עברו ארבעה עשר יום, שהם הזמן שקבעו חז"ל כראוי לקליטת הנטיעה בקרקע. ומראש חודש אלול ועד ראש השנה ישנם שלושים יום, וישנה הלכה ששלושים יום בשנה חשובים כשנה, הרי שמכאן ואילך יש למנות את השנה השניה.
עוד יש לדעת לצורך מנין השנים שראש השנה לאילנות הוא ט"ו בשבט, והוא הקובע את גבול השנה אם הגיעו הפירות לכלל חנטה. כלומר, אם נטע האדם כאמור, בט"ו באב, שנה אחת נגמרה בראש השנה הבאה ושנה שניה בראש השנה שלאחריו והפירות שיחנטו בשנה השלישית, אחרי ט"ו בשבט, יצאו מכלל ערלה. הרי שישנה אפשרות להיתר הפירות אחרי קצת יותר משנתיים וחצי מזמן הנטיעה.
על פי זה מתברר שבמצות ערלה חברו כאחד שלושה גורמים: א. טבע הארץ, הדורש להמתין שלוש שנים בטרם יצאו הפירות המותרים. ב. מעשה האדם מישראל ומחשבותיו, הנובעות מקדושת האומה, אם התכוון למאכל או לגדור וכדומה. ג. הלכות התורה, הקובעות מתי ראש השנה, כמה זמן בשנה חשוב שנה ומתי הוא ראש השנה לאילנות. בכך יש במצות ערלה שילוב של שלושת מרכיבי הקודש העולמיים: הארץ הקדושה, תורת הקודש ועם הקודש אשר עליה.
לאחר שלושת שנות הערלה, שחינכו לסבלנות ולהתרחקות מרצון להשיג הישגים מיידים, שבדרך כלל אינם הישגים אמיתיים, מגיעה השנה הרביעית שהיא השנה שהפירות נקראים "נטע רבעי", מלשון שנה רביעית. פירות אלו, שהם מותרים באכילה לראשונה אחר שלושת שנות ההכנה שהעלו את מדרגתנו הפנימית, ובכך גם העלו במקביל את מדרגת הארץ וכוחותיה, אינם פירות רגילים אלא פירות קדושים. את הפירות יש להעלות לירושלים ולאכלם בקדושה ובטהרה. וכמו במעשר שני, חוזר העקרון החינוכי של שהייה ממושכת בירושלים, עירם של הכהנים וחכמי ישראל יראי השמים.
בפירות נטע רבעי הקלה התורה בזאת שניתן לפדותם על מטבע, ובכסף לקנות אוכל הנאכל בירושלים. כמו כן, לגודל קדושת הפירות פטרה אותם התורה מחיוב הפרשת תרומות ומעשרות. לכן לאחר שנתחללו על הכסף הרי הם מותרים באכילה, ללא צורך בתיקון נוסף.
אמנם, נחלקו חכמים בגמרא 67 האם דין פירות נטע רבעי שייך בכל פירות הארץ או רק בפרי הגפן, שהוא המשמח אלוהים ואנשים. אך ברור שבארץ ישראל, שדין נטע רבעי הוא מדאורייתא, יש לנהוג מספק בכל מיני הפירות דין נטע רבעי האסור ללא חילול על מטבע. אבל בחוץ לארץ, שכל דין הערלה הוא מדרבנן, נחלקו הפוסקים. יש שאמרו 68 שבחוץ לארץ אין חיוב בנטע רבעי, אך בכרם היין שגדל ביד ישראל בחוץ לארץ יש לנהוג דין חילול זה, ויש שפסקו 69 שבחוץ לארץ אין דין נטע רבעי כלל.
פדיון פירות נטע רבעי נעשה בדרך הבאה: לאחר קטיף ואיסוף כל הפירות מברך בעל הכרם: ברוך אתה ה'... על פדיון נטע רבעי. לאחר מכן הוא מחלל אותם על מטבע, כשבזמן המקדש היה מחלל על שווי הפירות ומוסיף חמישית הערך ככל חילול הקדש. בימינו שיש חשש לתקלה, שמא ישתמש אדם בכסף לאיסור, מחללים על שוה פרוטה ומאבדים אותה מן העולם.

כלאיים
בין המצוות הקשורות למעלתה המיוחדת של הארץ המחייבת זהירות בעבודתה, בולטות המצוות המוגדרות כאיסורי כלאיים. חמישה מיני איסורי כלאיים נמנו בתורה, מתוכם שלושה קשורים בחלק הצומח והם: כלאי זרעים, כלאי אילן וכלאי הכרם. איסורי כלאיים הנוספים הם: כלאי בעלי חיים, הן בזיווגם והן בחיבורן לעבודה משותפת כמו איסור חרישה בשור וחמור וכדומה. וכן איסור כלאי בגדים שנארגו מצמר ופשתים.
בספר החינוך 70 מובא שורש הטעם לאיסור כלאיים הקשור לאמונה בבורא עולם. האמונה בבריאת העולם מכירה לא רק בגבורתו ובעוצמתו של הבורא, שאין לה גבול, אלא מודעת גם לחכמה הכבירה שעומדת מאחרי היצירה לפרטי יצוריה. כל יצור שנברא לתכלית הראויה להשלמת העולם נברא עם כל הכשרונות, התכונות והכוחות הדרושים לשם השלמת תפקידו בתחום החשוב לכל הבריאה. דברים אלו מפורשים בדברי הכתוב: "מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית מלאה הארץ קנינך" 71 . לא רק מה שנראה לעין, בחלק ההשפעה של כל יצור הוא המונח ביסוד בריאתו, אלא ישנם תכונות וכוחות שעתידים להתגלות בהשפעתם המבורכת רק לאחר זמן מרובה, ובינתיים הם נעלמים מעיני שכלנו, כמפורש בספר תהילים 72 : "מה גדלו מעשיך ה' מאד עמקו מחשבותיך".
ישנם מחשבות עמוקות שנשגבו מבינתנו, והם שיפעלו בעתיד לא רק על פניה הגלויים של המציאות אלא גם על תכליתה המוסרית האלוהית, המקדשת שם שמים בכבוד אלוהי עולם, כאמור בספר ישעיה 73 : "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו".
לאור הבנה זו, ברור שכל שינוי בצורת היצור ובהרכבת איבריו, כוחותיו וכשרונותיו, יש בו משום פגם ונזק לתכלית יצירתו, ובעקבותיו פגם לכל היצירה כולה. כך אמר החכם בספר קהלת 74 : "כל אשר יעשה האלוהים... עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע".
חלוקת היצורים למינים שונים איננה מקרה של התפתחות הטבע בצורה עיוורת ומקרית בלבד. חלוקה זו מתוכננת בחכמה לפרטי פרטיה על ידי יוצר העולם. הרכבת בעלי חיים ממינים שונים גורמת לצמצום כוחותיהם השורשיים, ומניעת הופעתם כראוי להם. בזאת ניתן להבין את לשון הגדרת הרכבת המינים במונח: כלאיים, מלשון כלא הסוגר את הנתון בו ואיננו מאפשר לו לפעול כפי יכולתו. מובן שככל שהיצורים מורכבים יותר, ודרגת התפתחותם גבוהה, הרי שהחכמה המושקעת בהם ומכוונת את הרכבתם היא עמוקה יותר, ומתוך כך האיסור על הכלאתם חמור יותר. זאת, בהיות הנזק הנמשך מאיסור הכלאיים, השייך להם, מקיף יותר ומזיק בהשפעתו על היצירה כולה.
יוצא איפוא שאיסור הרכבת בעלי חיים, וכן איסור ההרכבה בעצי פרי, שהם המעולים בחלק הצומח, הם האיסורים החמורים ביותר באיסורי הכלאיים. ואכן, אסרה אותם התורה לא רק על ישראל, אלא אף הגויים, הרחוקים מקדושה וטהרה, הוזהרו עליה בשבעת מצוות בני נח. על כן, כתבו הפוסקים 75 שיש איסור לישראל לבקש מגוי שירכיב לו בעלי חיים, או שירכיב לו מיני אילנות שונים, על מנת להגיע להשבחה בגודל הפירות, צורתם או טעמם.
חומרת האיסור הינה רק בזמן המעשה, אבל אם כבר נעשה האיסור אין חומרתו נמשכת אל התוצר הכלאיים שנוצר ממנו. כך מסופר 76 על מלכי ישראל שהשתמשו בפרד, שהוא תוצר של כלאי חמור וסוס.
לעומת זאת, איסור שעטנז, הקשור בבגד המעורב מצמר ופשתים, הוא הפוך. האיסור אינו בזמן העשייה אלא האיסור חל על ידי הנאת הלבישה. איסור זה מיוחד לישראל בלבד, כנראה בשל מעלותיהם ומידותיהם האצילות שאינם סובלים בלבול ותערובת בבגדים, שכל אחד מהם מכוון כנגד מידה מסוימת בנפש שאיננה סובלת מידה המתנגדת לה בחיבור אחד.
כלאי זרעים וכלאי הכרם הם איסורים הנמשכים משעת הזריעה ועד לגידול, ובכלאי הכרם עד לאיסור ההנאה, שהוא נוסף לאיסור האכילה. שני סוגי כלאיים אלו הם שייכים רק לארץ ישראל, שגם כוחותיה השורשיים באדמה הם קדושים. על כן, עצם הזריעה ביחד באדמת הארץ הינו בגדר איסור תורה. ולא רק זריעה בכוונת ערבוביא אסורה, אלא גם אם נתערבו שלא במתכוון שני סוגי זרעים אסור לזרעם, כל זמן שהיחס בין התערובת הוא יותר מאחד מעשרים וארבעה. ואם ישנה תערובת כזאת, יש לברר את חלקי הזרע עד שיתמעטו מהשיעור, ורק לאחר מכן ניתן לזרוע בה. אמנם, אם נעשתה התערובת במתכוון הרי שישנו איסור אפילו בחיטה אחת בתוך ערימת שעורים.
איסור הכלאיים בזרעים כולל: מיני תבואה, קטניות וירקות, ובלבד שיהיו מינים אלו ראויים לאכילה. אבל בתערובת עשבים או מינים שאינם ראויים לאכילה אין איסור כלאי זרעים. הלכה זו חשובה בהקשר להתפשטות איסור הכלאיים לאחר הצמיחה. אדם הרואה בתוך גינתו, או שדהו, שצמחו מינים אחרים בתערובת עם מה שנזרע על ידו חייב לתלשם ולהוציאם כדי שלא להשאיר את הכלאיים. ואם צמחו הכלאיים מאליהם, והוא משקה ועודר את גינתו, הריהו עובר באיסור כלאיים. אבל אם צמחו עשבים שוטים, או מינים שאינם ראויים לאכילה, אין בזה איסור כלאיים.
האיסור אינו נגמר רק בתערובת של הזרעים אלא גם בצורת הזריעה. כלומר, אם מתכוון אדם לזרוע מינים שונים, ללא ערבוב, יש לו לשים רווח ביניהם, לבל יתערבו עליהם בזמן שיגדלו ותראה חלקת השדה כזרועה בכלאיים.
בשיעור ההרחקה וסדריה נאמרו הלכות רבות המחייבות ידע בהנדסה, והם מן ההלכות החמורות שבתורה. בכך ניתן לראות כיצד שמירת המצוות התלויות בארץ מחייבת את הדר בארץ להחכים וללמוד חכמות שונות הדרושות לקיום מצוה זו. יש צורך להכיר את המינים השונים בשמותיהם, בצורת העלים המיוחדת לכל אחד, ובטבעם המיוחד לכל מין ומין. פרטים אלו חשובים כדי לבדוק אם ישנם שני פרטים שונים של מין אחד או שני מינים שונים. כמו כן, יש ללמוד צורות הנדסיות המאפשרות ליצור זריעה מסודרת על פי ההלכה, ללא בזבוז מיותר של השטח הראוי לזריעה, כמו גם ידע בתחום הבוטניקה בכל מה שקשור לקביעת מיני הצמחים.
איסור של זריעה בתערובת כולל מיני דגנים שונים, או מיני קטניות שונים, או מיני ירקות וכן ערבוב בין זרעי קטניות לתבואה או לירק אסור. אבל אין איסור לנטוע עצי פרי ולזרוע לידם מיני תבואה, קטניות או ירקות. שכן, אין כלאיים בין מיני זרעים למיני אילנות.
יוצא דופן הוא הגפן, שהינו רך בטבעו, ונאסר באיסור חמור יותר מכלאי זרעים. כלאי זרעים אסורים רק בזריעה ובקיום, ואילו כלאי הכרם אסורים גם באכילה ובהנאה. כמו כן, כלאי זרעים אסורים ביחס של אחד לעשרים וארבעה ואילו כלאי הכרם עד אחד למאתיים.
לא רק זריעה בצד עיקר הגפן אסורה אלא גם זריעה מתחת ענפי הכרם המתפשטים אסורה, ואוסרת הן את הגפן והן את הזרע. דרך נוטעי כרמים להדלות את הגפנים על גבי קנים העשויים כמין סוכה, שעליהם מטפסים ענפי הגפן ואף על פי שהם רחוקים מרחק רב ממקום שורשי הגפן, הזרוע תחתיהם אוסר ונאסר.
הגפן, שהוא אחד משבעת המינים שנשתבחה בהם הארץ, כולל בתוכו את היכולת להשפיע לא רק על גוף האדם אלא גם על מצב רוחו, כנאמר 77 : "ויין ישמח לבב אנוש". מתוך כך מיוחד ועדין הוא צמח זה ברגישותו לכל השפעה זרה המתקרבת אליו.
התורה החמירה באיסור כלאי הכרם וחייבה לשרוף אף את עציו וענפיו שצמחו באיסור, ואסרה להשתמש באש שנוצרה על ידי שריפתם. לא רק הזורע או הנוטע בכלאי הכרם אוסר את כרמו, אלא אם ראה אדם ירקות שצמחו בכרמו ומתוך עצלות התעכב בתלישתם הרי אסר את כרמו בהנאה. אבל אם השתדל בתלישתם, ולא יכול בגלל סיבה שאיננה תלויה בו, לא חל איסור התורה על כלאי כרם אלו. בזאת ניתן להבחין כיצד מגיבה הארץ, באיסוריה ובתכונותיה, על פי מדרגתו המוסרית של בן ישראל העובד אותה.
הלכה מעניינת מצאנו בכלאי הכרם. על פי האמור יש להרחיק כל זרע או ירק מן הגפן, הן מן הגזע והן מתחת לענפים, וקבעו חכמים גבול להרחקה. אמנם, אם נטעו עצי גפן בצורה מסודרת, שעל פי ההלכה מוגדרת ככרם, ישנו איסור הרחקה גדול יותר כי הכרם בארגונו תופס מקום על כל סביבותיו. ללמד על כוחה של הארץ המבדילה בין דרגת היחיד וכח השפעתו על סביבתו לבין דרגת הציבור המאורגן.
עוד הלכות בכלאי הכרם מלמדות על הערכים והכוחות הרוחניים שבפרי הארץ, הבנויים על פי התורה ולא על פי טבע המוחשים. לדוגמא: אם אדם זרע בשדהו זרעים בסמוך לכרם חבירו, על מנת לאסור את גפניו, אין האיסור חל, כיון שהלכה פסוקה היא: אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. ובכך עולה כי בכח הארץ ופירותיה לבטל את האיסור אם יסודו ברשעת הזולת, ורק איסור שמקורו בחולשת בעל הקרקע הוא האסור.

מצות שמיטה
מצות שמיטה הינה מצוה שדרכה ניכרת קדושת הארץ, גם ללא התוספת וההשפעה של ישראל. אדרבא, במצוה זו הארץ היא המשפיעה על ישראל, ואוסרת עליהם את עבודת אדמתה.
השמיטה, ומצות היובל, הינן שני מצוות אשר אינן תלויות בישראל אבל בכל זאת גילוי קדושתן של שנים אלו תלוי בכללות עם ישראל. אמנם, לא בעבודה הפרטית של כל אחד ואחד מישראל, אלא בהמצאותם של בני האומה בארץ. ללא מציאות זאת פוקעות קדושת השמיטה והיובל. כך מבואר בתורה 78 : "כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם", מוכח שבביאת ישראל אל הארץ, כאשר מתגלית מתנת הבורא לעמו, אז מגיע זמנה של מצות השמיטה: "שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך ובשנה השביעית שנת שבתון יהיה לארץ, שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצור".
ולכאורה הדבר תמוה: מצד אחד התורה קובעת שהשדה והכרם שייכים לאדם מישראל, שנאמר: "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור". גם התבואה שגדלה בה היא של האדם: "ספיח קצירך והענבים ענבינו ענבי נזירך". ומאידך, אין לאדם רשות לעבוד בה: "שנת שבתון יהיה לארץ שבת לה'". אלא, כח קדושה האלוהי מתגלה בארץ ומונע בעד האדם מלעבוד את האדמה: "שבת לה'". כשם שבשבת חל איסור מלאכה, גם בשנה השביעית, שנת השמיטה, חלים איסורי מלאכה. אולם, איסורי המלאכה אינם מצד עצם המלאכה, שאינה ראויה, אלא מצד קדושת הקרקע שאור ה' שוכן בתוכה.
איסור מלאכת הקרקע בשנה השביעית אינו חל בקרקעות חוץ לארץ, גם אם האדמה קנויה קנין גמור לישראל. שכן, לא קנין או עבודת האדם קובעים את קדושת הקרקע, אלא הארץ היא קדושה בעצמה מפני שוכן מרום שבחר בה למשכן לו.
למי הארץ לישראל או לקב"ה? יש לומר שאם מכיר האדם שהארץ היא ארץ ה' אז יזכה שהארץ תהיה שלו. הכרה זו ניכרת בהתנהגותו, המחייבת אותו לנהוג בגבורה כנגד טבעו הרגיל, כדי להוכיח את אמונת האדם בקדושת הארץ. אמרו חז"ל 79 : אין אדם מעמיד עצמו על ממונו, כלומר האדם איננו מסוגל לעמוד בחוסר מעש כאשר ממונו נבזז על ידי זרים. והנה בשנת השמיטה נדרש בעל השדה לפתוח את שדהו לזרים במשך שנה שלימה, ולהרשות בידם לנהוג בה כרצונם, ללא יכולת למחות.
על שומרי שמיטה דרשו חז"ל 80 את הפסוק: "גיבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו" 81 . פסוק זה נדרש 82 על המלאכים המקדימים עשיה לשמיעה: "עושי דברו לשמוע בקול דברו"- כשם שישראל הקדימו נעשה לנשמע. משתי דרשות אלו מתברר שעיקר כוחם של ישראל, שהתגלה בזמן אמירת נעשה ונשמע, ממשיך ומתגלה מדי שבע שנים במועד שנת השמיטה. אמנם הודיעה התורה שגבורה זו משתלמת לאדם והוא מרויח בה ריוח רב, כי יתברך שומר השמיטה בפרי תבואה בשנה אחת כמו בשלש שנים.
מלבד ערכה הרוחני של המצוה, מתפנה זמן ארוך של שנה שלימה, המאפשר לאדם לעסוק בתורה. בזאת הופכת הארץ את בני עמה, שרובם עובדי אדמה, לתלמידי חכמים. שנה זו יכולה להיות מרוממת ומבורכת לערכם הרוחני, המוסרי, האיכותי והחברתי של עם הקודש, וכל זה בזכות מצוה המגלה את כח הארץ וקדושתה.
יתר על כן, במצוה זו זוכה הארץ להיות שליחת הבורא לגלות את כוחו לישראל. הודיעה התורה שאם ישמור האדם את שנת השמיטה יזכה לקבל את ברכת ה' בשנה הששית. הארץ תתן את יבולה פי שלוש מהרגיל, עד שתספיק תבואת השנה הששית לאותה שנה, לשנה השביעית ולשנה השמינית גם יחד. והרי בדרך כלל הקב"ה גומל טוב למי שעושה מצוה, רק אחרי שקיים אותה. אבל כאן נותן ה' את ברכתו בשנה הששית, עוד בטרם שמר האדם את השנה השביעית. זאת כיון שהקב"ה, יודע העתידות, מברך את האדם כבר בשנה הששית על סמך החלטת לב האדם בשנה הששית. ומכאן שהארץ מגלה את תעלומות הלב של עם הקודש בכוח האלוהי שבקרבה.
עוד הודיעה התורה שאם לא ישמרו ישראל את השמיטה, יגלה הקב"ה את ישראל מן הארץ כמספר שנות השמיטה שלא נשמרו. כך יוצא שאפילו ההיסטוריה מלחמות הגויים, הנצחונות ומהלכי הצבאות, תלויים במצוה זו. על פי זה מתברר, במידה טובה המרובה על מידת הפורענות, שאם יזכו ישראל לשמור את השמיטה ולהודיע בזה שהארץ שייכת לה', יראה ה' לגויים ולעולם, כי זוהי ארצם של ישראל, ולא יהיה כח בעולם שיוכל להפקיע אותה מידיהם.
בגמרא 83 מבואר שאיסור המלאכה בשנת השמיטה מתחיל בימי הקיץ של השנה הששית כדי שלא תהיה הכנה לשנה השביעית. כמו כן, נמשכים איסורי שנת השמיטה עד אמצע השנה השמינית. בכך יוצא שהשפעת שנת השמיטה על עבודת האדמה מתקרבת לשנתיים, מתוך שבע שנים. ומכאן העוצמה הגדולה של השפעת שנת השמיטה על מדרגתם הרוחנית של ישראל.
בשנת השמיטה מצוה התורה להניח גם לחיות ולבהמות לאכול מהשדה, כדי להראות את ההתחשבות בכל עולם הטבע שנברא על ידי הקב"ה. בזאת מכינה השמיטה את הגאולה השלימה של אחרית הימים, אותה גאולה המביאה שלום וברכה, לא רק לאדם בכל סוגיו ומיניו אלא גם לבהמה ולחיה. כנאמר 84 : "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ", וכן: "וכרתי להם ברית ביום ההוא עם חית השדה ועם עוף השמים" 85 . יוצא איפוא, שבאה מצות השמיטה ובדבר ה' מתחילה את החלת השלום העולמי, העתיד להשיב לעולם את ימי גן העדן הנשגבים שאבדו לו בחטא אדם הראשון.
התורה ציוותה על קדושת פירות השביעית, ולכן אסרה להשחית את פירות השמיטה או להשתמש בהם בדרך שאיננה מקובלת ומכובדת. יתר על כן, החמירה התורה בקדושת פירות שביעית חומרה מיוחדת: אם מכר אדם פירות שביעית וקנה בדמיהם דגים הרי נאסרו הדגים באיסורי השמיטה. מכר את הדגים וקנה בשר נאסר גם הבשר באיסורי שמיטה, וכך הלאה עד אין סוף. והרי בכל התורה הקודש מתחלל על פדיונו, או שנשאר בקדושתו, ואילו בפירות שביעית קדושת הפירות נשארת ועוברת גם על פדיונה. יש בזה ללמד על כח הקדושה שבפירות השביעית, שלא תועיל עצת אדם ומעשיו הרעים להפקיע את קדושת השביעית הבאה מקדושת הארץ.
כחה של שנת השמיטה גדול עד שיש בו כדי להפקיע חובות של לווים שלא יכלו לשלם את חובם. באה מצות התורה והודיעה כי השמיטה, מלבד העובדה שהיא באה לתת נחת ושלוה לארץ הקודש לבל ילחצו אותה העובדים בשנת השמיטה ולא תצטרך להוציא את כוחה ללא גבול, זוכה לתיקון נוסף. שמיטה זו תביא נחת גם לחלשים ולנדכאים שנכשלו במעשי ידיהם ונפלו לתוך רשת החובות שאין בידם להיחלץ ממנה. כך נראה כי מצות הרחמים על האדמה משפיעה רחמים גם על האדם.
בימינו, על פי רוב דיעות הפוסקים, אין חיוב השמיטה מן התורה. זאת כיון שאין רוב עם ישראל בארץ. אף על פי כן, לזכותם של ישראל, רבים מהם משתדלים להזהר בכל דיני שביעית, ממש כאילו הם מן התורה. ויהיה בזה לימוד זכות על העם כולו, כשם שמוחלים חובות בשנה זו כך ימחל הקב"ה את שארית חובותיהם של ישראל, ובשנת השמיטה ישובו ישראל לקבל מחדש את מתנת הארץ, על כל שפע הקדושות הנמשכות איתה וממנה.
בזאת ניתן להבין את מאמר חז"ל 86 שקבעו שבמוצאי שביעית בן דוד בא. אם יזכה עם ישראל וירבו שומרי השמיטה בארץ, אולי תהיה שנה זו סוף וקץ לכל צרותינו.
 מצות יובל
מצוות היובל הינה מצוה שגופי תורה רבים תלויים בה. ציותה התורה על בית דין הגדול שבישראל למנות את השנים, כשם שאנו מונים את ימי ספירת העומר. מנין זה מתחיל לאחר ארבע עשרה שנה מזמן כניסת ישראל לארץ, בימי יהושע. מנין הארבע עשרה השנים הוא: שבע שנות כיבוש הארץ ועוד שבע שנות חלוקתה לשבטים. על פי זה פסק הרמב"ם 87 שאין היובל נוהג אלא בזמן שהארץ בידי ישראל וכל שבט ושבט יושב במקומו. כלומר, לא רק כלל הארץ צריך להיות ביד ישראל, אלא הכרת השייכות שבין ישראל לארצם חייבת לרדת אל כל פרט ופרט מישראל, שיזדהה ויתקשר עם כל חלק וחלק מאדמת הקודש, קשר חיים ובנין.
לאחר מנין של ארבעים ותשע שנה, שבהם יש לקדש את שבע שנות השמיטה הבאות מידי שבע שנים בזמנם ובעונתם, יש לקדש קדושה עליונה ומיוחדת את שנת החמישים. קידוש זה נעשה על ידי בית הדין הגדול, המעביר שופר תרועה בכל הארץ ביום הכיפורים. שופר זה, הנקרא יובל, הוא המקנה לשנה את שמה- שנת היובל.
למצוה זו קשר ברור עם מעמד הר סיני. אותו מעמד נורא ואיום שלא היה כמוהו מאז שנברא העולם, כדברי התורה 88 : "כי שאל נא לימים ראשונים... הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמוהו, השמע עם קול אלוהים מדבר מתוך האש כאשר שמעת ויחי". גם מעמד הר סיני היה לאחר ספירת ארבעים ותשעה יום מיציאת מצרים, וביום החמישים, לקול שופר חזק מאוד, נגלה ה' ממרום שבתו ברדתו אל עמו ישראל. גם אז נקרא השופר בשם יובל: "במשוך היובל המה יעלו בהר" 89 . כך, בכל שנת יובל יש מאורו של אותו מעמד כביר בו נפגש האדם עם האלוהים, הבא לקראתו, וקורא אליו להתנשא מעל מסגרות החומר הכובלות את רוחו ומשפילות את מבטו בכיוון הקרקע ורגבי העפר.
היובל מופיע כשנת דרור לכל בני הארץ, עבדי הזמן ועבדי האדם. אלו שגנבו ונמכרו בגניבתם, ואלו שנרצעו לעבדות ליד הדלת והמזוזה. בבת אחת נמחקים חטאי החברה, שבהם חטא האדם וכפף את קומתו לפני אדם במקום עמידה זקופה כשהעיניים נטויות לשמים. ההופעה האלוהית בשנת היובל היא ביום הכיפורים, אותו יום שקדושתו מעוררת את בריאותו העצומה של גרעין הקודש שבכל אחד מישראל ומוחקת מעליו כל רבב של חטא שאיננו שייך לעצמיותו הסגולית הפרטית. באה שנת היובל ושוברת את כבלי החברה, שבהם כבל האדם את רוחו, כאשר בחטאיו מכר את עצמו לכסף ולבעליו ובגלל הבצע איבד את חלקו גם באדמת הקודש.
כך מצוה התורה: "ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו" 90 . התשובה לארץ היא המביאה את התשובה לעם ולמשפחה. כמו בשנת השמיטה, גם ביובל מגלה הארץ את קדושתה באיסור העבודה בה הן בזרע והן בקציר. אבל יתרה משנת השמיטה, מגלה שנת היובל את קדושת האומה שהיא קשורה עם קדושת הארץ. כל אדם שמכר את אחוזת אבותיו, בין באונס בין ברצון, באה שנת היובל ומודיעה: אין הארץ נקנית לצמיתות בכסף ואיננה אובדת מישראל, לא מן הכלל ולא מן הפרט. כדברי חז"ל 91 : "אין לך אדם מישראל שאין לו ארבע אמות בארץ ישראל". איש איש שב אל חלקו בארץ, אותו החלק שבזכותו יש לו גם חלק בה'. כי הארץ- ארץ ה' היא, וכל המחזיק בה הוא אחוז אחוזת עולם באלוקי הארץ.
עוד הודיעה התורה 92 : "והארץ לא תימכר לצמיתות כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי". כלומר, אין רשות למכור או לתת את הארץ, או חלק קטן ממנה, מתנה לצמיתות מפני שאין האדם הבעלים של הארץ. לכן, אם עבר בן ישראל ומכר את הארץ לצמיתות, מכירתו בטלה ואין בדבריו ובמעשיו שום כלום. יתר על כן, הודיע הכתוב כי הארץ היא ארץ ה', ועל כן זהו ענינו להחליט על נתינת הארץ לישראל. ובן ישראל שינסה לעקוף את צו הבורא ידע שהוא רק גר בארץ ואילו הבעלים האמיתיים שלה הוא בורא עולם, שמתנתו מתנה ואין כח בעולם שיפקיע אותה. ויכירו וידעו כל יושבי תבל כי יש אלוהים שופטים בארץ, וכי דברו אמת וקיים לעד.
הכרה זו של קדושת הארץ בשייכותה לאלוהי עולם, ורצונו המוחלט להחזקתה ביד ישראל, איננה רק הודעה על מה שהוא עתיד לעשות כדי לקיים את דברו. היא מחייבת חוב גדול את עם ישראל. מצות היובל מודיעה לנו שאין למכור את חלקת הארץ, אלא לשנים מספר עד בוא היובל. על כן הזהירה התורה באיסור הונאה לבל יופקעו מחירי הארץ, כי אין קנית האדמה קנין עולם אלא קנין שני תבואות. כלומר: אם יש אדם מישראל שחולשתו גרמה לו שלא יוכל לעבוד את האדמה ולהוציא ממנה את יבולה המבורך, על הקונה אותה לשנים לדעת כי קנה תבואות, לאמור יש עליו אחריות לעבוד את האדמה ולהכשירה לבל תהא שוממה, כי מספר שני תבואות הוא קונה. והתבואות שיוציא מהשדה יהיו שכר לעבודתו, אבל הארץ בגופה לא תעבור לרשותו, כי חלקו העיקרי נשאר רק בחבל נחלתו מירושת אבותיו ולא בנחלת אחרים.
הכרה זו מחייבת ומצוה את כל הקרובים והאוהבים הרואים את אחיהם יורד ממעלתו, ומוכר חלק אחוזתו, לבל יעמדו מן הצד. עליהם לבוא ולגאול את נחלת אחיהם ולהשיבה אליו. אחריות הגאולה גדולה כי התקשרותם של ישראל בארץ מאפשרת את התקשרות הבורא בארץ, ומתוך כך את שמחתו בעולמו. כך מיד אחרי הדברים ש"הארץ לא תימכר לצמיתות", מצווה התורה: "ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ". לדעת ולהודיע על חובת האדם להשתתף במעשה הגאולה.
ואם יעלימו הקרובים את עינם, ולא יגאלו את אדמת אחיהם, יתן ה' ותיגאל הארץ באחת משתי הדרכים: א. יפתח הקב"ה את עיני המוכר הירוד וישוב ויתאמץ עד כי יתקן את מעשיו ויגאל את ממכרו, ב. אם לא יהיה שום גואל, לא מקרוב ולא מרחוק- יבוא דבר ה' הטוב וישים בשנת היובל קץ וסוף לעוולת הניתוק בין איש ישראל לארצו.
היובל הוא כמעין שנת הכיפורים של האומה. נעלה מעלת היובל על השמיטה, עם כל חשיבותה. שנת השמיטה גואלת את עבודת האדמה השפלה, והיא משביתה אותה כשם שהיא משביתה את עבודת האדם. כך היא מקדשת את פירות האדמה פרי עבודתה. היא גם מתקנת את חובות האדם ששקע בהם עקב מעשים שאינם מתוקנים. אמנם, אין בכוחה של השמיטה לגאול את העבדות שחדרה לעצמיותה של האדם כאשר בעליה זרים והיא בידיהם ללא רחמים. גם אין בשמיטה כח לגאול את גוף האדם שנמכר לעבדות, וירד למדרגת הזיווג לשפחה כנענית הפרוצה במעשיה, ואין לה לא יחס אישות ולא יחס בנים. בא היובל בכוחו הרם ומסלק את הרקבון שהגיע לעצמות האדם והאדמה. גם גוף האדם וגם גוף האדמה, שניהם כאחד, נגאלים בשנת היובל.
בזאת השמיטה והיובל מקבילים ליציאת מצרים ולמעמד הר סיני. יציאת מצרים הוציאה אותנו מטומאת הארץ, ומשליטת אנשיה על כוחותינו ועל פירותיהם. אבל לא היה כח ביציאת מצרים לגאול אותנו ממחלות שחדרו לעצמיותנו. גאולת עולם זו נשמרה לרגע המעמד הנשגב עם האלוהים, מעמד הר סיני. כך מבאר רש"י 93 את רגעי המעמד הקדושים שגאלו את העם מטומאת הגוף: "מלמד שלא היה בהם אחד סומא. ומנין שלא היה בהם אילם? תלמוד לומר: ויענו כל העם, ומנין שלא היה בהם חרש? תלמוד לומר: נעשה ונשמע".
זהו כוחו של היובל הגואל את האדם ומוביל אותו אל תכלית חייו הנישאה, לעצם טהרתו בזמן הבריאה. כמה יובלות כאלו היו נדרשים כדי להשיב את גן העדן האבוד אל האדם התועה בדרכי החיים.



^ 1. דף לז ע"א
^ 2. שמות כ, יא
^ 3. ויקרא יח, כד- כח
^ 4. שמות יג ה- י
^ 5. דף כ ע"ב
^ 6. הלכות מלכים פרק א הלכה א
^ 7. מסכת יומא דף סט ע"ב
^ 8. הלכות מלכים פרק ב הלכה ו
^ 9. דף יד ע"ב
^ 10. דברים יז, ח
^ 11. מסכת סנהדרין דף יד ע"א
^ 12. ויקרא יח, כה ד"ה "ותטמא הארץ"
^ 13. דף לז ע"ב
^ 14. שמות יג, יא- טז
^ 15. שם, ט
^ 16. מסכת בבא מציעא פרק ב משנה יא
^ 17. דף לא ע"א
^ 18. שמות כ, יא
^ 19. רמב"ם הלכות ביכורים פרק ג הלכה ז
^ 20. פרק ג הלכה יב
^ 21. מסכת גיטין דף מח ע"א
^ 22. הלכות ביכורים פרק ד הלכה ו
^ 23. שמות כג, טז
^ 24. ביכורים פרק א משנה ו
^ 25. ביכורים פרק ד הלכה טז- יז
^ 26. מבואר בירושלמי שזאת כדי שיתחברו אליהם אנשים נוספים מהעיירות שבדרך, ויתקיים ברוב עם הדרת מלך.
^ 27. על פי דין הגמרא בעלי אומניות אינם עומדים מפני תלמידי חכמים, כדי שלא יתבטלו ממלאכתם, אך בשביל מביאי ביכורים אף בעלי אומניות חייבים לעמוד.
^ 28. ל, כט
^ 29. מסכת קידושין דף מא ע"ב
^ 30. דברים יח, ד
^ 31. הלכות תרומות פרק ב הלכה א- ו
^ 32. מובאים בכסף משנה שם הלכה א
^ 33. מובא ברדב"ז שם הלכה ו
^ 34. מנחת חינוך מצוה שצה
^ 35.רמב"ם הלכות מעשר פרק ג הלכה ג
^ 36. דברים כו, יג
^ 37.מסכת קידושין דף מ ע"ב, עיין שם בתוספות ד"ה "ויש אומרים"
^ 38. מסכת פסחים דף ט ע"א ד"ה "כדי שתהא בהמה"
^ 39. הלכות תרומות פרק א הלכה ו
^ 40. שם פרק ו הלכה ב
^ 41. דף פב ע"ב ד"ה "ירושה ראשונה"
^ 42.מסכת חולין דף קל ע"ב
^ 43. דברי הימים ב לא, ד
^ 44. הלכות תרומות פרק טו הלכה כב
^ 45. שנאמר (ויקרא יט, ט):"לא תכלה פאת שדך לקצור", ובספר דברים (כד, יט): "ושכחת עומר בשדה"
^ 46. הלכות מתנות עניים פרק א הלכה יד
^ 47. מצוה רטז
^ 48. ספר בעלי הנפש, שער הקדושה
^ 49. בראשית כה, ל
^ 50. יג, כה
^ 51. רות ב, ג
^ 52. הלכות מתנות עניים פרק א הלכה ב, ובספר המצוות מצות עשה קכג
^ 53. מסכת פאה פרק ז משנה ג
^ 54. ויקרא יט, י ד"ה "לא תעולל", וכן נראה מדברי האבן עזרא
^ 55. דברים לג, י
^ 56. שם כא, ה
^ 57. פרק יט
^ 58. דברים לג, ח
^ 59. במדבר יח, לב
^ 60. מסכת בכורות דף כו ע"ב
^ 61. במדבר יח, ח
^ 62. ויקרא יט, כג- כד
^ 63. במצות ביכורים- דברים כו, א ; ובמינוי מלך- שם יז, יד
^ 64. ספרא קדושים פרק ה
^ 65. שם
^ 66. דין זה מובא במשנה במסכת ערלה (פרק א משנה א) ונפסק להלכה בשו"ע סימן רצד
^ 67. מסכת ברכות דף לה ע"א
^ 68. שו"ע יו"ד סימן רצד סעיף ז בהגה
^ 69. רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק י הלכה טו
^ 70. מצוה רמד
^ 71. תהילים קד, כד
^ 72. שם צב, ו
^ 73. ישעיה מג, ז
^ 74. ג, יד
^ 75. שו"ע יו"ד סימן רצז סעיף ד
^ 76. מלכים א יח, ה
^ 77. תהילים קד, טו
^ 78. ויקרא כה, ב
^ 79. רש"י שמות כב, א ד"ה "אין לו דמים"
^ 80. ילקוט שמעוני פרשה תתס
^ 81. תהילים קג, כ
^ 82. מסכת שבת דף פח ע"א
^ 83. מסכת מועד קטן דף ג ע"ב
^ 84. ישעיה יא, ו
^ 85. הושע ב, כ
^ 86. מסכת סנהדרין דף צז ע"א
^ 87. הלכות שמיטה ויובל פרק י הלכה ח
^ 88. דברים ד, לב- לג
^ 89. שמות יט, יג
^ 90. ויקרא כה, י
^ 91. תוספות מסכת בבא בתרא דף מד ע"ב ד"ה "דלא הוה ליה"
^ 92. ויקרא כה, כג
^ 93. שמות כ, טו ד"ה "וכל העם רואים"
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il